התקשורת מדווחת על של היועץ המשפטי לממשלה: חוק שנועד להעניק הטבות למשרתים בצה"ל או בשירות הלאומי, איננו חוקתי. מדוע ?
על פי הדיווח 'היועמ"ש הבהיר כי אין הוא רואה מניעה משפטית למתן תגמול כספי למשרתים בצבא ובשירות הלאומי והאזרחי, וזאת בכפוף לעקרונות של רלבנטיות ומידתיות. אולם, בחוות הדעת שהוגשה מטעמו לוועדה, עמד וינשטיין על הקושי החוקתי שבהעדפת ה'תורמים למדינה' ביחס לנגישות למשאבים מוגבלים, דוגמת מקרקעי המדינה והזכאות לדיור במעונות סטודנטים.... הייחוד במשאבים אלו הוא כי הקצאתם לאחד באה בהכרח על חשבון האחר, ומכאן החשיבות הרבה לחלוקתם בין כלל אזרחי המדינה באורח שוויוני וענייני. לפיכך, סבור היועמ"ש כי ישנם קשיים חוקתיים כבדי משקל בכוונה לבטא גמול למשרתים דווקא באמצעי זה...פגיעה בשוויון הגלומה בהצעת החוק, מופנית כלפי קבוצות באוכלוסייה הסובלות ממילא מאפליה עמוקה. אשר על כן, חייבת אותה פגיעה לעמוד בכל התנאים הקבועים בפסקת ההגבלה הקבועה בחוק היסוד, וביסודם הדרישה שהפגיעה תיעשה לתכלית ראויה ותהיה מידתית"
קשה שלא לגרד בראש ולתמוה האם היועץ המשפטי לממשלה, או מי שניסח עבורו את חוות-הדעת התבלבל:
נדמה שצריך להזכיר לכותבי חוות-הדעת האמורה ולחתום עליה כמה אמירות של בג"ץ לעניין הזה:
עמדת בג"ץ בנוגע למבחן השני של המידתיות הינה כי "החובה לבחור באמצעי שפגיעתו פחותה, אינה שקולה כנגד החובה לבחור באמצעי שבאופן מוחלט הוא הפוגעני פחות". החובה היא לבחור באמצעי שפגיעתו פחותה. לא יותר מזה. והרי מתאפשרת לקבוצות האוכלוסיה האמורות כניסה לקבוצה המוטבת, הן בשירות צבאי והן בשירות לאומי ( (בג"ץ 5578/0 מנור ואח' נ' שר האוצר; להלן - בג"ץ מנור).
עמדת בג"ץ בנוגע למבחן השלישי של המידתיות - היחס בין הפגיעה לתועלת שבאמצעי הנבחר -היא שנדרש יחס סביר בין הנזק שייגרם לזכויות-אדם לבין התועלת הצפויה לחברה (בג"ץ מנור). האם יש מישהו שמסוגל לטעון שהתועלת הצפויה לחברה מכך שכל בני ה-18 בישראל המסוגלים לכך ישרתו שירות צבאי או לאומי נמוכה מהנזק שייגרם לאותם בני 18 שיבחרו שלא לעשות שירות כזה ?
וחשוב מכל זה - כאמור בבג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל ואח' נ' שר האוצר ואח' : "במקום בו קיים מיתחם של אמצעים, יש להכיר בכוח התימרון ובמרחב שיקול הדעת של המחוקק".
על פי הדיווח 'היועמ"ש הבהיר כי אין הוא רואה מניעה משפטית למתן תגמול כספי למשרתים בצבא ובשירות הלאומי והאזרחי, וזאת בכפוף לעקרונות של רלבנטיות ומידתיות. אולם, בחוות הדעת שהוגשה מטעמו לוועדה, עמד וינשטיין על הקושי החוקתי שבהעדפת ה'תורמים למדינה' ביחס לנגישות למשאבים מוגבלים, דוגמת מקרקעי המדינה והזכאות לדיור במעונות סטודנטים.... הייחוד במשאבים אלו הוא כי הקצאתם לאחד באה בהכרח על חשבון האחר, ומכאן החשיבות הרבה לחלוקתם בין כלל אזרחי המדינה באורח שוויוני וענייני. לפיכך, סבור היועמ"ש כי ישנם קשיים חוקתיים כבדי משקל בכוונה לבטא גמול למשרתים דווקא באמצעי זה...פגיעה בשוויון הגלומה בהצעת החוק, מופנית כלפי קבוצות באוכלוסייה הסובלות ממילא מאפליה עמוקה. אשר על כן, חייבת אותה פגיעה לעמוד בכל התנאים הקבועים בפסקת ההגבלה הקבועה בחוק היסוד, וביסודם הדרישה שהפגיעה תיעשה לתכלית ראויה ותהיה מידתית"
קשה שלא לגרד בראש ולתמוה האם היועץ המשפטי לממשלה, או מי שניסח עבורו את חוות-הדעת התבלבל:
- הבחירה של אדם צעיר להקדיש זמן יקר מחייו לתרומה לציבור, בשירות צבאי או בשירות לאומי, היא היוצרת הבדל מהותי מאוד, שמבחין היטב בינו לבין אדם צעיר אחר שבוחר אחרת. הבחירות השונות האלה הן שיוצרות הבדל ענייני ו"שוברות שוויון" בין המשרתים את החברה בתוכה הם גדלו, לבין אלה שאינם בוחרים להקדיש את זמנם למען הציבור.
- הזמן הזה הוא כה יקר, עד כי הסברה שמתן תגמול כספי הוא מידתי בעוד שמתן תגמול בדמות עדיפות בנגישות למשאבים מוגבלים איננה מידתית, מעידה על כך ששיקול הדעת המשפטי של מי שניסח את חוות-הדעת הזו איננו סביר. הרי דיור במעונות סטודנטים איננו נדרש למי שיש לו מספיק כסף כדי לממן לעצמו מגורים; מקרקעי המדינה נגישים הרבה יותר למי שיש לו מספיק כסף. אז תגמול כספי בהיקפים שיאפשרו העדפה של משרתים בשירות צבאי ולאומי היא סבירה משפטית, אבל העדפות ישירות בתחומים האלה איננו סביר משפטית ? זה ייתכן רק כאשר היקף התגמול הכספי הוא מוגבל ולא מאפשר שינוי משמעותי בתחומים האלה.
- אבל חשוב מכל אלה: המדינה מאפשרת לכל אוכלוסיה שהיא לשרת בצבא או בשירות לאומי. אף גוף ציבורי אינו מונע מאזרח המדינה לבחור את הבחירה הזו. גם בני אותן קבוצות באוכלוסיה יכולים לשרת שירות צבאי או לאומי. יש אף ביניהם העושים זאת.
