אין דרך אחרת

במסגרת סיפורו של אדם ורטה, המורה שהואשם על ידי תלמידה בהבעת עמדות פוליטיות קיצוניות, וזומן לשימוע לקראת פיטורין בשל כך, העלו גורמים מסויימים טענה שלמורה אסור להביע את דעותיו הפוליטיות בכיתה, ושיש נושאים שאסור לדון בהם בכיתה בגלל מורכבותם. הסברה הזו, כאילו יש אי בהירות גדולה בקשר לדברים שמותר ושאסור למורה להגיד בכיתה, נראתה לי מוזרה מעט על סמך כל מה שזכרתי על חוזרי מנכ"ל משרד החינוך בנושא.

ליתר ביטחון חזרתי לעלעל בהם.

חוזר מנכל משרד החינוך 9.2 חינוך לדמוקרטיה ולאזרחות פעילה מדבר בשם עצמו, בקול רם וברור:

"מערכת החינוך שמה לה למטרה לחנך לגיבוש תודעה פוליטית, כלומר לחשוף כל תלמיד למגוון של ידע, עמדות ודעות  כדי שיוכל לפתח לעצמו תפיסת עולם והשקפה משלו, מתוך תחושת אחריות ומעורבות בנעשה במדינה ובחברה. מטרות אלה עולות מסעיף 2 לחוק החינוך הממלכתי, התשי"ג–1953, סעיפים קטנים (1), (2), (7) ו-(9).

לצד החשיבות הרבה של החינוך לאזרחות ולמעורבות פעילה ושל חיזוק התודעה אזרחית-פוליטית-חברתית של התלמידים החוק אוסר על מערכת החינוך לקיים פעילות מפלגתית ומונע את קידומה של אידיאולוגיה פוליטית-מפלגתית מסוימת במסגרת בית הספר.

כיוון שכך, פעילות מפלגתית-פוליטית, הן ביחס לבחירות לשלטון המקומי והן ביחס לבחירות לשלטון המרכזי, בתוך כותלי בית-הספר, בקרב עובדי הוראה ותלמידים, איננה לגיטימית אלא בגבולות ובסייגים שיוגדרו להלן.

חשוב להבהיר ולהדגיש את האבחנה המשמעותית בין חינוך לתודעה ולמעורבות פוליטית-חברתית ואזרחית, שהוא מותר ואף רצוי, ובין חינוך לתפיסה פוליטית-מפלגתית מסוימת, שהוא פסול ואסור על-פי החוק: 

–     חינוך לתודעה פוליטית ואזרחית משמעותו כי המערכת תעודד את התלמידים לצבור ידע לגבי הנעשה בזירה הציבורית בישראל, לנהל דיון בעניינים אלו ולגבש עמדות, כל אחד על פי השקפתו ובאופן מנומק. מטרה זו היא ראויה וחשובה בכל מדינה דמוקרטית וגם במדינת ישראל.

 –    חינוך לתפיסה פוליטית-מפלגתית מסוימת משמעותי כי המערכת מכוונת את התלמיד לדעה או לעמדה מסוימת דווקא, ודבר זה הוא פסול ואסור, הן על-פי החוק והן על פי התפיסה הדמוקרטית של חופש הדעה והמצפון. 

עובדי ההוראה נדרשים להסביר ולהבהיר לתלמידים את השקפות העולם ואת נקודות המבט השונות הקיימות במערכת הפוליטית, ועליהם לעשות זאת ביושר אינטלקטואלי, בהגינות ובאופן מאוזן. התפיסה החינוכית סביב חינוך לתודעה אזרחית-פוליטית גורסת כי המורה צריך להעביר את תלמידיו תהליך שבמסגרתו ייחשפו למציאות הקיימת ויוכלו לגבש את עמדתם באופן מנומק. 

