האומנם הפתרון היחיד לנושא הגז הוא המתווה המונח על השולחן?

יותר מדי אנשים אומרים שהפתרון היחיד לנושא משאבי-הגז של ישראל
הוא המתווה שמונח על השולחן. הם כל-כך חוששים מאי-המשך פיתוח משאבי-הגז
של ישראל, שהם מתעלמים מהתוצאה אליהם הם דוחפים אותנו: להפקיד את עתידה של ישראל
בנושא הגז בידי אותן חברות שאינן מפתחות את משאבי-הגז.

האמת העצובה היא שיש פתרון אחר, פשוט להפליא, יעיל להפליא,
וכבר עשו אותו בעולם.

חברה ממשלתית לנושא הגז.
היא לא חייבת לעבוד עם נובל אנרג'י.
היא לא חייבת ללמוד מאפס.
היא רק צריכה לחתום חוזים ולעשות רגולציה.
הרי יש מספיק חברות שירותים לאיתור, קידוח והובלת
נפט וגז שם בחוץ, שישמחו מאוד לעבודה, בעולם הזה של מחירי נפט וגז נמוכים.
לא צריך להמציא את הגלגל. אפשר לבקש עזרה ממדינות סקנדינביה.
STATOIL, חברת הנפט והגז הלאומית של נורבגיה, יכולה להיות סוג של מודל.
חשוב לזכור שניהול נכון יכול להפוך חברה ממשלתית לחזקה יותר מהמדינה עצמה 
ולכן חשוב לשמור על שליטה ציבורית אפקטיבית במיזם כזה.

אפשר לעשות את זה במהירות. החקיקה בנושאי הנפט והגז מאפשרת את הפקעת הרשיון
במקרה של הפרת תנאיו, ואי פיתוח המאגרים הוא הפרה מהסוג הזה, ועוד הפרה שלא התחילה אתמול.

למה הממשלה שלנו לא שוקלת ברצינות את הכיוון הזה?
התשובה פשוטה ועצובה ומרתקת ומאלפת בו זמנית.
הממשלה שלנו מחזיקה באידיאולוגיה נאו-ליברלית.
סוג האידיאולוגיה הזה, המקדש את השוק הפרטי,
מביט על הממשלה והגופים הציבוריים כמסוכנים מצד אחד או חסרי-ישע מהצד השני.
הוא מתעלם לגמרי מלקחי העבר, שמדינה כמו ישראל מדגימה היטב בשורה ארוכה של פרוייקטים
שניזמו, תוכננו, בוצעו ומתפקדים היטב עד היום.
והוא שובה את המחזיקים באידיאולוגיה הזו בתוכה, בצורה שהם מאמינים (במובן הכמו-דתי)
בכך שרק השוק הפרטי יכול לפעול, ובלעדיו - יהיו כאן מדבר ושממה.

לא השוק הפרטי הקים את מדינת ישראל.
אפשר גם אחרת.
אם תרצו - אין זו אגדה.

כיכר העיר ריקה

לפני פחות מחודש כתבתי את הפוסט "יותר קשה למחות בארץ הזאת"  והנה בא בית המשפט העליון ופוסק בבג"ץ 254/13 מפלגת צדק חברתי  נגד מפקד מחוז ירושלים ומשטרת ישראל ושם גושפנקא רשמית על הכלל החדש: לא מפגינים בכיכר ציון בירושלים. 

זה לא משנה שלכיכר "משמעות היסטורית וסמלית כאתר המשמש במה לקולות שונים בחברה הישראלית".
זה לא משנה כי "חופש הביטוי, ובכללו חופש ההפגנה, הוא מזכויות היסוד הבסיסיות הנתונות לכל אדם".
לא.

בשם האיזון "מול אינטרסים ציבוריים, בהם האינטרס שלא לשבש את אורח החיים התקין במרכזה של עיר סואנת ולא לגרום למפגעים בטיחותיים" הפגנות מוזזות קצת הצידה מהאתר החשוב הזה, המחבר בין רחוב יפו, מדרחוב בן יהודה, ושכונת נחלת שבעה שבו התקיימו מחאות היסטוריות חשובות.

