הסכמים קואליציוניים מפורטים מדי ומחירם

במסגרת הליכי הקמת הממשלה החדשה, הונחו ההסכמים הקואליציוניים על שולחן הכנסת אתמול. 

כידוע החובה לפרסם את ההסכמם הקואליציוניים קבועה בסעיף 1 לחוק הממשלה, התשס"א-2001: 

"פרסום הסכמים
1. (א) נעשה הסכם בכתב בקשר לכינונה של ממשלה או בקשר להבעת אי אמון בה או בקשר להצבעה על חוק התקציב, או בקשר לצירוף שרים נוספים לממשלה לאחר כינונה, או בקשר למינויו של סגן שר, ימסרו הצדדים להסכם את נוסחו המלא למזכיר הכנסת, בתוך שלושה ימים מיום החתימה ולא יאוחר מ-48 שעות לפני יום הבחירות או מ-24 שעות לפני כינון הממשלה או ההצבעה בכנסת או ההודעה לכנסת, לפי הענין; במנין הימים והשעות לא יבואו בחשבון ימי מנוחה או שבתון על פי חיקוק; נעשה הסכם מטעם רשימת מועמדים לכנסת, ימסרו אותו הצדדים להסכם מיד למזכיר הכנסת.

(ב) מזכיר הכנסת יביא מיד לידיעת חברי הכנסת, ובתקופה של בחירות לכנסת – גם לידיעת באי כוח רשימות המועמדים, כל הסכם שנמסר לו לפי סעיף זה.

(ג) לאחר המועד האמור בסעיף קטן (א) לא ייחתם הסכם בקשר לענינים האמורים בו, אלא אם כן נקבע מועד חדש לאותו ענין, המאפשר פרסום ההסכם כאמור בסעיף זה."

העובדה שכל ההסכמים הקואליציוניים מפורסמים באתר הכנסת  מאפשרת לאזרח המתעניין לעלעל בהם ולהתרשם מהיבטים שונים (ומשונים בהם). 

הופתעתי מאורכם של ההסכמים הקואליציוניים שהונחו על שולחן הכנסת ותהיתי האם אכן יש כאן מגמה של גדילת היקפם. 

בחינת ההסכמים של הקואליציה הנוכחית, העלתה את הנתונים הבאים:  

• הליכוד - הציונות הדתית: 29 עמודים 
• הליכוד - עוצמה יהודית:  23 עמודים 
• הליכוד -נעם:   13 עמודים 
• הליכוד-ש"ס: 37 עמודים 
• הליכוד-יהדות התורה: 31 עמודים
• נספח אגודת ישראל: 1 עמוד 

סה"כ: 134 עמודים 

בחינת ההסכמים הקואליציוניים של הקואליציה הקודמת העלתה את הנתונים הבאים: 

• ימינה- יש עתיד: 9 עמ' 
• יש עתיד-תקווה חדשה: 7 עמ' 
• יש עתיד-מרצ: 4 עמודים
• יש עתיד-העבודה: 6 עמודים
• יש עתיד - כחול לבן: 6 עמודים
• יש עתיד - רע"מ: 7 עמודים 
• יש עתיד - ישראל ביתנו: 5 עמודים 
• נספח חקיקה מוסכמת: 10 עמ' 
• נספח תקנון עבודת הממשלה 48 עמודים 
• סה"כ: 102 עמודים 

במבט ראשון, הפער לא גדול במיוחד, אבל בהתחשב בכך שרוב תקנון עבודת הממשלה מקביל לדרכי עבודת הקואליציה שבהסכמים שבקואליציה הנוכחית - וזה פער בין 12 עמודים (במצטבר) לבין 48 עמודים, הפער הוא כמעט כפול. 

עוד יש להעיר, בשולי הדברים, שהבשלות של הקואליציה הקודמת לגבש הסכמות בשלב הזה, ניכרת מאוד בהשוואה לקואליציה הנוכחית (סוגיה שלכשעצמה כנראה תעסיק בעתיד היסטוריונים של הפוליטיקה הישראלית). 

