יום חמישי, 27 בדצמבר 2012

עוד מופע של תיאטרון הפסילה, ובשביל מה ?

בית המשפט העליון של מדינת ישראל ידון הבוקר בפסילתה של חברת-הכנסת חנין זועבי, ממפלגת בל"ד, מלהתמודד בבחירות הבאות לכנסת, על ידי ועדת הבחירות המרכזית.

ועדת הבחירות המרכזית, בראשותו של שופט בית-המשפט העליון אליקים רובינשטיין, היתה צריכה לדעת יותר טוב מזה. היא היתה צריכה להקשיב לעומד בראשה, כשאמר "שיש להשתמש בזכות הפסילה רק במקרים קיצוניים", וניסה להסביר לתומכים בפסילה שצריך לדעת להתמודד אחרת עם אי-הנוחות שגורמים הצהרות ומעשים כמו השתתפותה של ח"כ זועבי במשט המרמרה, במקום להשתמש בסעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת בפזיזות שכזו.

אבל חברי הועדה הלכו על האופציה התיאטרלית, למרות שידעו, כפי שיודעים כולנו, כי ההלכה המשפטית הנוהגת בישראל לא מאפשרת פסילה שכזו, וכי בית המשפט העליון יתיר לח"כ זועבי להתמודד בבחירות הבאות.

מדוע הם עושים זאת ?

לכאורה, מדובר במהלך של דמוקרטיה מתגוננת. בעבר לא כללה החקיקה הישראלית הוראה שאפשרה מניעת השתתפות בבחירות של מפלגה או מועמד בשל מצע או פעולה. בע"ב 1/65 ירדור נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית, פ"ד יט(3) 365 (להלן – עניין ירדור), נפסק ברוב דעות כי כי לועדת הבחירות המרכזית סמכות למנוע את השתתפותה בבחירות של רשימת מועמדים השוללת את עצם קיומה של המדינה. בע"ב 2/84 ניימן נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת-עשרה, פ"ד לט(2) 225 (להלן – עניין ניימן הראשון) נפסק ברוב דעות, כי אין להרחיב את ההלכה שנקבעה בעניין ירדור באופן שיאפשר מניעת השתתפותה של רשימת מועמדים גזענית או כזו השוללת את אופייה הדמוקרטי של ישראל.

בעקבות עניין ניימן הראשון תוקן חוק יסוד: הכנסת, ונוסף לו סעיף 7א. סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת קובע:

"רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לפי הענין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה:
  1. שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; 
  2. הסתה לגזענות;
  3. תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל."

בא"ב 11280/02 ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש- עשרה נ' ח"כ אחמד טיבי סיכם יפה הנשיא (כתוארו אז) אהרון ברק את אופיו ומהותו של סעיף 7א:
"סעיף 7א לחוק-היסוד – וכמוהו הוראות דומות בחוקותיהן של מדינות דמוקרטיות – נועד לפתור דילמה קשה בה נתונה המדינה הדמוקרטית, המהווה מעין פאראדוקס דמוקרטי... דילמה זו נעוצה במתח הקיים, בתוככי הדמוקרטיה, בין שני שיקולים נוגדים. מחד גיסא, עומד השיקול כי הדמוקרטיה מבוססת על שוק חופשי של דעות, וכי כל מפלגה או רשימת מועמדים – גם זו המבקשת לשלול את הדמוקרטיה או לפגוע בה – זכאית להביע את דעתה ולהתמודד באופן שוויוני בבחירות הקובעות את פני החברה. על פי שיקול זה שלילת השתתפותן בבחירות של רשימות אנטי-דמוקרטיות אינה עולה בקנה אחד עם הדמוקרטיה עצמה. היא עומדת לכאורה בניגוד לרעיון הבסיסי של קיום 'שוק פתוח' של דעות. זאת ועוד: שלילת ההשתתפות של רשימות אנטי דמוקרטיות על ידי רוב קיים מעוררת חשש של שימוש לרעה בכוח הרוב תוך דיכוי כוחו הפוליטי של המיעוט. היא גם יכולה להראות כפתרון קסם, שאינו מטפל בשורש הבעיה אלא מונע את ביטויה ובכך אף מקצין את פעולתן של הרשימות האנטי דמוקרטיות. מאידך גיסא, עומד השיקול כי הדמוקרטיה זכאית להגן על עצמה מפני הקמים עליה. זכותה של הדמוקרטיה לשלול את ההשתתפות בהליך הדמוקרטי של רשימות השוללות את הדמוקרטיה עצמה. כדי להוכיח את חיותה אין הדמוקרטיה צריכה לאבד עצמה לדעת. זאת ועוד: מי שאינו מקבל את עקרונות היסוד של הדמוקרטיה ומבקש לשנותם, לא יכול לבקש להשתתף בדמוקרטיה בשם אותם הכללים. ... בישראל קיימת מסגרת מקיפה של דינים הקשורים בפאראדוקס הדמוקרטי. השתתפותה של מפלגה בחיים הפוליטיים – ועצם קיומה - מותנית ברישומה. זהו חידוש של הדין הישראלי, שכן מרבית המדינות הדמוקרטיות אינן מטילות דרישות מהותיות של רישום לשם ייסוד מפלגה ...כאשר מפלגה מתחילה בפעולתה היא כפופה, כמובן, לעניין השתתפות רשימת מועמדים מטעמה בבחירות ...להוראותיו של סעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת, המונחות ביסוד ההליכים שלפנינו. אם מפלגה ומועמד מטעמה עברו מבחנים אלה, הם עדיין כפופים לאפשרות של נטילת חסינות. סעיף 1א לחוק חסינות חברי כנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-1951, קובע כי החסינות (המהותית) של חבר כנסת לא תחול על מעשים או התבטאויות השוללים את קיום המדינה כמדינתו של העם היהודי, את אופיה הדמוקרטי של המדינה, שיש בהם הסתה לגזענות, או תמיכה במאבק מזוין נגד המדינה. עם הסרת החסינות יהא ניתן, בין השאר, להביא את חבר הכנסת לדין בגין הסתה לגזענות לאלימות ולטרור ...בנוסף, סיעה או חבר כנסת שיבקשו להניח על שולחן הכנסת הצעת חוק, יהיו כפופים להוראת סעיף 134(ג) לתקנון הכנסת, הקובע סייגים לסמכותו של יושב-ראש הכנסת לאשר הצעות חוק פרטיות אם תוכנה של הצעת החוק שולל את קיום המדינה כמדינתו של העם היהודי או שהיא גזענית במהותה. לבסוף, חברותו של חבר כנסת בכנסת נפסקת אם הוא הורשע בפסק דין סופי בעבירה שבית המשפט קבע כי יש בה קלון ... סעיף 7א מבטא את המשוואה החוקתית שנקבעה אצלנו בין החירות שהדמוקרטיה מעניקה לכל ביטוי והפלורליזם בהשקפות ובדעות עליו היא מבוססת לבין ההגנה על המשך קיומה כדמוקרטיה. הוא מבטא את אופייה של ישראל כדמוקרטיה מתגוננת ... הוא שומר על אופיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. פרשנותה של משוואה זו היא המונחת בפנינו. פרשנות זו חייבת לשמור על האיזון החוקתי העדין. יש לקיים את הזכות לבחור ולהיבחר – שהיא מאושיות המשטר הדמוקרטי – המונחת ביסוד קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית, בלא לפגוע בקיומה כמדינה יהודית, בשלילת הגזענות ובמניעת התמיכה במאבק מזוין נגד המדינה. איזון זה לא יושג אם כל אחד מחלקי המשוואה החוקתית יקבל את מלוא ההגנה. ... האיזון החוקתי העדין יושג רק אם כל אחד מחלקי המשוואה ירכז עצמו למצבים הקיצוניים. ...   כדי לקיים איזון עדין זה בין חלקי המשוואה, נקבעו על ידי בית משפט זה במספר פסקי דין מסקנות פרשניות, אשר לאורן יש ליישם את הוראותיו של סעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת. פסיקה זו חלה על כל אחת מהעילות למניעת ההשתתפות בבחירות. ביסוד פסיקה זו מונחת התפישה כי "מניעת השתתפותה של מפלגה בבחירות היא צעד קיצוני. הזכות לבחור ולהיבחר היא זכות חוקתית מהמדרגה העליונה ביותר... כמובן, אין זו זכות מוחלטת, וככל זכות אחרת היא ניתנת להגבלה. עם זאת, ההגבלות המוטלות על זכות זו צריכות להיות מינימאליות, ועליהן להגן על אינטרסים חיוניים ביותר" ... יש ליישם את הוראותיו של סעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת "תוך אימוץ גישה, המביאה בחשבון את המשקל הרב המיוחס בהתאם לתפיסותינו לחירויות היסוד" ... בעניין זה ניתן להצביע על מספר אמות מידה פרשניות אשר נקבעו בפסיקה להפעלתו של סעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת, והמשקפות מגמה מצמצמת זו: ראשית, הפניה אל מטרותיה של רשימת מועמדים היא פניה אל "מאפיינים דומיננטיים, הניצבים כמרכזיים בין השאיפות או הפעילויות של הרשימה" ...שנית, מטרותיה הדומיננטיות והמרכזיות של הרשימה – ובאותה מידה מעשיו של מועמד לבחירות במסגרת רשימת מועמדים – נלמדות הן מהצהרות מפורשות שיש בהן היגד ישיר והן ממסקנות מסתברות המשתמעות באופן חד-משמעי ... שלישית, לא די במטרות בעלות אופי תיאורתי. יש להראות כי רשימת המועמדים "פועלת למען מימוש מטרותיה ולשם הפיכתן מרעיון להגשמתו" ... חייבת להיות "פעילות בשטח" אשר נועדה להוציא את מטרות הרשימה מהכוח אל הפועל. פעילות זו צריכה להיות חוזרת ונשנית. לא די בפעילות ספורדית. הפעילות צריכה לבוא לידי ביטוי חמור וקיצוני מבחינת עוצמתה ...הדמוקרטיה אינה נוקטת בפעולות כלפי מי שאינו נוקט בפעולות כלפיה. זוהי הדמוקרטיה המתגוננת, אשר אינה מונעת השתתפות בבחירות של רשימת מועמדים רק בשל מטרותיה של הרשימה, אלא מתגוננת כנגד מעשים המכוונים כלפיה. לבסוף, הראיות המבססות את המטרות והמעשים המביאים לידי מניעת השתתפותה של רשימת מועמדים, או של מועמד בבחירות לכנסת, צריכות להיות "משכנעות, ברורות וחד-משמעיות"  "


השאלה האם יש לבחון את פוטנציאל ההתגשמות של העילות הקבועות בחוק (למשל דרך בחינת ההסתברות להתגשמות ברמות שונות, דוגמת "אפשרית", "ממשית", "סבירה" או "קרובה לוודאי", המוכרת גם כ-"סכנה ברורה ומיידית"), או שמא אין זה נכון לעסוק במבחנים הסתברותיים אלא בהוכחת מהות הפעולה או הבעת הדעה ברמת הוכחה גבוהה, "מעבר לספק הסביר", כפי שנדרש בדין הפלילי נותרה פורמלית בצריך עיון עד היום ולא הוכרעה, אך דומני כי בחירתו החוזרת של בית-המשפט העליון להיזקק לתשתית הראייתית כנימוק דומיננטי, מלמדת כי הגישה השניה היא המועדפת, אם לא להלכה, אזי למעשה (ע"ב 561/09 בל"ד - המפלגה הלאומית הדמוקרטית ואח' נ' ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-18 ואח' מדגים היטב זאת).

רק אדם תמים יחשוב שבבחינת המאפיינים הדומיננטיים במטרותיה, הצהרותיה ופעולותיה בשטח של ח"כ חנין זועבי  אפשר יהיה להציגה כמי  ששוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, כמי שמסיתה לגזענות או כמי שתומכת במאבק מזוין כנגד ישראל.

רק שינוי הלכה דרמטי, תוך איזון מחודש של חופש הביטוי עם ערכים אחרים,  יאפשר את הפסילה הזו. קשה לדמיין שדווקא נשיא בית-המשפט הנוכחי, כבוד השופט אשר גרוניס, הידוע כפורמליסט, יבחר לשנות הלכה ששורשיה נטועים היטב בתרבות הפוליטית-דמוקרטית של מדינת ישראל.

אם כך, תשאלו, אז בשביל מה זה טוב, כל העסק הזה ?

אפשר להציע לשאלה הזו שתי תשובות רציונליות, סבירה פחות וסבירה יותר:

  1. שמדובר במהלך חברתי של איתות לחברי-הכנסת שסטו מקוי-המשחק המוסכמים. אם היו חברי ועדת הבחירות המרכזית יודעים בוודאות שבית-המשפט העליון יאשר את החלטת הפסילה שלהם, הם לא היו מקבלים אותה כלל, מחשש שבסיבוב הבא, בבחירות הבאות, הנשק הזה יופנה אליהם על-ידי יריבים פוליטיים. דווקא כשהם יודעים שבית-המשפט העליון ינהג כמבוגר האחראי ויוודא שהפסול יוכשר, הם יכולים להעביר איתות ברור לכך שקרה כאן משהו שלא היה צריך לקרות, שאיננו מקובל על הקהילייה הפוליטית, מתוך תקווה שהרשימה או המועמד יקבלו את המסר ויפנימו אותו. עם זאת, כשמביטים על המקרה של הח"כ לשעבר עזמי בשארה או על המקרה של ח"כ אחמד טיבי או על המקרה של המתמודד ברוך מרזל, קשה לומר שהאיתותים האלה אכן אפקטיביים במיוחד. 
  2. שמדובר במהלך פוליטי גרידא שנועד להציג בפני ציבור הבוחרים מצג-שווא של מאבק פוליטי עז, למרות מודעותם של השחקנים המניעים את התהליך בדבר חוסר-התועלת שבו. עוד נסיון אחד מני-רבים לקנות פופולריות בזול. 

קשה שלא להעריך שההסבר השני הוא הנכון. הוא גם מסביר מדוע, בניגוד לנסיונות הפסילה של ח"כ זועבי ושל מפלגת 'עוצמה לישראל', דווקא נסיונות הפסילה של סיעות המדירות נשים נכשלו, למרות שכולנו יודעים שיש סיעות שאכן מדירות נשים.