נדמה שצריך להזכיר לכותבי חוות-הדעת האמורה ולחתום עליה כמה אמירות של בג"ץ לעניין הזה:
עמדת בג"ץ בנוגע למבחן השני של המידתיות הינה כי "החובה לבחור באמצעי שפגיעתו פחותה, אינה שקולה כנגד החובה לבחור באמצעי שבאופן מוחלט הוא הפוגעני פחות". החובה היא לבחור באמצעי שפגיעתו פחותה. לא יותר מזה. והרי מתאפשרת לקבוצות האוכלוסיה האמורות כניסה לקבוצה המוטבת, הן בשירות צבאי והן בשירות לאומי ( (בג"ץ 5578/0 מנור ואח' נ' שר האוצר; להלן - בג"ץ מנור).
עמדת בג"ץ בנוגע למבחן השלישי של המידתיות - היחס בין הפגיעה לתועלת שבאמצעי הנבחר -היא שנדרש יחס סביר בין הנזק שייגרם לזכויות-אדם לבין התועלת הצפויה לחברה (בג"ץ מנור). האם יש מישהו שמסוגל לטעון שהתועלת הצפויה לחברה מכך שכל בני ה-18 בישראל המסוגלים לכך ישרתו שירות צבאי או לאומי נמוכה מהנזק שייגרם לאותם בני 18 שיבחרו שלא לעשות שירות כזה ?
וחשוב מכל זה - כאמור בבג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל ואח' נ' שר האוצר ואח' : "במקום בו קיים מיתחם של אמצעים, יש להכיר בכוח התימרון ובמרחב שיקול הדעת של המחוקק".
כל מי שמכיר את תחום המשפט בישראל יודע שאחת הבעיות הגדולות של המדינה היא ההיתר שלקחו לעצמם משפטנים, להיכנס לתחומים לא להם, ולעשות בהם כאילו הסמכות העליונה לתחום ולשפוט הופקדה בידיהם. הנסיון הזה לתחום מהלך באופן הזה יוצר אפליה קשה ובלתי-סבירה דווקא בקרב אותן 'קבוצות באוכלוסיה הסובלות ממילא מאפליה עמוקה'. בחור או בחורה צעירים מתוך אותן קבוצות שבחר לשרת שירות צבאי או לאומי לא יזכה, אליבא דיועמ"ש, לעדיפות על פני החברים לגיל שבחרו לפעול למען עצמם, אלא בכסף. אבל חלילה לא ביותר מדי כסף. אחרת, מישהו עוד יצליח לשנות את החברה הישראלית, ואז אנה אנו באים ?
במקרה הזה, השקפתי היא שההתערבות הערכית הזו, היא התערבות שבחוסר-סמכות, תוך דריסה ברגל גסה של ההלכה המשפטית בישראל, מתוך נסיון לקדם השקפת-עולם, על ידי מי שלא נבחר לתפקידו כדי לעשות כן. אפשר רק לקוות שנבחרי-הציבור של מדינת-ישראל יצליחו להתמודד על הסמכות הנלקחת מהם מול משפטני-ישראל, באופן טוב יותר מכשלונות העבר שלהם במאבקיהם מול כלכלני-ישראל.
תודה על הפוסט המענין ........
השבמחקשים לב לכמה נקודות עו"ד שבתאי .....
1. השימוש באמצעים הפרשניים לניתוח מידתי , אינם הולמים מכללא מקרה זה . באשר – אותו בג"ץ ( או אהרון ברק ) קבעו לא אחת , כי – התכליות האובייקטיביות הינן אילו אשר ידן על העליונה תמיד במלאכת הפעלת שיקול הדעת השיפוט ( ראה כדוגמא : ע"א 975/97 , המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ , פ"ד נד(3) 433 ) .לא הוראות החוק , ולא התכלית הסובייקטיבית ( המחוקק וכוונתו הסובייקטיבית ) . שהרי , במקרה דינן , ניתן לטעון , שהתכלית האובייקטיבית של שיוויון נפגעת כה קשות , עד כי , גם אם ישנה אפליה סמויה ממילא בקרב החברה הישראלית , הרי שיש הבדל עצום , בין הפליה דה פקטו , לבין תוספת מוצהרת דה יורו . האם ניתן להעלות על הדעת , שבעידן עולמי ולאומי , של הומניזציה הולכת וגוברת של המשפט , אפשר להצהיר בקלות ראש , בהבל פה , על מעשה חקיקה הטומן בחובו הצהרה כלפי כולא דעלמא , על הפליה , הפליה של ממש , מוכשרת . ובכך לפתוח סכר עצום ורב של מעשי הפליה דינן באמצעות הענקת לגיטימציה חקיקתית . חולק עליך קשות עם כל הכבוד ( ללא קשר לגישה הערכית כמובן , שחיילים קרביים או בכלל צריכים להיות מתוגמלים ומשופים באופן המיטבי ) .
2. ועוד – החברה הישראלית מאפשרת אולי דה פקטו לערבי לשרת בצבא , אבל הרי ברור כשמש שיש בכך מעין " נוהל שכן " (בג"ץ 3799/02). אתה שואל ערבי ישראלי אם רוצה להתגייס ? או מאפשר לו להתגייס ? מגוחך !! לא מאפשרים להם לעבוד בחברות תשתית גדולות ( בזק , חב' החשמל וכו....) מחמת טיעוני ביטחון ( בלי קשר כמובן לצידוק אם לאיו , אלא מנקודת הראות שלהם והמוסרית אובייקטיבית ממילא ) בודקים אותם שתי וערב בדיקות בטחוניות בנתב"ג , מתייחסים אליהם לא פעם בתקשורת כאל גיס חמישי שנאמנותו מוטלת בעליל בספק .ובסוף נשארים עם " סופר פארם " המצהירה בגאווה שהיא הפירמה המעסיקה הכי הרבה עובדים ערבים ( כך בעליל הם מצהירים בגאווה ) . אתה היית הולך להתגייס ? ברור שזו מחשבה מגוחכת בעליל !!
תודה .......
תודה על התגובה, אנונימי.