בחירתו של בית המשפט להפוך לסבירה ומידתית את מדיניות המשטרה שלא לאפשר הפגנה בכיכר ככלל, היא שגיאה גדולה ופגיעה גדולה בחירויות ההפגנה בישראל. הבחירה לקבוע שראוי יהיה לאפשר עריכת הפגנה בכיכר ציון "נוכח היקף צפוי משמעותי במיוחד של הפגנה או מטעמים אחרים" מבלי לפרש את אותם הטעמים האחרים, כשאנחנו יודעים ומכירים את ההבדל בין מה שהותר בשנה החולפת למה שהותר בעבר, איננה מאפשרת מסקנה אחרת אלא שבית-המשפט העליון הכיר בהפרטת המרחב הציבורי הזה. 

קשה שלא לקרוא את המילים על "מקרה זה, בו מדובר על הפגנה הצפויה לכלול כמות קטנה יחסית של מפגינים ואשר עריכתה בכיכר ציון תגרום, כאמור, לפגיעה משמעותית בסדר הציבורי" ולא לבכות על הירידה בחשיבות אותה מייחס בית-המשפט העליון של מדינת ישראל לחופש-הביטוי ככלי שמאפשר למעטים לשכנע את הרבים.

איך ישכנעו אם מונעים מהם מלהפגין את דעתם באתרים המרכזיים של העיר ? 

הבעיה כאן איננה רק בחשיבות של מיקום המאפשר הגעה לקהל רחב יותר או פחות של עוברים ושבים.

היא אפילו לא רק בחשיבות של אתר סמלי המאפשר העלאת המודעות בגלל עוצמתו של הסמל וחיבורה של האמירה המופגנת אל הסמל הזה.

הבעיה כאן היא בכך שבית-המשפט העליון בישראל קובע כלל פשוט:

חשובה לנו יותר התנהלותה הסדירה של התחבורה, מאשר חופש הביטוי. 

מדובר בויתור מפורש של בית-המשפט העליון בשבתו כבג"ץ על ביצור מעמדו של חופש הביטוי כזכות העילאית במשפט החוקתי בישראל. שעה בה הרכבות יעמדו מלכת, ומיעוט יקבל הזדמנות לומר את דברו בכיכר העיר, היא פגיעה משמעותית מדי בסדר הציבורי. 

מעתה דע, כי הלכה פסוקה היא לבג"ץ: לא חופש הביטוי הוא ערך מקודש בחברה הישראלית, אלא תנועתה החופשית של הרכבת הקלה בירושלים. 

View Larger Map 
(כיכר ציון במבט מגוגל Street view)

מישהו במשטרה צריך לעשות שיעורי-בית ולחשוב קצת על תפקידו

מכתב שכתב ח"כ אילן גילאון למפכ"ל המשטרה בעניין מדיניות המשטרה בנוגע להפגנות המחאה מלמד על מדיניות תמוהה (בלשון המעטה) של משטרת ישראל בהתמודדותה עם ההפגנות.

מתברר שיש שוטרים אשר מתקשרים למי שזוהה על ידי המודיעין המשטרתי כמארגני הפגנות, והם מתרים בפני המארגנים-לכאורה שעליהם להשיג רשיון הפגנה. הבעיה היא שהם עושים זאת גם במקרים בהם אין כל צורך ברשיון להפגנה על פי החוק הישראלי.

קשה להאמין, אבל אפשר לשמוע שיחה כזו בכתובת הבאה או אם לוחצים Play כאן -

מילא שלאזרחים המבקשים להפגין מומלץ להיות מודעים לזכותון לאזרח המפגין של האגודה לזכויות האזרח, אבל שיהיה צריך להמליץ זאת לשוטרים העוסקים בשמירת-הסדר ? כיצד יכול שוטר לאכוף את החוק אם הוא לא מכיר אותו ?

עצוב.

אבל מחשבות עצובות יותר עולות, כאשר חושבים על המשאבים שמשקיעה משטרת-ישראל באיסוף מודיעין על הפעילים במחאה החברתית, על הדרכים בהם בוחרת המשטרה לפעול נוכח אזרחים המבקשים להפעיל את זכותם לחופש הביטוי, ועל השאלה החשובה מכל - העובדה שיש שוטרים ששוכחים שגם הם אזרחים, שהמחאה החברתית באה לדבר גם בשמם, ושכישלונה יפגע בהם לא פחות מאשר באזרחים האחרים.

