סודנים לסודאן ?

למדתי מדיווחים בתקשורת שלהפגנות המחאה הערב כנגד זרם מבקשי-המקלט לאיזורים מסויימים בארץ, הגיעו חברי-הכנסת המכובדים מהליכוד, דני דנון ומירי רגב, וקראו לגרש את המסתננים מישראל.

הצטרפותם של השניים לגישתו המוצהרת של  שר הפנים הנכבד, אלי ישי יש בה הרבה מן האבסורד שהיה יכול לשעשע, בהתחשב באחריות של ממשלת הליכוד למצב הנוכחי. מין מצב  בו מרכזת המדינה את מבקשי-המקלט באיזורי-מצוקה בלי לקחת אחריות על קליטתם במחנות-פליטים (כפי שעושה כל מדינה אפריקאית ממוצעת נוכח שטף אדם שכזה המבקש מקלט).

השלטון המרכזי מתנער מאחריותו, אוטם אוזניו לקריאת ראשי-רשויות (כמו רון חולדאי הנכבד) שקוראים לממשלה לקחת כבר אחריות בנושא, ובסוף עוד מדברים נציגיו וקוראים לגירוש ? מצחיק, לא ?

זהו, שזה לא משעשע. זה גם לא מצחיק. כי אל מי הם קוראים, חברי הכנסת המכובדים הללו, ושר הפנים הנכבד הזה  ? הרי הם מחזיקים בשלטון. מדוע הם קוראים לעשייה ולא מגרשים בעצמם, בכוח השלטון שהעם הפקיד בידיהם ?

התשובה מורכבת משני חלקים:
החלק הראשון הוא אמת פשוטה אחת שכולנו צריכים לזכור - ישראל לא יכולה לגרש בחזרה את מבקשי-המקלט שהגיעו אליה מסודאן ומאריתריאה (יותר מ-85% מכלל מבקשי-המקלט בישראל) גם אם היא מאוד תרצה. אלה שתי מדינות אויב. אין לישראל קשר איתן. גם אם תחליט ממשלת ישראל להתנער ממחוייבויותיה על פי אמנת הפליטים, לזנוח את מחוייבויותיה על פי המשפט הפנימי הישראלי בנוגע להחזרת אדם למדינה בה צפויה לו סכנת-חיים, ולרמוס את מחוייבויותיה על פי המוסר האנושי והיהודי, גם אז היא לא תוכל לבצע את ההחזרות האלה. מטוסים ישראליים לא יכולים לנחות בסודאן או באריתריאה. ספינות ישראליות לא יכולות לעגון בנמלים האלה. אין קשרים דיפלומטיים שיאפשרו תיאום של החזרה שכזו.
(הערה: זה לא במקרה שמבקשי-המקלט האומללים מדרום סודאן עומדים בראש מעייניו של שר הפנים הנכבד. אותם 700 בני-אדם נהנו מהמקלט שישראל העניקה להם בלי לעשות בעיות לאף אחד, בלי לפשוע, חיו כאן בבטחה בזמן שמולדתם נקרעה תחת מלחמת-אזרחים ארוכה, קשה ומרה. והם - דווקא הם - הפכו להיות המטלית האדומה בעיני השור כבוד השר ישי, כשהוא הבין שהקמת דרום-סודאן מאפשרת החזרתם אל המדינה - כי יש כאן מדינה שאיננה אוייבת לישראל. יש עמה יחסים דיפלומטיים. מטוסים ישראליים יכולים לנחות בשטחה. אפשר לדבר עם הנהגתה על מהלך שכזה. המהלך אומנם מחייב התעלמות מהמצב הבטחוני הקשה שבדרום-סודאן, העומדת על סף מלחמה עם שכנתה הצפונית, סודאן, בגלל משאבי-הנפט; הוא גם מחייב התעלמות מהעובדה שבדרומה של דרום-סודאן שני שבטים שהשתחררו מעולה של מלחמת-השחרור המשותפת ברודנות הסודנית מציינים את החירות הדרום-סודנית בטבח הדדי. ובעיקר - הוא מחייב התעלמות מהעובדה שמדובר בפחות מ-1% מכלל מבקשי-המקלט בישראל, ובקבוצה שכלל איננה בעייתית - רובה המכריע נמצא בישראל שנים, והוא מהווה דוגמא ומופת למבקשי-מקלט נורמטיביים המפיקים את המיטב מההגנה הקבוצתית שישראל העניקה להם, תוך שגם ישראל נהנית מפירות עבודתם.  מה שממשלת ישראל הקפידה שלא להתעלם ממנו היא עובדה אחת פשוטה - התמודדות עם הבעיה שנמצאת תחת הפנס, תאפשר להציג מחזה בפני הציבור כממשלה אשר עושה דבר-מה. וכך אפשר יהיה לקוות שאותו הציבור לא ישאל שאלות קשות).