השבמחקבהתייחס לנקודה הראשונה:
ראשית - הערתך לגבי התכלית האובייקטיבית של השוויון מהווה החמצה של הנושא. תכליתו של החוק המוצע היא לתגמל עשייה מסויימת. במובן זה, הטבות פרי החוק אינן ניתנות שרירותית לחלק מקבוצה של שווים, אלא מהוות יחס שונה - לשונים. אם כבר, תכליתו האובייקטיבית של החוק המוצע היא להגביר את השוויון. כך או כך, אינני מכיר אמירה אחת של בג"ץ על מקרה שבו אין לעשות שימוש באמצעים הפרשניים לניתוח מידתי. אתה מוזמן להפליא אותי בעניין ולהציג בפני אסמכתא שתעשיר את ידיעותיי בנושא. למיטב ידיעתי תחומי שליטתה של דוקטרינת המידתיות בפסיקת בג"ץ בעשרים השנים האחרונות כבר חצו את גבולות החלל והם חותרים אל האינסוף.
שנית, ויותר ברצינות - זו איננה אפליה במובן הפורמלי. זו כמובן עשויה להיות אפליה במובן המהותי, אם בוחנים את הסיבה לשוני הנדון.
אבל כאשר בוחנים את השוני הזה קל לראות שאין מדובר כאן בשוני אובייקטיבי, כפוי מלמעלה, אלא שוני סובייקטיבי, פרי בחירתו של האינדיבידואל.
ירצה ? ייכנס לקבוצת המוטבים על ידי שירות צבאי או על ידי שירות לאומי.
לא ירצה ? לא ייכנס.
כך שטענתך כי מדובר במעשה חקיקה המצהיר על אפליה כלפי כולא דעלמא איננה מעוגנת במציאות העובדתית - לא פורמלית ולא מהותית.
בהתייחס לנקודה השנייה - ערביי ישראל וחרדי ישראל נהנים, כל קבוצה בדרכה שלה, מפטור גורף מגיוס לצבא. הקבוצה הראשונה באמצעות פטור פורמלי. הקבוצה השניה באמצעות פטור דה-פקטו מתוחכם יותר (שבימים אלה נמצא בתהליכי שינוי, לפחות במישור הפורמלי. ימים יגידו אם גם במהותי). אבל הצעת החוק לא עוסקת רק במי ששירת שירות צבאי.
היא עוסקת גם בשירות לאומי.
שירות לאומי מאפשר לאדם לתרום לקהילה שלו, ולחברה בכללותה. מאחר ומיקדת את טענתך בציבור הערבי (וממילא אי-אפשר להשוות את האפליה הקיימת בנושאי דיור לגבי כל אחד מהציבורים, שהרי ערים חרדיות ושכונות חרדיות הוקמו גם הוקמו) אתמקד בו גם אני.
מכלול הטענות כנגד התגייסות לשירות הלאומי בקרב הציבור הערבי היה ונשאר התחמקות אזרחית מנשיאה בנטל משותף.
לא סתם התחמקות, אלא כזאת הנעשית בנסיבות החמורות ביותר - כאשר כלל מוסדות החינוך, הרווחה והבריאות של המדינה הולכים ומתנוונים/מתפרקים/מפורקים תחת משטר כלכלי נאו-ליברלי, וכאשר החברה הערבית בפרט סובלת מהיסטוריה של תת-הקצאת משאבים בהשוואה לכלל-האוכלוסיה.
בנסיבות האלה, ההשתמטות משירות לאומי היא חמורה בעיני הרבה יותר מההשתמטות משירות צבאי, ופעולתם של אישי-ציבור ערבים כנגד השירות הלאומי בקהילה משולה בעיני לבגידה בציבור שולחיהם.
כך או כך, כיהודי אשר בני-משפחתו חיו בגולה, במדינות בהן היתה אפליה קשה ומרה כנגד יהודים (שהיתה חריפה בוטה ואלימה הרבה יותר מזו הקיימת בישראל כלפי הערבים) אני יכול לספר לך שהיו מבין משפחתי אשר שירתו בצבאות אותן מדינות, וביצעו את המוטל עליהם למופת. והם כמובן לא היו חריגים בעשייה הזו. סיפור חייו של יוסף טרומפלדור הוא דוגמא בולטת לדרך התמודדות אחרת עם אפליה - לא על ידי התבודדות והתנכרות, אלא על ידי חתירה למפגשים משותפים שתכליתם הוכחת טעותו של האחר. כיליד הארץ מעולם לא עמדתי בעצמי בנסיבות האלה, אבל אני מקווה ומאמין שלו הייתי בנעליהם של ערביי-ישראל הייתי בוחר בחירה דומה לזו של טרומפלדור - לשרת בצבא ולעשות את המיטב שביכולתי - בעיקר עקב אמונתי כי הדרך האפקטיבית ביותר לתקן מערכת שאתה סבור שהיא מקולקלת - היא להיכנס לתוכה, ולתקן אותה מבפנים.
גם אם הייתי מוצא סיבות ערכיות להימנע מבחירה כזו (ואני יכול להבין את הנימוקים כנגד התגייסות ערבים לצבא, אבל אני גם יכול להבין את הנימוקים שהביאו יהודים לשרת בצבא גרמניה אפילו במלחמת-העולם השניה) בוודאי שלא הייתי יכול למצוא סיבה ראויה שלא לעשות את כל שביכולתי לתרום לחברה שבתוכה אני חי במסגרת שירות לאומי.
כך או כך, הטענה שיש ציבור המופלה לרעה מסיבה מסויימת ולכן יש הכרח משפטי לשים מגבלות על הטבות של ציבורים אחרים היא לא טענה משפטית. היא טענה פוליטית. במישור הפוליטי, אני מסכים איתך לגמרי שהחברה הישראלית צריכה לעשות כל שביכולתה להפסיק את אפליית הציבור הערבי. אבל במישור הפוליטי, אני גם סבור שלטנגו נדרשים שניים, ועל החברה הערבית-ישראלית לעשות כל שביכולתה להפסיק את ההתנכרות למדינה שבתוכה היא יושבת.
אחרון, ורלוונטי יותר להקשרו של הפוסט - אני לא חושב שהיועץ המשפטי לממשלה צריך להתערב בסוגיות שהן פוליטיות מעיקרן. זה איננו תפקידו. וכאשר הוא לוקח על עצמו התערבות שכזו, הרי שבדומה לנערי האוצר, הוא לוקח לו סמכות לא לו.
תודה על התגובה עו"ד שבתאי ........
השבמחקיש לי יותר מסתם רושם , שאתה מתמודד עם טיעונים שכלל לא העליתי , ואילו עם אותם אילו שהעלתי , לא התמודדת כלל .
תחילה לגבי פרשנות מידתית . אין אני גורס שאין מקום מכללא כמובן לפרשנות מידתית במיטב המסורת החוקתית הבגצי"ת . אלא ש – כל זה במקום בו יש מערך איזונים בין שני וקטורים ערכיים , על הבכורה .
