לפעמים כדאי להיוועץ בעו"ד לפני שמפרסמים פוסט

נתקלתי בכתבה השבוע, בה דווח כי יואב אליאסי, הידוע בכינויו האמנותי, 'הצל', הפסיד בערעורו בבית המשפט העליון וייאלץ לשלם עשרות אלפי שקלים בגין "שידול ללשון הרע". עוד למדתי מהכתבה כי מר אליאסי ביקש, בפוסט באינסטגרם, מהעוקבים להתגייס לטובתו ולסייע לו במימון הקנס.

הופתעתי לשמוע שמישהו מבקש סיוע במימון תשלום הקנס שהרי כידוע, סעיף 252 לחוק העונשין קובע : "הפותח, בכל דרך של פרסום, פעולת התרמה למען תשלומם של קנס, הוצאות או פיצוי שפסק בית משפט בפלילים, או נותן פרסום להתרמה כזאת, דינו - מאסר ששה חדשים."

אבל כאשר כיתתי את רגליי אל פסק הדין שעליו הלין מר אליאסי (רע"א 2030/22 אליאסי נ' דרוקר), התברר לי שזו היתה תביעה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע שבה הפסיד 'הצל' במחוזי ובעליון ושנצחונו בשלום היה כתוצאה משגגה שנפלה לפני בית המשפט. כלומר, לא מדובר כאן בפניה לציבור לסיוע בתשלום בגין קנס פלילי - שהיא, כאמור, עבירה פלילית בפני עצמה. מדובר כאן בנתבע שהפסיד בתביעה אזרחית ומבקש מהציבור לסייע לו, וזו התנהלות שאיננה אסורה בחוק, למיטב ידיעתי, למרות שדומני שרבים יראו בה בעייתיות מוסרית.

ובכל זאת, אי אפשר היה להתעלם ממה שעשוי להיות עבירה פלילית אחרת - פרסום מסולף של דיון משפטי - עבירה על סעיף 251 לחוק העונשין:

"251. המפרסם שלא בתום לב, בכל דרך של פרסום, דין וחשבון לא מדוייק על דיון בבית משפט או בועדת חקירה על פי חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, דינו - מאסר ששה חדשים."

מדוע? 

שכן מר אליאסי טען בין היתר בפוסט שלו: 

"אז המציאו פסק דין במיוחד עבורי (מחמיא לי) שנקרא שידול ללשון הרע ...כן ש י ד ו ל ל ל ש ו ן ה ר ע המצאה חדשה במיוחד"

הטענה הזו היא לכל הפחות טענה שגויה, שכן כל תלמיד שנה א' משפטים מכיר את סעיף 12 לפקודת הנזיקין, העוסק באחריות של משתף ומשדל:

"לענין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשרר אותם, יהא חב עליהם." 

ואם נצטט מפסק הדין בעניינו של אליאסי שניתן בעליון (פיסקה 14): 

"על מנת שתקום אחריותו של פלוני כמשדל, יש צורך בהתקיימותם של שלושה יסודות: ראשית, נדרש כי תרומתו של המשדל תהיה לביצוע מעשה עוולה על ידי המשודל, ולא בביצוע של מעשה מותר; שנית, נדרש קיומו של יסוד נפשי מסוג מודעות למעשה העוולה; ו-שלישית, נדרש קיומו של קשר סיבתי בין הוראת המשדל לבין העוולה שבוצעה (עניין רינת, בעמ' 82; ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי, פ"ד סד(1) 398, פסקה 6 לחוות דעתו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (2010) (להלן: עניין נשאשיבי); ע"א 3024/10 ויינר נ' מויאל, פסקה 27-26 לפסק דינה של השופטת א' חיות (2.4.2013))."