אבל המהלך הזה לא עובר ללא מחירים. הפופולריות הזולה שקונים חברי-הכנסת שמנעו מ'אוייב העם' להתמודד בבחירות איננה נקנית ללא מחיר. אמון הציבור בבית-המשפט העליון נפגע לאור מצג-השווא של 'הכשרת האוייב'. תיאטרון הפסילה הוא מוסד הפוגע באופיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, בהחלישו את הרשות השופטת, שכל כוחה נשען על אמון הציבור.

מי שמתיימרים למנוע אחרים מלרוץ לכנסת בגלל היותם איום על אופיה של המדינה, הם החותרים תחת אופיה של המדינה. 

יום רביעי, 19 בדצמבר 2012

יותר קשה למחות בארץ הזאת

האגודה לזכויות האזרח פרסמה את דו"ח מצב זכויות האדם לשנת 2012. לא חייבים להסכים עם כל דבר שנאמר בו, או להזדהות עם הדגשים החשובים לאגודה. אבל חשוב לקרוא וחשוב לדעת.

מטבעם של דוחו"ת כאלה שהם עוסקים בנושאים רבים ושונים, והמציאות המתוארת בהם איננה פרי העשייה של שנה אחת, אלא תוצאה של מצב נמשך.

לי נדמה שהשינוי הבולט ביותר לרעה בשנה החולפת, עבור האזרח הישראלי, הוא התממשותן של הגבלות חדשות, בולטות וקשות על חופש הביטוי והמחאה, בכל הנוגע למחאה רבת-היקף בערים הגדולות בישראל.

זה לא שלא ראינו "חידושים והמצאות" של מדינת ישראל בנושא הזה גם קודם לכן. קשה לשכוח את פעולותיה של מדינת ישראל כנגד המחאה רחבת-ההיקף נגד ההתנתקות ובמסגרת פינויים של יישובים, דוגמת עמונה. אבל העובדה שכבר לא רואים הפגנות גדולות בכיכר ציון בירושלים איננה מקרית והיא מסוכנת לכל אזרחי-ישראל.

מאז הדיווחים בשלהי מאי 2012 על כך שלא יתאפשרו הפגנות בכיכר ציון ובכיכר פאריז כדי שלא להשבית את הרכבת הקלה (הארץ, גלובס), על המשא-ומתן שהתפתח, על החלופות שהתקבלו בהסכמת חלק מפעילי המחאה החברתית ועל הפגנות המחאה בציר "האסור", נראה שנוצר סטטוס-קוו בהתאם לקווים שהתוותה הממשלה.

המחפש אחרי הפגנות בכיכר ציון בשנה החולפת אחרי יוני 2012 נאלץ להסתפק בהפגנה אחת, מחאה נגד התקפות גזעניות על פלסטינים בשלהי אוגוסט, ותו-לא. מאחר ובאופן כללי היקף אירועי המחאה החברתית ירדו בחודשים האחרונים (עם או בלי קשר לבחירות הממשמשות ובאות), אין אפשרות לקבוע קביעה נחרצת בדבר חלקן של רשויות המדינה בדיכוי פעולות-המחאה. אך עצם טבעם של הדברים הידועים מספיק כדי לומר, חד-משמעית, שאם 2011 היתה שנה של מחאת אביב-עמים גם עבור ישראל, 2012 היתה שנה של דיכוי-מחאות.



ומה עם קולם של החולים הפוטנציאליים ? (כן, זה אני ואת/ה)

התמשכותו של מאבק האחיות בד בבד לסיומו המוצלח של מאבק העובדים בנמל אשדוד מבהירים שוב שתי נקודות עצובות וידועות:
  1.  אין במדינת ישראל סולידריות בין העובדים. 
  2. אין סולידריות בין פקידי-המדינה לאזרחי המדינה. 
הועדים החזקים, המארגנים עובדים במקומות עבודה ששולטים על "השאלטרים של המדינה" מגיעים להסכמים שטובים מאוד עבורם וכנראה טובים פחות עבור הציבור הרחב, כי פקידי-הממשל לא מסוגלים להתמודד איתם.

הועדים של עובדים במקומות עבודה שלהשקפת נערי-האוצר המדינה יכולה להמשיך ולתפקד גם בלעדיהם, יכולים מבחינת המדינה לשבות במשך שבועות וחודשים.

קו אחד פשוט וברור עובר בין שביתת הרופאים לפני כשנה לשביתת האחיות השנה. אלה הם מאבקים שהאוצר הישראלי מבקש להציג כמאבקים על שכר, אבל מלחמת התלושים (התלוש שהאוצר רוצה שנחשוב שהוא מייצג, והתלוש שהאוצר מעדיף שלא יעמוד במרכז הבמה) מטשטשת את העובדה שמאחורי הויכוח על תנאי-העבודה השוחקים של האחיות מסתתרת מערכת-בריאות שמשרד האוצר הישראלי שוחק באופן מכוון ויזום.

במאמר בדה-מארקר הציג היטב פרופ' גבי בן-נון את העובדות שעומדות בבסיס המאבק הזה:
  • "שיעור האחיות המועסקות בישראל עומד כיום על כ-4.8 אחיות לאלף נפש, לעומת כ-9 אחיות לאלף נפש בממוצע ארצות OECD. שיעור זה הוא מהנמוכים ביותר בעולם המערבי ועל פי קצב ההצטרפות הנוכחי למקצוע דומה ששיעור זה רק ילך וירד."
  • "שיעור המיטות הכלליות במדינת ישראל הוא מהנמוכים בארצות OECD וגם הוא ילך וירד בשנים הקרובות שכן קצב הגידול במספר המיטות הכלליות נמוך מקצב הגידול וההזדקנות של האוכלוסיה."
זה כל מה שצריך לדעת. 

יום רביעי, 21 בנובמבר 2012

אז יש לנו הפסקת-אש ?



על פי המסמך, הבנות הפסקת-האש הן:
  1. ישראל מתחייבת לחדול מכל פעולות האיבה כלפי עזה, ובכלל זה חיסולים וכניסה לשטח הרצועה. 
  2. הארגונים הפלסטיניים מתחייבים לחדול מכל פעולות האיבה כלפי ישראל, ובכלל זה שיגור רקטות לישראל והתקפות לאורך הגבול. 
  3. 24 שעות מכניסת הפסקת-האש לתוקפה יטופלו (shall be dealt with) פתיחת המעברים; הקלת מעבר אנשים וסחורות; הימנעות מהגבלת התנועה החופשית של תושבים והפיכה למטרות של תושבים באיזורי גבול; פרוצדורות ליישום. 
  4. יינתן מענה לנושאים אחרים שאולי יתבקש הטיפול בהם.
  5. מנגנון היישום: תקבע שעה לכניסת הבנת הפסקת האש לתוקפן; מצרים תקבל ביטחונות (assurances) מכל אחד מהצדדים שהצד מתחייב למה שהוסכם; כל צד יחייב עצמו שלא לבצע כל מעשים שיפרו הבנות אלה. במקרה של השגות כלשהן (observations), מצרים - בתור נותנת החסות להבנות אלה - תקבל דיווח כדי לבצע מעקב. 
במסמכים כתובים ככלל, תמיד יש מרחב לפרשנות. כשזוכרים את נסיבות ניהול המשא-ומתן על הפסקת-האש הזו, ואת החשד הדדי בין הצדדים, אפשר להבין מדוע הלשון הלקונית מכילה בתוכה משמעויות רבות. החסרון של העניין הוא שניתן לשער שעוד יידרש עמל רב לפרשנותו בעתיד הקרוב והרחוק. היתרון הוא שיש מנגנון יישום מסודר, שאם אכן הצדדים יקפידו להפעילו ויפנו לנותנת החסות לבירור כל מצב של אי-הסכמה, ייתכן שאף ימנע הסלמה עתידית. 

החשוב באמת, בכל סוג של חוזה או הסכם, הוא מידת המחוייבות של הצדדים לתכליתו העיקרית המוסכמת. בהקשר הזה, נכון לעכשיו, קשה שלא להעריך שמידת המחוייבות הזו מוטלת בספק רב. 

ימים יגידו. 

יום שלישי, 13 בנובמבר 2012

ObamaCare comes

Now that the U.S elections turmoil is relaxing, it is time to look ahead. One clear outlook is that "Obama Care", the  Patient Protection and Affordable Care Act (PPACA) (already mentioned in this blog), is here to stay.

Don't know what the PPACA is about ? Wikipedia summarized it nicely:
"PPACA is aimed primarily at decreasing the number of uninsured Americans and reducing the overall costs of health care. It provides a number of mechanisms—including mandates, subsidies, and tax credits—to employers and individuals in order to increase the coverage rate.
Additional reforms are aimed at improving healthcare outcomes and streamlining the delivery of health care. 
PPACA requires insurance companies to cover all applicants and offer the same rates regardless of pre-existing conditions or gender."
It is estimated that the public health care budgetary system shall become significantly more economically efficient thanks to this reform, while at the same time, provide a reasonable healthcare coverage to more people in the United States. 

Obama Care is a great example why political ideologies still matter. Even in a our modern, bureaucratic, overly-partisan democracies, Change can come. And the citizen's vote makes a difference in the citizen's life. Are we going to see similar changes in other countries around the world? or is the democratic vitality of the U.S unique to that special country, and the democracies of the "old world" shall follow the path of Venezuela, Russia  and Turkey, in becoming authoritarian democracies ? 

יום ראשון, 28 באוקטובר 2012

הרהורים בדבר האפשרות שמישהו באוצר למד משהו על הפרטה בזמן האחרון, ועל הלקח שכולנו צריכים ללמוד

התקשורת מדווחת: משרד האוצר של מדינת ישראל חתם על הסכם לקליטת 130 מעובדי ההוסטלים לניצולי שואה פגועי נפש בפרדסיה, שער מנשה ובאר יעקב כעובדים בשירות המדינה.

גלובס סיכם את העניין יפה:
"מדובר בעובדים שהועסקו על ידי 'האגודה לבריאות הציבור', עמותה ללא מטרות רווח ששימשה כחברת כוח אדם לכל דבר ועניין אשר העסיקה את העובדים בבתי החולים הפסיכיאטריים בפרדסיה, שער מנשה ובאר יעקב. באוצר סירבו תחילה בעקביות לקליטתם של העובדים כעובדי מדינה, ועוררו סערה כשנימקו את הסירוב בכך שההוסטלים הוגדרו על ידם כ'פרויקט זמני' רמז לגילם המבוגר של ניצולי השואה. כישלון ההפרטה של ההוסטלים ומצבם הקשה של הניצולים שחיים בהם נחשפו לראשונה בכתבה ששידר בערוץ 2 העיתונאי חיים ריבלין."
מעריב סקר בזמנו את המצב בהוסטלים האלה, והתיאור של האיכות הלא-טובה של הטיפול לו זכו ניצולי השואה בהוסטלים זעזע וקומם את כל מי שנחשף אליו.  בנוסף, על פי אותו דיווח הצטיירה תמונה בעייתית בכל הנוגע לניצול התקציבים ולכוח-האדם:"מאז החלה האגודה לבריאות הציבור לנהל את ההוסטלים...ירידה בכוח האדם וירידה בשכר, והעובדים טוענים כי אינם מקבלים תוספת שכר על שעות נוספות, אינם זכאים לימי מחלה וכי קיימת אווירה קשה של תסכול בקרב אנשי הצוות שאינם יודעים מה יעלה בגורלם."
עם זאת, קשה שלא להתרשם שמדובר באופטימיות יתר של התקשורת. אם נצטט, כדוגמא, את הסיכום של כלכליסט לסיפור נלמד ש:
"מדובר במהלך חריג מאוד, שבו שירות רווחה עובר מעין הלאמה. ההוסטל הופעל על ידי האגודה לבריאות הציבור, עמותה ללא כוונת רווח. יחד עם ביטול הקמתו של בית סוהר פרטי ב-2009 והלאמה של שירותי הבריאות לתלמיד בדרום הארץ השנה, זהו המאבק הציבורי המשמעותי השלישי שמוביל לפניית פרסה במדיניות ההפרטה של שירותים ציבוריים בישראל."
אבל לי נדמה שהתקשורת מקדימה לשמוח. סיפור הפרטת שירותי הבריאות לתלמיד, כפי שסוכם למשל בידי דה-מארקר, יבהיר בדיוק את טיבו של המאבק ואת אופיו. שירותי הבריאות לתלמיד הופרטו ב-2007 ועברו לקבלנים פרטיים. בשנים הראשונות חלה ירידה בשיעור המחוסנים והנבדקים. עקב הקשיים באיזור הדרום בשל מחסור באחיות הדרום הסכימו משרדי הבריאות והאוצר כי המשרד יפעיל בעצמו את השירות באזור זה, והמשרד הגיע להישגים טובים מאוד. אחרי שחלק מאיזורי המדינה נטלו ממנו, הצליח הקבלן הפרטי להגיע להישגים טובים יותר מבעבר בשאר האיזורים. לכאורה סיפור שמלמד חד-משמעית על כשלונה של הפרטה. ובכל זאת, שבה ויצאה המדינה למכרז הפרטה של השירותים ברוב איזורי-המדינה, כשעלות הפעלת השירות בשנים הקרובות תהיה 85-96 מיליון שקל בשנה - תקציב גבוה בהרבה מזה שהוציאה המדינה על השירות כשהיה בידיה.

כלומר: מהפרספקטיבה האוצרית, זה בכלל לא נסוב סביב השאלה מה עובד טוב יותר ויעיל יותר.
אל תבלבלו את פקידי האוצר עם עובדות-החיים. הם למדו בקורסי המבוא לכלכלה שהמדינה פחות יעילה מהשוק הפרטי, ושום דבר שיקרה תחת אחריותם לא יגרום להם לגרד בפדחת ולהבין שבחיים, במוצרים ציבוריים, יש מצבים רבים, שונים ומשונים בהם המדינה דווקא יעילה יותר מהשוק הפרטי.
יתרה מכך, גם במצבים שבהם לכאורה אפשר לדמיין שהמדינה והשוק הפרטי יעילים באותה המידה, הולך ונוצר נסיון החיים - בכל העולם המערבי המפריט עצמו לדעת - המלמד שהמדינה איננה מסוגלת לפקח ביעילות ראויה על השוק הפרטי באופן שמאפשר מוסרית הפרטה של שירותים שמשליכים ישירות על חייהם של האזרחים.


הצירוף של פרדיגמת ההפרטה כראי-הכל יחד עם התפישה המוסרית המאפשרת את תפישת מחוייבותה של המדינה לניצולי השואה כ'פרוייקט זמני' מאותתים שלא מדובר כאן בדעתם של הפקידים, אלא בדתם. כך שאני, אומנם שמח על המהלך, ומקווה שהוא אכן יביא לשיפור הרצוי, המקווה והראוי בשירות הניתן לניצולי השואה, אבל ספקני מאוד האם מדובר אכן בשינוי של ממש במדיניות ההפרטה בישראל.