ואילו כאן , כאשר עסקינן , בהפלייה גורפת לכאורה , למראית עין ממש , מוצהר ממש , הרי שאין מקום לפרשנות מידתית או לניתוח מידתי . באשר כאשר עסקינן בפגיעה קשה בתכלית אובייקטיבית , אזי אין כלל מערך איזונים מסתבר לניתוח שכזה . חוק דרקוני שמתיר בעליל כדרך משל – עינויים , רצח , ביזה , שוד וכו.... הרי כלל לא יכול לבוא לידי ניתוח מידתי . באשר פגיעה קשה בתכלית אובייקטיבית , שולל זאת !!
האם אפשר להעלות על הדעת , חוק , שיתיר עינויים , מכות חשמל , בשביל להוציא מידע מפצצה מתקתקת אפילו . ברור שלאיו , אין מקום לניתוח מידתי פרשני מקובל במקרה דינן .
מכאן , אני גורס , שחוק אשר מתיר הפלייה על בסיס של אוכלוסיה מגדרית אתנית ( להבדיל מהפלייה אשר יכולה לגרוף בקריס כרוס מיגזרים שונים , כגון קמפוסים מעונות כפי שציינת , באשר גם ערבים וגם יהודים יוצאים נפסדים או נשכרים דה יורו , או עידוד השקעות לא יהא חסום בפני ערבים דה יורו וכו....) הרי הוא חוק , לטעמי –
שבאופן כה גורף סותר תכליות אובייקטיביות , שאין טעם בפרשנות מידתית , באשר אין מערך איזונים בין שני ערכים מוגנים המתגוששים על הבכורה ( הבאתי לך סימוכין שם בפס"ד אגב , אם תתעקש , אני אציף אותך בים של מובאות ופרשנויות ופסקי דין ברורים ומפורשים ) .
לגבי הטיעון השני , כלל לא מצאת לנכון להגיב עליו . באשר , להלין על ערבי שיכול היה לשרת ולא משרת בפועל . הרי זה ממש מעשה של " נוהל שכן " וממש ביארתי לך למה . האנלוגיה שלך עם יהודים בגולה , לא רלבנטית כלל, באשר , הם בעיקרון ( יהודים בגולה ) לא נחשבו בעליל גיס חמישי כפי שערביי ישראל נחשבים כאן . אנלוגיה תמוהה ביותר !! האם יהודי בגולה , בעיקרון נחשב למסוכן לביטחון הלאומי יותר מאשר האוייב החיצוני ( או לא פחות באשר מזוהה איתו ) ואילו כאן , מספיק מבט חטוף בבידוקים בבן גוריון בשביל שתבין .
תודה .........
אנונימי,
השבמחקצר לי על התרשמותך ועל תגובתך המעידה על חוסר יכולת להתעמק בתשובת הזולת.
אני מציע שתהרהר בהגיון שמאחורי הטיעונים שלך, ואני בטוח שאם תהרהר מספיק, תראה שקיבלת תשובה להגיון שמאחוריהם.
האם זה יגרום לך לשנות את דעתך ? זאת כבר שאלה אחרת. ובכל זאת, אנסה פעם נוספת להקל עליך להבין את הנושא, שבו - על פי תשובתך שלך - אין לך הבנה רבה.
1. סוגיית העינויים 'במצבים של פצצה מתקתקת' היא דוגמא קלאסית ליישום התאורטי של מערך האיזונים בין זכויות אדם לצרכי הביטחון ובנוגע ליישום הזה קיימת מחלוקת עזה בארץ ובעולם, שרק הלכה והחריפה מאז אסון התאומים בארה"ב, והתפתחות הדוקטרינה החדשה במשפט הבינלאומי המציעה חובת התערבות של הקהילה הבינלאומית במצבי משבר. כן, אפילו כשמדובר בחיי-אדם בסכנה, נדרש מערך איזונים במשפט.
בישראל, בבג"ץ המכריע לעניין העינויים - בג"ץ הוועד הציבורי נגד עינויים ואחרים נגד ממשלת ישראל ואחרים 5100/94 (זהירות PDF!) לא התקיים דיון מידתי מסיבה פשוטה: בג"ץ קבע שאין הסמכה בחוק להורות על ביצוע עינויים. האבחנה באותו עניין (שחודדה היטב באחד הדיונים שלאחר אותו בג"ץ, בעניין הבקשה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש) היתה ונשארה הצהרתית ועל פיה "אין לשב"כ סמכות 'לטלטל' אדם, להחזיקו בתנוחת 'שבאח'...לחייבו ב'כריעת צפרדע' ולמנוע ממנו שינה באופן שאינו מתחייב מצרכי החקירה...סייג ה'צורך' שבחוק העונשין אינו יכול לשמש מקור סמכות לשימוש בשיטות חקירה אלה וכי אין בו בסיס לקיום הנחיות לחוקרי השב"כ, המאפשרות שימוש בשיטות חקירה מעין אלה...אין בהחלטתנו שלילת האפשרות כי סייג 'הצורך' יעמוד לחוקר שב"כ, בין במסגרת שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה אם יחליט להעמיד לדין ובין, אם יועמד לדין פלילי, במסגרת שיקול דעתו של בית המשפט"
זאת ותו לא.
עם זאת, בכל דיון בסוגיה הזו תוכל למצוא התייחסות של שופטי ישראל לכך שיש צורך לאזן בין זכויות האדם של הנחקרים לבין צרכי הביטחון (והרי צרכי ביטחון הם בעצם שם אחר לזכויות האדם של אנשים אחרים, הנמצאים בסכנת חיים, שאם תתממש, יאויינו כל זכויות-האדם שלהם).
ברגע שנדרש איזון משפטי, בוודאי שאפשר להעלות על הדעת חוק שיתיר עינויים בנסיבות מסויימות. חוק כזה יהיה חוקתי אם יעמוד במתחם שמתווים סעיפים 2, 4 ו-8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
האם ייתכן חוק כזה במציאות הציבורית הנוכחית ? זו כבר שאלה פוליטית-ערכית.
ייתכן שיקום דור של חוקרי שב"כ/מוסד שלא יסכים עוד לקחת על עצמו את הסיכון שייפסק לגביו בבית-משפט שהפצצה המתקתקת עמה התמודד לא היתה מסוכנת מספיק להקנות לו את הגנת הצורך.
במצב הזה, תצטרך ממשלת ישראל לקבל הכרעה, האם לחוקק חוק שיזכה לביקורת רבה בארץ ובעולם, או לעמוד חסרת-אונים נוכח פצצות מתקתקות גם כאשר יש בידי זרועות-הביטחון קצה-חוט.