כך שכל מי שקרא את פסק הדין בוודאי מבין שנושא השידול לעוולה הוא לא המצאה חדשה. לא זאת בלבד, אלא שמדובר בנושא שכבר נדון בביהמ"ש העליון שלנו לא אחת לפי הציטוט האמור לעיל (ומי שיתעמק בפסק-הדין ימצא גם התייחסויות לספרות). ומכאן אין מנוס אלא להסיק שהטענה הזו מפיו של מר אליאסי - בדבר המצאה משפטית שהמציאו עבורו - היא סילוף של מה שהיה בדיון המשפטי בעניינו.  וחבל שכך, והיה כדאי שמר אליאסי היה נועץ בעורך-דינו לפני שהיה מפרסם את הפוסט האומלל דנן. 

ובשולי הדברים - לכל מי הסבור בשגגה שפסק הדין בעניינו של אליאסי הוא פגיעה לא מאוזנת בחופש הביטוי, נסכם בדברי כבוד השופט י' כשר מפסק הדין (פיסקה 18):

'לעניין טענותיו של המבקש במישור הפגיעה בחופש הביטוי, כי השידול העוולתי שביצע המבקש אינו נוגע לחופש הביטוי בהקשר פרשה שהיתה במחלוקת ציבורית, היא פרשת החייל אלאור אזריה. השידול העוולתי שביצע המבקש התבטא בפרסום שעניינו הרצון להיפרע מהמשיבה על דעה שהיא השמיעה (באופן בוטה במיוחד) באותו עניין שנוי במחלוקת. הרצון להיפרע ממי שהשמיע דעה כאמור מתקשה "להתאים" לטיעונים בעניין דאגה כנה לפגיעה בחופש הביטוי.'

 

לפעמים תביעות SLAPP נכשלות

ג'ון אוליבר בתוכנית  המצויינת Last Week Tonight מספר על תביעת SLAPP (תביעת השתקה) שהתנהלה בשנתיים האחרונות כנגד תוכניתו.

התביעות האלה - תביעות אסטרטגיות כנגד השתתפות הציבור (Strategic Lawsuits Against Public Participation)  הן רעה חולה שקיימת גם אצלנו וגם אם הן לא תמיד מצליחות הרי שהן נפוצות ולא מדוברות מספיק.

עוד ב-2013 הן תוארו בדו"ח של האגודה לזכויות האזרח (זהירות: PDF) כהליכים משפטיים אשר "הפכו אפוא נפוצים בישראל, אבל הם זוכים להדים ציבוריים מעטים מדי ולהכרה משפטית זניחה".

שקט הוא רפש כידוע, ובנושא הזה הוא מסוכן במיוחד, כי איננו שומעים על כל אותן פעמים בהן מכתבי אזהרה או תביעות שכאלה השיגו את מטרתן.

לכן כל-כך חשוב, לדעתי, להקדיש זמן לסיפור הזה העוסק בתביעת SLAPP שנכשלה, במותחי ביקורת ציבורית שהצליחו לזכות בהכרה משפטית, ועל הדרך שבה ביקורת ציבורית זוכה לא רק להגנה של חופש הביטוי אלא גם להגנה מאיום שבתביעת נזיקין.

היה כדאי שכל עו"ד השוקל לסייע ללקוח בתביעה שכזו יצפה בתוכנית הזו. הפינאלה הגדולה של התוכנית מדגימה היטב עד כמה כשלון בכלי הזה - תביעה אסטרגית כנגד הבעת דעה ציבורית  - יכולה להסתיים בפגיעה אסטרטגית במוניטין של התובע עצמו. לא היה פשוט יותר וזול יותר להתמודד עם הביקורת העניינית ולנסות לטפל בדברים עצמם?  אולי גם נכון יותר ומוסרי יותר ?