כדי שנגיע לאפשרות של שינוי של ממש במדיניות הזו, נדמה לי, תצטרך ישראל לשקול מחדש את עמדתה בכל הנוגע לשאלת איוש שירות המדינה עם שינויי-הממשל.

כיום, משום-מה, תופשים רבים ממשל המבקש למנות אנשים החושבים באופן דומה לזה שלו כאילו הוא מושחת, ומתקשים לראות שאחידות הערכים במערכת הממשל היא הכרח למשילות נאותה.

מהלך שיאפשר החלפתם של רוב בכירי שירות המדינה עם שינוי השלטון, באופן דומה לזה המתבצע בארה"ב (רצוי בקצב מהיר יותר, אך בהיקף יחסי דומה לכ-9,000 משרות שירות המדינה הפדרלי הנתונות לשינוי בארה"ב עם עלייתו של נשיא חדש לשלטון) בהכרח יחייב החלפת רוב "נערי האוצר" באחרים. התהליך כמובן צריך להיות כזה שבו נשמרת בקרה על זהות המנויים, כך שאיכותם והכשרתם לא ייפגעו, והוא צריך להתמודד עם השאלה הבסיסית שהביאה לעלייתו של משרד האוצר לדומיננטיות הנוכחית שלו במערכת הממשל הישראלי: האם נבחרי הציבור של ישראל התבגרו והם מבינים את המשמעות של משמעת תקציבית ? או שמא בהעדר "מבוגרים אחראיים" במשרד האוצר עתידה ישראל להתדרדר לחדלות-פרעון תוך קדנציה-שתיים ?

אישית, אני סבור שהיום יש מספיק אנשי מקצוע טובים בתחום הכלכלה שדעותיהם שונות מאלה של מאמיני דת-ההפרטה אשר יוכלו, אם ייאלצו, לשאת באחריות בתפקיד "המבוגרים האחראיים". יתרה מכך, נדמה לי שמרוב תחושה של "אני ואפסי עוד", אין עוד במשרד האוצר מי שמעז להביט במציאות ולעדכן את התפישות שלפיהן מתנהלת המערכת. ובהעדר מבט כזה, הניהול התקציבי "האחראי" מסוכן לא פחות לעתידה של מדינת ישראל מכל חלופה אחרת. לא מאמינים ? בדקו בעצמכם איזה תקציב גרעוני הם תכננו -ביודעין - לשנה הזו.

הסוגיה כאן היא לא ויכוח על אמצעי זה או אחר.  עתידה של מדינת ישראל, אופיה, מהותה - נקבעים בסופו של דבר בדרך בה מוקצים ומנוצלים משאביה.  נכון לעכשיו, הפנים של כולנו נקבעות על ידי אותם אנשים שחשבו שמחוייבותה של ישראל לניצולי השואה היא עניין זמני. האם אלה סוג האנשים שצריכים לנהל את המדינה ? ומה לגבי הפוליטיקאים שחושבים כמותם ?  

יום ראשון, 14 באוקטובר 2012

איך עובדים עסקי הנדל"ן בתל-אביב ?

הארץ, לרגל פרישתו הקרבה לגמלאות בגיל 67 של שוֹטָה חובָל, פירסם כתבה רחבת-יריעה על החשדות הפליליים כנגד מנהל מחלקת הפיקוח והרישוי של הבניה בעיריית תל-אביב.

החשדות כבדי-משקל. לפני כשלוש-וחצי שנים המשטרה העבירה את התיק בעניינו לפרקליטות מחוז תל-אביב, ובמאי האחרון החליטה הפרקליטות להגיש נגדו ונגד מעורבים נוספים בפרשה, חלקם קרובי-משפחתו, חמישה כתבי-אישום חמורים. השימוע ייפתח במהלך נובמבר, אחרי הפרישה.

על פי הכתבה, בבסיס החשדות עומדת העובדה כי  "במשך 22 שנות כהונתו צברו חובל ובני משפחתו נכסים בהיקף כספי המוערך בעשרות מיליוני שקלים, הישג שקשה ליישב עם העובדה שמשכורתו של חובל מהעירייה מוערכת בכ–25 אלף שקל ברוטו בחודש. מלבד הווילה בת ארבע הקומות בחולון, חובל ובני משפחתו מחזיקים היום בנכסים שונים בבלגיה ‏(על פי הפרקליטות‏), בזכויות בנייה לדירות רבות בתל אביב והיו עד לאחרונה הבעלים של בניין ברחוב נחלת בנימין בעיר".

אכן, קשה להסביר כיצד פקיד ציבור שמשכורתו איננה רמה מתעשר. אפשר להבין חשדות על שחיתות, והאשמות בשוחד.

אבל לטעמי קשה עוד יותר להסביר איזה אינטרס ציבורי יש בפרסום הכתבה האחרונה.

הציבור לא יודע יותר על האמת מאחורי כתבי-האישום מאשר הוא ידע קודם לכן.
לא נחשפנו לפרטים.
לא הוצגו בפנינו ראיות.
לא שמענו גרסאות מפורטות והסברים.

עובדה היא שכאשר פלוני מכהן כעובד-ציבור, יכול שיקרה והוא ירכוש ידע רב ומיומנויות רבות, וגם אם לא יפרוש ויילך לעבוד אצל טייקון אלמוני, יכול שהידע הזה יאפשר לו לקבל החלטות טובות במסגרת ניהול ענייניו הפרטיים או שהוא יאפשר לו לייעץ לקרוביו לעשות מעשים נבונים, ולא תמיד פעולות כאלו יהיו נגועות בפלילים.

עובדה שהיא שסדרת-הפרסומים הזו מקבעת בתודעת-הציבור תפישה של עובדי-ציבור כאילו הם מושחתים וגם אם יזוכו כל המעורבים בפרשיה הזו מכל חשד שהוטח בהם, שמם הטוב לעולם לא יושב להם. תמיד יהיו אנשים שינידו בראש כשיראו אותם וימלמלו בינם לבין עצמם. ועוד ועוד בקרב אזרחי-המדינה יאמינו שהמערכת הציבורית היא מושחתת.

תנידו בראשי ותגידו 'אבל איך אתה יכול לומר בוודאות שהיא איננה מושחתת ?'
אשיב: אינני יכול. אדם אינו יכול להוכיח שאין לו אחות. וגם אינני סבור כך. ברור לכולנו שיש גם אנשים מושחתים במערכת הציבורית הישראלית. פרשת רשות המיסים היא ההוכחה לכך כי יש אנשים המנסים להשחית את המערכת וכי יש אנשים בתוך המערכת המוכנים לשתף עמם פעולה. אבל העובדה שהפרשה הזו לא זוכה להתייחסות הראויה לה - כפרשת השחיתות החמורה ביותר שהתפרסמה בישראל מאז ומעולם - נובעת מהנטיה של העתונות לעסוק שוב ושוב בעניינים שנתפשים כמעניינים יותר ולא בעניינים שנתפשים כחשובים יותר.

שחיתות בצמרת היא אולי מושכת, אבל שחיתות בדרגים הנמוכים משפיעה הרבה יותר. עניין משעמם כמו העובדה שבמשטרת ישראל פתחו תיקים לאזרחים רק לצורך הסטטיסטיקה לא זוכה למעקב תקשורתי, למרות שהשלכותיו על התרבות הארגונית המשטרתית ומשמעויותיו לגבי  חיי האזרחים רחבות בהרבה מכל פרשיית שחיתות שנדונה בשנה האחרונה בתקשורת בישראל.

אני כמובן לא סבור שעל התקשורת להתעסק רק בעניין אחד, וגם לא משוכנע בכך שעצם העיסוק בכתבי-אישום כנגד בכיר בשלטון המקומי באיזור תל-אביב הוא דבר פסול מעיקרו. אבל הייתי רוצה לראות הרבה יותר מעקב בסוגיות בהן ברור שהתכלית של התחקיר הוחמצה, כמו בעניינה של ענת קם, והרבה פחות עיסוק בכתבי-אישום שלא רק שבית-המשפט לא נתן פסיקתו בעניינם אלא אפילו עוד לא הבשילו לכדי הגשתם לבית-המשפט.

אז איך עבדו עסקי הנדל"ן בתל-אביב בתקופתו של מנהל מחלקת הפיקוח והרישוי על הבניה בעיריית תל-אביב? את האמת המשפטית נדע רק בעוד כמה שנים, כשההליכים המשפטיים יסתיימו. אבל הדימוי השלילי של המערכת הציבורית הישראלית זכה לחיזוק נוסף בתודעה של העם היושב בציון, ואת זה אף אחד כבר לא יוכל לשנות.

יום רביעי, 10 באוקטובר 2012

here is an idea: why don't we say that do not track shall not relate to marketing-related tracking?

Sometimes stories are just too hilarious to be true, and yet, they are sadly true.

Turns out that during W3C debates on the formation of the Do Not Track standard something of that nature happened, which is a great lesson in how not to lobby. Now, we all know that all the processes in which norms are created or changed, including law making and standards shaping are prone to lobbying and interest-groups activities.

And yet, it is rare to encounter a truly blunt effort, aiming at taking a new standard being discussed and making it pointless, in regards to one of its main objectives. Usually, lobbyists are much more cunning, and seek stealthier methods to empty standards of their impact on their clients business...

But first, to those who are not familiar with the terms:
  • W3C is the main international standards organization for the World Wide Web
  •  Do Not Track (or DNT), is that consumer dream of a web in which  a surfer can choose an option in his web-browser telling web sites and web services whether he wishes to be tracked on his cross-sites movement or he prefers his privacy kept. 
According to a really must-read ZDNET story, a marketers association representative has suggested that marketing would not be considered an activity to which DNT shall be applied. Yup. If this was not a serious report, well documented, I'd be sure this is a hoax or an attempt to present marketing lobbyists as really dumb (Don't follow me? during the debate marketing even received the entire lobbying/selling effort, including the marketing is as American as an Apple pie and the marketing brings jobs claim. Just like a presidential race, only during the joint effort to set a standard).

Don't believe it ? check it out for yourself:

The really sad thing is that sometimes these efforts succeed. Standards get stuck, or abandoned, thanks to really bothersome efforts. 

But what lobbyists do not understand is that their success today might bring the end to the entire business model of their clients tomorrow. 

I can imagine your condescending smiles. Lobbyists, like most lawyers, you think, do not look that far into the future. They are hired to protect the immediate interests of the clients. To that I agree. But the clients should  know better. They should  look at the struggle the Music industry has undertaken, realize the trajectory of that poorly chosen campaign, and form a different effort, remembering that the consumer is their best friend. Had they remembered that, they would also realize that best friends have no problem sharing their information and habits. Preferring to look at consumers like gullible, easy to deceive victims is a strategy that cannot prevail. This Tit shall be Tatted

The current generation of net users may not be educated enough to know how to protect itself from tracking. But the next generation will grow up net-savvy. Either that ad blockers shall become a norm, or an even more sophisticated software, creating false user behavior, shall make tracking worthless. And at that day and age, what shall happen to tracking-based-marketing ?

חוסר ראיות, חוסר אשמה ושאריותיה של חקירה במשטרה

ואלה! חדשות פרסמה מקרה שממחיש היטב את הפרובלמטיקה המאפיינת את הנוהג של סגירת תיקים מחוסר ראיות ולא מחוסר אשמה. אדם הואשם בהטרדה מינית. החקירה נסגרה מחוסר ראיות. אבל הציבור באיזור מגוריו סבור שסגירת התיק מחוסר ראיות איננה מעידה על כך שהטענות כנגדו אינן נכונות. האיש תובע פיצויים כנגד מי שהגישה התלונה נגדו על הנזקים שנגרמו לו, אבל לכותב דברים אלה נדמה שהאחריות לנזקים שנגרמו לו אינה רק שלה.

 סגירת תיק פלילי יכולה להיעשות בישראל באחת מהעילות הבאות -

  • העדר אשמה 
  • העדר ראיות
  • העדר עניין לציבור 
"תיקים סגורים שלא נסגרו מחוסר אשמה מופיעים ברישום המשטרתי הפנימי. מידע על אותם תיקים עשוי להימסר לרשויות חקירה ובטחון אחרים: לשירות הביטחון הכללי, למשטרה הצבאית ולמחלקת בטחון שדה של צה"ל. הוא עשוי להיות מועבר ליועץ המשפטי לממשלה, לתובעים שהוסמכו על ידו ולקציני מבחן. לפיכך, תיק אשר נסגר שלא מחוסר אשמה מכתים את שמו הטוב של האדם, והרישום לגביו "מטיל... סטיגמה על בעל הרישום" ופוגע בפרטיותו (בג"ץ 7256/95 פישלר נ' מפכ"ל המשטרה, פ"ד נ(5) 1). שכן, סגירת התיק "מחוסר ראיות" (ולא "מחוסר אשמה"), משאירה ספק בחפותו של החשוד (שם, בעמודים 10-11). הוא תלוי כחטוטרת על גבו, ובניגוד להרשעות של ממש, מחיקתו מן המרשם אינה מוסדרת בחוק כי אם נמצאת בשיקול דעת המשטרה אשר מנהלת את המרשם. קיומו של תיק סגור במרשם המשטרה פוגע אפוא בשמו הטוב של אדם" (הציטוט מתוך בג"ץ 10271/02 אברהם פריד ואח' נ' משטרת ישראל ואח'). 

הדבר ברור לא רק לבתי-המשפט אלא גם לפרקליטות. כך נאמר בהנחיות פרקליטות המדינה בנושא (זהירות:PDF):
"לסגירת התיק בעילה של "העדר אשמה"  במקום בעילה של "חוסר ראיות",  במקרים המצויינים בסעיף 9 לעיל,  נועדה למנוע מראית עין,  שלפיה יש ספק בחפותו של האדם שנחשד באותו ענין, דבר העשוי לגרום לו עוול מיותר."
הפרובלמטיקה של הגישה המבחינה בין חוסר אשמה לחוסר ראיות (ואני משתמש במתכוון באותו מונח לתיאור המצב של קיום או העדר אשמה ו/או ראיות), ברורה גם לכמה מחברי-הכנסת. לכן הגישו חברי הכנסת יריב לוין, זאב אלקין ואריה ביבי את הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון – מחיקת רישום פלילי בהעדר ראיות), התשע"ב–2011 (זהירות, RTF!), שתכליתה "שמירה על חזקת החפות של חשודים שלא נמצאו ראיות מספיקות להגשת כתב אישום נגדם", ואולם גם באותה הצעה נשמר חריג תוך הסבר כי "ישנם מצבים חריגים בהם לא ניתן להוכיח מבחינה משפטית את אשמתו של אדם אך קיימת הסתברות ממשית למסוכנותו ויש עניין לציבור לדעת על מסוכנות זו." 