וכדי לנסות לבסס קו בסיס לאומדן של שתי הקואליציות, החלטתי לחזור אחורה אל הקואליציה שקמה ב2015 ולבחון את אורך ההסכמים דאז: 

• הליכוד - כולנו:  18 עמ'
• הליכוד-יהדות התורה 13 עמודים 
• הליכוד -ש"ס  14 עמודים 
• הליכוד-הבית היהודי 14 עמודים 
• נספח - הצעת החוק פרוייקטים לאומיים: עמוד אחד 

סה"כ: 60 עמודים 

(יצויין שאותה קואליציה התרחבה בהמשך ונחתם עוד הסכם קואליציוני עם ישראל ביתנו ב2016, ולאחר מכן נחתם הסכם נוסף ב2018, אבל המבט בפוסט הזה הוא על ההסכמים הנחתמים עם יצירתה של הקואליציה). 

ההשוואה בין היקפי המסמכים העומדים בבסיס הקמת הממשלה ה-37 בהשוואה לאלה העומדים בבסיס הממשלה ה-34 היא מאלפת. במיוחד בהתחשב בכך שאותן שותפות נדרשו להיקפים אחרים. כך, נדרשה השנה ש"ס ל205 סעיפים להסכם הקואליציוני עצמו (לא כולל נספחים), בעוד שב2015 נדרשו רק 101 סעיפים (שכללו גם את חלוקת התפקידים, בעוד שהשנה חלוקת התפקידים הועברה לנספח!). 

קשה שלא להניח שההסתמכות הזו על הסכמים מפורטים במיוחד, מבוססת על לקח התפוררות הקואליציה שמאחורי הממשלה ה-35 בעקבות התנערות הליכוד מההסכם הקואליציוני עם כחול-לבן בדבר הגשת תקציב. סביר להניח שגם התיאור של בנימין נתניהו, ראש הממשלה המיועד, כלא-אמין על ידי שותף לקואליציה, הביאה לנסיון זה לעגן ולפרט הסכמות. 

עם זאת, לבחירה בחוזים סגורים דווקא במצב שבדרך-כלל יטופל בצורה טובה יותר על ידי חוזה יחס בהכרח יהיו מחירים. כבוד השופט שטיין בע"א 7449/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (PDF, להלן "עניין ביבי נ' רכבת ישראל"; יצויין שלמרות הדמיון בשם, אין, ככל הידוע לי, קשר בין החברה לבין איש הציבור) עסק בהבחנה בין חוזי יחס וחוזים סגורים, ותיאר את חוזה היחס: "אשר הסכימו אהדדי לגבי מטרתו ונטלו על עצמם את התחייבות הבסיסית לקדמה, לא יכלו, לא רצו או לא השכילו לקבוע בו מתווה צעדים מדויק שבו כל אחד מהם אמור לצעוד כדי להגיע אל אותה מטרה משותפת. בדרך כלל". והרי זהו אופיה של הסכמה פוליטית. שהרי לא ההסכמה העקרונית כמוה ככיוון המעשי שעוד יצריך החלטות ממשלה ואולי גם חקיקה, ופעולות כאלה ואחרות שפרטיהן לא בהכרח מובררים דיים בשלב הזה של התכנון. 

הבחירה במבנה של "חוזה ממצה שכל תנאיו מוגדרים באופן ברור ונהיר, והוא איננו זקוק לפרשנות יצירתית" (כדברי השופט שטיין בעניין ביבי נ' רכבת ישראל), אומנם תגונן על הצדדים מפני נסיגה מהסכמות, אבל כשיגיע זמן המימוש, והתכנון הראשוני המפורט מדי יתנגש באילוצי-המציאות, ייאלצו הצדדים להסכים מחדש. וממילא, אם ההסכמה מחדש מחכה להם בעתיד, מה הועילו ההסכמות בהווה ? 

חשוב לעמוד על שלך

עודי מעיין בפסקי-הדין החדשים שפרסמה דוברת הנהלת בתיהמ"ש, והנה נתקלתי בת"ק 9324-02-14 פלוני ואח' נ' איקיוטק בע"מ ואח' העוסק בתביעה של אב ובתו הקטינה (בת ה-14) כנגד איקיוטק.

בתמצית: 
אזרח מקבל התראה במסגרתה הוא נדרש לשלם 1070 ש"ח בגין חוב שלכאורה יצרה בתו בשימושה בפלאפון.
האזרח נבהל אך איננו נכנע. הוא עומד על שלו ודורש הבהרות ופרטים בנוגע לדרישת החוב.
ההבהרות והפרטים לא נמסרים. האזרח מחליט לפנות לבית המשפט לתביעות קטנות.
האזרח זוכה בפסיקה הקובעת שההתראה נשלחה שלא כדין והמורה על פיצויים והוצאות לטובתו בסך של 1,300 ש"ח.


