מה עושים כשמדובר בעניין שהוא עקרוני ולא ברור עד כמה הוא בעייתי באמת?

השבתי לשאלה אי-שם באינטרנט בנושא צרכנות תחבורתית, וחשבתי שהתשובה יכולה להועיל גם לאחרים. 

בתמצית, השאלה עסקה בנסיעה בתחבורה ציבורית שבמהלכה התגלעה בעיה סביב התשלום עם הרב-קו, הקנס סביבו, והדרישה לקנס מוגדל כעבור חצי-שנה שאפשר היה להתמודד איתה רק מאחר והקבלה נשמרה. השואלת הרגישה שנעשה כאן עוול ניכר ושיש כאן מדיניות מכוונת מצד חברת תחבורה מסויימת. והיא שאלה: "מה ניתן לעשות? כי זה ממש עניין עקרוני שאני בטוחה שהחברה הזאת עושה ללא מעט אנשים שלצערם לא שמרו חתיכת קבלה.... לא משנה אם נפלה טעות בחברה ונשלח לה בטעות או שזו איזו טעות אנוש בהקלדה מצד החברה...מה אפשר לעשות ומה כדאי לעשות? ואם בכלל שווה להתעסק בזה, כי תכלס זה מאוד מעצבן וזה לגמרי עניין עקרוני מאוד?!?"

ותשובתי היתה: מה עושים כשמדובר בעניין שהוא עקרוני מאוד עבורך מהסוג שתיארת, ולא ברור היקפו ? 

• מתחילים עם פניה בכתב לגורם עצמו. כדי לשמוע את עמדתו. בהקשר הזה - מפעיל התחבורה הציבורית. 
• לאחר מכן, אם התשובה לא משביעה את רצונך, אפשר לנקוט באחת או יותר מהפעולות הבאות:
  א) לפנות לתקשורת - יש מדורי צרכנות בעתונים, ברדיו ובטלוויזיה. סביר להניח שאם מדובר בעניין שחוזר כפי שמשערים, זו תהיה תלונה שהם קיבלו דומות לה ולכן הם ישמחו לעסוק בנושא.
  ב) לפנות לרגולטור הרלוונטי. בהקשר של העניין שתואר - משרד התחבורה.
  ג) לפנות למבקר המדינה בתפקידו כנציב תלונות הציבור 
  ד) לפנות לכנסת, ליו"ר ועדת הכלכלה או מי מחבריה (זו הועדה האחראית על נושא התחבורה) או לועדה לפניות הציבור  של הכנסת. 

השאלה היא: האם לעיריה מותר לתת לי דו"ח כי שטפתי את הרכב ברחוב ? (או: מעט על הלכות שטיפת הרכב במדינת ישראל )

 השאלה היא: האם לעיריה מותר לתת לי דו"ח כי שטפתי את הרכב ברחוב ? 

נשאלתי על ידי חבר שקיבל דו"ח בעיר מגוריו, חדרה, על כך ששטף את הרכב ברחוב, האם זו אכן עבירה בספר החוקים שניתן לתת דו"ח בגינה. 

והתשובה בקיצור היא: בהרבה רשויות מקומיות במדינת ישראל יש חוקי עזר הקובעים הוראות לגבי שפיכת נוזלים  במרחב הציבורי ובהם יש גם וריאציה של ההוראה המתייחסת לשטיפת רכבים ברשות הציבור, הגורסת: "לא ירחץ אדם רכב ברחוב, באופן שנשארים במקום הרחיצה שלולית או מים עומדים." 

וקצת יותר באריכות: 

הלכות שטיפת הרכב במדינת ישראל הן מורכבות להפתיע. נדבך ראשון מגיע מחקיקת-העזר המקומית, בדרך-כלל זו העוסקת בסדר ונקיון, ובהן יש הוראה שתכליתה למנוע יצירת מקווי מים-עומדים העלולים להוות מטרד לציבור. 

לדעתי, הדרך הנוחה ביותר לאתר אותם למי שאין ברשותו מאגר משפטי דיגיטלי, היא חיפוש גוגל של המחרוזת:"לא ירחץ אדם רכב". 

לגבי חדרה, קובע חוק עזר לחדרה (מניעת מפגעים ושמירת הסדר והנקיון), תשמ"ד-1984 בסעיף 16 'איסור שפיכת נוזל', וזו לשונו: 

"16. (א) לא ישפוך אדם, ולא ירשה לשפוך למקום ציבורי, מים או נוזל אחר שאינו מי גשם, שלא לצורך ניקוי רחוב או השקאת גן.

(ב) לא ירחץ אדם רכב ברחוב, באופן שנשארים במקום הרחיצה שלולית או מים עומדים."

העונש על עבירה על סעיף 16 קבוע בסעיף 92 לחוק העזר וזו לשונו: 

"92. העובר על הוראה מהוראות חוק עזר זה, דינו – קנס 600 שקלים חדשים, ובמקרה של עבירה נמשכת, קנס נוסף של 24 שקלים חדשים לכל יום שבו נמשכת העבירה אחרי הרשעתו."

בשולי הדברים יוער שיש רשויות מקומיות שבהן האיסור הוא חריף יותר. הודות לדיון באתר CarsForum הישראלי נחשפתי לחוק העזר האסור שטיפת מכוניות ברשות הציבור בעיר ראשון לציון ושם האיסור הוא חמור יותר, שכן סעיף 8(ה) לחוק עזר לראשון-לציון (שמירת הסדר והנקיון), תשמ"ט-1988 קובע: "לא ירחץ אדם רכב ברחוב."

אבל החוק הישראלי לא מסתפק בהיבט הזה של רגולציית שטיפת הרכבים. 

תקנות המים (כללים לרחיצת רכב ולשטיפת משטחים מרוצפים במים), תשס"א-2001 קובעות בתקנה 2 'רחיצת רכב':

"לא ישתמש אדם במים זורמים מרשת המים לשם רחיצה וניקוי של רכב."

ובתקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – עבירות לפי חוק המים),תשס"ג-2002 נקבעו קנסות מנהליים ליחיד ולתאגיד. 

לסיכום: רוב הרשויות המקומיות מוסמכות  לתת קנס בגין שטיפת רכב ברחוב אם בגלל שהשטיפה יוצרת שלולית מים ואם בגלל שהשטיפה נעשית בדרך שנאסרה בחוק. 

בגלל משובת נעורים

אופנוע דוהר בשעת ערב בצפון ישראל. במהלך הנסיעה ארעה לנהגו תאונה קשה, כאשר סטה מנתיבו והתנגש בעוצמה ברכב פרטי שבא ממולו, וכתוצאה מהפגיעה נתלשה ונקטעה ידו השמאלית מהכתף ומטה. המערער נותר בשטח בהכרה משך כארבעים דקות, מסוק שהגיע לשטח פינה אותו לבית החולים וחייו ניצלו. לאופנוע לא היה ביטוח. אלה עובדות פס"ד בע"א 4603/14 יפרח נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ואח'. אבל העובדות האלה התבררו רק לאחר התעמקות בעובדות. כי באותו ערב דהרו שני אופנועים בבעלות המערער באותו הכביש. באחד נהג המערער ובאחר חברו שהיה ללא רשיון נהיגה. אחד האופנועים היה מבוטח בביטוח חובה. האחר לא. כשאירעה התאונה החבר יצא ממנה ללא פגע אך ברח מהמקום לאחר שנוכח בפציעתו הקשה של המערער. הבירור העובדתי הפשוט - מי נהג באיזה אופנוע - נעשה עד תומו בערכאה דלמטה. 

ובכל זאת, למרות שערכאת ערעור בישראל איננה מתערבת בממצאי עובדה ומהימנות – אלא במקרים חריגים ולמרות שהמקרה אינו נופל בגדרו של אחד החריגים, ומסקנתו של בית משפט קמא נתפשה על ידי ביהמ"ש העליון כ"מעוגנת היטב בחומר הראיות", וביהמ"ש סבר כי "ניתן לאשר את פסק דינו של בית משפט קמא על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984" (קביעה בדבר דחיית הערעור, ובלבד שמתקיימים כל אלה - אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה דלמטה, הממצאים שנקבעו בערכאה תומכים במסקנה המשפטית;אין לגלות טעות שבחוק בקביעת הערכאה דלמטה) מצא לנכון ביהמ"ש להקדיש את שארית פסק-הדין לעיצומה של המחלוקת והצביע על הראיות המרכזיות התומכות במסקנת הערכאה דלמטה. 

מדוע? קשה לראות סיבה אחרת לפירוט הזה, מלבד השורות האחרונות של פסק-הדין: "התוצאה הסופית קשה עד מאוד למערער. הנה כי כן, בגלל משובת נעורים בהיותו בן 16, המערער נותר ללא פיצוי לאור סעיף 7(5) לחוק הפיצויים, הקובע כי מי שנהג ברכב ללא ביטוח אינו זכאי לפיצוי על פי החוק."

אפשר היה להכביר מילים על הרציונל שמנחה את בתי-המשפט בישראל לנמק או להימנע מלנמק הכרעות, אפשר היה להעלות השערות כאלה ואחרות מה מבחין בין מקרה למקרה ומה מייחד את פסק-הדין הזה. אפשר.

אבל אותי עניין פסק-הדין דוקא מזווית אחרת, פחות משפטית ויותר פדגוגית: האירועים העובדתיים של פסק-הדין הזה הם שיעור מצויין לנהגים צעירים. במיוחד לצעירים המבקשים את נפשם להתנסות בנהיגה מהירה ועתירת-אדרנלין. האם אפשר לקוות שפסק-דין כזה (או לפחות תמציתו) תיכלל בחובת-קריאה במבחני התאוריה, ותיבדק הבנת הנקרא של הנבחנים ?