הבעיה שלי עם כל הסיפור הזה היא שנדמה שמרוב שנוח למשטרה ולפרקליטות לסווג ולתייג אזרחים שהואשמו בפלילים על פי העילות, נשמט מזכרון המעורבים חוק יסוד כבוד האדם וחירותו

גם אם נקבל שהפרקטיקה של סגירת תיק פלילי בהעדר ראיות הולמת את ערכי מדינת ישראל ותכליתה - סיוע בשמירה על שלום הציבור - היא תכלית ראויה, האם היא עומדת בכל מבחני המידתיות ? האם מהלך בירוקרטי שגוזל מאזרח את חזקת חפותו ותולה חטוטרת על גבו יכול להיתפש ככזה העובר את מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה ? האומנם יש יחס ראוי בין הנזק הנגרם לאזרח לתועלת שמביא הרישום ? 

קל לדמיין הסדרים אחרים, המקפידים יותר בכבוד-האדם של אזרח, בוודאי של אזרח שמעולם לא נחקר בפלילים או שמעולם לא הורשע בפלילים. ובהתחשב בקלות יצירתם של הסדרים פוגעניים פחות, האם לא הגיעה השעה שדרך סגירת התיק המבחינה בין העדר אשמה להעדר ראיות תוכר כמהלך בירוקרטי שאיננו חוקתי ? 

ואם אכן תתקבל דעתי, האם לא זכאי אזרח שנפגע מהמהלך הבירוקרטי הלא-חוקתי הזה לפיצוי על הפגיעה בזכותו החוקתית לכבוד ? 


מותר לו לאדם לחלום. 

יום שישי, 24 באוגוסט 2012

ועוד סוג של סטטוס: תוקף

עודני כותב פוסט קצר על השפעה אפשרית של הטכנולוגיה המתפתחת בתחום זכויות היוצרים, והנה אני נתקל בדרך אחרת בה הטכנולוגיה משנה את תפישת-המציאות. על פי הארץ, צה"ל משנה את החלוקה המסורתית בין לוחמים, תומכי-לחימה וחיילים עורפיים, לאור הופעתו של סוג חדש של חייל טכנולוגי -  "לוחמים שלא מסכנים את עצמם מבחינה פיזית, ובכל זאת יכולים להסב נזק רב לאויב או לחליפין להגן על ישראל מפני תקיפות שונות - לרוב בלחיצת כפתור".

אל 3 המדרגים של לוחמים, תומכי-לחימה, וחיילי-עורף, יתווסף ככל הנראה מדרג רביעי: 'תוקף', כשבין התפקידים שיסווגו בסטטוס הזה יימנו חיילים במערך הסייבר והמודיעין ומפעילי כלי טיס בלתי-מאויישים.

הופעתו של הלוחם ההורג אויב בקרב למרות שלא נשקפת לו בעת מילוי תפקידו סכנת מוות, בגלל היותו מפעיל נשק מרחוק, הוא ביטוי נוסף לשדה הקרב המודרני. הסטטוס החדש, של הלוחם מרחוק ללא סיכון משמעותי, הוא גם דוגמא נהדרת לאבולוציה של סטטוס משפטי על אי-בהירותו. בשלב הזה מדובר בעיקר על ההשלכות הכלכליות של הסיווג למעמד הזה, בכל הנוגע לתגמול הכלכלי לחיילים אלה. אבל לכל מי שמכיר את דינמיקת הקידום הצה"לית, ברור שמדובר כאן רק בראשיתו של תהליך. האם יבוא היום שבו בראשה של המערכת יפקד רמטכ"ל שהיה תוקף ולא לוחם ? 

בקרוב נדע: האם מותר למכור קבצי מוזיקה שהורדנו/רכשנו באופן חוקי ?

שמחתי לקרוא ב"הארץ" דיווח על מאבק משפטי בארה"ב בשאלה הישנה אך הרלוונטית מתמיד: מה הן בעצם זכויותיו של צרכן הרוכש מוצר דיגיטלי.  חברת הסטרטאפ ReDigi מציעה שירות למכירת קבצים דיגיטליים "יד שניה" באמצעות שירות המוודא שהם נרכשו כחוק, מעביר את הרשיון לרוכש ומסיר עותקים מקומיים ומציע גם אחוז מהמכירה החוזרת ליוצרים המקוריים.

נשמע אחלה, לא ? אז זהו, שחברת בת של EMI, קפיטול רקורדס, דווקא חשבה שלא. היא תובעת את ReDigi בטענה שהחברה היא 'מסלקה להפרת זכויות יוצרים'.

על פי Wired, אין ללמוד מהעובדה שבקשתה של קפיטול רקורדס לסעד ביניים נדחתה על יתרון משפטי של ReDigi, לאור דברים שנאמרו על ידי כבוד השופט ריצ'ארד ג'יי סאליבן,  במסגרת הדיון בנוגע להערכת סיכויי התביעה(זהירות: PDF).
אתר הטכנולוגיה Arstechnica הציע בזמנו קו טיעון משפטי אפשרי שReDigi עשויה לנסות, שבמבט ראשון נראה כי אין בו יותר מדי חדש.

למהרהר בסוגיה נדמה שהתשובה לגבי השאלה האם יהיו באינטרנט חנויות 'יד שניה' חוקיות למוצרים דיגיטליים תוכרע, כפי שקורה לא אחת, לא על בסיס הטיעונים המשפטיים per se, אלא בשאלה האם החברה (במובן של society) בתוכה יושב בית-המשפט הבשילה להתמודד עם השינויים לגביהם מתנהל הדיון המשפטי. העובדה שמוסכמות-יסוד משפטיות משתנות עם הזמן איננה חדשה. השאלה העומדת לדיון היא בעצם: האם הבשילו הזמנים לשינוי הזה?

בקרוב נדע.


[עדכון ספטמבר 2014:
למרבה הצער אי-אפשר להגיד שהיתה הרבה התקדמות בסוגיה הזו.

בעניין Redigi אומנם היתה הכרעה כנגד הפרקטיקה של החברה, אבל נראה היה כי ההכרעה התמקדה במידה רבה על ההבדל בין הפצה לבין העברה לבין שכפול. Redigi עדיין פועלת עם תנאי שימוש מחוזקים מפורטים שנועדו להבהיר שאין מדובר באתר שמבצע שכפול אלא רק העברה אבל הדיווחים על המשך העניינים המשפטיים של החברה מלמדים שהעניין הספציפי הזה כנראה רחוק מסיום - לצערם של אוהדי החברה ולצער כל מי שמבקש לראות את הבשלת המשפט להתמודדות עם העת החדשה והטכנולוגיה של זמננו.

העובדה שהעניין רחוק מסיום איננה בהכרח אינדיקציה לפסימיות. זמן מה לפני שעניין Redigi הגיע להכרעה, היתה הכרעה בCourt of Justice of the European Union בעניין UsedSoft GmbH v Oracle International Corp שעסק בשאלת המכירה-מחדש של תוכנה. הוכרע שמכירה מחדש כזו היא חוקית באיחוד האירופאי (למרות המנהג הקונטיננטלי לקצר בפסיקה, הדיווח לעיתונות ב-PDF מעט קריא יותר).

אז מה יש לנו כאן? בארה"ב, כרגע, נראה שלבעל זכויות יוצרים ביצירה דיגיטלית יש סיכויים טובים להצליח בהתנגדותו למכירה מחדש של רשיון-השימוש שהעניק. באירופה, כרגע, נראה שהסיכויים להתנגדות כזו פחות טובים, ובלבד שמדובר במכירה של ממש ולא בשכפול. בשני המקרים, התשובה הסופית תהיה תלויה בפרטים הקטנים.

לכותב דברים אלה נדמה שהתשובה 'העממית' לשאלה, בכל מקום על פני כדור-הארץ, קרובה יותר לכיוון האירופאי מאשר לזה שבארה"ב. כמה זמן יידרש עד שנראה הכרעה בינלאומית ברורה בשאלה, ועד כמה היא תשקף את תחושת-הצדק של הצרכנים אל מול תחושת-הצדק של התאגידים?

אולי לא בקרוב, אבל עדיין אפשר לקוות שיום אחד נדע את התשובה...
 ]









usada vs. Armstrong: who is the real loser here?

The United States Anti-Doping Agency (USADA)'s ongoing battle with the legendary Lance Armstrong has reached a surprising turn when Armstrong anounced he no longer wants to play, following the court's ruling that the court has no jurisdiction in the ongoing dispute between the USADA and Armstrong.


Whatever be the UCI's decision, I belong to those who think that this campaign by the USADA is a modern witch-hunt

Why ? two simple reasons: 
  1. Armstrong has undergone hundreds of tests during his amazing career without being caught using illegal materials even once. 
  2. The current accusations are based on testimonies by athletes who have been caught cheating. No one is more willing to accuse a fellow man in a felony, than one caught in the crime. It makes one's crime appear less horrible if others, more prominent figures, did the same, and we can never truly know what incentives were promised by the USADA to get this cooperation. 
The more one reads about this story, the more it appears to be a relentless persecution. After all, it would not be the first time in the history of humanity, when a regime that could not get accepted evidence against a a person it wanted to bring down, settled for the easiest evidence to produce - the testimony of a convicted criminal.

[Update, January 18th, 2013:

 Apparently, USADA was right and I was wrong. Lance Armstrong "has admitted to using through most his cycling career a cocktail of drugs, including testosterone, cortisone, human growth hormone and the blood booster EPO."

I feel humbled before the conviction and determination of USADA, who turned out in the end as the good cop, persevering in the chase after the villain, despite wide public criticism.

To the feeling of betrayal  by the athlete that has personified, for millions of admirers all over the world, the spirit of true sportsmanship, a worse, bitter taste is added: I fear that I will never be able to enjoy following competitive cycling again.

One positive lesson cannot be ignored in this lesson. Thanks to USADA, Abraham Lincoln's old maxim has been reaffirmed. Every competitive athlete will find it much easier to remember, after this affair, that -
 "You can fool some of the people all of the time, and all of the people some of the time, but you can not fool all of the people all of the time."
]

יום שלישי, 7 באוגוסט 2012

הקשר הנעדר בין תאונות עם נפגעים ומהירות: עובדות שנת תאונות הדרכים 2011

תמיד טוב לראות את התקשורת עוסקת ביחס בין עמדות רשויות האכיפה לסוגיית המהירות בכבישים לבין עובדות המציאות.
דו"חות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על תאונות דרכים עם נפגעים לשנת 2011 הם עדות נוספת לכל המידע הידוע, לכך שהמשטרה משקיעה משאבים עצומים באכיפת מהירות התנועה ומתברכת בהצלחות שאינן נוגעות ישירות לסטטיסטיקת התאונות, בלי קשר לעובדות החיים.

מתוך סך של 25,629 תאונות דרכים עם נפגעים (קלים, קשים והרוגים) בשנת 2011, רק 547 תאונות (קצת יותר מ-2%)  נגרמו כתוצאה ישירה של מהירות מופרזת מעל המותר בחוק או כתוצאה ישירה של מהירות מופרזת בנסיבות המקרה. 

לעומת זאת, על פי הלמ"ס -
  • 2,795 תאונות נגרמו בשל אי ציות לרמזור;
  • 2,280 תאונות נגרמו בשל אי-ציות לתמרור (לרבות תן זכות קדימה ועצור); 
  • 2,221 תאונות נגרמו בשל סטייה מנתיב;
  • 1,511 תאונות נגרמו בשל אי-מתן זכות קדימה להולך-רגל;
  • 1,339 תאונות נגרמו בשל אי-שמירה על מרחק;
  • 1,284 תאונות נגרמו בשל אי-מתן זכות קדימה לרכב;
גרוע מזה -
1,669 תאונות נגרמו מסיבה לא ידועה ו-9,939 תאונות דרכים נגרמו ללא עבירה (מתוכן 192 תאונות קטלניות ו-631 תאונות קשות). 

(לסקרנים לגבי גורמים נוספים - 201 תאונות נגרמו בשל אי-שמירה על הימין; 224 תאונות נגרמו בשל עקיפה שלא כחוק;
581 תאונות נגרמו בשל פניה לא נכונה; 209 תאונות נגרמו בשל נסיעה לאחור; 80 תאונות נגרמו בשל נסיעה נגד הכיוון; 312 תאונות נגרמו בשל שכרות או סמים; 379 תאונות נגרמו מסיבה אחרת התלויה בנהג (למשל - 39 תאונות נגרמו עקב הרדמות הנהג); 58 תאונות נגרמו בשל רכב לא תקין). 

יש לזכור שסטטיסטיקת-על מהסוג הזה עלולה להטעות. כך למשל העובדה שב-19,456 (75%) מהתאונות היו הנהגים יהודיים, בדיוק כפי שיעורם באוכלוסיה, איננה מפריכה את העובדה שערביי ישראל סובלים יותר מתאונות-הדרכים. את הבדיקה צריך לעשות  בהתאם למספר בעלי רשיון-הנהיגה ותוך התייחסות לפרטי-הפרטים של התאונות. בדיקה כזו מראה שלמרות שבשנים 2006-2010 היו נהגים במגזר הערבי רק 14% מכלל המורשים לנהוג, היוו נהגים מהמגזר הערבי 42% מכלל הנהגים ההרוגים באותן שנים. מספר הפעוטות בני 0-4 שנהרגו בתאונות-דרכים בשנים האמורות גבוה פי 7 מאשר במגזרים אחרים. 

הירידה לפרטים בדוחו"ת הלמ"ס איננה מספיקה להגיע למסקנות חד-משמעיות. בהחלט ייתכן שטענת המשטרה שהמהירות היתה משתנה נוסף בחלק מהתאונות האחרות איננה חסרת-משקל. ובכל זאת, הידיעה שבתאונות הנובעות מאי-ציות לרמזור די במהירות ממוצעת כדי שייגרמו פציעות, יחד עם העובדה שתאונת הדרכים עם נפגעים הנפוצה בישראל היא התנגשות חזית בצד (41.5% מהתאונות), שבה ומחזקת את התחושה שמשטרת ישראל מקפידה לאכוף מתחת לפנס. העובדה שלמקבלי ההחלטות יש תמריץ לעודד את מדיניות-האכיפה הזו בגלל השפעתה על הכנסות המדינה מקנסות, רק מחזקת יותר את התסכול של מי שמתבונן בעובדות ומצפה שהמדינה שלו תסיק את המסקנות המתבקשות. 