אני, אגב, נמנה על הסבורים שחקיקתו של חוק כזה עדיפה משמעותית על מצב-הביניים הנוכחי, בכל הנוגע לזכויות-האדם של הנחקרים.
ברור לי שהובלת מהלך חוק כזה כמובן תזכה בביקורת ציבורית רבה בארץ ובעולם. אבל לא רק משפטנים צריכים לדעת לאזן - גם מנהיגים צריכים לדעת לפעול. כך למשל פעל נשיא ארה"ב, ברק אובמה, כשהצהיר פובית בנוגע למדיניות החיסולים של ארה"ב.
בתגובתך האחרונה יש בלבול מושגי של ממש - החוק המוצע לא יצר את האפליה המקורית. הוא לא מתייחס בצורה ישירה לאוכלוסיה כלשהיא. וכל אזרח במדינה יכול להיכנס לגדרו אם ירצה בכך.
ואני אשמח לראות את ים מובאות ופרשנויות ופסקי-הדין הברורים והמפורשים שלך. אך אנא ודא שהם אכן מעגנים את טענתך, לפני שאתה מביא אותם, שכן אני שב ומזכיר - מבחינת התכלית האובייקטיבית, החוק המוצע בא לתקן עיוות של אפליה לרעה בין צעירים שבוחרים להקדיש שנתיים-שלוש מחייהם למען הציבור בשירות צבאי או לאומי, בעוד אחרים מנצלים את השנים האלה באופן אנוכי, לרווחתם הם.
לגבי הטיעון השני, צר לי, אבל אינני יכול אלא להציע שתעיין ותלמד את ההיסטוריה של היהודים בגולה. דבריך מעידים על בורות איומה בנוגע ליחס לו זכו היהודים במדינות השונות. ואם כבר אתה מעיין, כדאי שתתעמק מעט בהבדל בין שירות צבאי לשירות לאומי, הבדל אליו כלל לא התייחסת בתגובתך.
תודה שוב על התגובה .........
השבמחקהייתי מציע לך ליטול קורה מבין עיניך עו"ד שבתאי , לפני שתסיר אפילו שבב מעין אחיך , באשר :
בעודך מטיף להתעמקות בדברי הזולת , הרי אתה בעצמך סיסטמטית קורא באופן סלטקיבי את דברי . באשר :
בחרת להתעמק בדוגמא הממעיטה , ולא בדוגמאות המרבות . בחרתי הרי להציג כהמחשה – רצח , ביזה , שוד.......ואחר כך , בדוגמא שמהווה בבחינת – אפילו לרבות .......( עינויים במכות חשמל בשביל לנטרל פצצה מתקתקת ) עליה אכן אדוני עשה סיכול ממוקד . והרי מן ההמחשות הברורות ביותר התעלמת , ולא הגבת עליהן , ופתחת בסימפוזיון שלם על הדוגמא הלכאורה גבולית , באשר לא מרבה היא , כי אם ממעיטה , ולא בכדי ........ .
אבל אפילו כך , בוא נלך לשיטתך , אתה גורס שקראת והתעמקת והבנת את פס"ד שאתה בעצמך איזכרת ( הוועד נ' עינויים ) אזי בוא נראה :
בפס"ד זה , בג"צ אכן קבע , שחוק העונשין לא יכול להוות מקור סמכות לעינויים או הפעלת שיטות חקירה של לחץ פיסי מתון . לא גרסתי היפוכו של דבר כלל וכלל , אבל , אתה בוחר להתמקד בהיבט הטכני , ולא בהיבטים המהותיים של פס"ד זה , הנה , כהאי לישנא ציטוטים משם :
" איסורים אלה הם "מוחלטים". אין להם "חריגים", ואין בהם איזונים. אכן, אלימות כלפי גופו או נפשו של הנחקר אינה מהווה אמצעי סביר בחקירה."
ועוד :
"איזוק מכאיב הוא מעשה אסור "
ועוד :
"במקרה שבפנינו, עציר המצוי בתנוחת "שבאח" נתון להשמעה רצופה של מוסיקה רועשת. כלום אמצעי זה הוא בגדר סמכות החקירה הכללית?. גם כאן, תשובתנו היא בשלילה. מוסיקה בעוצמה חזקה לאורך זמן ממושך גורמת סבל לנחקר. כך, ביחוד עת הוא כבול למקומו בתנוחה לא נוחה, וראשו מכוסה. השימוש באמצעי זה הינו פסול. אין הוא עומד בגדרי סמכותה של חקירה הוגנת ויעילה. מוסיקה בעוצמה חזקה היא אמצעי האסור בשימוש במתכונת שהוצגה בפנינו."
אכן , התפיסה בשיקול הדעת השיפוטי , הינה כזו , שישנם תחומים , עקרונות , אורחות מוסר וצדק ( משמע , תכליות אובייקטיביות ) שאין להרהר אחריהן , ואין בהן כלל איזונים ( כמצויין לעי"ל ממש באותו הפס"ד ) .
אדוני בחר ולא בכדי , בעינויים לניטרול פצצה מתקתקת או חקירה בכלל ( וגם כך כמוכח לעי"ל הופרך הדבר ) והתעלם מהמחשות הנוגעות למעשי עבריינות בעליל . ואם אדוני מוכן להוציא מידע לגבי פצצה מתקתקת , באמצעות עינויים ומכות חשמל , הרי הדרך קצרה גם לעבריינים מחליאים , והאמן לי, פתגם יפה ועתיק גורס :
אשרי וטוב לו לאדם , שלא התבונן פנימה ולא ראה למה סוגל באם ינתן לו........ האמן לי עו"ד שבתאי , מניסיון חיים אכזרי :
מי שלא עוצר בכתום , לא עוצר באדום , ובסוף לא עוצר כלל וכלל ........
ואביא עוד דוגמא מדבריה של ע. ארבל שופטת העליון :
"העיון במבחן המידתיות (במובן הצר) מחזיר אותנו למושכלות ראשונים עליהם מתבססת הדמוקרטיה החוקתית שלנו וזכויות האדם מהם נהנים הישראלים. מושכלות אלה הינם כי המטרה אינה מקדשת את האמצעים; ... הדמוקרטיה שלנו מתאפיינת בכך, שהיא מציבה גבול ליכולת לפגוע בזכויות האדם; כי בבסיסה עומדת ההכרה כי סביב לפרט נבנית חומה המגינה על זכויותיו, אשר גם הרוב אינו יכול לפרוץ לתוכה" (עניין חוק האזרחות, פסקאות 75 ו- 93 לפסק דינו של הנשיא ברק). ( עדנה ארבל ב – בג"ץ 2887/04 , סלים אבומדיגם נ' מינהל מקרקעי ישראל ) . "
אכן כדבריה , סביב לפרט , נבנית חומה המגינה על זכויותיו , אשר גם הרוב אינו יכול לפרוץ לתוכה .