החלק השני לתשובה הוא אמת פחות פשוטה, אבל הוא מחייב קודם שאילת שאלה: מדוע הם עושים את זה ?
למה לקרוא לגרש אם אתה לא מתכוון לגרש בפועל ?
מה, הם לא מבינים שהמשמעות האמיתית של הקריאות האלה היא תיאור ותיוג ציבור שלם של "אחרים",
שביקשו מקלט בקרבנו,
כאילו הם איום עלינו ?

לפני שנענה בתשובה מקורית משלנו, בואו ננסה רגע להרהר יחד. האם לא מוכרת לנו פעולה דומה של אנשי ציבור במקומות אחרים ? חכו רגע. הזיכרון שלכם מייד יתחיל לעבוד. העם היהודי חווה חוויות שכאלה לרוב בעברו, במשך 2000 שנות גלות. פוגרום "הפרהוד" בעיראק למשל. פרעות קישינב (ברוסיה דאז), למשל.

זו האמת הפחות פשוטה. האמת שכלל איננה משעשעת. אבל היא צריכה להיאמר.

הנהגתה של ישראל - הממשלה וחברי-הכנסת מן הקואליציה - עוסקת בהסתה. ההסתה מתנהלת בהנהגתו של ראש הממשלה נתניהו. יש כאן תהליך מכוון של הפחדת העם שעל הנהגתו הם מופקדים, תוך התעלמות  מהאחריות שבמעשיהם ובמחדליהם למצב עליו הם מדברים, ותוך התנערות נפשעת מהמשמעות וההשלכות האפשריות של אמירות שכאלה בתוקף תפקידם הציבורי.

המון העם הקשיב היטב למה שהיה למנהיגיו לומר לו.  והתוצאות כבר נראות היטב בשטח.

תשאלו: למה הם מסיתים ?
ואשיב כיהודי, בשאלה: למה הסיתו כנגד היהודים כאשר הם שהו בגלויות ?

תגידו לי - הוי לחושבים אוון.
ואשיב - למי שהקשיב וקרא את דיווחי התקשורת הערב, וחזה בהמון יהודי מוסת המבקש לפרוע פרעות, אין מנוס מלהבין שיש החושבים מחשבות-אוון סביבו.

הוֹי חֹשְׁבֵי אָוֶן וּפֹעֲלֵי רָע עַל מִשְׁכְּבוֹתָם בְּאוֹר הַבֹּקֶר יַעֲשׂוּהָ כִּי יֶשׁ לְאֵל יָדָם.

יש רגעים שבאמת בן-אדם יכול לאבד את שלוותו

בדיון במליאת הכנסת (לפני יומיים) אפשר היה לשמוע את יו"ר הכנסת, חבר-הכנסת רובי ריבלין, מסביר "כשאומרים לי שכשאנחנו דואגים לפליטים אנחנו עושים זילות לשואה, זה דבר שמקומם. אני התחלתי לשמוע הרבה דברים. זה שאני לא ליכודניק – מילא, זה שאני לא יהודי – מילא, אבל זה שאני לא מבחין בין פליט לבין אדם שרוצה לנצל את מצבנו כדי לבוא ולקבל פה עבודה, ואם אני אומר שיש אנשים כאלה אני מוזיל את השואה, זה דבר שאני לא מוכן לשמוע, אפילו שאני היושב-ראש" ובכך מנסה להבהיר לשר התעשיה, המסחר והתעסוקה, שלום שמחון, את הסיבה לטונים אליהם כנראה הגיע יושב-הראש בשיחה מוקדמת לאותה ישיבת מליאה. הוא סיים את הסברו באומרו "...יש רגעים שבאמת בן-אדם יכול לאבד את שלוותו."

