מותו של מוחמד אל עסיבי בלילה שבין שישי לשבת על הר הבית הוא עוד אחד מהאירועים האלה שבהם אסור להישאר אדיש.
מצד אחד, גורסת המשטרה, כי בזמן בידוק של צעיר בן 26, מוחמד אל עסיבי שמו, הוא התנפל על אחד השוטרים שעצרו אותו לשם הבידוק, חטף את נשקו של השוטר וירה שתי יריות לפני שחוסל על ידי השוטרים. כנקודת מוצא, יש לומר, ברגע שהמשטרה מוצאת את עצמה במלחמת גירסאות, היא אמורה להיות בעמדת עליונות.
ובכל זאת, בסיפור הזה, היא נמצאת בנקודת נחיתות. וזאת למרות שאנחנו -
- בעיצומו של גל טרור,
- למרות שנסיונות פיגועים בעת הזו הם הנורמה,
- למרות שהמשטרה נשארה לספר את הסיפור, והמנוח, מה אפשר לעשות, כבר לא יכול לספר את הצד שלו.
מדוע המשטרה בעמדת נחיתות?
כי המנוח, מוחמד אל-עסיבי, איננו מה שנקרא המפגע הטיפוסי.
הפרופיל שלו לא מתאים לאירוע.
מדובר באדם צעיר שזה עתה סיים את לימודיו האקדמאיים. מי שהגיע סוף-סוף לקראת תחילת הקריירה המקצועית שלו. בן-אנוש שהפגין סבלנות ונחישות במשך השנים הארוכות של לימודי הרפואה. ולכל זה נוספת העובדה שהוא היה בן לאב נכה ולמשפחה שהוא בוודאי ידע שתיזקק לו בעתיד. הוא עבד קשה מדי. היה לו יותר מדי מה לאבד. ומכל מה שידוע עליו - הוא לא היה עם הטמפרמנט שמאבד את הראש.
כמובן, יתכנו מקרים שבהם בני-אדם מקצינים גם אם הם היו במסלול חיים ברור ומוגדר היטב. קורה לא-אחת שנקודת סיום הלימודים היא נקודת זמן בחיים של אובדן דרך, מבוכה, וחיפוש עצמי. יתכן שהמנוח היה אחד מאלה שהדת סחפה.
אבל כדי לבסס זאת במקרה של המנוח אל-עסיבי, נדרשת עבודת חקירה מצד המשטרה. ולפי הפרסומים - נראה שלא נעשתה כרגע שום עבודה כזו, ומה שברור - לא הוצג שום נתון המראה איזשהוא תימוכין לכך שהיו עיסוק או מחשבה שמעידים על הקצנה בפוליטיקה מצדו של המנוח.
אל ההיבט הראשון הזה של הפרופיל הלא-שכיח מצטרפת בעיית העדר התיעוד. זה מתחיל עם מצלמות הגוף שלא פעלו.
הרי השוטרים נשאו מצלמות גוף, אך הן לא פעלו באירוע.
בהתחשב בנוהל המשטרתי בנושא (זהירות! PDF), הרי שהשאלה מי יזם את האירוע - השוטרים או המנוח - היא קריטית.
אם נכונים הדיווחים התקשורתיים המספרים שהשוטרים הם שניגשו אליו ופתחו בתקשורת עמו, הרי שהם היו צריכים להפעיל את מצלמות הגוף באותו רגע.
לעומת זאת, אם המנוח הוא שתקף את השוטרים, יתכן שלא היה להם זמן להפעיל את המצלמות.
בהתחשב במספר השוטרים המעורבים בתקרית הזו, ובמספר מצלמות-הגוף שלא פעלו, העדר התיעוד מהמקור הזה מעלה חשש כבד מאוד שיש כאן נסיון להסתיר מהציבור תיעוד.
לכך מצטרפת בעיית העדר תיעוד קשה עוד יותר. הרי אמורות להיות מצלחות אבטחה רבות באיזור הזה, שהוא כנראה אחד האיזורים המאובטחים ביותר בישראל, ואולי אף עלי-אדמות. עובדה היא שניצב בדימוס יאיר יצחקי, מי שהיה בעברו מפקד מחוז ירושלים, ומי שפיקד על המחוז בשלב פרישת מערך מצלמות האבטחה הרלוונטי, אמר: "אני לא רואה אפשרות שאין תיעוד משטרתי".
ניר חסון בטוויטר שלו סיפק תמונות בהן הראה את האיזור בסמוך לשער השלשלת שבו אירעה התקרית ובהן הצביע על ריבוי המצלמות, ומצירוף הדברים האלה נראה שהסבירות שהאירוע התרחש כולו מבלי שאף מצלמה תפשה אפילו חלק ממנו, היא נמוכה להטריד. והמשטרה מתעקשת - שאין תיעוד ויזואלי של אירוע הירי.
הצירוף הזה של -
- חשוד כמפגע אבל שמאפייניו חריגים ולא מתאימים לפרופיל,
- יחד עם העדר תיעוד מכל המקורות הסבירים
הוא מטריד מאוד. לטעמי, בהתחשב בכך שמדובר במוות של אזרח שבא להתפלל, די היה בכך שתתבצע חקירה מעמיקה ויסודית לפני שהמפכ"ל, השר וראש הממשלה יתבטאו בצורה נחרצת בנושא.