על עובד ההוראה להסביר לתלמידיו ולחשוף אותם להשקפות המנוגדות באופן שווה, בשפה ראויה ונקייה, בלי לעודד ולהעדיף השקפה אחת על רעותה; עליו לעודד את תלמידיו לחשיבה עצמאית, להנחיל בהם את ערכי ההליך הדמוקרטי, להסביר להם את החשיבות של הדמוקרטיה ושל בחירות חופשיות ולעודדם ליזום, להסתקרן, לשאול ולהבין ולהיות מודעים למצעי המפלגות השונות המתמודדות בבחירות לכנסת, אך בד בבד לעודד סובלנות וכבוד הדדי, לברר את השקפות העולם השונות שלהם ושל נבחרי הציבור בדו-שיח רציני ותרבותי ולנהל ויכוח לגיטימי בצורה מכובדת ותרבותית, ללא "אלימות פוליטית" ותוך שמירה על זכותו של הפרט להביע דעה פרטית  ולחיות את חייו על פי אמונתו. 

תפיסה פדגוגית זו מעוגנת בהמלצות של דוח קרמניצר (התשנ"ו–1996): "לא ניתן לחנך חינוך ממשי לאזרחות ללא עיסוק אינטנסיבי שוטף באקטואלי ובשנוי במחלוקת. ראוי להבהיר כי מותר למורה לנקוט עמדה בנושא שנוי במחלוקת, ובלבד שאין הוא מקנה לעמדתו מעמד של עמדה מחייבת... המתודה החינוכית צריכה להתאפיין בגיוון הדרכים והשיטות, שתכליתן להפעיל את הלומד ולסייע בידיו לעצב את עצמו כאזרח פעיל, ליצור מרחב של אופציות שונות לבחירה של התלמיד ולעודד יזמה ויצירתיות של הלומדים... המתודה החינוכית צריכה להיות הולמת את תפיסת העולם הדמוקרטית ולממש אותה..."

הדיווחים בנוגע לדבריו של המורה ורטה, כפי שאומתו על ידי תלמידים לא-מעטים שלו, וכפי שהם משתקפים בהקלטת השימוע שנערך לו משקפים דיון כיתתי אינטנסיבי בשנוי במחלוקת, במסגרתו נחשפו התלמידים להשקפות המנוגדות, ואחריהן הביע המורה את עמדתו האישית. כך למשל, אחרי דיון במוסריותו של צה"ל, שעלה בעקבות טענת תלמידים כי צה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם, ובו נדון הנושא לעומקו, ביטא המורה את עמדתו האישית, בתשובה לשאלה מצד התלמידים מהי אותה העמדה, כי צה"ל מבצע מעשים לא-מוסריים.

על פי התקשורת, מנהל רשת אורט אמר בתגובה "אסור לדבר על צה"ל כעל צבא לא מוסרי".

מי מהם נשמע לכם יותר קרוב בהתנהלותו להוראות משרד החינוך?

עדיין מבולבלים ?
בואו נביט לרגע יחד על רשימת החוברות להכנה לצה"ל באתר מינהל חברה ונוער של משרד החינוך.

החוברת "אדם במדים" בפרק ג ( זהירות וורד!) עוסקת בפקודה הבלתי חוקית בעליל. במסגרת התשובה לשאלה מהי פקודה בלתי חוקית בעליל, מובא הסיפור הבא אותו אני מצטט במלואו:

"באוקטובר 1956,  עם פתיחת מבצע קדש,  הוטל עוצר על כפרי המשולש הקטן, וביניהם הכפר הערבי הגדול כפר קאסם.  הפקודה ניתנה בצהרי אותו יום והכפריים הערבים,  שיצאו עם שחר לעבודתם בשדות ובערים יהודיות,  לא ידעו כמובן דבר על העוצר.  תחילת העוצר נקבעה לשעה 17:00 והודעה על כך נמסרה למוכתרי הכפרים חצי שעה לפני כניסת העוצר לתוקפו.  מג"ד משמר הגבול (רס"ן מלינקי) הוזמן אל מפקד החטיבה (אל"מ שדמי) וקיבל ממנו פקודה חמורה בזו הלשון:  "יש לירות על מנת להרוג" בכל מי שמפר עוצר.  לשאלה:  מה דין אנשים שיחזרו מהעבודה בלי לדעת על העוצר?  השיב בלשון ציורית:  "אללה ירחמו". 