לסיום: סביר להניח שעו"ד מוכשר תמיד ישכיל להלביש תביעת SLAPP בלבוש משפטי הולם כך שתראה כאילו איננה כזו.  ולכן, להשקפתי, המענה איננו בתיקון חקיקה שיוסיף הגנה מיוחדת כנגד תביעות התרעה, שכן הכרעה כזו תתקבל רק בסופו של ההליך, בעוד שהתועלת שבהליך מבחינת התובע - הפחדה, הרתעה, השתקה - מושגת מעצם הגשת התביעה (ולעתים עוד קודם לכן, מעצם שליחת מכתב איום בתביעה). להשקפתי, המענה לבעיה הזו הוא בהקצאת משאבים ציבוריים להגנה על מי שטוען כי הוא נתבע תביעת השתקה. למשל: יצירת גוף ציבורי המעניק הגנה משפטית על אזרחים מתביעות אזרחיות בנושא הזה, במסגרת משרד המשפטים או במסגרת מבקר המדינה.

לקריאה נוספת

• על תביעות SLAPP בויקיפדיה האנגלית וכן תביעות השתקה בויקיפדיה עברית 
• משתיק קול: משפטי דיבה כאיום על חופש הביטוי, דו"ח האגודה לזכויות האזרח (2013) (זהירות: PDF) 
• י. כרמל, שיכון ובינוי תבעה ממונה בטיחות לשעבר, ותשלם לו 360,000 ש"ח, דבר (29/1/2017)
• להתיש ולהרתיע: על תביעות הפחדה, העין השביעית (18/3/2017)
• ש. טל, אימת הדיבה: מפת התמריצים להגשת תביעות SLAPP בישראל, משפטים מה 515 (וקישור ל-PDF המלא) 
• ת. תורג'מן-קדם, י. רובין, "לשים סוף לתביעות ההשתקה", גלובס (27/8/2019) 

על הדיבור באינטרנט

מצאתי עצמי תורם מעט ייעוץ משפטי מונע לאחרונה בנושאי התבטאויות בפייסבוק,
ונוכחתי שוב לראות עד כמה מוגבלת כרגע ההבנה של רוב בני-האדם את טבעו האמיתי של המדיום.
משהו באינטימיות של אדם מול מכשיר מתעתע ומטעה,
ואנשים מתבטאים בלי להבין שהם בעצם מחזיקים ביד רמקול ודוברים אל נוכח קהל רב. עד כמה רב?
לעתים, נוכח כל הרחוב, השכונה, הארץ ואף העולם.

אבל לא צריך להישבות בדימוי של דיבור באמצעות רמקול כי הוא בא להמחיש רק את פן הפומביות.

להתבטאות באינטרנט בכלל, ובפייסבוק בפרט, יש מאפיין נוסף, מאוד שונה: הדברים נשארים כתובים ואינם נעלמים. ממש כאילו נכתבו בספר.
מי שלא נחשף אליהם היום יוכל להחשף אליהם מחר.
שיחה תמימה שמתנהלת בקבוצה סגורה בפייסבוק עשויה להיראות אחרת לגמרי עשור קדימה, כשילדו של מישהו שהוזכר באותה שיחה הופך להיות חבר הקבוצה ורואה מה נאמר עליו.

זה משליך גם על דברים שנכתבים לקבוצה (קטנה או גדולה) אבל גם על דברים שנכתבים באינטימיות של שיחה בין אדם לחברו. הקלות שבשכפול האינטרנט יכולה להביא לתוצאות מפתיעות מאוד (כפי שמגלים אנשים לגבי תמונות וסרטונים שהם משתפים בהם את ראובן, ומגלים להפתעתם זמן-מה לאחר מכן שגם שמעון ולוי ואולי עוד כמה מחבריהם זכו לראותם).

לכן, כשאתם עומדים לכתוב משהו ולפרסמו באינטרנט - זכרו כי כתיבה באינטרנט היא מקבילה ל-

•  כתיבת ספר, 
•  עמידה עם רמקול בכיכר העיר 
•  שיחה אינטימית שייתכן כי היא מוקלטת 

וכל זה -  בו זמנית.