האם יבוא היום שבו שוטרי-ישראל, במקום להתעמת עם מפגיני המחאה החברתית ולפגוע בזכויותיהם האזרחיות ישלבו עמם ידיים ויפגינו יחד איתם ? חירויות הביטוי של משרתי-ציבור מוגבלות מאוד, ובצדק, אבל דרך מצוינת לשוטר המבקש לאפשר לאחיו למחות גם בשמו תהיה להקפיד קלה כחמורה על זכויות-האזרח שלהם. 

האם חקיקה למטרת צדק חברתי יכולה להיות מידתית ?

לאחרונה שמעתי שוב את הטענה התמוהה כי חוקים שיקדמו את המלצות ועדת טרכטנברג או את דרישות המחאה לצדק חברתי יהיו לא חוקתיים בגלל הפגיעה הקשה הצפויה בזכויות החוקתיות לקנין ולחופש העיסוק.

בהנחה שצדק חברתי הוא תכלית ראויה לכל הדעות, וכי זוהי תכלית ההולמת את ערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית וכמדינה דמוקרטית, סביר להניח שבסיס הטענה הוא בסברה שחקיקה אפקטיבית לא תוכל להיות מידתית.

עד שנראה את החקיקה הספציפית כמובן לא נדע מה טיבה וטבעה, אבל חשוב לזכור את דבריו של הנשיא (כתוארו אז) אהרון ברק בבג"ץ  1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל ואח' נ' שר האוצר ואח'  (להלן - בג"ץ מנהלי ההשקעות; הדגש  והקישור לע"א 6821/93 בג"ץ בנק המזרחי נ' מגדל (זהירות! קובץ DOC)  הוספו על ידי):

"...נקודת המוצא העקרונית הינה, כי תפקיד החקיקה הוטל על המחוקק. הוא נציגו הנאמן של הריבון - העם. האחריות הלאומית לחקיקת חוקים אשר יגשימו תכלית ראויה באמצעים מידתיים מוטלת, על פי עיקרון הפרדת הרשויות, על המחוקק. בידיו הכלים לאיתור התכלית הראויה ולבחירת האמצעי המידתי....בית המשפט מפעיל ביקורת שיפוטית. הוא בוחן את חוקתיות החוק, לא את תבונתו. השאלה אינה אם החוק טוב, יעיל, מוצדק. השאלה הינה אם הוא חוקתי. מחוקק "סוציאליסטי" ומחוקק "קפיטליסטי" עשויים לחוקק חוקים שונים ומנוגדים, אשר כולם ימלאו את דרישותיה של פסקת ההגבלה. אכן, חוקי היסוד אינם תכנית לפעולה מדינית קונקרטית. הלאמה והפרטה עשויים להתקיים במסגרתם. כלכלת שוק או ניהול מרוכז של הכלכלה עשויים  למצוא בה מרחבי מחייה, ובלבד שהפעילות המשקית - הפוגעת בזכויות אדם - תקיים את דרישותיה של פסקת ההגבלה. על כן, במקום בו קיים מיתחם של אמצעים, יש להכיר בכוח התימרון ובמרחב שיקול הדעת של המחוקק... קביעת המדיניות החברתית נתונה למחוקק, והגשמתה נתונה לממשלה, להם ניתן מרחב של תימרון חקיקתי." (בפסקה 19 לפסק-דינו)