יום שבת, 4 באוגוסט 2012

לפעמים, ככה נראה מעצר משטרתי בישראל

יש אירועים שקשה לצפות בהם. התקשורת בישראל מדווחת על אירוע שכזה. לפי משטרת ישראל, מקיוסק, אי-שם ברחבי תל-אביב, "התקשרו למשטרה, ואמרו שיש איש שמשתולל, השוטרים הגיעו למקום וזיהו את החשוד, כמי שמוכר להם מאירוע דומה קודם לפני שלושה ימים. הוא נמלט מהם ונכנס לחנות התכשיטים. בדרך הוא הפיל עובדת ניקיון". בשלב זה, מסבירה המשטרה, הגיעו שוטרים נוספים, שפעלו כדי להשתלט על האי על מנת לאזוק אותו. בשל התנגדותו נעשה כנגדו שימוש בשוקר שלא הביא להרגעתו "ולכן השתמשו השוטרים נגדו בהצלחה בטייזר." על פי המשטרה, "בחקירה לאחר מכן הוא סיפר שהיה תחת השפעת סמים, וסבל מפרנויה. אף שוטר לא יכול היה להתמודד אחרת עם המצב".

כתב האישום נגד החשוד "כלל סעיפי אישום בגין הפרעה לשוטר, שימוש בכוח או באיומים למניעת מעצר ותקיפה."

עד כאן, אירוע שלמרבה הזוועה הוא שגרתי למדי מבחינת העובדות הידועות. זו כנראה הסיבה שבגללה החליט בית משפט השלום להאריך את מעצרו עד תום ההליכים. העצור, שנשלח להסתכלות בבית-החולים הפסיכיאטרי אברבנל בבת-ים, נזקק לטיפול רפואי בבית-החולים וולפסון בחולון, בשל פציעות וחבלות שנגרמו לו במעצרו.
לסנגוריה התברר שחלק מהמעצר תועד בסרט אבטחה, ובית-המשפט ביטל החלטתו לאחר שהסרט הוצג לפניו. 
לפני שאמשיך, אציין שעל פי המשטרה, האיש מוכר לה כמכור לסמים ולוקה בנפשו. 

עכשיו תראו את הסרט

קשה שלא להזדעזע. קשה שלא לרחם על מי שהפך לקורבן לאלימות משטרתית קשה. אבל קשה גם שלא לרחם על השוטרים. קל לראות בדרך ההתמודדות שלהם עד כמה שוטרי-ישראל לא מיומנים בהתמודדות עם מצב כזה. נדמה שמרוב חשש מיצירת מגע פיזי עם החשוד, שאולי יסתיים בפציעתם ובהדבקתם במחלה כזו או אחרת, ומתוך תפישה משלהם את מידת מסוכנותו, האלימות הנדרשת לעצם ביצועו של המעצר מסלימה ומגיעה לשיאים של ברוטליות, שהיא לא רק מיותרת, אלא היא פשוט מטומטמת. קל לראות בקטע המצולם בסרט שהחל מנקודה מסויימת אין בעצם התנגדות של ממש, אבל האלימות ממשיכה וממשיכה. קל לראות מהצלקות על גופו של האזרח שהוא הותקף במידה שאי אפשר להצדיקה בשום צורה בהתחשב בהיקף העבירות שיוחסו לו. לא היה כאן נסיון של שוטרים לעצור אדם אחוז-אמוק מלהרוג או לתקוף אדם אחר. היתה כאן התקפה אחוזת-אמוק של שוטרים על אזרח שאולי התנגד למעצרו קודם לכן, אבל הפסיק לעשות כן במהלך הפעלת הכוח עליו. 

ברור שככה לא צריך לבצע פעולת שיטור. אם האירוע היה נגמר בזה, השוטרים היו דואגים לדווח דיווח מאוזן על שהתרחש, לקחת אחריות על אובדן השליטה, אפשר היה לדון בצורך להימנע מהישנות המקרה באמצעות מתודולוגיות מעצר נכונות לגבי אוכלוסיות שיש חשש במגע פיזי עמן, ובעזרת אימון ראוי.

אבל במקום לקחת אחריות על האירוע, הוא התגלגל לכתב אישום שבו הקורבן הוצג כעבריין אלים, ומידת הפגיעה בו כלל לא זכתה לציון ולהתייחסות (כמובן שחשוב לזכור שלא כל השתלשלות האירועים צולמה. בהחלט ייתכן שהיו במסגרתה גם התנגדות למעצר, איומים מצד האזרח, ואולי גם שימוש בכוח, כפי שהוזכרו בכתב-האישום, אבל החלק של האירוע שכן צולם לא תומך בגירסת המשטרה, ומעלה חשד קשה (בוודאי הרבה מעבר לספק סביר) שהאיש לא אשם במיוחס לו). זו לא הפעם הראשונה שבה הבדלי גירסאות בין אזרח לשוטר נראים יותר ויותר כמצב שבו השוטרים הציגו מצג חד-צדדי שנועד להצדיק את פעולותיהם (לדוגמא: האירוע הזה שדווח בחדשות במסגרתו הואשם אזרח בנסיון לתקיפת שוטרים בעוד שעל פי המצלמות נראה ברורות שדווקא הוא היה זה שהותקף על-ידם). 

האומנם ניתן לקיים משטרה במדינה דמוקרטית ששוטריה אינם אמונים על אמירת האמת ? אפשר לשפר מיומנויות, לחזק את הביטחון, ולהביא לכך שמי שכשל וביצע מעצר באלימות מיותרת יידע לעשות כן באופן מידתי יותר. אבל איך אפשר ללמד אדם שאכיפת החוק הופקדה בידיו עד כמה אמירת-האמת היא חיונית לתפקידו ? 

אני לא נמנים על אלה הסבורים שהדרך הנכונה לפתרון כל בעיה הוא לכרות את ראשיהם של האשמים. במקרים רבים מאוד דווקא מי שהיה שותף בפעולה שכשלה יידע להסיק ממנה לקחים שמי שלא התנסה לא יוכל להפנימם. בבחינת "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין". אבל מי שכשל וניסה לטפול אשמתו על אחרים לא רק שלא עשה תשובה, אלא הפגין דבקות בחטאו. האומנם אלה האנשים שראוי להפקיד בידיהם את סמכויות אכיפת-החוק ? 

יום רביעי, 1 באוגוסט 2012

הטיפול הרפואי שניתן למנוח היה על פי סטנדרטים מקובלים

פרסום סיכום הבדיקות שנערכו בעניין הטיפול הרפואי שניתן למנוח אלי הורוביץ ז"ל על ידי משרד הבריאות (טיפול שכזכור הסתיים במותו של אלי הורביץ ז"ל) ניתן לסיכום במסקנה עצובה במיוחד. אלה הם הסטנדרטים המקובלים ברפואה הישראלית:
  • אי הערכה נכונה של חומרת-המצב; 
  • שידור הערכה אופטימית מדי למשפחה;  
  • הטלת עומס על הרופא התורן כד כי הוא לא יוכל  לתת מענה לקריאות חוזרות של מטופל או של משפחתו במשך כמעט 4 שעות (או במילים אחרות: כל עוד החולה אינו סובל מקריסת מערכות כללית על התורן לעסוק  בהתמודדות עם בעיות דחופות יותר); 
  • הרופא הכונן לא מופעל גם אם הרופא התורן עמוס באופן האמור לעיל. 
  • אין באחריות אחראי המשמרת להזעיק צוות סיעודי ורפואי בכיר, גם אם אין באפשרות הצוות הסיעודי והרפואי שבמשמרת לתת מענה לפניות מטופל ו/או משפחתו. 
  • תוצאות בדיקות דם שנלקחות בשעות הבוקר והצהריים אינן מועברות לידיעת הרופא התורן ו/או הרופא הכונן, גם אם יש בהן מידע קריטי לחיי-החולה. 
כל האמור לעיל עולה מסיכום דו"ח ועדת הבדיקה שמינה מנכ"ל משרד הבריאות על פי סעיף 21(א)(3) לחוק זכויות החולה. ובכל זאת, היא סיכמה את מימצאיה שלעיל במילים הבאות:
"הוועדה סבורה כי הערכת הצוות והדיווח למשפחה לא תאמו את חומרת המחלה והפרוגנוזה. למרות זאת הטיפול הרפואי שניתן למנוח היה על פי סטנדרטים מקובלים."

איך מיישבים את המציאות הנוראה עם היותה "סטנדרטים מקובלים"?
סביר לשער שהוועדה הבינה את כל האירועים האלה על רקע המציאות הקשה והידועה "של עומס קשה במחלקות הפנימיות, תת איוש בכוח אדם רפואי וסעודי ומחסור חמור במיטות טיפול נמרץ". עד כדי-כך התרגלו בכירי-רופאינו למציאות של תת-משאבים, שהם סבורים כי מצב בו חולה מתדרדר במשך שעות מבלי שרופא ניגש לראותו הוא סטנדרט מקובל. 

התקשורת שמה דגש על סיכומו החריף יותר של נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות, פרופ' חיים הרשקו שהזכיר את כל שנאמר בסיכום ועדת הבדיקה, והוסיף ש"האירוע חושף חולשה משמעותית בשיטת העבודה במחלקה בשני מישורים:
א. כשל בהעברת מידע חיוני: תוצאות בדיקות המעבדה החמורות משעה 10:00 בבוקר לא נראו כלל על ידי צוות הבוקר או הערב, וההתדרדרות במצב משעה 16.00 לא הועברה למנהל המחלקה.
ב. העדר שיטת חפיפה באחריות: לאור אי יכולת התורנית להתמודד עם עומס המטלות, הצוות הסעודי היה צריך לפנות ישירות לרופא הבכיר במקרה זה מנהל המחלקה שהיה נוכח. מאידך, חובת הכונן היתה להתעדכן בנעשה במחלקה ביוזמתו ולא להשאיר זאת להחלטת התורן בלבד."
גם הנציב מודע לכך ש"מצוקת תנאי העבודה במחלקות הפנימיות מהוה גורם חשוב באירועים מהסוג של המנוח ואין לפטור מאחריות את המערכת הקובעת את החסר החמור באמצעים וכוח אדם במחלקות הפנימיות הקורעות תחת העומס." ובכל זאת הוא טורח לציין כי "המלצות פרסונאליות תגובשנה לאחר התייעצות עם התובעת הראשית."

לקרוא ולבכות. אלה סבורים שאפשר לכנות את המצב סטנדרט מקובל. זה סבור שאפשר לפתור מחסור אקוטי בכוח-אדם על ידי נהלים, וכי יש לשקול הטלת אחריות על הרופא/ה שאיתרע מזל/ה להיות במקום הלא-נכון בזמן הלא-נכון. 

כל זה במסגרת הדיונים בתוצאות העצובות של טיפול רפואי שניתן לאדם שאם היה פחות צנוע, היה כנראה בוחר לקבל טיפול רפואי מחוץ לישראל, במסגרת רפואית יקרה יותר, שאולי היתה מצליחה להותירו בחיים, בגלל שהסטנדרטים המקובלים שלה הם בכל זאת, מעט שונים מאלה של הרפואה הישראלית. על הרקע הזה מובנת יותר בחירתם של אישי ציבור ישראליים לעבור טיפול רפואי בחו"ל.

אל תבינו אותי לא-נכון. האשמה איננה בצוותי הרפואה בישראל. איננה אפילו באדמיניסטרטורים של משרד הבריאות הישראלי. האשמה כולה נחה לפתחם של מתכנני ומעצבי משק הבריאות הישראלי.

אלה היושבים במשרד האוצר, השוחקים את תקציב הבריאות במשך שנים והופכים את ההסתמכות של האזרח על מערכת הבריאות בעת צרה לרולטה רוסית.
ומה יהיה על אזרחי-ישראל שלא יכולים להרשות לעצמם לנסוע לחו"ל?
שלא רוצים לבלות את שעותיהם הקשות בקרב זרים?
שלא רוצים לקבל טיפול רפואי טוב יותר רק כי יש ביכולתם להוציא ממון רב יותר?
שמאמינים בכנות כי לכולם מגיע טיפול רפואי שווה? 
כל אלה ייאלצו להתרגל לסטנדרטים הרפואיים המקובלים כאן.
דרוויניזם זה טוב, לא ?  

יום שישי, 13 ביולי 2012

בית המשפט העליון בשבתו כגננת

אחד החסרונות של פייסבוק, הרשת החברתית שכבר הוזכרה כאן בבלוג, הוא בכך שמה שרץ בה היום, נשכח מן התודעה מחר. מאחר ולשון ההחלטה בבג"ץ 2022/10 תנועת נאמני הר הבית בארץ ישראל נ' עיריית ירושלים ושר הפנים היא בכל זאת דבר שלא רואים כל יום, חשבתי שכדאי לתעד אותה גם בבלוג. לשון ההחלטה המדוייקת:
"הצדדים או חלקם סבורים כנראה כי התיק מתנהל בבית המשפט העליון בשבתו כגננת. ניסיון אחרון: העותרת תתכבד להגיש לעיריה את המתבקש בהודעה מ-9.7.12 והעיריה תבדוק ברוח נכונה. הודעות עדכון יוגשו עד 31.8.12."
על פי דיווחי התקשורת, "נאמני הר הבית" חששה כי עבודות שמבצע הווקף המוסלמי בכיפת הסלע שעל הר הבית פוגעות באבן השתייה ולכן עתרה לבג"צ כדי שהמדינה תעצור את העבודות במקום (אבן השתייה היא סלע הנמצאת על הר-הבית, מקודשת ביהדות ובאיסלאם כראשית בריאת העולם, מאמינים שהייתה בתחום קודש-הקודשים של בתי-המקדש הראשון והשני, ועל פי הדעה המקובלת מסגד כיפת-הסלע נבנה סביבה. קשרו לה מסורות רבות ושונות לאורך הדורות).


תמונת אבן השתייה


ככל הנראה, לאחר שמיעת טענות הצדדים, ובמסגרת מדיניותו העקבית של בית-המשפט העליון לנסות ולהביא להסכמות בסוגיות רגישות במיוחד, הצליח בית-המשפט לגבש הסכמות על-פיהן אמורה היתה העמותה להביא לפני העירייה ראיות לנעשה במסגרת העבודות, ובהן תמונות וסרטי וידאו, ואת העדויות הללו אמורה היתה העירייה לבדוק כדי לראות מה אכן נעשה מתחת למבנה כיפת הסלע. אין מנוס אלא להסיק, על פי הלשון החריפה של ההחלטה הזו, שהצדדים מתקשים לנהוג בסוגיה בבגרות ובאחריות המתבקשים.