אלמנה לא תענון

לפני כמה ימים חגי הוברמן וערוץ 7 עברו יחד על איסור "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" (שמות כ"ב כא). הוברמן עצמו ידע לכתוב באותה כתבה נוראה כי "היה זה משה דיין המנוח, שאחרי מלחמת יום הכיפורים עמד בפני צעקות של הורים שכולים 'אתה רצחת את הילד שלנו', וכשנשאל מדוע אינו מגיב השיב: 'משפחה שכולה תמיד צודקת'. "

אבל הוברמן עצמו מרשה לעצמו לפסוק כי לולא היתה ישראל מבצעת נסיגה זו או אחרת סא"ל דולב קידר לא היה נופל במבצע 'צוק איתן'. הוא מרהיב עוז ומטיל את האחריות בדברים אלה על אלמנתו של המנוח, בגלל דעותיה הפוליטיות.

כאילו לפני ההתנתקות שקטה הארץ 40 שנה. הרי את אותם דברי איוולת בדיוק היו יכולים להטיח אנשים מהצד השני של המפה הפוליטית בהוברמן, שבגלל דעתו הפוליטית הוא נושא באחריות על מותם של אזרחים תמימים שנרצחו על ידי טרוריסטים שיצאו מעזה לאורך כל השנים בהן ישראל בחרה להחזיק בה, החל בילדי משפחת ארויו ז"ל וכלה בבנות משפחת חטואל ז"ל.

האחריות למותם של הנרצחים במערכות הטרור של עזה והנופלים במערכות הצבאיות של עזה היא אחת - בידי ארגוני הטרור של עזה. רק אנשים מבולבלים - מוסרית ופוליטית - מפנים את כעסם פנימה, אל תוך המחנה, ושוכחים מי הוא האוייב האמיתי. אנשים כאלה לא צריכים לקבל במה ציבורית לכתיבה.אחרי שהדברים פורסמו - הם ומי שנתן להם את הבמה הזו צריכים לעשות חשבון נפש.

לא מצאתי הוראת חוק במדינת ישראל המגנה על האלמנות והיתומים מפני התנהלות גסה ופרועה כזו של הוברמן. זו כנראה תולדה של המציאות בעבר, אז הנורמה יוצגה בדברים האמורים לעיל של משה דיין. אז ידעו להבדיל בין הראוי לבלתי-ראוי.יכול להיות שהיום אין מנוס מתיקון המצב המשפטי ועיגון הגנה על אלמנות ויתומי צה"ל.

עד אז, כל מי שרואה את עצמו כיהודי שומר מצוות כדאי לו שיתעמק באיסור עינוי אלמנה ויתום, וכדאי לו מאוד שיזכור "כי ה' יריב ריבם".

אני מצר על כך שבעת מתן הראיון לעיתון הארץ

פרליט המדינה, משה לדור, בוודאי מצטער על הראיון שנתן לעיתון "הארץ" בפברואר 2010. שבוע לאחר אותו הראיון תבע אותו ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, על דברים שאמר לגביו, שאליבא דאולמרט היו לשון-הרע. הפרקליטות אומנם גרסה בתחילה שמדובר בתביעת-סרק, אולם התביעה לא נדחתה על הסף, נסיונות גישור לא צלחו ונסיונות להקנות חסינות לפרקליט המדינה כנגד התביעה, נדחו על ידי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. וכך, כנראה בלית ברירה, מצא עצמו פרקליט המדינה שלנו מתנצל (YNET אף סיפקו העתק של המכתב):

"אני מצר על כך שבעת מתן הראיון לעיתון 'הארץ' לא הייתי ער לדיווח שמסר מר אולמרט למבקר המדינה ביולי 2010 בו נאמר שביולי אותה שנה החזיר את הכספים שקיבל מד"ר אלמליח בשנת 1993, שהעתק מן הדיווח הוגש לבית המשפט ביולי 2010 כראייה במסגרת משפטו של מר אולמרט.... באשר לראיון ככלל, כוונת הדברים היתה ליתן דיווח על העשייה והעמדות של הפרקליטות כפי שאלה מוצגות בבתי המשפט, בתשובה לשאלות, בין השאר ביחס לתיקים שעוסקים באישי ציבור. בדבריי בראיון, בנוגע למר אולמרט, לא הייתה כוונה לפגוע בכל דרך שהיא ובכל מקום אני מביע צער על כי מר אולמרט חש נפגע מהדברים".