ומאידך זיל גמור .
לגבי הטיעון השני , לא הבאת שום נימוק עיניני על קוצו של יוד , למעט , תיבות מעין פוגעניות הנוגעות לבורות . הרי הערבים הישראלים , מזדהים בעליל עם המרים שבאוייבנו . כיצד תכחיש זאת ? האם הם במעמד זהה ל – "גרמנים בני דת משה " בגרמניה שלפני עליית הנאציזם . אני תמה עליך !! האם הם נתפסים כישראלים בני דת מוחמד ? בוודאי שלא !! יהודי בצבא גרמניה יכול להילחם ביהודי בצבא רוסיה . עדיין , גם אם יש בינהם אחוות דת לצורך העינין , היהודי הגרמני לא מזדהה עם מדינת רוסיה אלא עם הדת של היהודי מנגד . ואילו הערבים הישראלים , תומכים במוצהר במדינות לאום ומשטרים מרכזיים במדינות אוייב , במוצהר וביודעין !!! כך דרוזים בגולן עם משטרו של אסד , כך ערבים ישראלים עם הרשות ואזרחיה , ותקצר כאן היריעה ....... תמוה ביותר !!
תודה .......
אנונימי, אני באמת תמה עליך.
השבמחקהאומנם בחרתי בדוגמא הממעיטה ? בחרתי בדוגמא המורכבת, שלא נדונה על ידי בג"ץ באופן שמבהיר היטב את עמדתו של המשפט הישראלי, שתאפשר לך להגן על עמדתך באופן ענייני. הייתי יכול לסיים את הדיון בינינו עוד בפתיחתו בהבאת בג"ץ 769/02 הוועד הציבורי נגד העינויים בישראל נ' ממשלת ישראל ואחרים, בו קבע בית המשפט הגבוה לצדק של ישראל כי חיסולים ממוקדים הם מותרים ובלבד שהם נעשים באופן מידתי: "הגישה של המשפט הבינלאומי המנהגי החלה בסכסוכים מזויינים בעלי אופי בינלאומי הינה, כי אזרחים מוגנים מפני תקיפתו של הצבא. עם זאת, הגנה זו אינה קיימת כלפי אותם אזרחים 'ולמשך אותו הזמן בו הם נוטלים חלק ישיר במעשי האיבה' (סעיף 51(3) לפרוטוקול הראשון). פגיעה באזרחים אלה, גם אם תוצאתה מוות, מותרת היא, ובלבד שאין אמצעי שפגיעתו בהם פחותה, ובלבד שאינם נפגעים אזרחים תמימים שבקרבתם. הפגיעה בהם צריכה להיות מידתית. מידתיות זו נקבעת על פי מבחן ערכי הבא לאזן בין התועלת הצבאית לבין הנזק האזרחי. נמצא, כי אין בידינו לקבוע כי פגיעה מונעת היא תמיד חוקית, כשם שאין בידינו לקבוע כי היא לעולם אינה חוקית. הכל תלוי בשאלה אם אמות המידה של המשפט הבינלאומי המנהגי באשר לסכסוך מזויין בינלאומי מאפשרות אותה פגיעה מונעת אם לאו" (פסקה 60 לדברי הנשיא ברק, כתוארו אז).
אם אכן היית מתעמק בקריאת בג"ץ 5100/94 (לעניין העינויים, קישור בתגובתי הקודמת), היית מבין שהקביעות לגבי המותר והאסור הן לגבי החוק הקיים אותו מפרש בית-המשפט, והיית קורא את דבריו הבאים של הנשיא בקר (כתוארו אז, פסקה 39): "פתחנו את פסק דיננו בתאור המציאות הבטחונית הקשה בה מצויה ישראל. בחזרה למציאות זו נסיים את פסק דיננו. מודעים אנו לכך כי פסק דיננו זה אינו מקל על ההתמודדות עם מציאות זו. זה גורלה של דמוקרטיה, שלא כל האמצעים כשרים בעיניה, ולא כל השיטות בהן נוקטים אוייביה פתוחות לפניה. לא פעם
נלחמת הדמוקרטיה כאשר אחת מידיה קשורה לאחור. חרף זאת, ידה של הדמוקרטיה על העליונה, שכן שמירה על שלטון החוק והכרה בחירויות הפרט, מהוות מרכיב חשוב בתפישת בטחונה. בסופו של יום, הן מחזקות את רוחה ואת כוחה ומאפשרות לה להתגבר על קשייה. עם זאת תיתכן עמדה הגורסת שהקשיים הבטחוניים הם רבים מדי, וכי נדרשת הסמכה לנקיטה באמצעים פיזיים במהלך החקירה. אם אמנם כך יוחלט - ואך טבעי הוא שבעניין זה איננו נוקטים בשלב זה כל עמדה - כי אז ההכרעה בשאלה אם ראוי לה לישראל - בשל קשייה הבטחוניים - לאפשר אמצעים פיזיים בחקירותיה, ובשאלת היקפם של אותם אמצעים - החורגים מכללי החקירה 'הרגילה' - היא שאלה שההכרעה בה צריכה להיעשות על ידי הרשות המחוקקת, המייצגת את העם. כאן צריכים להישקל השיקולים השונים. כאן צריך להתנהל הדיון הנוקב. כאן יכולה להתקבל החקיקה הנדרשת, ובלבד, כמובן, שחוק הפוגע בחירותו של הנחקר יהיה 'הולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש' (סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו)."
עיניך הרואות - דוגמא ממעיטה לשיטתך או הדוגמא הקיצונית לשיטתך - כך או כך - בשיטת המשפט הישראלית, ההכרעה, בסופו של דבר, היא על פי מבחן המידתיות. הרוב יכול גם יכול להבקיע את חומת הזכויות של הפרט, אם נחקק חוק המסמיך את הרשות לעשות כן, והחוק עומד במבחן פסקת ההגבלה של חוקי היסוד, שבלבו מבחן המידתיות.