אבל לכך מצטרפת עובדה שלישית בעייתית לא פחות. הרי כל מה שנשאר לנו, מאחר והמנוח איננו יכול לספק את גירסתו, זו גירסת השוטרים. וההסבר שלהם של השתלשלות האירועים שהסתיימה בירי במנוח - איננה סבירה במיוחד. האומנם מי שבוחר לחטוף אקדח משוטר ינסה קודם כל לירות בשוטרות שנמצאות רחוק יותר ממנו? מדוע? למה לכוון אליהן ולא אל השוטרים הניצבים בסמוך אליו?
ולכך מצטרפת עובדה רביעית ואחרונה - לגירסת השוטרים, נורו שתי יריות מהאקדח החטוף, לפני שהם השיבו אש והרגו את המנוח. כיצד נורו היריות כך שהן לא פגעו באדם? ואם הן לא פגעו - האומנם היה כאן מצב מסכן חיים שהצדיק את הירי הקטלני במנוח?
קשה להשתחרר מהחשש הכבד שמדובר שוב באירוע של אלימות משטרית על רקע טעות בזיהוי הנסיבות ותגובה אלימה וקטלנית מצד השוטרים, ללא הצדקה. לא במקרה עולים בתודעה מקרים כמו -
גם באותם מקרים התגובה הראשונית של המשטרה והממונים עליה היתה לטעון שמדובר בפיגוע, להרשיע את האזרח ההרוג, ורק לאחר מכן, עם התבררות הנסיבות, תוקנה הגירסא של המשטרה. אבל את הנזק הכפול - המוות המיותר והפגיעה האיומה בכבודו של המנוח - כבר אי אפשר לתקן. שלא לדבר על הנזק הנוסף, רחב-ההיקף, למערכת היחסים של משטרת ישראל עם ציבור שלם, הלומד שלא להאמין למשטרה במצבים כאלה.
רצות כמה וכמה גירסאות אפשריות אחרות. מדברים על עדי ראיה שראו שהשוטרים נהגו בצורה לא מכבדת באישה והמנוח התערב לטובתה, ואז, בויכוח שהתפתח בינו לבין השוטרים, נוצרה ההסלמה שהביאה לירי. אבל גם בהסלמה כזו, קשה להאמין שאדם שאומן ברפואה כמה שנים, יאבד את קור-רוח עד כדי לנסות לחטוף נשק משוטר. למרבה הצער, נראה הגיוני יותר לחשוד, נוכח הגירסא של השוטרים, שהשוטרות המעורבות כלל לא ראו את האירוע. ושהן חוזרות על הסבר שהן קיבלו משני השוטרים שכן היו מעורבים בו. הגירסא ההיפותטית הזו תביא לחשד ששוטר אחד נבהל, טעה, וירה בצורה פזיזה. ולאחר מכן ביקש משותפו לעזור לו ולחפות עליו.
אולי זה מה שקרה. אולי לא. איננו יכולים לדעת כרגע. אבל אם אכן בידי המשטרה תיעוד הסותר את גירסת השוטרים, המשך ההסתרה של העובדות, לא רק שאיננו מוסרי, איננו צודק ואיננו חוקי אלא שבסופו של דבר, בדומה לכל הפרשיות הקודמות, כולנו יודעים שהאמת תצא אל האור.
ייתכן שהממונים על המשטרה סבורים שדרך ההתנהלות הזו היא הנכונה, בשל החשש שהצגת צילומים המעידים על התנהגות ברוטלית של שוטרים כלפי צעיר ערבי המביאה למותו, בעת הרגישה הזו, בשבוע השני לחודש הרמדאן, בעיצומו של גל טרור, תביא להתלקחות איומה של האיזור. אבל עם כל הכבוד למניע הלא מבוטל הזה, ההשלכות של הפגיעה הנוראה באמון של הציבור - בישראל ובעולם - במשטרה ובמג"ב - היא מסוכנת הרבה יותר.
לדעתי, נוכח שתי הגירסאות המתחרות:
- פיגוע שנמנע
- או אלימות משטרתית שהביאה למותו של אזרח -
נטל ההוכחה הוא על כתפי המשטרה.
הרי המנוח, ועל כך נסכים כולנו, כבר לא יוכל להוכיח את צדקתו.
ההתבצרות של המערכת מאחורי הגירסא האחידה, במהירות כה רבה, במקרה שיש יותר מדי סימני-שאלה סביבו, היא לא רק בעייתית אלא מהווה מניע מרכזי לאי-אמון במערכת.
הדרך היחידה להגיע לחקר האמת היא חקירה יסודית ובלתי-תלויה של האירוע הזה.
עד אז, ככל שיימנעו המעורבים מהצהרות שאינן נתמכות בראיות חד-משמעיות, ככל שתוקדם ההצהרה הרשמית על כך שיש להמתין לחקירה ולתוצאותיה, כך ייטב לכולם.
לקריאה נוספת