בהרחבה: 
איקיוטק, באמצעות עו"ד, שלחה אל הבת מכתב דרישה לתשלום חוב והתראה לפני נקיטת הליכים, בגין הירשמותה לשירות באמצעות הטלפון הסלולרי בהיותה בגיל 9. האב ובתו תבעו את איקיוטק בגין הטירחה שנגרמה להם בנסיונותיהם להתמודד עם המכתב ובגין עוגמת-הנפש שנגרמה לקטינה.

במהלך הדיון נקבע שלמרות הטענה על הפעלתו של זיהוי כפול בהירשמות לשירות, איקיוטק "לא הוכיחה שהתקיימו התנאים לחיוב". לא זאת בלבד, אלא שנציג איקיוטק בביהמ"ש לתביעות קטנות הסביר ש"הם שולחים התראות וברגע שמקבלים פניות מחייבים שטוענים כי המספר אינו שלהם הם בודקים את העניין מול חברת הסלולר." הסבר שבתגובה אליו הביעה כבוד השופטת רביע ג'באלי את תמיהתה: "מדוע הנתבעת לא בודקת שאכן התקיים השלב השני של הזיהוי הכפול לפני שהיא שולחת מכתב התראה? מדוע הבדיקה נעשית רק בדיעבד ורק לאחר קבלת פניה? "

תמהה ופסקה:

"הנתבעת לא הציגה ראיה בפני שהתקיים השלב השני של הזיהוי הכפול הן בדיון והן בכתב התביעה שכנגד אשר הוגש על ידה. הנתבעת גם לא הציגה ראיה אשר מלמדת על אופן חישוב החיוב עצמו. אשר על כן סבורני כי ההתראה נשלחה שלא כדין ובשל כך הנתבעת אחראית לנזק שגרמה ההתראה. 

מעבר לכך, ההתראה לא נשלחה בחלל ריק, התובע העיד כי בחיפושיו באינטרנט מצא חומר רב על הנתבעת ופורומים של נפגעי הנתבעת והדבר עורר בו בהלה. ב"כ הנתבעת אף הוא טען כי הנתבעת תבעה למעלה מ- 100,000 איש- כך שהפחד של התובע שמא הנתבעת תתבע אותו לא היה מנותק מהמציאות. 

במקרה דנן, ההתראה נשלחה שלא כדין והטילה פחד בלבם של התובעים מבחינה סובייקטיבית. אך גם, אובייקטיבית, אופן ניסוח ההתראה היה מטיל פחד בלב אזרח שומר חוק שטוען שאין לו חוב. 

התובע 1 ביקש פיצוי בסך של 1,000 ₪ בגין הוצאותיו, טרחתו ועוגמת הנפש שנגרמה לו ולבתו התובעת 2. סבורני כי סכום זה הנו סכום סביר אשר משקף את נזקי התובעים. לפיכך, אני מקבלת את תביעת התובעים במלואה ומורה לנתבעת 1 לשלם לתובעים סך של  1,000 ₪."

כן נפסקו הוצאות בסך 300 ש"ח לטובת האב ובתו. כמו כן נדחתה תביעה שכנגד שהגישה איקיוטק ללא קבלת רשות מביהמ"ש לתביעות קטנות.

המסקנה? חשוב לעמוד על שלך.

לקריאה נוספת

• פרשת איקיוטק בויקיפדיה
• דה-מארקר מדווח - איקיוטק תובעת אלפי שקלים מאלפי ישראלים עבור שירות סלולרי שאינו מוכר להם
• YNET מדווח - עו"ד שגבה עבור איקיוטק סיפר ש-100% מהאנשים אליהם פנינו התכחשו אל החוב
• הקלות הבלתי-נסבלת של גביית שירותים בסלולר
• נפגעי איקיוטק במועצה הישראלית לצרכנות (כולל: מה לעשות אם קיבלתם מכתב תביעה מאיקיוטק?)

אז יש לנו הפסקת-אש ?

"הארץ" מדווח על הסכם הפסקת-האש שהושג בין ישראל לארגונים הפועלים מרצועת-עזה בחסותה של מצרים. יש דיווחים שונים בתקשורת על ההבנות שעומדות בבסיס הפסקת האש, ובקריאה עצמאית במסמך ההסכמות כפי שפורסם על ידי הארץ, אפשר היה להתרשם על פער בין המפורסם לבין הכתוב.