כשחושבים על זה, אולמרט עשה בתביעה הזו שירות חשוב למען השירות הציבורי הישראלי. אין שום צורך בדיווח לעיתונות של פרקליט המדינה על העשייה והעמדות של הפרקליטות. הן הרי מוצגות בבתי-המשפט ואמורות לדבר בעד עצמן, ובדומה לשופטים, כדאי היה שגם פרקליט המדינה ייתן לפעולותיו המשפטיות לדבר בעד עצמן. אולי השתלשלות-העניינים הזו תרסן להבא את פעולותיהם התקשורתיות של פרקליטי-המדינה, והתהליך של הפיכת ההליך השיפוטי הישראלי לתכנית ריאליטי ייעצר.

מהצד השני, תלונותיו של אולמרט לגבי האובססיביות של לדור בנוגע אליו צריכות להילקח עם גרגר של מלח. הרי לדור הוא אותו אדם שסגר את התיק בנוגע לחשדות על פעולה לא תקינה של ראש הממשלה לשעבר בנושא הפרטת בנק לאומי.

כך או כך, נצחונו המשפטי של אולמרט בעניין הזה הגיע כמה ימים לפני ש-3 עניינים שונים בהם הואשם מגיעים אל קו הסיום. התקשורת דיווחה כי "בית המשפט המחוזי בירושלים הודיע בצהריים (ראשון) כי ביום שלישי הבא ימסרו שופטיו את החלטתם בפרשת ראשונטורס, בפרשת מעטפות הכסף ובפרשת מרכז ההשקעות". ניצחונות משפטיים שלו באותם תיקים, יהוו ראייה של ממש בדבר אובססיביות של המערכת לגביו. בעוד כמה ימים נדע.

על יתרונותיה של הרגולציה העצמית

הנהלת ה-NBA קנסה את קובי בראיינט, שחקן הלייקרס המוערך, ב-100,000$ בגין עלבון הקשור לנטייה-המינית שבראיינט הטיח בשופט לאחר שזה שרק לו עבירה טכנית. התגובה המהירה של הנהלת הליגה, והדרך הרהוטה שבה הבהיר דייויד סטרן, הממונה על הליגה (מצטער, אבל נציב פשוט לא מבטא את המשמעות הנכונה של commissioner לדעתי), כי לעלבונות כנגד הקהילה ההומו-לסבית אין מקום על מגרש-הכדורסל או בחברה, שבים ומעלים ומעלים בי את הקנאה. לא זאת בלבד שיש להם כדורסל הרבה יותר טוב, אלא שגם בנושאים של רגולציה עצמית הם יכולים ללמד אותנו שיעור חשוב.  

לשון הרע כנגד פעילים חברתיים, פעילים באינטרנט והערה על היבטים משפטיים של בלוגים

נתקלתי בשתי כתבות בעין השביעית על תביעות לשון הרע, שעסקו בנסיבות שכיחות אשר שווה להכיר:

התביעה הראשונה עוסקת בלשון הרע כנגד פעילים חברתיים:
מדובר בתביעה שכדאי שיכיר כל מי שמבקש להיות מעורב ופעיל חברתית. היא הוגשה על ידי  אדם ששימש יו"ר ועד פעולה של שכונה שנאבקה כנגד מפגע תברואתי שלא טופל על ידי העירייה. במהלך המאבק העירייה מצאה לנכון לטעון שהאיש פועל מתוך "מניעים אובססיביים אישיים בלתי מובנים" וכי תביעה ייצוגית שהוגשה כנגד העירייה בגין המפגע נבעה מ"שיקולים אינטרסנטיים פוליטיים, הגובלים בשיקולים זרים תוך ניצול ציני של שכונה ותלמידי בית-ספר".
ביהמ"ש קיבל את תביעת לשון הרע שהגיש האיש כנגד העיריה, ופסק לו פיצויים בסך 10,000 ש"ח וכן הוצאות משפט. אפשר לקרוא את פסק הדין כאן. כדאי לשים לב לדברי כבוד השופטת רחל קרלינסקי שהסבירה בפסק-הדין שהיא פוסקת נגד העירייה הנתבעת שכן "מתן הגנה רחבה לנתבעת בנסיבות המקרה שבפני תשמש כלי שרת בידי גוף שלטוני להרפות ידי מי שמבקש לצאת למאבק צודק נגד פעילותו ומדיניותו כך שריחו יובאש בפני מי שלמענם ביקש לפעול".

התביעה השניה עוסקת בתביעת לשון הרע שהגישה עורכת אתר אינטרנט כנגד בלוגרית:
מדובר בתביעה שכדאי שיכיר כל בלוגר. תביעה על-סך 200,000 ש"ח שהוגשה כנגד הבלוגרית ענת פרי הסתיימה בפסיקה לטובת אחד התובעים על פיצויים בסך של 7,500 ש"ח והוצאות משפט. מעבר לכך שמדובר בעוד דוגמא על הפער המתקיים לעתים בין הסכומים הנתבעים בראשיתה של תביעה לסכומים הנפסקים בסופה של תביעה, זה סיפור מעניין. לקוראים החרוצים - אפשר לקרוא את פסק הדין כאן. ענת פרי נתבעה בגין רשימה בה, בין היתר, האשימה את איריס חפץ, עורכת אתר קדמה,  כי היא משווה בין היהודים לנאצים באופן מקומם שיש בו בכדי לקדם את הכחשת השואה. כבוד השופטת חנה ינון קבעה למרות שמדובר בלשון הרע, בנסיבות העניין חלה הגנת סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965:

"הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;"

מדוע ?
אלו הנקודות העיקריות ששימשו להכרעת הדין, להבנתי -

• השופטת קבעה שהתובעת מכהנת בתפקיד ציבורי "שכן משמשת היא כעורכת הראשית של אתר האינטרנט החברתי 'קדמה.' התובעת, במעמדה ובהתבטאויותיה בכלי התקשורת האלקטרוניים הפכה לאישיות ציבורית." (פסקה 63 לפסק הדין)
• הנושא בו הוצאה לשון הרע הוא בהקשרים של 'השואה', "נושא ערכי ממדרגה ראשונה, בעל חשיבות ציבורית...חשוב הוא כי יהא דין ודברים על נושא זה, ומותר כי תהיינה דעות חלוקות בעניין."
• התובעת הביעה דעותיה השנויות במחלוקת בציבור, ויש למנוע מצב בו "התובעת תוכל לפרסם דעותיה השנויות במחלוקת ללא חשש, בעוד שתסרב לקבל ביקורת כנגד דעותיה או דרך התנהלותה" 
• למרות הקושי להכריע האם מדובר בהבעת דעה או בקביעת עובדה, השופטת הגיעה למסקנה שטענת הנתבעת "לפיה התובעת מפרסמת מסרים אנטישמיים מהווה הבעת דעה מובהקת" (לטעמי היה כאן בלבול מסויים בין מבחן הדעה/עובדה לבין המשקל שיש לתת לזכות לשם טוב, אבל אשמור את הדיון הזה להזדמנות אחרת)
• מגמת הפסיקה בישראל היתה ונשארה "כי כאשר עסקינן בפרסומים הנוגעים לאנשי ציבור ולענייני ציבור, יש להקנות משקל יתר לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת לעומת הזכות לשם טוב". 
• הנתבעת עשתה את הפרסום בתום-לב. 