בסוף אוגוסט כנראה נדע האם הצליחו הצדדים לעתירה לתקשר זה עם זה "כילדים טובים" וללא מעורבות נוספת של "הגננת". עם זאת, בהתחשב בכך שמדובר בהרכב תלתא, לכאורה ישבו 3 שופטי עליון, נתנו דעתם ללשון ההחלטה שהוצעה על ידי אחד מהם, וכל השלושה בחרו, במודע, בשיקול וביישוב-הדעת לאפשר ללשון ההחלטה הלא-פורמלית במיוחד להתפרסם כמות שהיא, חרף העובדה שעסקינן בהליך העוסק בסוגיה שאיננה קלת-משקל כלל ועיקר.

אישית, אני נוטה יותר להשערה שזו סוג של ראיה עקיפה אך ניצחת לכך שיש מן ההחלטות שנכתבות על ידי מתמחים או עוזרים משפטיים בבית-המשפט העליון ואינן עוברות אפילו בקרה מינימלית על ידי השופטים היושבים בתיק.

ורק למען הזהירות (וההיסטוריה), אצרף צילום-מסך של ההחלטה. למען הדורות הבאים.

בית-המשפט העליון בשבתו כגננת (צילום ההחלטה בבג"ץ 2022/10






יום רביעי, 4 ביולי 2012

אני מצר על כך שבעת מתן הראיון לעיתון הארץ



פרליט המדינה, משה לדור, בוודאי מצטער על הראיון שנתן לעיתון "הארץ" בפברואר 2010. שבוע לאחר אותו הראיון תבע אותו ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, על דברים שאמר לגביו, שאליבא דאולמרט היו לשון-הרע. הפרקליטות אומנם גרסה בתחילה שמדובר בתביעת-סרק, אולם התביעה לא נדחתה על הסף, נסיונות גישור לא צלחו ונסיונות להקנות חסינות לפרקליט המדינה כנגד התביעה, נדחו על ידי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. וכך, כנראה בלית ברירה, מצא עצמו פרקליט המדינה שלנו מתנצל (YNET אף סיפקו העתק של המכתב):

"אני מצר על כך שבעת מתן הראיון לעיתון 'הארץ' לא הייתי ער לדיווח שמסר מר אולמרט למבקר המדינה ביולי 2010 בו נאמר שביולי אותה שנה החזיר את הכספים שקיבל מד"ר אלמליח בשנת 1993, שהעתק מן הדיווח הוגש לבית המשפט ביולי 2010 כראייה במסגרת משפטו של מר אולמרט.... באשר לראיון ככלל, כוונת הדברים היתה ליתן דיווח על העשייה והעמדות של הפרקליטות כפי שאלה מוצגות בבתי המשפט, בתשובה לשאלות, בין השאר ביחס לתיקים שעוסקים באישי ציבור. בדבריי בראיון, בנוגע למר אולמרט, לא הייתה כוונה לפגוע בכל דרך שהיא ובכל מקום אני מביע צער על כי מר אולמרט חש נפגע מהדברים".

כשחושבים על זה, אולמרט עשה בתביעה הזו שירות חשוב למען השירות הציבורי הישראלי. אין שום צורך בדיווח לעיתונות של פרקליט המדינה על העשייה והעמדות של הפרקליטות. הן הרי מוצגות בבתי-המשפט ואמורות לדבר בעד עצמן, ובדומה לשופטים, כדאי היה שגם פרקליט המדינה ייתן לפעולותיו המשפטיות לדבר בעד עצמן. אולי השתלשלות-העניינים הזו תרסן להבא את פעולותיהם התקשורתיות של פרקליטי-המדינה, והתהליך של הפיכת ההליך השיפוטי הישראלי לתכנית ריאליטי ייעצר.

מהצד השני, תלונותיו של אולמרט לגבי האובססיביות של לדור בנוגע אליו צריכות להילקח עם גרגר של מלח. הרי לדור הוא אותו אדם שסגר את התיק בנוגע לחשדות על פעולה לא תקינה של ראש הממשלה לשעבר בנושא הפרטת בנק לאומי.

כך או כך, נצחונו המשפטי של אולמרט בעניין הזה הגיע כמה ימים לפני ש-3 עניינים שונים בהם הואשם מגיעים אל קו הסיום. התקשורת דיווחה כי "בית המשפט המחוזי בירושלים הודיע בצהריים (ראשון) כי ביום שלישי הבא ימסרו שופטיו את החלטתם בפרשת ראשונטורס, בפרשת מעטפות הכסף ובפרשת מרכז ההשקעות". ניצחונות משפטיים שלו באותם תיקים, יהוו ראייה של ממש בדבר אובססיביות של המערכת לגביו. בעוד כמה ימים נדע.

יום ראשון, 1 ביולי 2012

העליון של ארה"ב סבור שאפילו באמריקה מותר למדינה לחייב את האזרח לרכוש ביטוח בריאות

האדם הקורא לו פסיקת בג"ץ בישראל בנושאי מדיניות הבריאות, אינו יכול שלא להרגיש מעט קנאה כשהוא קורא פסיקה של העליון האמריקאי בנושאי מדיניות הבריאות (זהירות, PDF!).

אז נכון שפסק-הדין בעניין ה-NATIONAL FEDERATION OF INDEPENDENT BUSINESS ET AL. v. SEBELIUS, SECRETARY OF HEALTH AND HUMAN SERVICES, ET AL עוסק בסוגיה מן הסוג שכנראה היתה מגיעה בעליון שלנו לתוצאה דומה, ועם פחות קשיים בדרך, אבל הנכונות הנחרצת של הרשות השופטת האמריקאית לעסוק ולהכריע בסוגיה הנמצאת בלב הקונפליקט הפוליטי בארה"ב, שאת ההבדלים בגישה אליה קל לראות כשקוראים על עמדות המדווחים על הפסיקה הקרובים בלבם לצד הדמוקרטי או לצד הרפובליקאי, וזאת למרות שמדובר בסוגיה שהיא תקציבית לגמרי במהותה, היא משהו שבהחלט צריך לייבא לישראל.

הבעיה כמובן איננה נובעת מהרשות השופטת שלנו.

לה, כזכור, אין ארנק ואין חרב.... 

עוד נצחון אוצרי

השמחה התקשורתית סביב בג"ץ 8730/03 שירותי בריאות כללית  נ' שר האוצר, שר הבריאות ואח', שניתן לראות דוגמא לה בכתבה בYNET בנושא, היא דוגמא נהדרת לדרך שבה התקשורת עוסקת בסוגיה ומחמיצה את מהותה. 

בעתירה נדרש בית-המשפט העליון של ישראל להתמודד עם הסוגיה אותה ניסח היטב כבוד השופט סלים ג'ובראן
"ההליך שלפנינו הוא גלגול שלישי בסאגה ארוכה המתנהלת בבית משפט זה ובמסדרונות הממשל. מדובר בפרשה הכורכת בקרבה סוגיות בעלות משמעות חברתית, משפטית, ציבורית וכלכלית. בקליפת אגוז, ענייננו הוא בשאלה האם מדיניות והתנהלות משרדי האוצר והבריאות (להלן: המשיבים) עולה בקנה אחד עם תכלית חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן: החוק או חוק ביטוח בריאות ממלכתי) או שמא, כטענת העותרות, מדיניות זו מביאה לשחיקה שיטתית באיכות שירותי הבריאות הניתנים לתושבי מדינת ישראל."
אך בעוד שניסוח הבעיה תמציתי ומדוייק, ההחלטה המתארת את השתלשלותו הארוכה של ההליך, שכתב כבוד השופט ג'ובראן לה הסכימו כבוד הנשיא, אשר גרוניס, וכבוד השופט חנן מלצר (הדגשים ב-BOLD הם שלי) מגיעה לשיאה בחלק הבא המצוטט במלואו, והמדגים היטב כיצד דיון עקרוני יכול להתמוסס לו בתהליך פירוקו לפרטי-הפרטים:
" 37. המקרה שלפנינו, לא פשוט הוא. מחד, מדובר בשאלה הנוגעת במישרין לזכות לבריאות של כל אזרחיה של מדינת ישראל (למעמדן החוקתי של הזכויות החברתיות-כלכליות, ולאופן שבו זו זוכה למימוש במסגרת החקיקה הראשית ראו בג"ץ 1662/04 סלאח חסן נ' המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם, 28.2.2012), פסקה 4 לפסק דיני). זכות זו, אשר עוצבה ועוגנה בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, מתרוקנת אט אט מתוכן, נוכח השחיקה השיטתית בתקציבי קופות החולים, עליה נדמה שאין חולק. יתר על כן, פרק הזמן שחלף מיום שהתעוררה הבעיה, ועד לטיפול בה, ארוך ביותר. אף אם נניח כי התנהלות המשיבים 2-1 עד למועד בו הסכימו כי אכן יש לשנות את מנגנון עדכון מדד יוקר הבריאות הייתה סבירה, הרי שגם ממועד זה חלף כבר זמן ארוך (למעלה משנתיים מיום שבו הסכימו הצדדים כי העתירה תידון כאילו הוצא בה צו על תנאי, ולמעלה משמונה חודשים מיום בו התקבלה החלטת הממשלה בנושא). מנגד, סוגיית עדכון מדד יוקר הבריאות היא סוגיה סבוכה, הדורשת מומחיות ובקיאות הן בפן הרפואי הן בפן הכלכלי, והיא בעלת השלכות רוחב רבות. החלטה שכזו ראוי שתתקבל לאחר הפעלת שיקול דעת מקיף ואין להיחפז בה.

38. נוכח כל זאת, לדידי, במקרה הנוכחי יש לקבל את טענת העותרות, ולקבוע כי המשיבים 2-1 פעלו בחוסר סבירות. זאת, לא רק בשל פרק הזמן הארוך שחלף מיום שנקבע שיש לשנות את מנגנון עדכון מדד יוקר הבריאות ועד ליום זה, אלא בשל העובדה שהמשיבים לא עשו מאמץ סביר לגיבוש עמדתם. העולה מהחומרים שלפנינו הוא כי המשיבים פעלו בעצלתיים, תוך שהם נמנעים מקיום פגישות בנושא במשך תקופות ארוכות. להתנהלות זו לא נתנו המשיבים כל טעם המניח את הדעת.

הסעד

39. משקבעתי כי התנהלותם של המשיבים 2-1 במקרה הנוכחי אינה עומדת במבחן סבירות של ההחלטה המנהלית, עלי להידרש לסוגיית הסעד.

40. הלכה היא כי אין בעצם העובדה שהתנהלותה של רשות מנהלית חורגת ממתחם הסבירות בכדי להוביל למסקנה כי החריגה משמעותית דיה עד שתוביל להתערבותו של בית המשפט. כך, בפרשה אחרת ציינתי כי:
"כידוע, בחינת סבירותה של ההחלטה המינהלית תלויה בגבולותיו של מתחם הסבירות, שכן זו תיחשב כלא סבירה רק אם היא חורגת ממתחם זה באופן קיצוני. כאשר מדובר בעניין הדורש מקצועיות והמערב שיקולים של מדיניות כלכלית מתחם שיקול הדעת השלטוני הוא רחב" (בג"ץ 10541/09 יובלים ש.ד.י. בע"מ ו-16 אח' נ' ממשלת ישראל (טרם פורסם, 5.1.2012, פסקה 18 לפסק דיני וראו את ההפניות שם)).

יחד עם זאת, במקרה הנוכחי, נוכח ההתנהלות האיטית שלא לצורך, ונוכח חשיבותה הרבה של הסוגיה שעל הפרק, אין מנוס מקביעה כי החריגה של המשיבים 2-1 ממתחם הסבירות היא חריגה משמעותית המצדיקה מתן סעד על ידי בית משפט זה.

41. משאמרתי זאת, אודה כי שאלת אופיו של הסעד הראוי במקרה הנוכחי היא סבוכה ביותר, ונראה כי כל סעד שיינתן מחיריו בצידו. על כף המאזניים האחת עומדת העובדה כי המשך התנהלות המשיבים בקצב הנוכחי עלולה להוביל לפגיעה חמורה ורחבה יותר במבוטחי קופות החולים. על כף המאזניים השנייה ניצבת העובדה כי מדובר בסוגיה סבוכה ורחבה, הדורשת מומחיות של אנשי המקצוע המתאימים. יתר על כן, עמדות גופים רבים אשר יושפעו מכל שינוי באופן עדכון מדד יוקר הבריאות או מחיר יום אשפוז, דוגמת בתי החולים, כלל לא הובאו בפנינו.

42. יצוין כי מטעם זה ממש, נותרה העתירה תלויה ועומדת בפנינו זמן כה רב. בתקופה זו לא שקטה העתירה על שמריה. מעדכון לעדכון ומדיון לדיון חלה התפתחות בעמדות הצדדים, והפערים הצטמצמו. בחסות בית המשפט אף הוקמה, כפי שפורט לעיל, ועדה מקצועית לבחינת סוגיית עדכון מדד יוקר הבריאות.

43. פרקטיקה זו, של ליווי הצדדים, היא פרקטיקה שאומצה לא פעם בשיטת משפטנו, אף אם לא זכתה לשם מפורש. זהו מעין סעד ביניים של "ליווי", הניתן מקום בו נראה כי ראוי שהצדדים יגבשו את מתווה הפיתרון לסוגיות המתעוררות בהליך, ובו בזמן עשויה מעורבותו של בית המשפט לקדם את פתרון הסכסוך. סעד שכזה נפוץ במיוחד בעתירות עקרוניות ורחבות היקף, שעניינן התנהלותה של הרשות המבצעת, ושהינן לא פעם בעלות השלכות רחבות על היקף הזכויות החברתיות, ובמקרנו הזכות לבריאות, המוקנות לפרטים בחברה (לדיון נרחב באשר למורכבות המתעוררת במתן סעדים בעתירות מסוג זה ראו לירון דוד, החיפוש אחר "סעדים חברתיים", מעשי משפט ד (2011) 109).