"כך במיוחד כאשר החקיקה הנבחנת היא חקיקה כלכלית-משקית. דווקא בתחומי המשק והכלכלה יתכנו לעתים קרובות מספר דרכי פעולה; קיימות מספר אופציות הפתוחות בפני רשויות השלטון; ההחלטה מבוססת על הערכה אשר טמון בה יסוד רב של אי וודאות. לעתים קרובות חסרים הכלים והמכשירים 'לעמוד על הדקויות וההבדלים במידתיות שבין האפשרויות השונות' (השופט גולדברג בע"א 6821/93 הנ"ל , בעמ' 575). לרוב מאופיינים האמצעים החקיקתיים בקיום מגוון של פעולות, ובתמהיל של אמצעים, אשר האפקט הכולל שלהם צריך להיבדק ולהיבחן. כל אלה מובילים למסקנה, כי בית המשפט לא יהפוך עצמו לרשות-על כלכלית הבוחנת את צדקתן של האופציות המשקיות שנבחרו. בית המשפט ימלא את תפקידו הקלאסי בביקורת שיפוטית על הפעילות השלטונית. עמד על כך הנשיא שמגר, בציינו:'אל לבית המשפט ליטול לעצמו תפקיד כללי של מעצב מחדש של התכליות ושל המדיניות  הכלכלית או הפיסקאלית, לפי העניין. דבר זה אינו מוצדק במערכת יחסים חוקתית בריאה בין הרשויות. המחוקק קובע את המדיניות ומתווה על פיה את התכלית ואמצעיה" (ע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 348). ... ' " (בפסקה 20 לפסק-דינו)

אני כמובן מודע לכך שהרקורד של בג"ץ בעידן המהפכה החוקתית מוכיח רק צד אחד של המשוואה - כמה בית-המשפט נכון לקבל צעדים המונעים מטיעונים וגישות נאו-ליברליות כחוקתיים ומידתיים.   בג"ץ 5578/0 מנור ואח' נ' שר האוצר (בו נקבע כי הפחתת שיעור קצבאות הזקנה למניעת משבר כלכלי חמור היא חוקתית) הוא דוגמא מצויינת וקשה לכך. אבל אם נעיין באמירותיו של ביהמ"ש בפסק-דינו שם, נראה כי:

• בדיון במבחן השני של המידתיות - האמצעי שפגיעתו פחותה - נשנתה העמדה כי "החובה לבחור באמצעי שפגיעתו פחותה, אינה שקולה כנגד החובה לבחור באמצעי שבאופן מוחלט הוא הפוגעני פחות "
• בדיון במבחן השלישי של המידתיות - היחס בין הפגיעה לתועלת שבאמצעי הנבחר -נאמר מפורשות "אינני סבור כי הנזק שנגרם לזכות הקניין של מקבלי קצבת הזקנה עקב הקיצוץ בה אינו עומד ביחס סביר לתועלת הצפויה לחברה מהקיצוץ בה, וזאת לנוכח המשבר החמור אליו עלולה היתה להיקלע מדינת ישראל." רציונל ביהמ"ש באותו הקשר הוצהר ברורות: "במצב של משבר כלכלי תתקשה מדינה להגן על זכויות האדם. מצב זה מבקש חוק תוכנית החירום הכלכלית למנוע."

אמירות אלה, אם הכיוון שהותווה בעניין מנור יישמר גם נוכח טיעונים וגישות פרי הגמוניה סוציאליסטית/מדינת-רווחתית/צדק-חברתית, יאלצו את הטוענים לאי-חוקתיות:

1. להתמודד עם העדר החובה של המחוקק לבחור באמצעי שבאופן מוחלט הוא הפוגעני פחות;
2. להראות שהנזק הנגרם לזכות הקניין של פלונים אינו עומד ביחס סביר לתועלת הצפויה לחברה כולה, לנוכח המשבר החמור בו נתונה המדינה, בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה והדיור. 

אני כמובן מודע גם לכך שבתי-משפט נתפשים על פי רוב כמגיניהם של בעלי הקניין, החזקים והעשירים. בתקופות ההגמוניה הליברטריאנית התפישה הזו כנראה היתה גם נכונה. אבל אסור לשכוח שבתי-משפט מסוגלים לקדם מהפכה חברתית לא פחות מכפי שהם מסוגלים לקדם מהפכה חוקתית. עוד אסור לשכוח שקל הרבה יותר לא לבטל חוק, מאשר לבטלו. 