המג"ד העביר את ההוראה למפקדי הפלוגות שפוזרו בין הכפרים עם חייליהם. המפקדים הקשיבו.  רק אחד מהם ביצע את הפעולה כלשונה.  רק בגיזרה אחת ערכה חוליה של משמר הגבול טבח באזרחים תושבי הכפר בתואנה שהפרו עוצר. הכפריים הועמדו בשורה ונורו בדם קר בהתאם לפקודת מפקד החוליה (סגן דהאן). בטבח זה נהרגו 43 בני אדם,  ביניהם נשים,  זקנים וילדים.  סך כל ההרוגים באותו לילה היה 49.  התביעה הוגשה על הריגתם של 43 מתושבי כפר קאסם שנעצרו במבוא המערבי של הכפר. 

החיילים הועמדו לדין וטענו להגנתם כי קיבלו פקודה ולכן עומדת להם הגנת הצידוק.  בית המשפט קבע שהפקודה שניתנה היא בלתי חוקית בעליל.  אל"מ שדמי נקנס באגורה.  רס"ן מלינקי נדון ל-17 שנות מאסר.  סגן דהאן נדון ל-15 שנה והחיילים ל-7 שנים.  כולם קיבלו חנינה או שוחררו עד נובמבר 59. 

בכל הגזרות האחרות גברו השכל הישר והמצפון.  המפקדים והחיילים הבינו כי אין להוציא להורג כפריים תמימים שלא ידעו דבר על העוצר."

בחוברת "לקראת שרות משמעותי בצה"ל" בפרק רביעי: גם בצבא תהיה בן אדם, בחלק "נורמות במבחן" (זהירות וורד!) מובאת דילמה מוסרית, המצוטטת להלן במלואה:

"שי, מ"פ מחלקה ביחידה קרבית, פועל בניגוד לנהלים, מסכן לא פעם את חיי הכפופים לו ונוהג בהם בצורה מעליבה ופוגעת. לשי יש בגדוד שם של קצין אמיץ, משקיע, "נותן את הנשמה" לצה"ל ורואה את עתידו בקריירה צבאית. החיילים בפלוגה, המעריכים את כישוריו המקצועיים, חוששים לדווח על התנהגותו הבעייתית. יואב, חייל במחלקה, מתלבט כיצד לנהוג.
כיצד לדעתך על יואב לנהוג? הבא שני נימוקים לחיזוק עמדתך."

אז מי מממש בהתנהלותו את מדיניות החינוך של מדינת ישראל ומי מבקש לפגוע בה ?

עד כאן העובדות וההוראות החוקיות.

נזכיר שנוכח העובדות כפי שהן מוצגות בתקשורת, מבחינה משפטית, אין עילה של ממש להעביר את המורה מתפקידו. לפחות לשנה הזו אורט תקועה איתו, אלא אם ישוכנע המורה ורטה לפרוש מרצונו החופשי. אי-שם בעבר, היתה בישראל הגמוניה פוליטית של מפא"י. דוד בן-גוריון ביקש לנצל את כוחה של הממשלה כדי למנוע מיריב פוליטי, ישראל אלדד, ממנהיגי הלח"י בתקופת המנדט, לעבוד כמורה. בג"ץ התערב ומנע את הפעולה הממשלתית בשל חוסר-סמכותה של הממשלה למנוע העסקת מורה באותו המוסד  (בג"צ 144/50 ישראל שייב נ' שר הביטחון, מנהל אגף החינוך במשרד החינוך והתרבות ואח', פ"ד ה 399 (להלן- בג"ץ שייב); למרבה הצער לא מצאתי קישור חופשי אונליין לפסק-הדין האמור; ניתן למצוא התייחסויות אליו ברחבי הרשת, למשל בקישור הזה).

 כדברי השופט אולשן בבג"ץ שייב:

"זכויותיו של הפרט אינן נתונות להגבלה או לשלילה, על-ידי פקיד או שר רק מפני שהם חושבים – ואפילו בצדק – שיש בזה משום תועלת למדינה. עליהם לשכנע את בית המחוקקים, כי יש הכרח או צורך בהגבלות האלה, ורק לאחר שהמחוקק נותן להם את הגושפנקא שלו, רשאים הם לבצע אותן."

אז לא היתה עילה להתערבות בהעסקתו של ד"ר ישראל אלדד, ולכן נפסק כי התערבותו של שר הביטחון בהעסקתו של ישראל אלדד בבית ספר מסויים, "היתה ללא סמכות חוקית".

