הופתעתי לשמוע אנשים רציניים שעדיין סבורים שהפשרה המוצעת בנוגע לשינוי הדרך למינוי השופטים היא סבירה שכן היא תחזק את הפרדת הרשויות.
כבר כשנתקלים בשמו של החוק המוצע, המתיימר לחזק את הפרדת הרשויות, קשה שלא להרים גבה, שכן בנוסח הצעת החוק כפי שפורסם לקריאה ראשונה הוצהר כי -
"השינויים המוצעים בהרכב הוועדה ובסדרי עבודתה נועדו לחזק את ההשפעה של נבחרי הציבור – נציגי הרשות המבצעת ונציגי הרשות המחוקקת – לעומת הגורמים האחרים החברים בה."
האומנם חיזוק ההשפעה של נציגי הקואליציה בעיצוב דמותה של הרשות השופטת הוא דרך לחזק את הפרדת הרשויות?
נדמה שכבר בנקודה הזו, של אי-התאמה בין הדרך שבה הדברים מוצגים לבין תוכנם, אפשר וצריך לעצור ולחשוב על הדברים מחדש.
גרוע מזה, כל המעיין בהצעת החוק בנוסחה לקריאה ראשונה או בנוסחה החדש נוכח לדעת שמדובר ביוזמת חקיקה שנועדה להעניק שליטה מלאה לקואליציה בועדה למינוי שופטים. שליטה מלאה, ולא הגברת השפעה. ושוב - אי-התאמה בין הדרך שבה הדברים מוצגים לבין תוכנם המעלה חששות גדולים שמישהו מנסה להטעות את הציבור.
וכל הרואה את השינויים שעברה ההצעה מאז הנוסח לקריאה ראשונה לנוסחה החדש, אינו יכול שלא להגיע למסקנה שהדרך איננה חשובה למנסחי ההצעה. רק התוצאה - השתלטות פוליטית על תהליך המינויים של השופטים במדינת ישראל. והשתלטות כזו, תוך הסרת כל האיזונים והבלמים בתהליך האמור, איננה דמוקרטית.
לפני שאתייחס לנוסח הפשרה האחרון, ומדוע הוא בעצם מוכיח, בצורה הברורה ביותר, שכל כוונת התיקון היא השתלטות של הקואליציה על הרשות השופטת, נזכיר את הבעיות המהותיות, שכל אחת מהן, לכשעצמה, מוסיפה עוד נדבך לא-דמוקרטי לתיקון הזה:
- העדר חסם אחר כתחליף לשינוי ההרכב של הועדה: עצם הדרך שבה שר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, שמחה רוטמן, בחרו לטעון בראיונות, בצורה חוזרת ונשנית, שהתשובה לפירוק האיזונים והבלמים שהם מקדמים היא בכך שאפשר לסמוך עליהם . האומנם הם לא מבינים שגם אם כוונותיהם שלהם טהורות, ייתכן שמי שיגיע במקומם בעוד כמה שנים לא יהיה עם כוונות כאלה? האומנם האם מצפים ממי שמכיר את ההיסטוריה של נפילתן של דמוקרטיות לקבל טיעון כזה ברצינות ? ובעיקר – איך זה שהם לא חושבים על שום איזון או בלם אחר שאפשר להציע במקום זה שהם מבקשים להסיר?
- הטענה השקרית שהקואליציה יכוללה להוות סוג של חסם: השניים, כל אחד בדבריו הוא, הגדילו לעשות, ובחרו להסביר שהקואליציה עצמה היא סוג של חסם. איך אפשר לטעון טענה כזו לגבי הגנה תאורטית עתידית, כאשר כבר היום אנחנו רואים קואליציה הומוגנית בצורה שהיא חסרת-תקדים? זו קואליציה שאין בה איזון מהסוג שהשניים מדברים עליו של שיח פנימי ובלימות הדדיות. נהפוך הוא, ככל שעובר הזמן, כך מתברר שזו קואליציה שמשתיקה כל קול מתוכה המבקש להשמיע דעה אחרת. הדברים חריפים, אבל אסור להתעלם מהם. לא יתכן שאדם ידבר על מנגנון הגנה דמוקרטי כאילו הוא נוכח, בזמן שהוא עצמו יודע שהמנגנון איננו קיים במציאות בה הוא דובר.