ולמי שזה נראה לו כגיבוב של שטויות סוציאליסטיות, אחזור על התמצית, מבג"ץ מנהלי ההשקעות:

"מחוקק 'סוציאליסטי' ומחוקק 'קפיטליסטי' עשויים לחוקק חוקים שונים ומנוגדים, אשר כולם ימלאו את דרישותיה של פסקת ההגבלה. אכן, חוקי היסוד אינם תכנית לפעולה מדינית קונקרטית. הלאמה והפרטה עשויים להתקיים במסגרתם. כלכלת שוק או ניהול מרוכז של הכלכלה עשויים  למצוא בה מרחבי מחייה, ובלבד שהפעילות המשקית - הפוגעת בזכויות אדם - תקיים את דרישותיה של פסקת ההגבלה. על כן, במקום בו קיים מיתחם של אמצעים, יש להכיר בכוח התימרון ובמרחב שיקול הדעת של המחוקק".

זכויות האזרח מקים-האוהלים, המפגין והמתחכך עם רשויות-החוק בגין חופש הביטוי והמחאה

האגודה לזכויות האזרח פרסמה, לרגל גל המחאה החברתית הבא עלינו לטובה, זכותון למפגין.
הזכותון כולל הבהרות משפטיות בנושאים הבאים -

• מחאת-האוהלים, היקף חוקיותה ועד כמה מותר להגבילה; 
• הזכות להפגין וגבולותיה; 
• הסברים בנוגע להליכים של עיכוב, מעצר וחקירה (לרבות נטילת אמצעי-זיהוי); 

בהחלט שווה קריאה, לכל מי שמשתתף באופן פעיל במחאה חברתית/פוליטית, או שוקל לעשות זאת, היום או בעתיד. 

כמה הערות:

1. משום מה, בכל הנוגע להתייחסות לזכות להפגנה, לא הובא בזכותון קישור ישיר לטופס הרלוונטי באתר המשטרה, אלא רק הפניה כללית. זהו הקישור המדוייק (זהירות PDF!). 
2. כדי שהבאת הקישור לטופס לא תבלבל אחזור ואזכיר -  זכות ההפגנה היא זכות מהותית וחלק בלתי-נפרד מחופש הביטוי, שאינו מחייב רשיון מאת המשטרה אלא כאשר מדובר בהפגנה אשר משתתפים בה 50 איש או יותר, אשר נערכת תחת כיפת השמיים והיא כוללת תהלוכה ו/או נאומים מדיניים או פוליטיים. קורה ששוטרים מתבלבלים בסוגיה הזו, אולי בגלל הניסוח של פקודות המשטרה בנושא שעלולות לבלבל את הקורא שאינו ערני או שאינו מבין עד כמה זכות ההפגנה היא מטבעה, כחלק מהזכות לחופש הביטוי, זכות מובנית שאיננה צריכה היתרים והרשאות. ואם זה לא היה ברור מספיק: לא נדרש רישיון להפגנה של מאות, גם אם היא מתקיימת תחת כיפת השמיים, אם אין בה נאומים וצעדה. עוד חשוב לזכור - באזור משכן הכנסת נדרש רישיון להפגנה מכל סוג שהוא, ויש אינטרס שמשותף לכולנו - בכל הפגנה, בכל מקום - שההפגנה לא תהפוך לאירוע של הפרעות-סדר ואלימות. 
3. עוד חשוב לזכור שגם אם המשטרה דוחה בקשה לרשיון להפגנה, או מוצאת לנכון לפזר משמרת-מחאה, לא חייבים להרים ידיים וכדאי לשקול עתירה לבג"ץ. עתירות כנגד החלטות המשטרה בנושא הפגנה ומחאה הצליחו בעבר. כך למשל נאלצה המשטרה לאפשר משמרות-מחאה ליד בתי-שרים (זהירות PDF!) למרות התנגדותה הראשונית. יתרה מכך, לעתים, עצם הגשת העתירה מאלצת  את המשטרה (והפרקליטות) לשקול שוב את עמדתן ולאפשר את המחאה. 
4. לזכותה של האגודה לזכויות האזרח יש לציין שהיא לא מסתפקת רק בפרסום הזכותון, והיא מייצגת באופן פעיל מפגינים שהשתתפו במחאה החברתית ונתקלו בנסיון של הרשויות להגביל את ביטויי המחאה. 