על פי המסמך, הבנות הפסקת-האש הן:

1. ישראל מתחייבת לחדול מכל פעולות האיבה כלפי עזה, ובכלל זה חיסולים וכניסה לשטח הרצועה. 
2. הארגונים הפלסטיניים מתחייבים לחדול מכל פעולות האיבה כלפי ישראל, ובכלל זה שיגור רקטות לישראל והתקפות לאורך הגבול. 
3. 24 שעות מכניסת הפסקת-האש לתוקפה יטופלו (shall be dealt with) פתיחת המעברים; הקלת מעבר אנשים וסחורות; הימנעות מהגבלת התנועה החופשית של תושבים והפיכה למטרות של תושבים באיזורי גבול; פרוצדורות ליישום. 
4. יינתן מענה לנושאים אחרים שאולי יתבקש הטיפול בהם.
5. מנגנון היישום: תקבע שעה לכניסת הבנת הפסקת האש לתוקפן; מצרים תקבל ביטחונות (assurances) מכל אחד מהצדדים שהצד מתחייב למה שהוסכם; כל צד יחייב עצמו שלא לבצע כל מעשים שיפרו הבנות אלה. במקרה של השגות כלשהן (observations), מצרים - בתור נותנת החסות להבנות אלה - תקבל דיווח כדי לבצע מעקב. 

במסמכים כתובים ככלל, תמיד יש מרחב לפרשנות. כשזוכרים את נסיבות ניהול המשא-ומתן על הפסקת-האש הזו, ואת החשד הדדי בין הצדדים, אפשר להבין מדוע הלשון הלקונית מכילה בתוכה משמעויות רבות. החסרון של העניין הוא שניתן לשער שעוד יידרש עמל רב לפרשנותו בעתיד הקרוב והרחוק. היתרון הוא שיש מנגנון יישום מסודר, שאם אכן הצדדים יקפידו להפעילו ויפנו לנותנת החסות לבירור כל מצב של אי-הסכמה, ייתכן שאף ימנע הסלמה עתידית. 

החשוב באמת, בכל סוג של חוזה או הסכם, הוא מידת המחוייבות של הצדדים לתכליתו העיקרית המוסכמת. בהקשר הזה, נכון לעכשיו, קשה שלא להעריך שמידת המחוייבות הזו מוטלת בספק רב. 

ימים יגידו. 

האם בוריטו הוא סנדוויץ' ?

נתקלתי בדוגמא נאה למה משפטים הוא תחום כל-כך מרתק, הודות לבלוג הטכנולוגיה Techdirt שסיפר על הדיון המשפטי בסוגיה המשפטית-פרשנית המרתקת: האם בוריטו הוא סנדוויץ' ?

הסוגיה הגיעה לדיון בביהמ"ש, כשקניון ביקש פס"ד הצהרתי על כך שהוא איננו מפר את החוזה שלו עם רשת מסעדות (להלן: רשת הסנדוויצ'ים) כלפיה התחייב שהיא תהיה היחידה שתמכור סנדוויצ'ים בחצריו, בכך שהוא כרת חוזה שאפשר לרשת מסעדות אחרת (להלן: רשת הבוריטו-ים) לפתוח סניף לממכר בוריטו-ים בחצריו. בתגובה, ביקשה רשת  הסנדוויצ'ים צו מניעה זמני כנגד הקניון שימנע מהמתחרים למכור מה שלגישתה הוא סנדוויץ' לכל דבר ועניין.

פסק-הדין הקצר (8 עמודים), התמקד בצו המניעה, ודחה את הבקשה לאחר דיון (שהיה בו כדי להזכיר את הדיון בסעדים זמניים במשפט הישראלי), כשבמסגרת הדיון נסקר הסיכוי של רשת הסנדוויצ'ים להשיג את הסעד הקבוע, מידת הנזק הבלתי-הפיך שייגרם לה אם לא יינתן הסעד, ומאזן הנזק שייגרם לכל אחד מן הצדדים.

בשאלה המעניינת בנוגע לטיבו וטבעו של בוריטו, בהעדר פירוט בחוזה בין הקניון לרשת הסנדוויצ'ים, פנה ביהמ"ש למילון, שהגדיר סנדוויץ' כשתי פיסות דקות של לחם, על פי רוב מרוחות בחמאה, ושכבה דקה של בשר, גבינה או תערובת טעימה אחרת ביניהן. בהשוואה, הבוריטו, העשוי מפיסה אחת של טורטילה, וממולא בתערובת של בשר, אורז ושעועית, ומכאן הסיק על ההבדל בין שני המונחים. ביהמ"ש גם בחן את המשא-ומתן בין הקניון לרשת הסנדוויצ'ים ונעזר בהעדר התייחסות של רשת הסנדוויצ'ים לסוגיה, ולאוכל מקסיקני, למרות שבשכנות לקניון פעלו מסעדות מקסיקניות שונות שמכרו מזון מקסיקני דוגמת בוריטוס.

הדיון המשפטי הפרשני הספציפי לא היה ממצה (בדומה, למשל, לפסק-הדין המפורסם בעניין Nix v. Hedden בו פסק העליון האמריקאי כי עגבניה, לעניין חוק המכס של 1883, היא ירק ולא פרי חרף ההגדרה הבוטנית ועל פי התפישה המקובלת של העגבניה (הטקסט המלא של פסק-הדין הקצר והחשוב הזה ניתן לקריאה באתר Findlaw)). אפשר למצוא דוגמא לא-רעה לדיון נרחב יותר בשאלת מהותו של סנדוויץ'  באתר good.is, אך גם שם אין העמקה בסוגיות חשובות כמו שאלת זהותם של סנדוויץ' דה-מיגה או מנת שווארמה, ולא מוצעת הבחנה ששכנעה אותי בשאלה האם הסנדוויץ' העוטף (wrap) אכן סנדוויץ'.

ממילא, יש להודות, גם אם היתה מוצעת הבחנה  שכזו, לא בהכרח היא היתה ישימה לכוונת הצדדים בחוזה אלמוני. עיקר חשיבותו של הדיון, בעיניי, היא בכך שהוא מדגים היטב עד כמה משפטן המבקש להועיל ללקוחותיו, צריך להשקיע בשלב הניסוח של חוזה אותו הוא התבקש להכין וכמה חשוב לדמיין את סוגי הפרשנות להן עשוי להידרש הטקסט עליו הוא עמל, יום אחד, בבית-המשפט.

לפעמים די בכך שניהלת מו"מ כדי שאחרים כבר יחליטו עבורך

ביהמ"ש העליון, במסגרת דיון מרתק בהליך להחזרת ילדים חטופים, מגיע לתוצאה על פי רוב, כשכל אחד מהשופטים מנמק אחרת, ובלב העניין חוזה שרק נדון ולא נכרת.

פסק הדין בבע"מ 741/11 פלונית נ' פלוני, עסק בעניינם של בני-זוג שהתגוררו בארה"ב, החליטו להתגרש, שבו ארצה לבקר אצל משפחותיהם, אבל כשהבעל שב לארה"ב האישה נותרה בארץ עם הילדה המשותפת. הבעל התרה באשתו, ולאחר מכן יזם הליך לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991. ביהמ"ש לענייני משפחה פסק שיש להשיב הבת המשותפת לארה"ב. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה שאין מקום להשיב הילדה, למרות היותה "חטופה" מכוח חריג.
כבוד השופטת עדנה ארבל קבעה שחל חריג ההסכמה (עם המצב, שמצדיקה אי-החזרה); כבוד השופט חנן מלצר קבע שחל חריג ההשלמה (עם המצב, שמצדיקה אי-החזרה); כבוד השופט עוזי פוגלמן קבע ששניהם טועים, להשקפתו אין בראיות הצדקה להחלת החריגים, והילדה צריכה לשוב לארה"ב.

החשוב, לענייננו (מעבר לעצם העניין שבפסק הדין, ובהתחשב בכך שלדעתי סביר שפסק הדין יעמוד בפני בקשה לדיון-נוסף, לאור 3 הדעות השונות), היא ההסתמכות של השופטים ארבל ומלצר, שחוזה שנדון בין הצדדים אך לא השתכלל לכדי כריתה, מעיד על כך שהבעל הסכים או השלים עם כך שבתו תישאר בארץ.