לגבי הטיעון השני, אני מציע לך להחליט מהי עמדתך. האם אתה סבור שהציפיה מערביי-ישראל לגיוס לצבא היא לא הוגנת כלפיהם, או לא הוגנת כלפי המדינה ? תגובה אחת קודם הסברת בחירוף נפש מדוע ערבי לעולם לא ירצה להתגייס נוכח האפליה הקשה ממנה הוא סובל - "אתה היית הולך להתגייס ? ברור שזו מחשבה מגוחכת בעליל !! "
השבמחקעכשיו אתה מצהיר הצהרה הפוכה שמתייגת את כל ערביי-ישראל תוך התעלמות מהמציאות. מציאות שבה רבים מקרב קבוצת הערבים המקופחת ביותר המדינה - הבדואים - מתגייסים ומשרתים בצבא. מציאות בה יש לא מעט מתנדבים ערביים מקרב כלל הציבור הערבי לשירות צבאי (ראהדוגמא משנת 2000 ועוד דוגמא משנת 2012).
ועיקרה של ההצהרה הזו - בדבקותך הנמשכת בהתעלמות מהעובדה שהצעת החוק שנדונה בפוסט הזה דנה בשתי חלופות של תרומה לחברה: שירות צבאי או שירות לאומי. מדוע אתה מקפיד להתעלם מהאפשרות של תרומה של ערביי ישראל לחברה הישראלית בקהילותיהם הם, באמצעות שירות לאומי ?
ואחרון - קשה לי להחליט אם הבורות שלך בכל הנוגע לדרך בה נהגו ביהודים בעולם מזעזעת אותי יותר או מעציבה אותי יותר. אני באמת מציע לך לקרוא קצת על הנושא. למשל -
על היחס כלפי חיילים יהודיים ברומניה במלחמת-העולם השניה
על יחסה של הארמיה קריובה הפולנית כלפי היהודים במלחמת-העולם השניה
ואידך זיל גמור.
שים לב עו"ד שבתאי .......
השבמחקאני לא מבין כלל , למה אתה מנסה לתייג אותי , במקום להבין את דברי . הנה , בוא אצטט דבריך שלך ממש :
" אבל חשוב מכל אלה: המדינה מאפשרת לכל אוכלוסיה שהיא לשרת בצבא או בשירות לאומי. אף גוף ציבורי אינו מונע מאזרח המדינה לבחור את הבחירה הזו. גם בני אותן קבוצות באוכלוסיה יכולים לשרת שירות צבאי או לאומי. יש אף ביניהם העושים זאת. "
הרי אמירה זו , כפי שטענתי והוכחתי , אינה מגלמת הבנה או חמלה או אנושיות כלפי המגזר הזה ובכלל מבחינה אוניברסאלית . ושוב , יש בכך מעין " נוהל שכן " . התפיסה כלפיהם הינה בתקשורת או בקרב חלקים מן הציבור , בטח שלהם סובייקטיבית , שהם מעין גיס חמישי . ולכן , מחמת בעיות בטחוניות , הם מודרים תדיר – מעבודה , מעמדות כוח , נחשדים בבידוקים בנמל התעופה וכו.......
ואם כך , בלי קשר לנגד או בעד ( תתבגר ) הרי שמנקודת הראות שלהם , אפילו היה ערבי רוצה , ורוצה מאוד לשרת , הרי ברור שהוא לא יכול להניח שיקבלו אותו כשווה , או כחייל מן היישוב או מן השורה . הכל גם ביחס לעמדה של הקהילה שלו כלפיו ( והשווה למשל חרדים המשרתים בצבא , כמה הבעיות עצומות ....) .
לכן , אין הדבר הוגן ואנושי , להניח , שזו חובתם , ומתחמקים הם ממנה .באשר התפיסה הציבורית והממסדית כלפיהם , הינה של דה יורו אזרחים , אבל דה פקטו , רחוק מאוד . ברור כשמש הדבר !! זה לא עושה אותי פרו ערבי או אנטי ערבי , אלא מתאר מצב בפשטות !!
אולי דוגמא פשוטה תמחיש לך הנקודה :
האם אדם יכול להעיד נ' עצמו בחקירה או משפט פלילי . כידוע לך , זכותו להימנע . מדוע זה ? בין היתר , מכיוון שהמחוקק מכיר במצב זה כמצב אשר פוגע קשות באוטונומיה של הפרט ומשפילו לירות לעצמו ברגל או ללכת נגד עצמו בשרו ודמו באופן שיחרוץ את גורלו לשבט , או ביכולתו להתגונן בצורה סבירה ממילא . אדם אשר מעיד נ' עצמו , הרי מעשה זה אינו אנושי בעליל ( וכנ"ל מאותן סיבות , הורים נ' ילדים וכו...... הכל פי הידוע לך ...... ) .
לגבי שאר הנקודות , אני תמה כיצד אתה בציניות תוהה מאיפה אביא מובאות , אני מביא לך אותן מפורשות , ואתה יושב , קורא , מבין , קולט , מתיחס, וסותר בעליל . הרי אני מביא לך ציטוט של ע. ארבל , שופטת בעליון , שגורסת באופן חד משמעי , ואתה מקשה ומתנה ?
טוב שלפחות עם המובאות כמובאות אתה לא יכול להתווכח , וחבל שזמני קצר כרגע , באשר עוד כמה עשרות מובאות , היו משכנעות אותך לחלוטין . אגב אתה מבלבל בין סיכול ממוקד , לבין עינויים , בין לחץ מתון , למכות חשמל . אבל זמני קצר כרגע .......
תודה .......
אנונימי,
השבמחקעובדתית - יש ערבים הרוצים לשרת - ומשרתים.
תאורטית - השאלה כיצד חלק מהציבור (הפחות נאור) תופש אותם איננה קשורה לעניין כלל ועיקר.
יהודים שהיו במצב גרוע יותר בעבר מערביי-ישראל בחרו לראות בהתגייסות לצבא את חובתם, ועשו את כל שיכלו כדי לזכות ביחס של שווים.
ההנחות המובלעות בתוך ההתייחסות שלך אל הערבים הן אכן גזעניות ואנטי-ערביות, ועיקרן בכך שאתה מטיל ספק בנכונותו ומחוייבותו של הציבור הזה לצאת למאבקים חברתיים תוך הקרבה עצמית ומבט לטווח הארוך באופן שמזכיר את הנכונות של היהודים בניכר או של השחורים בארה"ב.
הקשר שמצאת לחסיון כנגד הפללה עצמית הוא בוודאי עמוק ומשמעותי בעיניך. צר לי, אבל אני לא רואה שירות לאומי כמקביל לחקירה פלילית.
לגבי שאר הנקודות - הציטוטים שלך עצמך הם מפסק-דין שבו נקבע שההכרעה היא מידתית. מדוע כל-כך קשה לך להבין זאת ? האם טרחת לשוב ולקרוא את פסק-הדין עד תומו, בהתייחס לאמירה החד-משמעית של הנשיא ברק ?