44. אכן, אף לניהול ההליך במתכונת זו יתרונות וחסרונות. יתרון מרכזי לבחירה בדרך של ליווי הוא בכך שבית המשפט, בעשותו כן, מאמץ ומחזק את חובת הכיבוד ההדדי בין הרשויות, ואינו חודר לתחום סמכותה של הרשות המוסמכת. יפים לעניין זה דברי הנשיאה ד' בייניש בבג"ץ 4124/00 יקותיאלי ז"ל נ' השר לעניני דתות (טרם פורסם, 14.6.2010, בפסקה 5):

"מורכבות העניינים המתעוררים בעתירה והקשר שלהם לעתירות אחרות שהתנהלו בפני בית המשפט העליון חייבו בחינה איטית של המסגרות העובדתיות והמשפטיות הרלוונטיות לעתירה. אכן, ככלל, אין זה ראוי שבירור עתירה יימשך פרק זמן רב כל כך. אולם, יש ומגיעים לפתחו של בית המשפט עניינים שהכרעה בהם מצריכה היערכות שונה מן הרגיל, בין היתר על ידי מתן אפשרות לגורמים וגופים שונים, ובהם גם הרשות המבצעת והרשות המחוקקת, לבחון את היקף מעורבותם בעניין ולייתר את ההכרעה השיפוטית".

45. יצוין, כי מבחינה מהותית, אף אם לא פרוצדוראלית, דק ההבדל בין מתן סעד במסגרת פסק דין המחייב את הרשות להפעיל את שיקול דעתה תוך פרק זמן נתון, לבין קביעה שכזו במסגרת החלטה במהלך חייו של ההליך. זאת, מאחר שממילא, באם לא תקיים הרשות את חובתה, הרי שתהיה לעותר זכות להגיש את ההליך מחדש, ובאם תקיים את חובתה, אפשר שההליך כולו יתייתר או ישנה את אופיו. יתר על כן, פרקטיקה זו מניחה כי הרשות נגדה מופנית העתירה תפעל, במסגרת חובת הכיבוד ההדדי בין הרשויות, בנפש חפצה לקיים את הוראותיו של בית המשפט ולהביא לפתרון, ככל הניתן, של הסוגיות המתעוררות בהליך.

46. יחד עם זאת, מחירה של פרקטיקה זו בצידה. ניהול ההליך משך שנים ארוכות מוביל לא פעם לפגיעה בעותרים, המצפים לסעד שיסייע לעניינם הפרטני. יתר על כן, במקום בו נסובה העתירה סביב טענות חוקתיות ועקרוניות, לא פעם עלול הציבור למצוא עצמו נפגע, מקום בו נדחה מועד מתן פסק הדין.

47. מכל מקום, סטייה זו מהכלל, על פיו תתברר עתירה במהירות וביעילות נעשית במשורה, ובמקרים המעוררים קושי של ממש. יחד עם זאת, אף במקרים אלו, משלא מצליחים הצדדים להגיע לפשרה, אף לא בחסותו של בית המשפט, מגיעה העת לתת סעד סופי. זהו המצב במקרה הנוכחי. זאת, מאחר שחרף מאמצי בית המשפט, נראה כי המשיבים אינם משנים מעמדותיהם, ואינם פועלים באופן ממשי לפתרון הבעיה.

48. לאחר שעיינו בכלל המסמכים שהוגשו לבית המשפט, ותוך התחשבות מחד בהתארכות ההליך, ומאידך, במורכבות ההליך ובהשפעות האפשריות של כל שינוי באופן עדכון מדד יוקר הבריאות על המשק, מצאנו לנכון להורות למשיבים להפעיל את שיקול הדעת המסור לרשותם, באופן יעיל ונמרץ, לשם קביעת מנגנון לעדכון מדד יוקר הבריאות במהירות. בהקשר זה, יצוין כי לא חמקה מענינו העובדה כי צו זה אינו מביא את הסוגיה לכדי סיומה המלא, כפי שביקשו העותרות. יחד עם זאת, משמעות הצו, במסגרת חובת הכיבוד ההדדי בין הרשויות, היא כי הרשות המבצעת תפעל למימושו של הצו, במידת הצורך על ידי קביעת מנגנון קבלת החלטות מתוקן (בין אם במסגרת הממשלה, בין אם בכל מסגרת אחרת). יוזכר כי הקושי המוסדי המתעורר במסגרת הליך זה, במסגרתו שני שרים אמונים על הפעלת סמכות דומה, ואינם מצליחים ליישבה, התעורר בעבר בבית משפט זה (ראו בג"ץ 679/79 אפא"י אגודה שיתופית לפירות א"י בע"מ נ' שר המסחר, התעשיה והתיירות, פ"ד לד(2) 499 (1980) (להלן: פרשת אפא"י) וכן ד"נ 5/80 אפא"י אגודה שיתופית לפירות א"י בע"מ נ' שר המסחר, התעשיה והתיירות, פ"ד לד(3) 277 (1980)). אמנם, בפרשת אפא"י השאלה שנדונה לא הייתה זהה לשאלה הנוכחית, שכן לשני השרים בנפרד הייתה הסמכות, והקושי התעורר עקב קבלת החלטות מנוגדות על ידי השרים, בעוד שבמקרה הנוכחי הסמכות מסורה לשני השרים במשותף. יחד עם זאת, ייטיבו לעשות המשיבים אם, כפי שנעשה בפרשת אפא"י, בה הועברה ההחלטה לשולחן הממשלה, ויקבעו מנגנון פנימי ליישוב המחלוקות ביניהם. ברי, כי באם לא יצליחו המשיבים להגיע לעמק השווה, ולא יסתיים הטיפול בבעיה, יוכלו העותרות לשוב ולעתור לבית משפט זה.

בטרם סיום
49. העתירות שעמדו בפנינו, עתירות סבוכות הן, מרובות פרטים, ובעלות השלכה רחבה על הציבור כולו. כפי שפורט לעיל, קבענו כי התנהלות המשיבים לעדכון מדד יוקר הבריאות אינה סבירה, כי יש לקבל את העתירות, וכי הסעד המתאים, בזמן זה ובהקשר הנוכחי, הוא סעד של הפיכת הצו על תנאי למוחלט. זאת, במובן זה שאנו מורים למשיבים לפעול ביעילות לקידום גיבוש עמדה משותפת באשר לאופיו של מדד יוקר הבריאות ולעדכונו. ברי, כי אף כאשר ייקבע מנגנון עדכון מתוקן למדד יוקר הבריאות, עתידות להתעורר סוגיות נלוות שידרשו את פתרונן.

50. שלוש סוגיות מרכזיות נותרות, בשלב זה, לפתחם של המשיבים.

51. הסוגיה הראשונה היא סוגיית החלת עדכון מדד יוקר הבריאות באופן רטרואקטיבי. סוגיה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. אף אם, כטענת העותרות, נפגעו שירותי הבריאות שניתנו לציבור בשל השחיקה בתקציביהם, הרי שפגיעה זו כבר התרחשה בעבר. תקצוב רטרואקטיבי של הקופות לא יוביל לתיקון העוול שנגרם לחברי קופות החולים בגין הפגיעה בטיב השירות הניתן להם. כמו כן, במסגרת בחינת סוגיה זו על הצדדים להידרש לתשלומים שהועברו לקופות שלא במסגרת הסדר התקצוב הרגיל, ולשאלה האם מצויות קופות החולים כיום בגרעון תקציבי. ברי, כי כל זמן שלא הוכרע כיצד יש לעדכן את מדד יוקר הבריאות, אין באפשרותנו להביע עמדה לעניין זה. אנו מקווים כי הצדדים ישכילו, במסגרת דיאלוג ביניהם, לתת את הדעת לסוגיה זו על בסיס כלל הנתונים הרלבנטיים ולפותרה, מבלי להידרש לסיועו של בית המשפט.

52. סוגיה שנייה, שכאמור, לא נדונה במסגרת הנוכחית, היא סבירות ההצעות השונות העומדות על הפרק לעדכון מדד יוקר הבריאות. הצעות אלו צריכות לעלות בקנה אחד עם החוק וההלכה הפסוקה באשר לשיקולים בהם רשאית רשות להתחשב במסגרת הפעלת שיקול דעתה. מכל מקום, בשלב הנוכחי, בו לא קיימת עדיין החלטה מוסכמת ומגובשת, אין מקום לבחון סוגיה זו.

53. לבסוף, למן הראוי שהמשיבים יתנו את דעתם לתיקון החקיקה הרלבנטית, כך שבמקרה של חוסר הסכמה בין המשיבים יהיה מנגנון הכרעה. זאת, בין אם בהבאת הסוגיה לפתחה של הממשלה, ובין אם בכל דרך אחרת (השוו: פרשת אפא"י). המצב הנוכחי, בו יכול כל אחד מהמשיבים למנוע את ישום שיקול הדעת, הוא מצב בעל קושי מובנה, העשוי להפוך למקור לא אכזב לאין ספור מחלוקות והתדיינויות משפטיות.

סוף דבר

54. נוכח כל האמור לעיל, אנו מקבלים את העתירות והופכים את הצו על תנאי למוחלט. המשיבים יפעלו ביעילות לגיבוש הסכמה באשר למתווה הפעולה הנכון וליישומו. זאת, בין אם על ידי שינוי מדד יוקר הבריאות, בין אם על ידי שינוי מחיר יום האשפוז, ובין אם בכל דרך אחרת. באם לא תושג הסכמה שכזו, יפעלו המשיבים לגיבוש מנגנון הכרעה מוסכם כמוסבר לעיל. נוכח חלוף הזמן הארוך מיום הגשת העתירות, המשיבים יקיימו את הצו המוחלט תוך שישה חודשים מיום זה. המשיבים 1-2 ישאו יחד בשכר טרחת עורכי דין של העותרת בבג"ץ 8730/03 והעותרת בבג"ץ 10778/03, ושל המשיבות 5-4 בסכום של 50,000 ש"ח לכל אחת. המזכירות תמציא עותק של פסק דין זה ליועץ המשפטי לממשלה."
והאדם קורא ושואל עצמו: האם בגלל השתלשלות כה ארוכה של ההליך נשכחה מכבוד השופטים הליבה העקרונית של הדיון? האם גם הם הותשו מנכונותו של משרד האוצר הישראלי לדרוש לעצמו מעמד על-חוקי ועל-חוקתי בגלל שליטתו בארנק ? האם אכן הגענו למצב שבו הרשות השופטת נרתעת מלקבוע קביעה ערכית-עקרונית בשאלת היחס בין חוקי מדינת ישראל לבין דרך-ביצועם, נוכח ידיעתה שקביעה שכזו לא תקויים בגלל עקרונותיו של משרד האוצר ?

ואם יש ממש בשאלות האלו, עולה לה שאלת-השאלות: מדוע ביהמ"ש טורח בכלל לפסוק צו מוחלט מהסוג של תחליטו מה שתחליטו אבל תעשו את זה תוך 6 חודשים, כאשר הוא יודע שהמדינה הפגינה חוסר-רצון החלטי לקבל את ההחלטה, מהסיבות הידועות לכל ?

כמובן, יגידו הקוראים בין השיטין, הרי בפסק-הדין נכתב מפורשות שאין חולק על השחיקה השיטתית בתקציבי הקופות, ומכאן עולה שבעצם בג"ץ הכריע בסוגיה וקבע שמדובר במדיניות שאיננה עולה בקנה אחד עם תכליות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, וצריך לברך על כך. אבל למברכים על המוגמר נזכיר שהחשוב בפסק-הדין הוא הסעד האופרטיבי, והסעד שניתן כאן הוא צו שכל תוכנו מסתכם בהוראה לרשות המבצעת לקבל החלטה סופית בעניין בתוך 6 חודשים. ומה יקרה אם לא תתקבל החלטה שכזו ? ומה אם תקבל החלטה שתמשיך את השחיקה ? הרי ידוע שהמדינה לא מקיימת פסקי-דין שאינם נוחים לה. מה יעשה אז בג"ץ ? במבחן-האמת, בנכונות להיכנס לעובי-הקורה ולקבל הכרעה, הוא הרי בחר שלא להיכנס, למרות שגבולות הקונפליקט הערכי ברורים.

מספיק לקרוא את תגובתו של משרד האוצר כפי שנמסרה לדה-מארקר, כדי להבין את משמעותו האמיתית של פסק-הדין:
"עוד לפני מתן פסק הדין, פעלה המדינה על פי העקרונות שהותוו בו כדי להביא לקביעת מחיר יום אשפוז בצורה מאוזנת ועל סמך מדדים אובייקטיביים ובכך להבטיח את יציבות קופות החולים ומערכת הבריאות. המדינה תלמד את פסיקת בג"ץ, תפעל על פיו ותמשיך לפעול במתווה האמור".
ובעברית פשוטה, מבחינת משרד האוצר של מדינת ישראל, איכות שירותי הבריאות היא לא חשובה. כל שמטריד את האוצר היא יציבות מערכת הבריאות. הא ותו לא. ומי שרוצה איכות? עמדתם של מאמיני השוק הפרטי הרי ברורה. יתכבד וישלם מכיסו. 

 לקרוא - ולבכות. 

יום רביעי, 13 ביוני 2012

דיני התאווררות

מעת לעת נוהג עבדכם, כמו כל עו"ד, להתעדכן בפסיקה היוצאת תחת ידיהם הנאמנות של שופטי-הארץ. לעדכון שכזה יש מקורות שונים (ומשונים), ואחד מהם הוא פסקי-הדין שמפרסמת דוברת הנהלת בתי-המשפט.פסק-דין שכזה תפש את תשומת-לבי, עקב העיסוק בו בסוגיה הרחוקה מתחומי עיסוקיי היומיומיים: שאלת הזכות לההתאווררות במסגרת מעצר בית.

הדיון בעמ"ת 40881-05-12 נזאלה(עציר) נ' מדינת ישראל  עסק בשאלה האם שוהה בלתי-חוקי בישראל הנמצא במעצר בית מלא, זכאי לצאת מהבית לזמן-מה (בפיקוח) לצרכי התאווררות. דובר באדם אשר שהה בתנאים מגבילים של מעצר בית מלא בביתה של אשתו בחיפה. הוא הגיש בקשה לעיון חוזר על פיה ביקש לצמצם את מעצר הבית לשעות הלילה בלבד, או לחילופין שיקבעו שעות להתאווררות.

דיונו התמציתי והמאלף של כבוד השופט דניאל פיש (בית המשפט המחוזי בחיפה) מאפשר בילוי-זמן קצר ונעים עם הסוגיה:


האינטרסים המתחרים במסגרת דיון בבקשה שכזו הם, מצד אחד -

  • הצורך להגן על הציבור; 
  • הצורך בקיום ההליך המשפטי;  
ומהצד השני - 
  •  זכות היסוד לחירות;  
האיזון ביניהם מבוצע בהתאם להנחיות החוק. תמצית האיזון היא כי אין מכבידים על אדם במהלך משפטו אלא במידה הדרושה כדי להגן על הציבור וכדי לקיים את ההליך המשפטי.