לעניין הזה אצטט את דעתו של השופט פוגלמן במלואה, מאחר ואני נוטה להסכים עם דעתו, ובמיוחד לאור החשש שהביע בסוף דבריו:

"1.        מסכים אני למרבית הקביעות המפורטות בחוות דעתה של חברתי השופטת ארבל, ולהנמקות שבצדן. מסכים אני אף לקביעתה, כי לא חל בעניינו "חריג ההשלמה" הקבוע בסעיף 13(א) לאמנה, כמשמעה בחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991. עם זאת, לצערי, אין בידי להצטרף לקביעתה כי הוכח במקרה דנן חריג ההסכמה הקבוע באותו סעיף, המאפשר את אי החזרת הבת המשותפת לארה"ב; זאת בשל הסכמת המשיב לכך במסגרת טיוטה מוקדמת שהוכנה בגדר משא ומתן לכריתתו של "הסכם ממון", שלא השתכלל בסופו של יום.

 2.        כפי שמציינת חברתי, על חריג ההסכמה חלים דיני החוזים, על כל התנאים המשתמעים מהם. עיקרון יסוד בדיני החוזים שהוא בעל רלוונטיות גם בענייננו הוא עיקרון ההדדיות. בהתאם לעיקרון זה, היתרון שבחוזה, כלומר, טובת ההנאה המתקבלת מן הצד השני, והחיסרון – משמע, הדבר שיש ליתן לצד השני, צריכים להיות הדדיים (ראו דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים 149 (כרך א', 1991) (להלן: פרידמן וכהן)). מצב שבו קיים פיצול במעמדם המשפטי של שני המתקשרים, כך שאחד מהם נתפס על דבריו וויתורו במסגרת המו"מ, ואילו הצד השני פטור ומשוחרר מהסכמותיו – מציב את המתקשרים בעמדה שאינה שווה, ואינו עולה, אפוא, בקנה אחד עם העיקרון האמור.

3.        טיוטת ההסכם בענייננו היא תוצאה של מו"מ בין הצדדים, שבה איש מן הצדדים לא הגשים את מלוא רצונותיו. בחינת מרכיביו השונים של החוזה מעלה כי כל צד ויתר והתפשר עד שלבסוף התגבשה הסכמה לטיוטה, שבה החיובים השונים תלויים ומותנים זה בזה. ההנחה כי הסכמתו של המשיב לכך שהמבקשת והבת יישארו בישראל הינה התחייבות חד-צדדית, בלתי מותנית, אינה מתיישבת, לטעמי, לפי התשתית העובדתית המונחת לפנינו, עם מרכיביו השונים של החוזה, ולא עם תכליתו – ליישב את מכלול הסוגיות השנויות במחלוקת באופן שיאפשר את סיום יחסי הנישואין בין הצדדים. משכך, כשבסופו של יום, לא התגבשה הטיוטה לכדי הסכם מחייב, לא השתכללו ההתחייבויות הכלולות בה, שהיו מותנות בביצוען על-ידי כל אחד מן הצדדים באופן הדדי.

4.        אמנם, כפי שמציינת חברתי "אין כל קדושה בחתימה", ואם מתקיימים בהסכם יסודות גמירת הדעת והמסוימות, יהיה לו תוקף גם בהיעדר חתימה. ואולם, כפי שמציינת היא, יסודות אלה, ובעיקר יסוד גמירת הדעת, לא התקיים בענייננו ולפיכך לא השתכלל החוזה. במצב דברים זה, איני סבור כי ניתן להפריד את הסכמת המשיב שהתייחסה לאחד מרכיבי טיוטת ההסכם, מן המכלול ההסכמי השלם, ולהותירו בעינו, הגם שהמסגרת שבה הוא אמור היה להשתלב לא באה לאוויר העולם. אוסיף עוד, כי אין בדברים אלה לשלול את אפשרות יצירתה של התחייבות בעלת תוקף משפטי – ואפילו חד-צדדית היא באופיה – גם במסגרת משא ומתן לכריתת חוזה שלא הבשיל בסופו של יום לכדי הסכם. כאלה למשל הם מצבים שבהם נוצרה הסתמכות סבירה של צד לחוזה, בעקבות התחייבויות שניתנו או מצגים שהוצגו על-ידי חברו במסגרת המשא ומתן (פרידמן וכהן, בעמ' 648-519)). ואולם, איני סבור כי בענייננו, מצביעה התשתית העובדתית שהיתה מונחת לפני הערכאה הדיונית על כך שנאמרה על-ידי המשיב אמירה או הוצג מצג שעשויים היה להביא את המבקשת לכדי הסתמכות סבירה המצדיקה את הגנת הדין.