- העדרו של דיון דמוקרטי במסגרתו ניתנת התייחסות ראויה לחששות המועלים על ידי המתנגדים: כתבתי לא מזמן שבהחלט יש מקום לדון בכל הסוגיות שמטרידות את יוזמי הרפורמה המשפטית, אבל ציינתי אז - "מדינת ישראל לא צריכה דיונים שטחיים והחלטות חפוזות. היא זקוקה לדיון יסודי, שיאפשר לכל מי שירצה בכך לבטא את עמדתו ביסודיות. דיון שיאפשר ליבון של השקפות-עולם ומחלוקות. ואז? אז היא צריכה לקבל הכרעות בצורה שתאפשר קונצנזוס לשנים רבות."
למרות הזמן שהוקדש לדיונים ברפורמה המשפטית, בגלל ריבוי הנושאים, לא ראינו דיון רציני בכל נושא ונושא.
גרוע מכך, ככל שעובר הזמן, כך מתברר שאין כאן שיח. נציגי הקואליציה, ובראשם שר המשפטים ויו"ר ועדת חוקה מסרבים להתייחס ברצינות לחששות שהובעו בפניהם על ידי חברי האופוזיציה, על ידי מומחים מתחומים שונים, ועל ידי מאות אלפי אזרחים ישראליים מודאגים שיצאו להפגין.
ואז, בצער רב, אנחנו נאלצים להגיע אל נוסח הפשרה האחרון. אי אפשר לקרוא את הצעת 'הפשרה' ולא להתחלחל. שכן ההצעה הזו איננה הצעת פשרה.
זהו מנגנון היכול לאפשר השתלטות פוליטית על בית המשפט העליון. מנגנון שאין שום דרך לעוצרו, מרגע שהקואליציה תבחר להשתמש בו.
עצם הניסוח האחרון, המתואר כ'פשרה', הוא מצג-שווא. הטענה כאילו הקואליציה מבקשת להסתפק רק במינוי של שני שופטים מטעמה ואז תאפשר המשך מינויים מתוך מצב מאוזן יותר היא טענה מסוכנת ביותר.
מדוע?
שכן - שני שופטים + ביטול שיטת הסניוריטי למינוי נשיא ביהמ"ש העליון = כל מה שצריך כדי להשתלט על ביהמ"ש העליון. לא השתלטות עתידית. השתלטות באוקטובר 2023.
- חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, קובע בסעיף 26 כי "בית המשפט העליון ידון בשלושה " (אלא אם נשיא ביהמ"ש העליון יקבע אחרת, ולמעט בסוגיות בהן די בדן יחיד)
- נשיא/ת העליון קובעת את ההרכבים בכל הדיונים החשובים
ואם אכן יתממש החזון הנורא של הקואליציה המבקשת להשתלט על הרשות השופטת, הרי שבאותו זמן תתכנס לה הועדה למינוי שופטים מכוח סעיף 4 המתוקן לחוק יסוד: השפיטה.
הועדה הזו תבחר לה, בהתאם להוראות התיקון "שני מינויים – על דעת רוב חבריה".
רוב חבריה הם 6 מתוך 11 ומשמעות הדבר הוא ש-3 שרים ו-3 חברי הכנסת מסיעות הקואליציה יחליטו מי יהיו שני השופטים החדשים שימונו לעליון.
באותה הזדמנות, ימנה אותו רוב של 6 מתוך 11, בהתאם להוראת סעיף 4(ו)(2) המתוקן, למנות את נשיא/ת העליון הבא/ה.
כך למשל תוכל הועדה למנות מתוך הקואליציה לשופטי ביהמ"ש העליון שני חברי-הכנסת שהם גם עורכי-הדין עם הותק הנדרש. אולי שניים מהרשימה הבאה ?
- יו"ר הכנסת, ח"כ אמיר אוחנה
- ח"כ טלי גוטליב,
- השר המשפטים, יריב לוין
- יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, ח"כ שמחה רוטמן
באותו דיון היא גם תמנה את אחד משני השופטים האלה לנשיא ביהמ"ש העליון.
קל לדמיין איזה מותב ייקבע על ידי נשיא/ת העליון העתיד/ית בכל דיון שהקואליציה רואה בו חשיבות.
וקל לדמיין את פסקי-הדין שיוציא תחת ידיו כל הרכב כזה, בו יובטח לשופטים שמינתה הקואליציה רוב של 2:1.
הקואליציה גם לא תצטרך לחשוש מדיון נוסף שהרי ההכרעה בדיון נוסף היא או על ידי ההרכב עצמו, או על ידי נשיא/ת העליון.
התרחיש הזה, שכיום איננו אפשרי בגלל שהרכב הועדה למינוי שופטים מאלץ את הקואליציה לבוא בדין ובדברים עם השופטים ועם נציגי הציבור (נציגי לשכת עורכי הדין), יהיה אפשרי בהחלט ביום שאחרי מעבר התיקון.
קשה שלא להשתחרר מהתובנה שזהו ההסבר הסביר היחיד לקצב המטורף שבו קודמה הרפורמה הזו עד כה. הקואליציה חייבת להיות מוכנה עם החוק המתוקן לקראת אוקטובר.
למותר לציין שגם אחרי המינוי של השופטים האלה התיקון הזה ישמש לעוד מטרה: הצעד האפשרי הבא הוא החלפת נציגי השופטים בועדה למינוי שופטים. עם הרוב הזה, הועדה למינוי שופטים תהיה בשליטה מלאה של הקואליציה לכל מינוי שתרצה בו.
והרי היו כל-כך הרבה חלופות אפשריות אחרות לשינוי שיטת מינוי שופטים, אם הרעיון המארגן היה החלשת השפעתם של השופטים המכהנים ולא לקיחת שליטה על ידי הקואליציה.
כל-כך הרבה חלופות אחרות יכולות לאפשר שינוי תוך שמירת האיזונים הדמוקרטיים. אפשר היה להקים ועדה ציבורית למינוי שופטים שתורכב מדיקני הפקולטות למשפטים. אפשר היה להקים ועדה ציבורית שתורכב מזוכי פרס ישראל לדורותיהם (או רק הזוכים מאז שנת 2015, או בשבע השנים האחרונות, אם יש חשש שקודם לאותה שנה הפרס ניתן תוך הטיה כלשהיא). וכן, אפשר היה גם להרכיב ועדה ציבורית של פוליטיקאים, אבל עם הרכב שמשמר את הנחת המוצא של דמוקרטיה: חלוקת כוח הוגנת, מהסוג שיהיה מקובל על כל הצדדים בכל שינוי אפשרי של יחסי הכוח בעתיד.
עובדת ההתנהלות החפוזה והלא רצינית של קידום הרפורמה הזו (שמודגמת היטב בפערים בין הנוסחים השונים), העובדה שבמקום לשקול חלופות נשמר כאן לאורך כל הדיונים מאז תחילתם עיקרון אחד: מינוי השופטים בשליטת הקואליציה,
והעובדה שככל שעובר הזמן הולך ומתברר שההסבר האפשרי היחיד לעמדות שמבטאת הקואליציה הוא הרצון להשתלט על ביהמ"ש בכוח, מביאה למסקנה אחת ויחידה: זו רפורמה שתכליתה השתלטות פוליטית על הרשות השופטת.
ואת זה אי אפשר לקבל במדינה דמוקרטית.
ונסכם בדבריו של ח"כ יעקב שפירא במסגרת הדיון לקראת קריאה שניה ושלישית, של חוק השופטים, תשי"ג-1953, אותו חוק בו נקבע הרכב הועדה מאז ועד היום:
"אדם נבון העושה חשבון ארוך, יידע שלאורך ימים יותר חשוב לשלמות המדינה, שבתי המשפט לא יהיו תלויים בממשלה, ושהממשלה לא תוכל לצוות על בתי המשפט, כי על ידי כך בתי המשפט רוכשים את אמונו של העם. הממשלה הסתלקה מרצונה הטוב מהסמכות שיש לה היום, ויכלה לקבוע גם לגבי העתיד, למנות את השופטים, והעבירה זאת למעשה לוועדה, שהרוב בה - לפי הצעת ועדת החוקה - אינו לא של הממשלה ולא של תומכי הממשלה ; הרוב הוא 3 שופטים של בית הדין העליון ושני נציגים של הסתדרות עורכי הדין" (עמוד 2436 לדברי הכנסת (עמ' 6 לקובץ PDF))
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה