האגודה לזכויות האזרח פרסמה את דו"ח מצב זכויות האדם לשנת 2012. לא חייבים להסכים עם כל דבר שנאמר בו, או להזדהות עם הדגשים החשובים לאגודה. אבל חשוב לקרוא וחשוב לדעת.
מטבעם של דוחו"ת כאלה שהם עוסקים בנושאים רבים ושונים, והמציאות המתוארת בהם איננה פרי העשייה של שנה אחת, אלא תוצאה של מצב נמשך.
לי נדמה שהשינוי הבולט ביותר לרעה בשנה החולפת, עבור האזרח הישראלי, הוא התממשותן של הגבלות חדשות, בולטות וקשות על חופש הביטוי והמחאה, בכל הנוגע למחאה רבת-היקף בערים הגדולות בישראל.
זה לא שלא ראינו "חידושים והמצאות" של מדינת ישראל בנושא הזה גם קודם לכן. קשה לשכוח את פעולותיה של מדינת ישראל כנגד המחאה רחבת-ההיקף נגד ההתנתקות ובמסגרת פינויים של יישובים, דוגמת עמונה. אבל העובדה שכבר לא רואים הפגנות גדולות בכיכר ציון בירושלים איננה מקרית והיא מסוכנת לכל אזרחי-ישראל.
מאז הדיווחים בשלהי מאי 2012 על כך שלא יתאפשרו הפגנות בכיכר ציון ובכיכר פאריז כדי שלא להשבית את הרכבת הקלה (הארץ, גלובס), על המשא-ומתן שהתפתח, על החלופות שהתקבלו בהסכמת חלק מפעילי המחאה החברתית ועל הפגנות המחאה בציר "האסור", נראה שנוצר סטטוס-קוו בהתאם לקווים שהתוותה הממשלה.
המחפש אחרי הפגנות בכיכר ציון בשנה החולפת אחרי יוני 2012 נאלץ להסתפק בהפגנה אחת, מחאה נגד התקפות גזעניות על פלסטינים בשלהי אוגוסט, ותו-לא. מאחר ובאופן כללי היקף אירועי המחאה החברתית ירדו בחודשים האחרונים (עם או בלי קשר לבחירות הממשמשות ובאות), אין אפשרות לקבוע קביעה נחרצת בדבר חלקן של רשויות המדינה בדיכוי פעולות-המחאה. אך עצם טבעם של הדברים הידועים מספיק כדי לומר, חד-משמעית, שאם 2011 היתה שנה של מחאת אביב-עמים גם עבור ישראל, 2012 היתה שנה של דיכוי-מחאות.
מטבעם של דוחו"ת כאלה שהם עוסקים בנושאים רבים ושונים, והמציאות המתוארת בהם איננה פרי העשייה של שנה אחת, אלא תוצאה של מצב נמשך.
לי נדמה שהשינוי הבולט ביותר לרעה בשנה החולפת, עבור האזרח הישראלי, הוא התממשותן של הגבלות חדשות, בולטות וקשות על חופש הביטוי והמחאה, בכל הנוגע למחאה רבת-היקף בערים הגדולות בישראל.
זה לא שלא ראינו "חידושים והמצאות" של מדינת ישראל בנושא הזה גם קודם לכן. קשה לשכוח את פעולותיה של מדינת ישראל כנגד המחאה רחבת-ההיקף נגד ההתנתקות ובמסגרת פינויים של יישובים, דוגמת עמונה. אבל העובדה שכבר לא רואים הפגנות גדולות בכיכר ציון בירושלים איננה מקרית והיא מסוכנת לכל אזרחי-ישראל.
מאז הדיווחים בשלהי מאי 2012 על כך שלא יתאפשרו הפגנות בכיכר ציון ובכיכר פאריז כדי שלא להשבית את הרכבת הקלה (הארץ, גלובס), על המשא-ומתן שהתפתח, על החלופות שהתקבלו בהסכמת חלק מפעילי המחאה החברתית ועל הפגנות המחאה בציר "האסור", נראה שנוצר סטטוס-קוו בהתאם לקווים שהתוותה הממשלה.
המחפש אחרי הפגנות בכיכר ציון בשנה החולפת אחרי יוני 2012 נאלץ להסתפק בהפגנה אחת, מחאה נגד התקפות גזעניות על פלסטינים בשלהי אוגוסט, ותו-לא. מאחר ובאופן כללי היקף אירועי המחאה החברתית ירדו בחודשים האחרונים (עם או בלי קשר לבחירות הממשמשות ובאות), אין אפשרות לקבוע קביעה נחרצת בדבר חלקן של רשויות המדינה בדיכוי פעולות-המחאה. אך עצם טבעם של הדברים הידועים מספיק כדי לומר, חד-משמעית, שאם 2011 היתה שנה של מחאת אביב-עמים גם עבור ישראל, 2012 היתה שנה של דיכוי-מחאות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה