הופתעתי לשמוע שמישהו מבקש סיוע במימון תשלום הקנס שהרי כידוע, סעיף 252 לחוק העונשין קובע : "הפותח, בכל דרך של פרסום, פעולת התרמה למען תשלומם של קנס, הוצאות או פיצוי שפסק בית משפט בפלילים, או נותן פרסום להתרמה כזאת, דינו - מאסר ששה חדשים."
אבל כאשר כיתתי את רגליי אל פסק הדין שעליו הלין מר אליאסי (רע"א 2030/22 אליאסי נ' דרוקר), התברר לי שזו היתה תביעה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע שבה הפסיד 'הצל' במחוזי ובעליון ושנצחונו בשלום היה כתוצאה משגגה שנפלה לפני בית המשפט. כלומר, לא מדובר כאן בפניה לציבור לסיוע בתשלום בגין קנס פלילי - שהיא, כאמור, עבירה פלילית בפני עצמה. מדובר כאן בנתבע שהפסיד בתביעה אזרחית ומבקש מהציבור לסייע לו, וזו התנהלות שאיננה אסורה בחוק, למיטב ידיעתי, למרות שדומני שרבים יראו בה בעייתיות מוסרית.
ובכל זאת, אי אפשר היה להתעלם ממה שעשוי להיות עבירה פלילית אחרת - פרסום מסולף של דיון משפטי - עבירה על סעיף 251 לחוק העונשין:
"251. המפרסם שלא בתום לב, בכל דרך של פרסום, דין וחשבון לא מדוייק על דיון בבית משפט או בועדת חקירה על פי חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, דינו - מאסר ששה חדשים."
מדוע?
שכן מר אליאסי טען בין היתר בפוסט שלו:"אז המציאו פסק דין במיוחד עבורי (מחמיא לי) שנקרא שידול ללשון הרע ...כן ש י ד ו ל ל ל ש ו ן ה ר ע המצאה חדשה במיוחד"
הטענה הזו היא לכל הפחות טענה שגויה, שכן כל תלמיד שנה א' משפטים מכיר את סעיף 12 לפקודת הנזיקין, העוסק באחריות של משתף ומשדל:
"לענין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשרר אותם, יהא חב עליהם."
ואם נצטט מפסק הדין בעניינו של אליאסי שניתן בעליון (פיסקה 14):
"על מנת שתקום אחריותו של פלוני כמשדל, יש צורך בהתקיימותם של שלושה יסודות: ראשית, נדרש כי תרומתו של המשדל תהיה לביצוע מעשה עוולה על ידי המשודל, ולא בביצוע של מעשה מותר; שנית, נדרש קיומו של יסוד נפשי מסוג מודעות למעשה העוולה; ו-שלישית, נדרש קיומו של קשר סיבתי בין הוראת המשדל לבין העוולה שבוצעה (עניין רינת, בעמ' 82; ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי, פ"ד סד(1) 398, פסקה 6 לחוות דעתו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (2010) (להלן: עניין נשאשיבי); ע"א 3024/10 ויינר נ' מויאל, פסקה 27-26 לפסק דינה של השופטת א' חיות (2.4.2013))."
כך שכל מי שקרא את פסק הדין בוודאי מבין שנושא השידול לעוולה הוא לא המצאה חדשה. לא זאת בלבד, אלא שמדובר בנושא שכבר נדון בביהמ"ש העליון שלנו לא אחת לפי הציטוט האמור לעיל (ומי שיתעמק בפסק-הדין ימצא גם התייחסויות לספרות). ומכאן אין מנוס אלא להסיק שהטענה הזו מפיו של מר אליאסי - בדבר המצאה משפטית שהמציאו עבורו - היא סילוף של מה שהיה בדיון המשפטי בעניינו. וחבל שכך, והיה כדאי שמר אליאסי היה נועץ בעורך-דינו לפני שהיה מפרסם את הפוסט האומלל דנן.
ובשולי הדברים - לכל מי הסבור בשגגה שפסק הדין בעניינו של אליאסי הוא פגיעה לא מאוזנת בחופש הביטוי, נסכם בדברי כבוד השופט י' כשר מפסק הדין (פיסקה 18):
'לעניין טענותיו של המבקש במישור הפגיעה בחופש הביטוי, כי השידול העוולתי שביצע המבקש אינו נוגע לחופש הביטוי בהקשר פרשה שהיתה במחלוקת ציבורית, היא פרשת החייל אלאור אזריה. השידול העוולתי שביצע המבקש התבטא בפרסום שעניינו הרצון להיפרע מהמשיבה על דעה שהיא השמיעה (באופן בוטה במיוחד) באותו עניין שנוי במחלוקת. הרצון להיפרע ממי שהשמיע דעה כאמור מתקשה "להתאים" לטיעונים בעניין דאגה כנה לפגיעה בחופש הביטוי.'
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה