אם המשטרה חושדת בכם - תפחדו. גם אם אתם חפים מפשע. אולי במיוחד אם אתם חפים מפשע.

בדיחה ישנה וידועה מתארת תחרות שנערכה בין ה-CIA האמריקאי לבין הק.ג.ב הרוסי. נבחר יער, והשירותים התחרו לראות איזה שירות ביון מסוגל לאתר, לשלוף ולהוציא מהר יותר דוב מן היער.
הסי.אי.איי נערך למשימה כפי שרק שירות מבוסס טכנולוגיות מתקדמות מסוגל. מערכות האזנה מתוחכמות נפרשו ברחבי היער, מצלמות אלחוטיות הותקנו בצמרות העצים והשיחים, לווינים הוקצו לצילום היער. לאחר חצי יום של הכנות הופעלו המערכות , מסוקים ובהם צוותים מיוחדים הוזנקו אל מעל ליער כשהם מחלקים אותו לגזרות שונות, ותוך רבע שעה ידע כבר השירות על מיקומם של כל הדובים ביער, ודוב נשלף בזריזות וזהירות על ידי אחד הצוותים, כשהוא רדום ואזוק.
לעומת זאת, הק.ג.ב שלח אל תוך היער שני סוכנים. 10 דקות לאחר מכן הם יצאו מן היער אוחזים ביניהם שפן אזוק וחבול, כשהוא זועק "אני מודה ! אני מודה ! אני דוב ! רק תפסיקו להרביץ לי! "

לצערי נראה שהבדיחה הזו פחות תשעשע  את האזרח רגב שוובר.
אותי היא בוודאי פחות משעשעת אחרי שקראתי את פסק-הדין שניתן בעניינו לאחרונה.

העובדות של המקרה פורסמו בפסק-דין מחוזי - ת"א 1173-06 רגב שובר נ' מדינת ישראל- שניתן לאחרונה  על ידי כבוד השופטת דליה גנות. במסגרתו זכה האזרח שוובר בתביעת רשלנות כנגד משטרת ישראל, ונפסק לו פיצוי בסך 1,790,256 ש"ח בגין הנזקים שנגרמו לו במסגרת התקופה בה היה עצור והואשם באונס, בעודו חף מכל אשמה.

העובדות המתוארות בפסק-הדין הזה מצמררות, מפחידות, מטרידות וכדאי לכל אזרח במדינת ישראל להכירו, למקרה שייקלע לנסיבות דומות.

האזרח שוובר הלך לו יום אחד לסופרמרקט לקניות. אדם אחר ששהה בסופר הביט בו בחשד, והזעיק את בתו הקטנה כדי שתזהה אם שוובר הוא הוא האיש שאנס אותה לפני מספר חודשים. הילדה הנפחדת שסבלה מטראומה קשה מאז האונס היתה מפוחדת נוכח האפשרות שהאיש שאנס אותה נמצא איתה באותו מקום, והאב הגיע למסקנה שהיא זיהתה את שוובר כאנס. הוא עקב אחרי שוובר  לביתו ופתח איתו בדברים כדי לקבל את שמו, ומייד לאחר מכן התקשר למשטרה.
המשטרה הגיבה במהירות ויעילות. האזרח שוובר נעצר באותו יום,  והמשטרה החלה בחקירות נמרצות .
מאז אותו יום ובמשך 88 ימים הוחזק האזרח שוובר במעצר, ולאחר מכן הוגש כנגדו כתב אישום חמור.

מה לא אירע במסגרת אותם ימים ?
שיבוש הליכים, בידוי ראיות, הפעלת לחצים לא-הוגנים על החשוד, השפלתו, ונסיונות חוזרים ונשנים להפללתו, למרות ובניגוד לראיות שעמדו אל מול החוקרים.

אני אפרט מעט רק כדי שהדברים יהיו יותר בהירים ומוחשיים, אבל שב ומציע לקרוא את פסק-הדין כדי להבין לעומק במה דברים אמורים.

• המשטרה טענה שהחשוד זוהה ספונטנית, למרות שמעולם לא זוהה על ידי הנאנסת.
• המשטרה הטעתה את בית המשפט בבקשות להארכת המעצר ובכתב האישום בנוגע לפרטי-לבוש (כובעים, משקפי שמש) שנתפשו בדירת החשוד ודמיונם לאלו שחבש מי שאנס את הנערה.
• חוקרי המשטרה טענו בפני בית המשפט שהחשוד מתלבט אם להודות או לא, למרות שהחשוד הכחיש בחקירתו נמרצות כל קשר למקרה.
• חוקרי המשטרה ניסו לבדות ראיות שבגללן , כדברי השופטת "כפסע היה בינו לבין הרשעתו במעשה שלא ביצע"; טענו טענות שווא על חומר פורנוגרפי שנמצא בחיפוש בדירה ולא היה;
• העלו חשד מופרך על מעשה מגונה אחר (יובהר: שלא היה ולא נברא) שביצע החשוד בפעילותו כמתנדב בפר"ח;
• הציגו דו"ח ד.נ.א כוזב אל מול החשוד שקושר אותו לקטינה הנאנסת, כשבתגובה לדו"ח החשוד "פרץ בבכי, והמשיך להכחיש את החשדות המיוחסים לו."
• אילצו את החשוד לאונן מול צוות החקירה "כדי לראות האם הוא שופך זרע או לאו, שכן ... לא נמצא זרעו של התוקף על גופה של הקטינה".
• שוטר שהוכנס לתא החשוד כמדובב, הצהיר במזכר שהחשוד אמר לו הדברים הבאים - "ואני חשבתי להודות, כי זה רק פוצי מוצי אבל אמא שלי לא רצתה שאני אודה...." ולמזלו של האזרח שוובר בניגוד לזכרון הדברים של המדובב, תמליל השיחה המוקלטת ביניהם הראה שהחשוד דווקא אמר  "... אבל אני לא יכול להודות במשהו שלא עשיתי. למה? למה להרוס לי את החיים?" 
• המדובב אף המשיך וניסה לשכנע את החשוד להודות באומרו:  "... כדאי לך לגמור עם זה, קוצי מוצי, זה עניין של תנאי או קנס, אני לא יודע מה מקבלים...".
• השוטרים אף יזמו חקירה בנוגע לטענה שהחשוד הראה לקטינה לה שימש כשמרטף את איבר מינו, כשהסיפור העובדתי ששימש בסיס לכך היה שהחשוד הראה לקטינה תמונות שלו כשהיה תינוק...
• המשטרה גם כשלה במחדלים חקירתיים קשים ביותר. כך למשל לא נעשה שימוש ביומנו של החשוד לבירור היכן היה ביום האונס, חרף הצעתו לעשות שימוש בו, לאור קשייו לזכור בפירוט את אותו היום (וביומנו היה רישום שהיה מביא המשטרה בקלות למסקנה המבוססת בעדים שהוא היה במקום אחר בזמן האונס);
• לא נעשה מאמץ להשגת פלטי שיחות מכשיר בזק ופלאפון ושימוש בנתוני הפלאפון לאיכון החשוד, למרות שאלה יכלו להראות על מיקום החשוד בזירת האונס או במקום אחר...

השופטת תיארה את התנהגות המשטרה וחוקריה באופן הבא:
 "מרגע מעצרו של התובע, לקו החוקרים בקיבעון מחשבתי, על פיו החשוד שבידיהם הינו האנס, והתעלמו לחלוטין מהאפשרות שמא החשוד שבידיהם אינו האנס...השוטרים עשו ככל שביכולתם כדי להביא לשבירתו של התובע, למעצרו ולהרשעתו, גם במחיר העלמה מכוונת של אינפורמציה רלבנטית מידיעת בית המשפט, וגם במחיר שיבוש ההליכים... המשטרה היתה משוכנעת, כי האדם שבידיה הוא האנס, והיא החלה במרץ בבניית תיק חקירה ואיסוף ראיות לצורך הרשעתו, וכאשר חסרו לה ראיות, יצרה אותן בעצמה.... בתיק חקירה זה נחצו הקווים המותרים, ודומה, כי השוטרים סברו שמדיהם מתירים להם להתעמר בגופו ובנפשו של אדם, הכל בשם נסיונם, הלגיטימי לכאורה, לפצח עוד תיק פשע. העובדה שבדרכם רמסו את כבודו ואישיותו של התובע היא זניחה ומשנית בעיניהם, בבחינת – המטרה מקדשת את האמצעים..."
כל זאת למרות "שהתובע נחשד בביצוע פשע, שהוא הכחיש כל העת את מעורבותו בו, ולמשטרה לא היה למעשה קצה חוט הקושר את התובע למעשה המיוחס לו, ו'התשתית העובדתית' עליה נסמכה המשטרה, הוכחה כנשענת על כלונסאות סרק. "
למעשה היוצרות התהפכו "המשטרה לא סברה, כי יש בידיה אדם חף מפשע, אשר היא עוסקת באיסוף ראיות לצורך הרשעתו. המשטרה היתה משוכנעת שבידה האנס, וציפתה מקורבנה להוכיח את חפותו."
נראה שמה שעמד בעוכריו של האזרח שוובר, הוא העובדה שהוא לא מהאנשים הצועקים או המתעמתים. כדברי השופטת -
"הנתובע אינו אדם אלים וקולני, נקלע לסיטואציה מטורפת בה הוא מוצא עצמו חשוד באונס שלא ביצע. השוטרים מצפים להכחשות קולניות ודפוס התנהגות מסויים, אולם התובע אינו מתנהג בדרך זו, ובתמימותו הוא סבור, כי די אם יכחיש את המיוחס לו, ולאחר שהמשטרה תבצע את המוטל עליה, ותחקור את עובדות המקרה, יובן כי הוא אינו החשוד שהמשטרה מחפשת, והוא ישוחרר. ומה קרה בפועל? המשטרה מפרשת את התנהגותו לחובתו. כך למשל, במזכר מיום 18.7.99 (מוצג 50) מפגין סוויד את כישוריו הפסיכולוגיים והבנתו העמוקה את נפש האדם, ומסיק את אשמו של התובע באופן מיידי, מכך שהתובע 'פעם אחת אפילו לא התקומם וטען מה פתאום אתה אומר 'אני' זה לא אני ואין לי קשר לאירוע. החשוד החזיק את ראשו בשתי ידיו כלפי מטה. כל הזמן ביקשתי ממנו, רגב תסתכל לי בעיניים, אך החשוד לא היה מסוגל...', אכן, אליבא דסוויד – התנהגות מפלילה ביותר...  תיאורים אלו עולה תמונה של אדם הלום צער ומבוהל, אשר אינו יודע כיצד להגיב על ההאשמות הנוראיות המוטחות בפניו, והוא משפיל את עיניו ביאוש, ואולי מתוך בהלה. החוקרים לא מצאו לנכון לערב בחקירתם פסיכולוג אשר יחווה דעתו על התנהגות החשוד, אלא הפעילו את מיטב כישוריהם הפסיכולוגיים החובבניים, ובמקום להסיק כי בפניהם אדם הלום צער ובהלה בשל הסיטואציה אליה נקלע, החליטו לפרש את התנהגותו כהתנהגות של אדם המסרב לשתף פעולה, ולרגע אחד לא חלפה בראשם המחשבה, שמדובר לכאורה באדם מן הישוב, שנקלע לסיטואציה איומה, ואינו יודע איך לנהוג. "

לכך התווסף "פיקוח חסר של הפרקליטות". כי גם הפרקליטות "לא עשתה עבודתה נאמנה בתיק... לא אימתה את הכתוב בזכ"דים השונים אל מול התמלילים עצמם....אם היתה עושה כן, הייתה מגלה מיד את חוסר ההתאמה בין האמור בזכ"דים לבין אמירות שהיו – או לא היו – בפועל. נראה כי אנשי הפרקליטות סמכו ידם על אמינות והגינות השוטרים, ויצאו מתוך הנחה – שגויה – כי האמור בזכ"דים הינו אמת, במיוחד אמירות מפלילות שלא נאמרו, או שהוספו במכוון".
כתוצאה, משפטני הפרקליטות, ובהם בכירים בפרקליטות "לא הבחינו באפס הראייתי בתיק זה".

למעשה, האזרח שוובר ניצל הודות -
1) לכוחותיו הנפשיים אשר "עמדו לו שלא להודות בפשע שלא ביצע"
2) הודות למשפחתו התומכת שעמדה מאחוריו לאורך כל הדרך, כעולה מפסק הדין (המשפחה ניסתה להוכיח חפותו בעזרת
    פלטי מכשירי הטלפון של שוובר ויומנו, מה שהמשטרה עצמה לא ניסתה לעשות...)
3) והודות לפרקליטיו, "עורכי הדין ... עו"ד רובינשטיין וענבר – אשר תודות לעירנותם, עקשנותם ומסירותם, נחלץ
     לבסוף ... מגורל רע ומר.", כדבר השופטת.

בתביעת הנזיקין שהגיש כנגד המשטרה, נפסקו לו פיצויים בגין הנכות הנפשית ממנה הוא סובל, כתוצאה מהאירועים, ובגין הנזקים האחרים שנגרמו לו.
אבל את הנזק האמיתי - אובדן האמון, והזמן האבוד, וההתעללות הקשה - בעצם לא ניתן להעריך.

אבל לא רק לרגב שוובר נגרם כאן נזק -

1.  כתוצאה מהתמקדות המשטרה בו, לא המשיכה זו להקדיש מאמצים באיתורו של האנס האמיתי, זה שאנס ילדה בת 10 והמשיך להסתובב חופשי ופנוי לתקיפות אחרות, בעוד המשטרה מנסה לבדות ראיות ולהפליל את האזרח שוובר.
2. כיצד נוכל לדעת אילו מההרשעות האחרות בהן היה מעורב צוות השוטרים שניסה להפליל את שוובר הן אכן הרשעות אמת ? כיצד נוכל לסמוך על הפרקליטים שהיו מעורבים במקרה הזה ?
3. כיצד נוכל לדעת כמה מאפיינת החקירה הזו את שאר פעולותיה של משטרת ישראל ? ושל שירותי הבטחון האחרים של מדינת ישראל ?

