חוסר ראיות, חוסר אשמה ושאריותיה של חקירה במשטרה

ואלה! חדשות פרסמה מקרה שממחיש היטב את הפרובלמטיקה המאפיינת את הנוהג של סגירת תיקים מחוסר ראיות ולא מחוסר אשמה. אדם הואשם בהטרדה מינית. החקירה נסגרה מחוסר ראיות. אבל הציבור באיזור מגוריו סבור שסגירת התיק מחוסר ראיות איננה מעידה על כך שהטענות כנגדו אינן נכונות. האיש תובע פיצויים כנגד מי שהגישה התלונה נגדו על הנזקים שנגרמו לו, אבל לכותב דברים אלה נדמה שהאחריות לנזקים שנגרמו לו אינה רק שלה.

 סגירת תיק פלילי יכולה להיעשות בישראל באחת מהעילות הבאות -

• העדר אשמה 
• העדר ראיות
• העדר עניין לציבור 

"תיקים סגורים שלא נסגרו מחוסר אשמה מופיעים ברישום המשטרתי הפנימי. מידע על אותם תיקים עשוי להימסר לרשויות חקירה ובטחון אחרים: לשירות הביטחון הכללי, למשטרה הצבאית ולמחלקת בטחון שדה של צה"ל. הוא עשוי להיות מועבר ליועץ המשפטי לממשלה, לתובעים שהוסמכו על ידו ולקציני מבחן. לפיכך, תיק אשר נסגר שלא מחוסר אשמה מכתים את שמו הטוב של האדם, והרישום לגביו "מטיל... סטיגמה על בעל הרישום" ופוגע בפרטיותו (בג"ץ 7256/95 פישלר נ' מפכ"ל המשטרה, פ"ד נ(5) 1). שכן, סגירת התיק "מחוסר ראיות" (ולא "מחוסר אשמה"), משאירה ספק בחפותו של החשוד (שם, בעמודים 10-11). הוא תלוי כחטוטרת על גבו, ובניגוד להרשעות של ממש, מחיקתו מן המרשם אינה מוסדרת בחוק כי אם נמצאת בשיקול דעת המשטרה אשר מנהלת את המרשם. קיומו של תיק סגור במרשם המשטרה פוגע אפוא בשמו הטוב של אדם" (הציטוט מתוך בג"ץ 10271/02 אברהם פריד ואח' נ' משטרת ישראל ואח'). 

הדבר ברור לא רק לבתי-המשפט אלא גם לפרקליטות. כך נאמר בהנחיות פרקליטות המדינה בנושא (זהירות:PDF):

"לסגירת התיק בעילה של "העדר אשמה"  במקום בעילה של "חוסר ראיות",  במקרים המצויינים בסעיף 9 לעיל,  נועדה למנוע מראית עין,  שלפיה יש ספק בחפותו של האדם שנחשד באותו ענין, דבר העשוי לגרום לו עוול מיותר."

הפרובלמטיקה של הגישה המבחינה בין חוסר אשמה לחוסר ראיות (ואני משתמש במתכוון באותו מונח לתיאור המצב של קיום או העדר אשמה ו/או ראיות), ברורה גם לכמה מחברי-הכנסת. לכן הגישו חברי הכנסת יריב לוין, זאב אלקין ואריה ביבי את הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון – מחיקת רישום פלילי בהעדר ראיות), התשע"ב–2011 (זהירות, RTF!), שתכליתה "שמירה על חזקת החפות של חשודים שלא נמצאו ראיות מספיקות להגשת כתב אישום נגדם", ואולם גם באותה הצעה נשמר חריג תוך הסבר כי "ישנם מצבים חריגים בהם לא ניתן להוכיח מבחינה משפטית את אשמתו של אדם אך קיימת הסתברות ממשית למסוכנותו ויש עניין לציבור לדעת על מסוכנות זו." 

הבעיה שלי עם כל הסיפור הזה היא שנדמה שמרוב שנוח למשטרה ולפרקליטות לסווג ולתייג אזרחים שהואשמו בפלילים על פי העילות, נשמט מזכרון המעורבים חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. 

גם אם נקבל שהפרקטיקה של סגירת תיק פלילי בהעדר ראיות הולמת את ערכי מדינת ישראל ותכליתה - סיוע בשמירה על שלום הציבור - היא תכלית ראויה, האם היא עומדת בכל מבחני המידתיות ? האם מהלך בירוקרטי שגוזל מאזרח את חזקת חפותו ותולה חטוטרת על גבו יכול להיתפש ככזה העובר את מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה ? האומנם יש יחס ראוי בין הנזק הנגרם לאזרח לתועלת שמביא הרישום ? 

קל לדמיין הסדרים אחרים, המקפידים יותר בכבוד-האדם של אזרח, בוודאי של אזרח שמעולם לא נחקר בפלילים או שמעולם לא הורשע בפלילים. ובהתחשב בקלות יצירתם של הסדרים פוגעניים פחות, האם לא הגיעה השעה שדרך סגירת התיק המבחינה בין העדר אשמה להעדר ראיות תוכר כמהלך בירוקרטי שאיננו חוקתי ? 

ואם אכן תתקבל דעתי, האם לא זכאי אזרח שנפגע מהמהלך הבירוקרטי הלא-חוקתי הזה לפיצוי על הפגיעה בזכותו החוקתית לכבוד ? 

מותר לו לאדם לחלום.