כדאי לקרוא את דיון המליאה הזה ( הישיבה השלוש-מאות-ושש של הכנסת השמונה-עשרה, שהתנהלה השבוע, ביום שני, 9 בינואר 2012) סביב החוק המכונה "החוק למניעת הסתננות" (עמ' 187 - 300 לפרוטוקול המליאה (קובץ וורד!). אבל קחו בחשבון שאתם עלולים לאבד את שלוותכם  (ואני נמנע מלהתייחס במכוון לנסיונה התמוה של הממשלה לאפשר, ולו פורמלית, ענישה של מסייעים למבקשי מקלט, בתואנות עילגות, נסיון ממנו היא נסוגה בדקה ה-90' הודות להפצרות יו"ר הכנסת; יש דברים שהבושה מקשה את הדיבור עליהם).

כשחושבים על כל הסוגיה הזו של איך צריך לנהוג באנשים המתדפקים על גבולות מדינתנו מדרום, חייבים להודות -

מצד אחד, מי שנמלט על חייו מרדיפה, ומקבל אפשרות להיכנס לגבולות מדינה, לקבל גג לראשו, מיטה, מזון ושירותי בריאות וחינוך, לא אמור להיות טרוד בקטנות כמו שאלת חופש התנועה שלו. בוודאי לא בראשית הזמן בה הוא נמצא בארץ המקלט. 

מצד שני, אמנת הפליטים מ-1951, עליה חתומה ישראל, ואשר הושתתה, בין היתר, על לקחי האנושות ממוראות מלחמת העולם השניה (בהן מילא עמנו תפקיד ראשי, להוותנו), נועדה לאפשר לאדם שנאלץ להפוך לפליט משהו טוב מישיבה בכלוב של זהב. היא נועדה לאפשר לו חיים.

האמנה יצאה מההנחה שהאנושות מחוייבת לתת לאנשים הנרדפים על לא עוול בכפם הזדמנות הוגנת לחיים במקום המקלט שניתן להם. את ההזדמנות הזו למתן חיים של חופש לפליט הנרדף הצעת החוק שעברה לאחרונה בעצם מאיינת, תוך שהיא שמה בסל אחד אנשים שהגיעו לגבולות ארצנו מסיבות שונות. וזאת כאשר כולנו יודעים שישראל מקפידה כבר שנים רבות שלא לרדת לעומק הסיבות של כל אחד ואחד מהאנשים האלה להגיע לכאן.האיון הזה מתבטא בפגיעות בוטות רבות בזכויותיהם של האנשים שישראל מקפידה לוודא שלא לגלות שהם בעצם פליטים, אבל 2 הבולטות שהחקיקה האחרונה מביאה חותם רשמי לאיונן הן: 

• הזכות לחופש-התנועה  (ראו סעיף 26); 
• המחוייבות לעשות כל מאמץ לאפשר התאזרחות;  

ישראל כמובן עשתה זאת גם קודם לכן, אבל עכשיו היא תעשה זאת על פי חוקיה. 

ובכל זאת, ועד כמה שזה הטריד אותי משלוותי, היה דבר-מה שהטריד את שלוותי אף יותר: 

הממשלה שלנו מאיימת בגלי הגירה של מאות אלפי מהגרים, אבל היא מקימה "מתקני משמורת" (כלומר בתי כלא) שיוכלו להכיל רק כ-15,000 מהגרים לא-חוקיים  (מהגרי עבודה ופליטים שהמדינה מעדיפה לכנות, מסיבותיה היא מסתננים ).

מה חושבת המדינה שיקרה כשישמעו תושבי סומליה מוכת הבצורת והמלחמה  על כך שישראל חוקקה חוק על פיו הם יקבלו גג, מיטה ומזון בחינם, ומובטחת להם שהות במלון הזה עד שיבוא השלום על סומליה ?

האם זו התמודדות רצינית עם הבעיה שעמה מאיימים על כל אזרחי ישראל, מהעשירון העליון ועד לתחתון ? 

ברור שלא.