ומכאן, סיכמה כבוד השופטת ינון: "לדעתי, במקרה דנן מדובר בנושא ציבורי אשר יעסיק את העם היהודי עוד רבות, לבלי ספק, והתובעת נחשבת לאישיות ציבורית, אשר נוהגת להביע את עמדותיה באמצעי התקשורת האלקטרונית, ועל כן יש לפרש את אמירותיה של הנתבעת כהבעת דעה מותרת ולגיטימית. לתובעת קיימים כלים רבים על מנת להביע דעותיה, ועל מנת לסתור דעות מנוגדות, ואף נוהגת לעשות זאת, ואמצעים אלה עמדו לרשותה ובמסגרתם יכולה היתה לרפא את הפגיעה שנפגעה ולהעמיד את גרסתה לשיפוט ציבור הגולשים" (פסקאות 71-72 לפסק-הדין).

אם כך, תשאלו, מדוע נדרשה ענת פרי לשלם פיצויים ?
התשובה פשוטה ומצערת. במסגרת אותה רשימה, כתבה ענת פרי דברים, שלגירסתה כוונו כנגד מי שהיא חשבה שהוא בן-זוגה של איריס חפץ. מאחר והשופטת ינון קבעה שבעלה של איריס חפץ היה נפגע תמים מהוצאת לשון הרע, נפסק שיש לפצותו, כשגובה הפיצוי נקבע לאור העדר הוכחות על הפסד כספי או על פגיעה במשלח יד, התייחסות מעטה אליו ברשימה נשואת התביעה, ולטעמי השפיעה מאוד העובדה שהוא מתגורר מחוץ לישראל ולא הראה שיש לו עמיתים או קרובים בישראל אשר קראו או עלולים היו לקרוא את הרשימה נשואת התביעה.

לפני סיום - עצת-חינם והערה על היבטים משפטיים של בלוגים 
(דבריי כאן רלוונטיים, להשקפתי, גם לבלוג וגם לטוקבק).

אז מה המסקנה ?
רוצים לכתוב משהו באינטרנט ?
קודם כל, תחשבו טוב לפני שאתם בוחרים לכתוב משהו שיכול לפגוע במישהו.
משוכנעים בצדקת דעתכם ?
הקפידו להתנסח באופן מדוייק, כך שלא תפגעו ב"עוברי-אורח" תמימים. אם אתם לא מכירים באופן ודאי את הזהות של כל הדמויות המעורבות,  התייחסו רק למי שאתם מכירים.
יש לכם ספק ?
התייעצו בעורך-דין. לא כל תביעה על הוצאת-לשון הרע מסתיימת בתוצאה נעימה לנתבע.


אם כבר עסקנו בשאלת לשון הרע בבלוגים, שאלו אותי כמה פעמים שאלות שונות (ומשונות) על היבטים משפטיים של בלוגים. יש ברשת הרבה בלבול בנושא (למשל בתגובות בקישור הזה בתגובות) ומקום מצויין להתחיל בו, הוא הבלוג של עו"ד יורם ליכטנשטיין שכתב סדרת פוסטים מצויינת בעניין בבלוג שלו בקפה דה-מארקר, והתייחס, בין היתר, לסוגיות הבאות  -

• זכויות יוצרים ובלוגים   
• כתיבת בלוגים ולשון הרע 
• בלוגים וסימני מסחר
• בלוגים ועצות מקצועיות

אם כבר אתם מציצים שם, אל תחמיצו את הפוסט הבא, שאומנם בתחילתו עוסק בבלוגים קבוצתיים, אבל חלקו השני כולל סיכום, דגשים חשובים וקישורים לכל הפוסטים שלו בנושא.