לטובת הבקשה עמדו השיקולים הבאים:

  • לא היה חשש לסיכון בטחוני מיוחד.  
  • לא היה חשש להימלטות. אם כבר, להיפך - ב"משך השנים הוא התמיד בחזרתו אל תחומי המדינה ואף הקים בה את התא המשפחתי. לעורר כתובת קבועה ואין כל קושי לאתרו. " 
כנגד הבקשה עמדו השיקולים הבאים: 
  • המדינה הצביעה על כך ש"שחרור בתנאים יתיר ויכשיר ולו לתקופה זמנית את המשך המעשה האסור של המצאות במדינה ללא אישור כדין". 
  • לא הייתה מחלוקת שהעורר שוהה במדינה באופן בלתי חוקי, ולכן הוא לא נהנה מחזקת-החפות. (העורר אומנם פעל למען הסדרת מעמדו לעתיד, אך לא טען כי שהה בעת מעצרו כדין בתחומי ישראל). 
במילים אחרות,  הדילמה לפניה ניצב כבוד השופט, דניאל פיש היא: 
מחד, אין מקום לאפשר "יצירת מצב בו יסתובב העורר 'ברשיון' – במעין 'ויזה' המונפקת על ידי בית משפט - לתקופה שאין לדעת מתי תסתיים בעוד הוא שוהה שלא כדין למדינה." 
מאידך, "על התנאים המגבילים עצמם להיות סבירים ואנושיים. " 

הכרעתו של כבוד השופט בנושא:
"במאזן הכולל במקרה בפניי, כאשר העורר נתון מזו תקופה במעצר בית שאין הוא מפר, תנאי מעצר בית הולמים חייבים לכלול אפשרות להתאווררות במהלך היום. על כן, נראה לי כי יש מקום לקבוע שני פרקי זמן בהם יוכל לצאת את דירת המעצר לצורך התאווררות במהלך היום: בין השעות 08:00 - 09:00, ובין השעות 18:00 - 20:00 בכל יום, שאז יותר לעורר לערוך טיול רגלי בסביבת איזור מגוריו. עליו להיות מלווה באחת המפקחות ביציאות אלו."
ובקליפת האגוז: בית-משפט מחוזי בישראל הצהיר כי אפילו במקרה של שוהה בלתי-חוקי בישראל, "תנאי מעצר בית הולמים חייבים לכלול אפשרות להתאווררות במהלך היום". ולשומע ינעם.

יום שני, 11 ביוני 2012

האסירים ישתחררו יום אחד. איזה מין שכנים הם יהיו ?

כתבה ב"הארץ" מספרת על התנאים בבית הכלא האלדן שבנורבגיה: "האלדן הוא אחד מבתי הכלא השמורים ביותר בנורווגיה. הוא מאכלס אנסים, רוצחים ופדופילים. בבנייתו הושקעו כ‑220 מיליון דולר ובשנתיים שעברו מאז שנפתחו שעריו נודע בית הכלא כהומני ביותר בעולם. הוא נחשב לאניית הדגל של מערכת המשפט הנורווגית, שבה מושם דגש על שיקום ולא על ענישה. .... כל תא מצויד במסך טלוויזיה שטוח, בשירותים פרטיים (ולהם דלת, בניגוד למקובל בבתי סוהר בבריטניה), במקלחת ובה מגבות לבנות רכות, במקרר, בארונות ובשולחנות כתיבה מעץ אורן בהיר, בלוחות שעם מגנטיים ובחלונות גדולים, נטולי סורגים, המשקיפים אל יערות ירוקים.  .... כל הכלואים בבתי הכלא בנורווגיה ישתחררו בבוא היום.... 'שאלנו את עצמנו איזה סוג של שכנים הם יהיו. מי שגר בתוך קופסה במשך שנים לא יכול לצאת ממנה אדם טוב. אם מעניקים להם יחס קשוח, זה לא יהפוך אותם לאנשים יותר טובים. מערכת המשפט הנורווגית אינה מתמקדת בנקמה, אלא בשיקום. מזמן כבר לא פרצו תגרות בין האסירים שלנו. המבנה עצמו מרכך את האנשים' ... דלתות התאים נפתחות ב‑07:30 בבוקר, וננעלות בערב בשעה 20:30. שלטונות הכלא מעודדים את האסירים לעבוד וללמוד במשך שעות היום. לכל אסיר העוסק בפעילות מחוץ לתאו משולמים כ‑9 דולר ביום.... 'לא טוב לשבת בחוסר מעש כל היום. אנשים עסוקים מאושרים יותר. אנחנו מנסים לעזור להם לא להתקבע במערכת'...תפקידם של סוהרי האלדן יוצא דופן. הם עוברים הכשרה של שנתיים במסגרת אוניברסיטאית, בתוכנית שבה מושם דגש על נושאים כגון זכויות אדם, אתיקה ומשפט. הצוות מונה כ-340 עובדים (ובהם מורים ואנשי צוות רפואי), המופקדים על 245 אסירים. ההנהלה מעודדת את העובדים לקיים קשרים עם האסירים, לנהל איתם שיחות ולייעץ להם כיצד להימנע מחיי פשע בעתיד. המערכת מייחסת חשיבות רבה לכך שלאסירים יחכו בתים ומשרות בחוץ ושהקשר עם המשפחות יישמר. היא אף מעמידה לרשותם בקתה מאובזרת היטב, שבה הם יכולים לקבל אורחים ללילה.'יש כאן יותר סוהרים מאסירים. הם מספרים לצוות למה הגיעו לכאן, על הנסיבות שהובילו אותם לחיי הפשע. תפקידנו לעזור להם ולהדריך אותם. תפקידו של מנהל בית הכלא בנורווגיה הוא ייחודי. מצפים ממנו שישמש מאמן, שיעניק השראה ומוטיבציה, שישמש לאסירים מודל לחיקוי'.... עלות החזקת אסיר במשך שנה בהאלדן עולה למדינה כ-182 אלף דולר. לשם השוואה, העלות הממוצעת בבתי סוהר בבריטניה היא כ‑70 אלף דולר. המתקן בהאלדן חדש יחסית, ולכן עדיין אין נתונים לגבי מידת חזרתם של אסירים למערכת אחרי שחרורם. עם זאת, שיעור חזרת פושעים לבתי הכלא בנורווגיה אחרי שחרורם הוא מהנמוכים באירופה, רק 20% חוזרים אחרי שנתיים, לעומת 50% בבריטניה. ניתן לייחס זאת לאופי בתי הסוהר, ואולם גם למערכת הרווחה המפותחת במדינה."

קשה להעריך למה צריך לתת משקל גדול יותר, לתנאי הכליאה, או למערכת השיקומית הממתינה לאסיר המשוחרר לאחר שריצה את עונשו. אבל כשמשווים את מה שקורה בנורבגיה למה שקורה אצלנו, קשה שלא לחשוב על סוג השכנים שיהיו לנו הודות לתנאי הכליאה הקשים שהמדינה שלנו מעניקה לאסיריה (וזה רק בהסתמך על מה שאנחנו יודעים).

שווה קריאה. 


יום חמישי, 24 במאי 2012

סודנים לסודאן ?

למדתי מדיווחים בתקשורת שלהפגנות המחאה הערב כנגד זרם מבקשי-המקלט לאיזורים מסויימים בארץ, הגיעו חברי-הכנסת המכובדים מהליכוד, דני דנון ומירי רגב, וקראו לגרש את המסתננים מישראל.

הצטרפותם של השניים לגישתו המוצהרת של  שר הפנים הנכבד, אלי ישי יש בה הרבה מן האבסורד שהיה יכול לשעשע, בהתחשב באחריות של ממשלת הליכוד למצב הנוכחי. מין מצב  בו מרכזת המדינה את מבקשי-המקלט באיזורי-מצוקה בלי לקחת אחריות על קליטתם במחנות-פליטים (כפי שעושה כל מדינה אפריקאית ממוצעת נוכח שטף אדם שכזה המבקש מקלט).

השלטון המרכזי מתנער מאחריותו, אוטם אוזניו לקריאת ראשי-רשויות (כמו רון חולדאי הנכבד) שקוראים לממשלה לקחת כבר אחריות בנושא, ובסוף עוד מדברים נציגיו וקוראים לגירוש ? מצחיק, לא ?

זהו, שזה לא משעשע. זה גם לא מצחיק. כי אל מי הם קוראים, חברי הכנסת המכובדים הללו, ושר הפנים הנכבד הזה  ? הרי הם מחזיקים בשלטון. מדוע הם קוראים לעשייה ולא מגרשים בעצמם, בכוח השלטון שהעם הפקיד בידיהם ?

התשובה מורכבת משני חלקים:
החלק הראשון הוא אמת פשוטה אחת שכולנו צריכים לזכור - ישראל לא יכולה לגרש בחזרה את מבקשי-המקלט שהגיעו אליה מסודאן ומאריתריאה (יותר מ-85% מכלל מבקשי-המקלט בישראל) גם אם היא מאוד תרצה. אלה שתי מדינות אויב. אין לישראל קשר איתן. גם אם תחליט ממשלת ישראל להתנער ממחוייבויותיה על פי אמנת הפליטים, לזנוח את מחוייבויותיה על פי המשפט הפנימי הישראלי בנוגע להחזרת אדם למדינה בה צפויה לו סכנת-חיים, ולרמוס את מחוייבויותיה על פי המוסר האנושי והיהודי, גם אז היא לא תוכל לבצע את ההחזרות האלה. מטוסים ישראליים לא יכולים לנחות בסודאן או באריתריאה. ספינות ישראליות לא יכולות לעגון בנמלים האלה. אין קשרים דיפלומטיים שיאפשרו תיאום של החזרה שכזו.
(הערה: זה לא במקרה שמבקשי-המקלט האומללים מדרום סודאן עומדים בראש מעייניו של שר הפנים הנכבד. אותם 700 בני-אדם נהנו מהמקלט שישראל העניקה להם בלי לעשות בעיות לאף אחד, בלי לפשוע, חיו כאן בבטחה בזמן שמולדתם נקרעה תחת מלחמת-אזרחים ארוכה, קשה ומרה. והם - דווקא הם - הפכו להיות המטלית האדומה בעיני השור כבוד השר ישי, כשהוא הבין שהקמת דרום-סודאן מאפשרת החזרתם אל המדינה - כי יש כאן מדינה שאיננה אוייבת לישראל. יש עמה יחסים דיפלומטיים. מטוסים ישראליים יכולים לנחות בשטחה. אפשר לדבר עם הנהגתה על מהלך שכזה. המהלך אומנם מחייב התעלמות מהמצב הבטחוני הקשה שבדרום-סודאן, העומדת על סף מלחמה עם שכנתה הצפונית, סודאן, בגלל משאבי-הנפט; הוא גם מחייב התעלמות מהעובדה שבדרומה של דרום-סודאן שני שבטים שהשתחררו מעולה של מלחמת-השחרור המשותפת ברודנות הסודנית מציינים את החירות הדרום-סודנית בטבח הדדי. ובעיקר - הוא מחייב התעלמות מהעובדה שמדובר בפחות מ-1% מכלל מבקשי-המקלט בישראל, ובקבוצה שכלל איננה בעייתית - רובה המכריע נמצא בישראל שנים, והוא מהווה דוגמא ומופת למבקשי-מקלט נורמטיביים המפיקים את המיטב מההגנה הקבוצתית שישראל העניקה להם, תוך שגם ישראל נהנית מפירות עבודתם.  מה שממשלת ישראל הקפידה שלא להתעלם ממנו היא עובדה אחת פשוטה - התמודדות עם הבעיה שנמצאת תחת הפנס, תאפשר להציג מחזה בפני הציבור כממשלה אשר עושה דבר-מה. וכך אפשר יהיה לקוות שאותו הציבור לא ישאל שאלות קשות).


החלק השני לתשובה הוא אמת פחות פשוטה, אבל הוא מחייב קודם שאילת שאלה: מדוע הם עושים את זה ?
למה לקרוא לגרש אם אתה לא מתכוון לגרש בפועל ?
מה, הם לא מבינים שהמשמעות האמיתית של הקריאות האלה היא תיאור ותיוג ציבור שלם של "אחרים",
שביקשו מקלט בקרבנו,
כאילו הם איום עלינו ?

לפני שנענה בתשובה מקורית משלנו, בואו ננסה רגע להרהר יחד. האם לא מוכרת לנו פעולה דומה של אנשי ציבור במקומות אחרים ? חכו רגע. הזיכרון שלכם מייד יתחיל לעבוד. העם היהודי חווה חוויות שכאלה לרוב בעברו, במשך 2000 שנות גלות. פוגרום "הפרהוד" בעיראק למשל. פרעות קישינב (ברוסיה דאז), למשל.

זו האמת הפחות פשוטה. האמת שכלל איננה משעשעת. אבל היא צריכה להיאמר.

הנהגתה של ישראל - הממשלה וחברי-הכנסת מן הקואליציה - עוסקת בהסתה. ההסתה מתנהלת בהנהגתו של ראש הממשלה נתניהו. יש כאן תהליך מכוון של הפחדת העם שעל הנהגתו הם מופקדים, תוך התעלמות  מהאחריות שבמעשיהם ובמחדליהם למצב עליו הם מדברים, ותוך התנערות נפשעת מהמשמעות וההשלכות האפשריות של אמירות שכאלה בתוקף תפקידם הציבורי.

המון העם הקשיב היטב למה שהיה למנהיגיו לומר לו.  והתוצאות כבר נראות היטב בשטח.

תשאלו: למה הם מסיתים ?
ואשיב כיהודי, בשאלה: למה הסיתו כנגד היהודים כאשר הם שהו בגלויות ?

תגידו לי - הוי לחושבים אוון.
ואשיב - למי שהקשיב וקרא את דיווחי התקשורת הערב, וחזה בהמון יהודי מוסת המבקש לפרוע פרעות, אין מנוס מלהבין שיש החושבים מחשבות-אוון סביבו.

הוֹי חֹשְׁבֵי אָוֶן וּפֹעֲלֵי רָע עַל מִשְׁכְּבוֹתָם בְּאוֹר הַבֹּקֶר יַעֲשׂוּהָ כִּי יֶשׁ לְאֵל יָדָם.