המוכים פעמיים

עמותת אלמנארה הוציאה נייר עמדה שנועד להסב את תשומת-הלב הציבורית למצבם של אנשים עם מוגבלות בחברה הערבית.  על פי נייר העמדה:

"בחברה הערבית בישראל חיים יותר מ-400,000 אנשים עם מוגבלות פיזית, חושית, נפשית ושכלית, אשר
סובלים הן מהדרה חברתית ע“י החברה הערבית עצמה והן מאפליה ממסדית וממחסור במשאבים מצד המדינה על רקע שייכותם למיעוט הערבי. שיעור האנשים עם מוגבלות בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל גבוה מהשיעור המקביל באוכלוסייה היהודית (%26 לעומת %17). בנוסף, שיעור בעלי מוגבלות חמורה בקרב כלל הערבים המבוגרים גדול פי שלושה מאשר בקרב היהודים (%14 לעומת %5). כמו כן, האנשים עם מוגבלות בחברה הערבית צעירים בהשוואה לבעלי מוגבלות באוכלוסייה היהודית (%51 לעומת %39 הם מתחת לגיל 45)."

קל לראות שבדומה לאנשים עם מוגבלות בחברה היהודית, אנשים עם מוגבלות בחברה הערבית סובלים מאי-שילוב בכל שלבי-החיים. העדר הנגישות של החברה בכללותה לאנשים עם מוגבלות מקבל משמעות מיוחדת בכל הנוגע להדרה מחינוך ומתעסוקה- ללא חינוך איכותי וללא סיכוי הוגן לתעסוקה, האדם המופלה גם אינו יכול לשפר את מצבו בעצמו.

נייר העמדה מבהיר היטב שהאפליה לרעה של אנשים עם מוגבלות בחברה הישראלית מוגברת מאוד בקרב המיעוט הערבי הן בגלל האפליה לרעה של הערבים בישראל, והן בגלל אפליה של אנשים עם מוגבלות בקרב החברה הערבית. דומה שהתואר "המוכים פעמיים" הוא אכן הולם (מפאת קוצר הזמן לא אכנס כאן לשאלת מעמדן של נשים עם מוגבלות בחברה הערבית, אבל קל לשער, בהתחשב באפליות הקיימות בחברה הישראלית, שזוהי כנראה הקבוצה המופלית לרעה ביותר בישראל).

עם זאת, חשוב לזכור שנגישות, בכל תחומי החיים, איננה רק באחריותו של השלטון המרכזי. הציפיה המוצהרת של נייר העמדה שהשלטון המרכזי יפתור את כל הבעיות אינה ניתנת למימוש. לדעתי הדרישה לשיפור משמעותי של המצב בחברה הערבית צריכה להיות מופנית  גם לשלטון המרכזי אך גם לגופי השלטון המקומי ובעיקר לחברה האזרחית על כל מרכיביה.

עם זאת, הצעד הראשון לתיקון הוא מודעות. לכן נייר העמדה הזה הוא חשוב, וכדאי שכל אדם בישראל יכירו .