ובאשר לציטוטך של כבוד השופטת עדנה ארבל, כדאי שתתרכז כשאתה מצטט: מדובר בציטוט של הנשיא ברק (כתוארו אז) מ בג"ץ האזרחות (פסקה 93). לו היית קורא את מלוא הציטוט במקורו, היית מבין שמייד לאחר הרטוריקה התקיפה של הנשיא ברק הוא עוסק ביישומים של מבחן המידתיות... (ואם אתה מוטרד מספיק מהפרטים כדי לתמוה מדוע הרטוריקה שלו נראית כפי שהיא נראית, ההסבר הוא פשוט ועצוב: מדובר בפסק דין בו מצא את עצמו, הנשיא ברק (כתוארו אז) למרבה צערו, במיעוט, ואני מציע לך לקרוא קצת יותר על הההתנהלות שמאחורי הקלעים סביב אותו עניין, למשל בספרה של נעמי לויצקי, 'העליונים', בעמודים 116-136).
בקיצור - מובאותיך - לאו מובאות הן, בהעדר קשר בין הטענות שלך לבין האמור במובאות. הפגנת לאורך השיחה בינינו חוסר נכונות להתעמק, לעיין ולהקפיד בפרטים, ואינך מצליח לעקוב אחרי התייחסותי לדוגמאות אותן אתה מעלה, ולגביהן אתה מבקש התייחסות.
אין בכוונתי להמשיך ולהתדיין עם מי שאיננו מסוגל להתדיין.
בוודאי לא עם מי שאיננו מסוגל להתייחס לטענות המועלות לפניו באופן ענייני.
תגובות נוספות משלך שלא יהיה בהן מאמץ של ממש לקיים דיון רציני יימחקו.
לך ולמד.
אתן לך עוד רמז דק / עבה , ודי לחכימא ברמיזה . ישראל חתומה ומאושררת על האמנה נגד עינויים . משמע , האמנה מוחלת לדין הפנימי , כאילו הייתה הוראת חוק לכל דבר , וכך סעיף 2 ( 2 ) לאמנה :
השבמחק2. No exceptional circumstances whatsoever, whether a state of war or a threat of war, internal political instability or any other public emergency, may be invoked as a justification of torture.
ובתרגום לעברית כך :
ב. אין להיאחז בנסיבות חריגות, בין אם מצב מלחמה או איום במלחמה, אי-יציבות פוליטית פנימית או מצב חירום אחר, כצידוק לעינויים.
אם גם זה לא ישכנע אותך , שיש גבול למידתיות או מקרים של אי רלבנטיות ( אפרופו עינויים ,שב"כ , לחץ בחקירות וכו....) , הרי ממילא אנו עוסקים מעיקרו בבזבוז זמן .........שהרי הבנתך את תחום המשפטים חסרה מיצוב של מושכלות יסוד חיוניות ביותר .
תודה
אנונימי, הסיפא שלך היא self-descriptive אבל מאחר והרישא של דבריך מעידה על נסיון להתעמק, אנסה לעזור לך כדי שתתאמץ קצת יותר:
השבמחקקרא את הגדרת "עינויים" בסעיף 1 לאמנה (נוסח עברי,נוסח אנגלי).
הרהר על משמעות הבחירה של המנסחים במילים "כאב או סבל חמור" ועל משמעות האמירה "אין הוא כולל כאב או סבל הנובעים מעיצומים על-פי חוק, טבועים בהם או נלווים אליהם" (אולי זה יקל עליך להבין חלק מהדקויות של חלק מדברי השופטים בבג"ץ העינויים); הרהר בעובדה ש
ועדת לנדוי ישבה על המדוכה *אחרי* שישראל חתמה על האמנה , ובכל זאת קבעה את המצוטט בפסקה 16 ל בג"ץ העינויים:
'מקום בו יש הכרח בהשגת מידע לשם הגנה על חיי אדם, יוכל החוקר להפעיל לחץ פסיכולוגי ו"מידה מתונה
של לחץ פיזי" (שם, בעמ' 328). הפעלת מידה זו של לחץ פיזי, שאין בה התעללות או עינוי של הנחקר והיא
מידתית לסכנה, תקים לחוקר סייג מפני אחריות פלילית, הוא סייג ה"צורך". הוועדה סברה, כי מסקנה זו אינה
עומדת בסתירה למשפט הבינלאומי וכי היא משקפת גישה התואמת את שלטון החוק ואת הצורך בשמירה על
ביטחון המדינה ואזרחיה. הוועדה הכפיפה היתר זה של שימוש ב"מידה מתונה של לחץ פיזי", בין היתר,
להנחיות שנקבעו בחלקו השני (והחסוי) של הדו"ח ולפיקוח גורמים שונים בשב"כ ומחוץ לו. המלצות הוועדה
אושרו על ידי הממשלה.'
שמת לב למימד המידתיות בדברי הוועדה ? שכחת שמלומד בעל שיעור קומה בינלאומי בדיני המשפט הבינלאומי כמו אהרון ברק, יחד עם הרכב שופטים מכובד, קבע שהממשלה יכולה לקבוע סמכות בחוק לעינויים ובלבד שתהיה מידתית ? ובכל זאת אתה משוכנע שאתה מבין יותר ?
לך ולמד.
self descriptive was a compliment. i stopped writing a blog because of jackasses like the one harrassing you, zutot. if i were you, i would have blocked him after the 2nd response. some people just do not deserve the attention.
השבמחקאנונימי-השני, למרבה הצער, במקרה הספציפי הזה, הצדק עמך.
השבמחקעם זאת, כבר היו בבלוג הזה דיונים לא-רעים שהתפתחו אחרי התחלה מקרטעת.
קיוויתי שגם כאן יקרה הדבר, אך בן-שיחי בחר את שבחר...
למען כבודו של אנונימי-הראשון הסרתי את התגובה שהגיב לאחר 18:23.
תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.
השבמחקאנונימי, גם התגובה הזו הוסרה.
השבמחקבעוד שהתגובה הקודמת הוסרה אחרי האזהרה המפורשת "תגובות נוספות משלך שלא יהיה בהן מאמץ של ממש לקיים דיון רציני יימחקו", הרי שהתגובה האחרונה הוסרה בהיותה טרוליזם לשמו.
לא חבל על השחתת זמנך באופן הזה ?
לך ולמד!
ואלה, עו"ד שבתאי, סחטיין על הסבלנות שהיתה לך עם האנונימי הזה. אני כבר הייתי מגלגל אותו מזמן מכל המדרגות. ותודה על פוסט יפה מאלף ונכון. פשוט נכון !
השבמחק