הבעיה האמיתית בחוק הנבצרות

הערה קטנה, נוכח הדיון המתנהל ברגעים אלה בבג"ץ בנוגע לתיקון ל"חוק יסוד: הממשלה" שמגן על נתניהו מפני הוצאה לנבצרות. 

להשקפתי, הבעיה האמיתית בחוק הנבצרות לא קשורה לדרך חקיקתו, לתוכנו, או למעטפת שלו (כתיקון לחוק יסוד). הבעיה היא שהוא נחקק על ידי קואליציה המחזיקה בשלטון תוך שהיא מצויה בניגוד אינטרסים עמוק. 

מדוע?

בשיטתנו החוקתית, הממשלה תלויה במרכיבה. אם יתפטר מתפקידו, תתפטר הממשלה שהרי "התפטרות ראש הממשלה - כהתפטרות הממשלה" (סעיף 19 לחוק יסוד הממשלה). הממשלה שלנו, כידוע, הורכבה על ידי נאשם בפלילים, שהתחייב, בהסדר ניגוד עניינים, לא להיות מעורב בשינויים של מערכת המשפט. לטעמי שלי, מרגע שהוא התחייב, נגזר בשיטת המשפט הישראלית, בה הממשלה כולה תלויה בעומד בראשה לשם יציבותה, כלל פשוט - הממשלה הזו מנועה מכל שינוי של ההסדרים הנוגעים ליציבותה שלה בהקשר למצבו של הנאשם. 

נתניהו עצמו בהצהירו "עד היום ידי היו כבולות" הגדיר את החקיקה הזו כחקיקה שנבעה מניגוד העניינים שלו. הרי לא יכול אדם לנסות למנוע דיון בשאלת ניגוד העניינים שלו ולטעון בו זמנית שאין קשר.  

מכוח זה, אם תרצו, חל השתק שיפוטי. אם תרצו, חל מצב של ניגוד אינטרסים היורד לעומקו של הליך. אם תרצו, חל מצב של אי-חוקיות יסודית ביותר. לטעמי - חלים כל השלושה. אבל יהיה אשר יהיה הנימוק המשפטי שתבחרו - התוצאה אחת. 

כל חוק שבא לשנות את מצבו של ראש הממשלה הנאשם בפלילים, או את מצבה של ממשלתו, מרגע שקיבל על עצמו להרכיב ממשלה תוך התחייבות להסדר ניגוד עניינים שכזה - פסול וחסר-תוקף. 

היתרון של הדרך הזו הוא פשוט: הוא מבהיר את כללי המשחק של הממשלה והקואליציה, ופוטר מכולנו את הצגת התיאטרון סביב השאלה האם חקיקה שמשפרת את מצבו של ראש הקואליציה ומקודמת על ידי חברי הקואליציה, אכן מקובלת עליו, אם לאו. גוזר יחס ישיר בין הפסול הברור והזועק לשמיים של ממשלה שבאה לשנות את שיטת המשפט הישראלית כשהעומד בראשה הוא נאשים בפלילים - לבין מגבלותיה של אותה ממשלה. אין עוד צורך להתעמק בשאלה עד כמה עסק נתניהו באירוע לפני הצהרתו על כניסתו לאירוע מייד לאחרי חקיקת התיקון לחוק היסוד. 

הדרך הזו, בניגוד לטענות הצפויות, איננה כובלת את ידיהם של חברי הקואליציה לשנות את חוקי מדינת ישראל בנושאים האלה. ירצו חברי הקואליציה - יקימו ממשלה אחרת, עם ראש ממשלה שאיננו נאשם בפלילים - ויובילו את כל השינויים הרצויים להם, בהתאם למשפטה ולדיניה של מדינת ישראל. ולאחר מכן, יתפטר ראש הממשלה מוביל השינויים, ותוקם מחדש ממשלה בראשות הנאשם. 

לא ירצו להסתכן בממשלה בראשות אחר? ימתינו בסבלנות לסוף משפטיו, להפיכת פסקי-הדין (ואם יהיה צורך, גזרי-הדין) לחלוטים, ויקדמו אז את הטעון קידום בעיניהם. 

בשולי הדברים, מאחר וסביר להניח שבית המשפט העליון שלנו לא ירצה ללכת בדרך אקטיביסטית שכזו מאחר ובניגוד לכל המיוחס לו על ידי חלק מהפוליטיקאים שלנו, הוא נוהג באיפוק ובריסון רבים מדי לטעמו של מי שמאמין, כמוני, באיזון נכון יותר בין שלוש הרשויות, מה הוא יוכל לעשות?

התשובה פשוטה והותווה על ידי ביהמ"ש העליון עצמו לפני כמה ימים בפסק-הדין בבג"ץ 5119/23 התנועה לטוהר המידות ואח' נ' הכנסת ואח' (להלן - עניין טבריה): להחיל את הוראות התיקון רק מהכנסת הבאה. 

הנימוקים בעניין טבריה טרם ניתנו, אבל דומני שהרציונל של ההחלטה ברור לכל אדם שעקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי נהירים לו: לא משנים את כללי-המשחק תוך כדי תנועה. 

עקרונות היסוד של השיטה שלנו, ובראשם שוויון, הוגנות ושלטון-החוק מחייבים שמירה על כללים שווים לכולם והימנעות מוחלטת מכללים פרסונליים שכל תכליתם הטיית המשחק בצורה שאיננה שווה, איננה הוגנת והיא מנוגדת לשלטון-החוק. 

כדברי נשיא ביהמ"ש לשעבר, מאיר שמגר ז"ל:

"ביטויו העיקרי של שלטון החוק הוא בכך שהוא אינו שלטונם של אנשים — לפי החלטותיהם, שיקוליהם ומאווייהם הבלתי מוגבלים — אלא בכך שהוא נשען על הוראותיהן של נורמות יציבות, השוות לכול ואשר מחייבות את הכול במידה זהה." (הדברים מצוטטים מעמ' 7 בחוברת "על דמוקרטיה ושלטון החוק על פי משנתו של מאיר שמגר", ונכתבו על ידו במקור בע״ב 2/84 ניימן נ׳ יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת–עשרה).