יום חמישי, 5 במאי 2011

השאלה היא: מה דינה של חברה סלולרית המשנה את תעריפי השירות בלי לידע הלקוח ?

קורה שנתקלים בפסק-דין שנעים לקרוא. פסק דינו של כבוד השופט אברהם טננבאום בעניין איצ'ר נ' פלאפון, הוא פסק-דין שכזה, וחשוב מכך - הוא פסק-דין שכדאי לצרכנים ישראליים להכיר.

בשנת 2002 מכרה חברת פלאפון למר איצ'ר מנוי ללא התחייבות. אחרי זמן-מה הוא ביקש להתנתק. נציג החברה הצליח לשכנעו להקפיא המנוי, ללא תשלום. למר איצ'ר הרי לא היה מה להפסיד - והוא הסכים.
בשנת 2010, 8 שנים אחר-כך, גילה להתפתעתו מר איצ'ר, במעבר לא-שגרתי על חשבון הבנק שלו, שפלאפון - עמה לא היה לו שום קשר מאז אותה הקפאה - התחילה לגבות ממנו תשלום תלת-חודשי, והיא עושה כן כבר 3 שנים.
הוא פנה לביהמ"ש לתביעות קטנות בתביעה להשבת הכסף ולפיצוי.

במהלך הדיון בביהמ"ש הסבירה פלאפון שבהסכם שנכרת בינה לבין מר איצ'ר, היא קיבלה הרשאה לשנות את תנאי התשלום מעת לעת; עוד התברר כי היא שלחה הודעה על השינוי בדואר אלקטרוני למר איצ'ר וכן חשבונית מדי חודש בחודשו לאותו דואל (אני מתכוון לעסוק בעתיד הקרוב בבלוג בשאלת המעבר ממשלוח מסמכים על גבי נייר למשלוח מסמכים בדואר אלקטרוני). כמו-כן היא שלחה הודעה בסמס על שינוי החיוב לפלאפון של מר איצ'ר.
נתחיל מהסוף. לא התבלבלתם. חברת פלאפון טענה בפני ביהמ"ש לתביעות קטנות שהיא שלחה הודעת טקסט למספר המוקפא. באשר לדואל - מר איצ'ר טען שהדואר האלקטרוני אליו שלחה פלאפון את הודעתה וחשבוניותיה כלל אינו שלו.
ובאשר להסכם - התברר שלפלאפון עצמה אין את ההסכם בידיה.

השופט טננבאום קיבל את דבריו של מר איצ'ר, לא נכנס לשאלת זכאותה של פלאפון לשינוי תנאי-התוכנית אליה נכנס מר איצ'ר עם הקפאת המנוי מאחר וההסכם לא הוגש לביהמ"ש, וקבע כי גם אם יש הסמכה בהסכם, הוא מאמין לדברי התובע "כי נאמר לו שלא ייגבו ממנו דמי שירות כלל" ופסק: "כאשר נאמר ללקוח כי לא יצטרך לשלם עבור השירות, הבנת בני-אדם היא שאין הוא משלם דבר, ולא שמדובר בשירות שאולי תחליט הנתבעת לגבות עליו כסף ללא הסכמתו. ממילא, אין היא רשאית לחזור בה ולהחליט באופן חד-צדדי לחייב את התובע".

עוד כתב השופט טננבאום בפסק-דינו: "המקרה שלפנינו הוא דוגמא לבעייתיות שקיימת כיום במעקב אחרי חשבונות הבנק. אין לך אזרח מישראל שאין לו גופים רבים ומשונים שידם תחובה לכיסו ולחשבון הבנק שלו. הבנקים עצמם, ארנונה, כבלים, לווין, חשמל, מים, טלפון, גז, בתי ספר, חברות כרטיסי אשראי, ועוד ועוד. כל אלו קיבלו את רשות הלקוח לניכויים מחשבונו. קרי, האזרח יודע שגופים אלו מנכים מחשבונו סכומים, אולם לאדם מן הישוב אין את הכלים ואת הכוח להתמודד עימם. ... מדובר בשירותים חיוניים שאדם צורך ואיננו יכול לוותר עליהם. אשר על כן, נאלץ הוא בעל כורחו לקבל את חשבונות הספקים כנכונים. אחד מאלף מבין את פשר החשבונות הללו, ועוד פחות מזה הלקוחות שיכולים למחות כנגדם. ממילא מוטלת על גופים אלו מעין חובת 'נאמנות'. החובה לעשות כל שביכולתם על מנת שאלו יהיו מדוייקים, ברורים, בהירים, ומובנים ככל האפשר לכל לקוח. לא רק ללקוח אשר חשבונות נהירים לו כשבילי העיר, אלא גם ללקוח שכמעט ולא מבין בהם מאומה. מצב זה שבו הנתבעת מנכה סכומים בלא ידיעת התובע איננו תקין, ולא אוסיף בכך." 

לאור דברים אלה, קבע כבוד השופט "גובה הפיצוי צריך לקחת בחשבון את חובת הנאמנות של החברה, את קשיי האזרח לעקוב ולאתר תקלות בחשבונות, את יחסי הכוחות הלא שיוויוניים בין הצדדים, ואת הצורך של בתי המשפט לשלוח מסר חד- משמעי כי התנהגויות מעין אלו הפוגעות באזרחים פשוטים לא יוכלו להמשיך."

ולכן פסק, בנוסף להשבת סך הסכום שנגבה שלא-כדין, גם פיצויים כוללים על-סך 3,000 ש"ח.

ולקורא ינעם. 

אין תגובות:

פרסום תגובה