ברור שממשלת ישראל לא באמת חוששת מגלי הגירה של מאות אלפי מהגרים. היא הרי לא באמת נערכת לגלי הגירה שכאלה.

עוד ברור שממשלת ישראל בעיקר מנסה להראות כמי שעושה משהו בתגובה לטענות של שכונות, ערים ואיזורים בארצנו שמצאו עצמם נושאים על גבם את נטל הקליטה של אלפי מהגרים שהגיעו לישראל (כל מהגר וסיבתו - אותה לא נדע כל עוד ישראל לא תנסה לבררה בהוגנות וברצינות). 

יותר מכל דבר אחר, זו דוגמא נוספת לדרך שבה השלטון המרכזי הישראלי - 

• מתנער מהאחריות המהותית שלו, שחלקה מושתתת על מחוייבויות בינלאומיות שישראל נטלה על עצמה, וחלקה מושתתת על מחוייבויות מוסריות שישראל לא יכולה להתנכר אליהן אם היא רוצה להישאר במהותה הרוחנית-מוסרית מדינת היהודים; 
• מגיב במאוחר לנטל שרשלנותו הטילה על כתפי השלטון המקומי האומלל והרעוע ברובו של מדינתנו;  
• ומציע פתרון שעיקרו בכך שהשלטון המרכזי נראה כאילו הוא עשה את שלו.

אל תטעו: אני לא מאשים את ממשלת נתניהו לבדה. בעשור האחרון כיהנו ממשלות ימין, מרכז ושמאל - ובדומה למדיניות הכלכלית הנאו-ליברלית, גם ביחס לאנשים המתדפקים על גבולות ארצנו ומחפשים בה מקלט, ממשלה הולכת וממשלה באה והמדיניות היא אותה המדיניות. 

במקום להקשיב לממשלה שלנו, קחו רגע בינכם לבינכם, הביטו בראי ושאלו עצמכם -

אם הייתם נולדים בחבל ארץ שנקרע במלחמת אזרחים, במדינה שבה השלטון רודף אתכם בגלל ההשתייכות האתנית (או בגלל פרט אחר בזהותכם האינדיבידואלית), או באיזור שאין בו מספיק מזון בגלל בצורת, לא הייתם עושים כל שביכולתכם כדי להביא את הילדים שלכם ואת משפחתכם למקום שבו יהיה להם סיכוי לחיות חיים טובים יותר ולא למות כשהעולם אדיש לגורלכם ?

מה אתם רוצים שהמדינה שלנו תהיה - אור לגויים או עוד מהדורה של שוייץ שסוגרת את שעריה בפני הפליטים המתדפקים על גבולותיה במלחמת העולם השניה ? 

לקריאה נוספת 

• פרופ' אייל גרוס מסביר מדוע דגל שחור מתנוסס מעל החקיקה הזו 
• נוסח החוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (תיקון מס' 3 והוראת שעה), התשע"ב–2012 (קובץ PDF!); 
• פרוטוקול ועידת הפנים באישור הצעת החוק לקריאה שניה ושלישית  (קובץ וורד!)
• מה חושבים עלינו בעולם, לרגל חקיקת החוק (מאתר החדשות ההומניטריות של האו"ם)
• עו"ד רעות מיכאלי (מנכ"לית מוקד סיוע לעובדים זרים) מספרת על גאווה, שקרים ודעה קדומה
• עו"ד ראובן (רובי) ציגלר מספר על 60 שנה לאמנת הפליטים
• עו"ד עודד פלר מספר את האמת  על דברים שאומרים לנו על מבקשי-מקלט

[עודכן: 14/06/2012] 

על ארמני, יהודי ורואנדי (הערה בשולי יום הזיכרון לשואה ולגבורה)

ארמני, יהודי ורואנדי עולים השמימה בסערה.
מה משותף לכולם ?

פשוט מאוד. העולם לא מונע את המאמץ להשמדת הקבוצה האתנית עליה הם נמנים.