לשון הרע כנגד פעילים חברתיים, פעילים באינטרנט והערה על היבטים משפטיים של בלוגים

נתקלתי בשתי כתבות בעין השביעית על תביעות לשון הרע, שעסקו בנסיבות שכיחות אשר שווה להכיר:

התביעה הראשונה עוסקת בלשון הרע כנגד פעילים חברתיים:
מדובר בתביעה שכדאי שיכיר כל מי שמבקש להיות מעורב ופעיל חברתית. היא הוגשה על ידי  אדם ששימש יו"ר ועד פעולה של שכונה שנאבקה כנגד מפגע תברואתי שלא טופל על ידי העירייה. במהלך המאבק העירייה מצאה לנכון לטעון שהאיש פועל מתוך "מניעים אובססיביים אישיים בלתי מובנים" וכי תביעה ייצוגית שהוגשה כנגד העירייה בגין המפגע נבעה מ"שיקולים אינטרסנטיים פוליטיים, הגובלים בשיקולים זרים תוך ניצול ציני של שכונה ותלמידי בית-ספר".
ביהמ"ש קיבל את תביעת לשון הרע שהגיש האיש כנגד העיריה, ופסק לו פיצויים בסך 10,000 ש"ח וכן הוצאות משפט. אפשר לקרוא את פסק הדין כאן. כדאי לשים לב לדברי כבוד השופטת רחל קרלינסקי שהסבירה בפסק-הדין שהיא פוסקת נגד העירייה הנתבעת שכן "מתן הגנה רחבה לנתבעת בנסיבות המקרה שבפני תשמש כלי שרת בידי גוף שלטוני להרפות ידי מי שמבקש לצאת למאבק צודק נגד פעילותו ומדיניותו כך שריחו יובאש בפני מי שלמענם ביקש לפעול".

התביעה השניה עוסקת בתביעת לשון הרע שהגישה עורכת אתר אינטרנט כנגד בלוגרית:
מדובר בתביעה שכדאי שיכיר כל בלוגר. תביעה על-סך 200,000 ש"ח שהוגשה כנגד הבלוגרית ענת פרי הסתיימה בפסיקה לטובת אחד התובעים על פיצויים בסך של 7,500 ש"ח והוצאות משפט. מעבר לכך שמדובר בעוד דוגמא על הפער המתקיים לעתים בין הסכומים הנתבעים בראשיתה של תביעה לסכומים הנפסקים בסופה של תביעה, זה סיפור מעניין. לקוראים החרוצים - אפשר לקרוא את פסק הדין כאן. ענת פרי נתבעה בגין רשימה בה, בין היתר, האשימה את איריס חפץ, עורכת אתר קדמה,  כי היא משווה בין היהודים לנאצים באופן מקומם שיש בו בכדי לקדם את הכחשת השואה. כבוד השופטת חנה ינון קבעה למרות שמדובר בלשון הרע, בנסיבות העניין חלה הגנת סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965:

"הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;"

מדוע ?
אלו הנקודות העיקריות ששימשו להכרעת הדין, להבנתי -

• השופטת קבעה שהתובעת מכהנת בתפקיד ציבורי "שכן משמשת היא כעורכת הראשית של אתר האינטרנט החברתי 'קדמה.' התובעת, במעמדה ובהתבטאויותיה בכלי התקשורת האלקטרוניים הפכה לאישיות ציבורית." (פסקה 63 לפסק הדין)
• הנושא בו הוצאה לשון הרע הוא בהקשרים של 'השואה', "נושא ערכי ממדרגה ראשונה, בעל חשיבות ציבורית...חשוב הוא כי יהא דין ודברים על נושא זה, ומותר כי תהיינה דעות חלוקות בעניין."
• התובעת הביעה דעותיה השנויות במחלוקת בציבור, ויש למנוע מצב בו "התובעת תוכל לפרסם דעותיה השנויות במחלוקת ללא חשש, בעוד שתסרב לקבל ביקורת כנגד דעותיה או דרך התנהלותה" 
• למרות הקושי להכריע האם מדובר בהבעת דעה או בקביעת עובדה, השופטת הגיעה למסקנה שטענת הנתבעת "לפיה התובעת מפרסמת מסרים אנטישמיים מהווה הבעת דעה מובהקת" (לטעמי היה כאן בלבול מסויים בין מבחן הדעה/עובדה לבין המשקל שיש לתת לזכות לשם טוב, אבל אשמור את הדיון הזה להזדמנות אחרת)
• מגמת הפסיקה בישראל היתה ונשארה "כי כאשר עסקינן בפרסומים הנוגעים לאנשי ציבור ולענייני ציבור, יש להקנות משקל יתר לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת לעומת הזכות לשם טוב". 
• הנתבעת עשתה את הפרסום בתום-לב. 