5.        מעבר לאמור, שימוש בהסכמות במסגרת טיוטת משא ומתן לכריתת הסכם, שכשל בסופו של יום, עשויה לשאת עימה השלכות שליליות בכל הנוגע לנכונותם של צדדים לקיים משא ומתן ענייני לכריתת חוזה. ודוק: הצדדים עלולים להימנע ממצגים, הצהרות או הצעות, הטומנים בחובם ויתור לטובת הצד השני, מחשש שוויתור כאמור ישמש ראיה לרעתם בהליך עתידי שעשוי להתנהל בין הצדדים (ראו ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, 333 (1993)). הדבר עלול להערים קשיים על הגעה להסכם, לסכל פשרות ולהאריך התדיינות שלא לצורך.

 משלא התקיים חריג ההסכמה, אין מנוס ,להשקפתי, מדחיית הערעור." 

כאמור, המותב קבע, בדעת רוב של כבוד השופטים ארבל ומלצר, כל אחד מנימוקיו הוא, שעל הערעור להתקבל.
נכון לעכשיו, ובהעדר דיון נוסף או הסכמה אחרת בין הצדדים, הילדה תישאר בארץ.

חדשות טובות למשכירים ולשוכרים תמי-לב: תזכיר חדש מציע לייעל את שלב פינוי המושכר

המציאות הלא-פשוטה של משכירי דירות בהיתקלם בשוכר שמפר את חובותיו על פי חוזה השכירות מוכרת לרבים. רבים מדי.
לפני קצת יותר משנתיים, פעל משרד המשפטים בנושא והפך את עצם הליך התביעה המשפטית לפינוי מושכר פשוטה בהרבה, הודות לתיקון פרק ט"ז לתקנות סדר-הדין האזרחי והוספת האפשרות לתביעה לפינוי מושכר בסדר דין מקוצר.
אפשר למצוא הסבר נאה של המצב שלאחר התיקון במאמר מובנה ונגיש ב-YNET, שכתבה עו"ד דריה כנף.
 הבעיה עם המציאות שלאחר התיקון היתה שהדרך להשגת פסק-דין כנגד השוכר המפר אומנם הפכה פשוטה יותר, אבל פינוי המושכר בפועל, בהנחה שהשוכר-המפר לא ציית וולונטרית לפסק-הדין, נותר כרוך בהפעלת הליכי הוצאה-לפועל על כל המורכבות הכרוכה בהם.
והנה ממשיך משרד המשפטים ועושה צעד מבורך  לתיקון תהליך האכיפה של פסק-הדין: הופץ תזכיר "חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' ...) (בקשת ביצוע לפינוי מושכר), התשע"א-2011" (זהירות: מסמך וורד!).

על פי דברי ההסבר בתזכיר "אכיפת פסק הדין לפינוי מושכר בישראל באמצעות הליכים בהוצאה לפועל עלולה להימשך זמן רב בהשוואה למדינות אחרות בעולם. משך הזמן הנדרש לפינוי מושכר בהוצאה לפועל, במקרה בו לא נקבע בפסק הדין מועד לביצועו, עומד על 71 ימים לכל הפחות." (הדגשים שלי)

על פי דברי ההסבר בתזכיר "מטרתה של הצעת החוק, לקצר את המועדים הקבועים  בחוק ובתקנות ולאפשר ביצוע הפינוי במועד מוקדם ככל האפשר ובסמוך למועד פסק הדין או למועד שנקבע לביצועו. ההנחה היא כי בית  המשפט אשר דן בתביעה בחן ושקל את מכלול השיקולים ובהתאם להם קבע את המועד לפינוי. אשר על כן,  אין הצדקה שלא לאפשר הוצאה לפועל של פסק הדין בתכוף למועד שקבע בית המשפט לביצועו. " 

עיון בתזכיר עצמו מלמד שאכן נראה שמשרד המשפטים מבקש ליצור מצב בו תתאפשר אכיפה מהירה ככל האפשר של פסק הדין לפינוי. עכשיו רק נותר לקוות לטיפול מהיר של משרדי-הממשלה בתזכיר, של הכנסת בהליך החקיקה, ושהתזכיר שלפנינו יהפוך ללא שינויים רבים מדי לחוק שישפר את הרווחה המצרפית של כל המעורבים בשוק הדיור להשכרה. ולהשומע ינעם.