במדינה מתוקנת, היתה קמה ועדת חקירה לאחר מקרה שכזה. היו נעשים שינויים שיוודאו שלא יקרה עוד מקרה שכזה. מערך הפיקוח על איכות החקירה ועל איכות פעולת הפרקליטות היה נבנה מחדש. אבל לא כך הדבר.

וזאת למרות שאצלנו רק 2 מכל אלף כתבי-אישום מסתיימים בזיכוי. מדובר במערכת אכיפה וענישה שבה, בעצם, הגשת
כתב אישום, ברוב המכריע של המקרים, כמוה כהרשעה. והנה מקרה המבהיר לנו, למקרה שלא חשדנו בכך קודם לכן,  שיש מקרים בהם הגשת כתב-האישום נשענת על יסודות של הפללה, בידוי ראיות, שיבוש הליכים והטעיית בית-המשפט.
השאלות שעולות ממקרה שוובר הן קשות ומרות - כמה מאחוז ההרשעות הפנומנלי הישראלי הוא אמיתי ? מההרשעות האלה הן הרשעות אמת ? כמה עבריינים מסתובבים בישראל מחוץ לכתלי בית-הכלא בעוד שחפים מפשע נענשים בגלל מחדלי המשטרה  ? ומה צריך אזרח לעשות כאשר הוא נחשד על ידי המשטרה בפשע ? כיצד הוא יכול להימנע מגורל גרוע מזה של שוובר ? מה הוא יכול לעשות אם הוא אינו מיוצג על ידי פרקליטים טובים כאלה של שוובר ? וכיצד יעמוד לבדו ?

אין לי אלא לסכם את הפוסט בדבריה של השופטת גנות עצמה: "ולא נותר אלא לחשוב בעצב על כל אותם מקרים בהם מודים עצורים בפשעים שלא ביצעו, רק משום שכוחותיהם לא עמדו להם, אל מול הלחץ הפסול שהופעל עליהם..."

מטריד, ומפחיד. ישראל 2010.


[עדכון 29/5/2010:
2 הערות -
(1) למי שמעדיף לקרוא בעיתון ולא בשפה המשפטית של פסק-דין, ניתן לקרוא על המקרה המזעזע של רגב שוובר בקישורים הבאים - אחד, שתיים, שלוש.
(2) עובדה מטרידה לא פחות בקשר לעניין שוובר הוא השלומיאליות הנוראית של השוטרים. על פי פסק הדין, הם החליטו שהוא אשם. הם ידעו שהעובדות לא תומכות באשמתו, ולכן החליטו לייצר ראיות משלהם. הם רשמו זכרונות-דברים שבהם נכללו שקרים בוטים שמטרתם הרשעתו. הם עשו זאת, כשהם מודעים לכך, שבמקביל לזכרונות-הדברים, יוגשו גם הראיות האמיתיות, כמו תמלילי ההאזנות למדובב, והראיות עצמן. ולמרות זאת, הם לא דאגו לחבל בתמלילי האזנות הסתר או לשתול ראיות הולמות. כלומר - לא רק שהם מוכנים להפליל ללא בעיות-מצפון, הם כל-כך גרועים בעבודתם, שהם לא יודעים כיצד להפליל. וזאת המשטרה שלנו. ]

[עדכון (10/10/2010):
פרופ' בועז סנג'רו התייחס לאחרונה לפסק-הדין בשני מאמרים - הראשון מתמקד בחוקרי המשטרה בדומה לפוסט זה, השני מתמקד באחריותם של בתי-המשפט ומאיר על פסק-דין אומלל, מוקדם יותר, שניתן בעניינו של רגב שוובר, בהליך פיצויים על פי חוק העונשין והמשיך את העוולה - זו שפסק-הדין שנסקר כאן ניסה לתקן .  ]

[עדכון (16/06/2011):
 נתקלתי בסרטון הזה ביוטיוב, מתוכנית המקור מערוץ 10, מה-4/8/2010 שמביא את הסיפור. כדאי לשים לב לאמרות הברורות בתוכנית, בנוגע לשימוש השגור במשטרה במצג עובדתי מזוייף בנוגע לבדיקת די.אנ.איי, ולדברים המסיימים של השופטת גנות בנוגע לזכרונות-הדברים שרושמים השוטרים וליחס ששופטי-ישראל נוהגים בהם. ]

[עדכון (25/08/2012):
התוכנית "נדבר על זה בבית" מערוץ 2, מדגימה שוב כמה לא כדאי שהמשטרה תחשוד בך, והפעם בתיאור של מספר חשודים שבדיעבד, היו במקום הלא-נכון, בזמן הלא-נכון. ]