ומכאן, סיכמה כבוד השופטת ינון: "לדעתי, במקרה דנן מדובר בנושא ציבורי אשר יעסיק את העם היהודי עוד רבות, לבלי ספק, והתובעת נחשבת לאישיות ציבורית, אשר נוהגת להביע את עמדותיה באמצעי התקשורת האלקטרונית, ועל כן יש לפרש את אמירותיה של הנתבעת כהבעת דעה מותרת ולגיטימית. לתובעת קיימים כלים רבים על מנת להביע דעותיה, ועל מנת לסתור דעות מנוגדות, ואף נוהגת לעשות זאת, ואמצעים אלה עמדו לרשותה ובמסגרתם יכולה היתה לרפא את הפגיעה שנפגעה ולהעמיד את גרסתה לשיפוט ציבור הגולשים" (פסקאות 71-72 לפסק-הדין).

אם כך, תשאלו, מדוע נדרשה ענת פרי לשלם פיצויים ?
התשובה פשוטה ומצערת. במסגרת אותה רשימה, כתבה ענת פרי דברים, שלגירסתה כוונו כנגד מי שהיא חשבה שהוא בן-זוגה של איריס חפץ. מאחר והשופטת ינון קבעה שבעלה של איריס חפץ היה נפגע תמים מהוצאת לשון הרע, נפסק שיש לפצותו, כשגובה הפיצוי נקבע לאור העדר הוכחות על הפסד כספי או על פגיעה במשלח יד, התייחסות מעטה אליו ברשימה נשואת התביעה, ולטעמי השפיעה מאוד העובדה שהוא מתגורר מחוץ לישראל ולא הראה שיש לו עמיתים או קרובים בישראל אשר קראו או עלולים היו לקרוא את הרשימה נשואת התביעה.

לפני סיום - עצת-חינם והערה על היבטים משפטיים של בלוגים 
(דבריי כאן רלוונטיים, להשקפתי, גם לבלוג וגם לטוקבק).

אז מה המסקנה ?
רוצים לכתוב משהו באינטרנט ?
קודם כל, תחשבו טוב לפני שאתם בוחרים לכתוב משהו שיכול לפגוע במישהו.
משוכנעים בצדקת דעתכם ?
הקפידו להתנסח באופן מדוייק, כך שלא תפגעו ב"עוברי-אורח" תמימים. אם אתם לא מכירים באופן ודאי את הזהות של כל הדמויות המעורבות,  התייחסו רק למי שאתם מכירים.
יש לכם ספק ?
התייעצו בעורך-דין. לא כל תביעה על הוצאת-לשון הרע מסתיימת בתוצאה נעימה לנתבע.


אם כבר עסקנו בשאלת לשון הרע בבלוגים, שאלו אותי כמה פעמים שאלות שונות (ומשונות) על היבטים משפטיים של בלוגים. יש ברשת הרבה בלבול בנושא (למשל בתגובות בקישור הזה בתגובות) ומקום מצויין להתחיל בו, הוא הבלוג של עו"ד יורם ליכטנשטיין שכתב סדרת פוסטים מצויינת בעניין בבלוג שלו בקפה דה-מארקר, והתייחס, בין היתר, לסוגיות הבאות  -

• זכויות יוצרים ובלוגים   
• כתיבת בלוגים ולשון הרע 
• בלוגים וסימני מסחר
• בלוגים ועצות מקצועיות

אם כבר אתם מציצים שם, אל תחמיצו את הפוסט הבא, שאומנם בתחילתו עוסק בבלוגים קבוצתיים, אבל חלקו השני כולל סיכום, דגשים חשובים וקישורים לכל הפוסטים שלו בנושא.