אז, אגב, הסבא-רבא של אדם ורטה, ברוך בן-יהודה, היה מנכ"ל משרד החינוך. 

מאז זרמו הרבה מים בנחלי-הארץ, אבל לא זאת בלבד שההלכה הזו חלה גם היום, אלא שההגנה המשפטית בישראל על חופש הביטוי רק התחזקה מאז אותן שנים. 

מאחר וכבר ראינו איזה צד פעל בהתאם להוראות משרד החינוך, אפשר להעריך שמבחינה משפטית, יש סבירות גבוהה שאם מנהל רשת אורט יפעל כפי שיפעל, והמורה ורטה יפעל כפי שהמורה אלדד פעל, הפרשיה תיגמר באותה הצורה. 

אבל הפרשיה הזו היא הרי לא רק משפטית. יש לה השלכות רוחב.
היא מסבירה למורים מה כדאי ומה פחות כדאי, אם אתה לא רוצה צרות עם המנהלים שלך.
היא מאותתת על רוח-המנהיג (מה שקוראים אצלנו בעברית, "רוח המפקד").
היא מעודדת  צנזורה עצמית (ראו דוגמא לעדות אישית על הדרך שבה אדם משתף פעולה).

השתיקה של שר החינוך, ההצהרות הלוחמניות של מנהל רשת החינוך, הדרך שבה אנשי ציבור ותלמידים
תוקפים מורה שלימד על מגוון הדעות, הם כולם אינדיקציות לנסיון לסתימת פיות שנובע ממלחמה בין צדדים פוליטיים.
מלחמה המתנהלת על גבי מקרה חינוכי, שהיה צריך להישאר חינוכי ולא להפוך לעוד שדה-קרב פוליטי.

אם יש דבר שחברה שסועה איננה יכולה להרשות לעצמה, זה לנסות לסתום את שסתומי-הלחץ, לנסות ולהסתיר את פערי-הדעות, לתת לצד אחד לכפות בכוח השליטה בדיון לחנך את הדור הבא בדרכו שלו.

כדאי שגם שר החינוך, וגם מנהל רשת אורט יחזרו וישננו את הוראות חוזר המנכ"ל:
הדרך לחנך במדינה דמוקרטית לגיבוש תודעה פוליטית היא חשיפת כל תלמיד למגוון של ידע, עמדות ודעות  כדי שיוכל לפתח לעצמו תפיסת עולם והשקפה משלו, מתוך תחושת אחריות ומעורבות בנעשה במדינה ובחברה.

אם באמת רוצים כאן דמוקרטיה - אין דרך אחרת.

לעיון נוסף

• חוזר מנכל 9.2 חינוך לדמוקרטיה ולאזרחות פעילה 
• חוזר מנכל 59–3.7  הנחיות כלליות לגבי סייגים לפעילות פוליטית-מפלגתית של עובדי הוראה
• תמצית הקלטת השימוע שערכה רשת אורט למורה אדם ורטה 
• דרייפוס בטבעון: הסיפור האמיתי על אדם ורטה לפי הפרספקטיבה של "הארץ" 
• איך נראה הסיפור על אדם ורטה לפי הפרספקטיבה של "ישראל היום" - מרדכי גילת, וגם אמילי עמרוסי חושבים בדיוק כמו חבריהם "מהארץ".
• מכתבו של המורה ורטה לחבריו המורים בבית הספר בו הוא מבהיר את עמדתו.
• אם מישהו באמת חושב שהמקרה הזה הוא נקודתי, ולא מבטא קרבות חינוכיים על קו שבר פוליטי של החברה הישראלית:
• תנועת שלום עכשיו קוראת לביטולו של יום גוש קטיף (ועד מתיישבי גוש קטיף מציע למערכת החינוך תכנים ליום הזה) 
• אנשי שמאל לא אוהבים את הדמות שלובש יום הזכרון לרצח יצחק רבין בחלק מבתי-הספר
• רובי ריבלין מדבר ביום הזכרון על הצונמי של דה-לגיטימציה לימין בימי הזכרון בשנים שאחרי רצח רבין 
• דוד אלהרר על יום הזכרון ליצחק רבין כיום הסתה נגד הימין