3 השמדות-העם שהפוסט הזה עוסק בהן -

• שואת הארמנים (1915-1918)
• שואת יהדות אירופה וצפון אפריקה (1939-1945)
• שואת הטוטסי ברואנדה (1994)

הן 3 דוגמאות לאוזלת ידה של הקהילה הבינלאומית נוכח מעשי הזוועה והטבח המכונסים תחת קורת-הגג של מונח המפתח "השמדת עם" (genocide בלע"ז).
במקרה או שלא במקרה, בתקופה סמוכה, מציינות 3 הקהילות את האירועים הנוראים האלה בעברן -
ברואנדה מציינים ב-7 באפריל את יום הזיכרון לשואה שלהם, שארכה כ-100 ימים בהם התבצעה השמדת-העם האישית ביותר בעידן המודרני, כששכנים מבני ההוטו עסקו ברציחתם של שכניהם - בני טוטסי ובני הוטו מתונים, בהדרכה, הכוונה וסיוע מהשלטון. הארמנים מציינים את יום הזיכרון לשואה שלהם ב-24 באפריל. אצלנו בישראל מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה בכ"ז בניסן. ברואנדה, אגב, יודעים לזכור את השמדות-העם האחרות. בישראל הסוגיה הזו בהחלט טעונה שיפור.
לכל 3 האירועים הנוראים הללו זווית משפטית מצערת.

שואת הארמנים התחוללה במה שהיה ואקום של המשפט הבינלאומי. עד היום הארמנים נאלצים להתמודד עם מאמץ אינטנסיבי של הכחשת-שואה שמובל על ידי טורקיה, נוכח מה שהיה בתחילה ואקום בינלאומי בהקשרים של הכחשת ג'נוסייד, אבל מאבקם לאט לאט נושא פרי. לעומת הארמנים, השואה של היהודים זוכה להגנה בחוק כנגד הכחשתה, ברוב העולם המפותח.

שואת היהודים "זכתה" להצלחה משפטית נוספת, חשובה הרבה יותר. מבחינות רבות, היא אחת הסיבות המרכזיות להתפתחותו של המשפט הבינלאומי ההומניטרי המודרני, שחלק ממונחי היסוד שלו עוצבו בכור ההיתוך של משפטי נירנברג.

עם זאת, ההצלחה ההומניסטית והמשפטית הזו איננה נקייה מספקות. חולשתו של המשפט הבינלאומי ליתן מענה יעיל ומהיר במשברים שלאחר 1945, בהעדר מי שרואה עצמו כמחוייב ליישומו המלא, המיידי והמדוייק של המשפט הבינלאומי בנושא מניעת השמדת-עם (ראיה שבדרך כלל עוקבת אחרי עמדות התקשורת) מחייבת את השאלה האם אכן הפיקה האנושות את הלקחים הנדרשים מעברה.
הפער שבין החוק הכתוב ליישומו הודגם היטב על ידי הקהילה הבינלאומית שבחרה לעמוד מנגד ולאפשר את שחיטתם של 800,000 בני טוטסי, פעוטות, נשים וגברים, כשהיא מודעת לגמרי לחובות החד-משמעיים שמוטלים על כתפיה מכוח האמנה למניעת השמדת עם, ועושה כל שביכולתה להימנע מהצורך להצהיר על התבצעותו של "ג'נוסייד" בשטח רואנדה.

כשהגיעה ההצהרה היא הגיעה מאוחר מדי עבור הקורבנות, והג'נוסייד הובא לסיומו, בדומה למקרים של היהודים והארמנים, כתוצאה מתבוסת המשמידים בשדה-הקרב. בהקשר הרואנדי - כתוצאה מהשתלטות הRPF, צבא הגרילה של הטוטסי וההוטו המתונים, על שטח רואנדה.

יכול להיות שאין זה מקרי ששתי השמדות העם הראשונות אירעו במהלכן של מלחמות גדולות (הארמנים סבלו במלחמת העולם 1, היהודים סבלו במלחמת העולם 2), ושהשלישית היתה בראשיתם של האירועים הידועים בשם 'מלחמת העולם של אפריקה', אבל קשה להשתחרר מהרושם שכל זמן שג'נוסייד הוא "בעיה של מישהו אחר", העצה המשפטית הטובה ביותר שיכול אדם לתת למי שנמצא בסכנה מיידית של ג'נוסייד היא - עשה דין לעצמך. אל תסמוך על אחרים. המשפט לא יפתור את הבעיות שלך.