שביתת האזהרה הזו חשובה במיוחד

 אם לא היה שינוי של הרגע האחרון, ההסתדרות הרפואית הישראלית תשבות היום שביתת אזהרה: 

אם נצטט את ההודעה של הר"י כמות שהיא: 

"מדובר בשביתת אזהרה כאות מחאה על ההתנהלות השערורייתית של משרד האוצר בשבועות האחרונים, הכוללת פגיעה בתנאי העבודה של המתמחים בפתולוגיה, כוונה לגרוע 600 תקנים של רופאים ורופאות שניתנו בשנה החולפת, ופרסום טענות מכפישות ומחוסרות כל יסוד בדבר חריגות שכר לכאורה של רופאי קופ"ח כללית.:

יו"ר ההסתדרות הרפואית, פרופ' ציון חגי הסביר מה מטרת האזהרה:

"מצער מאוד לראות שדווקא בישראל, בה מערכת הבריאות והצוותים הרפואיים בראשה הגיעו להישגים כל כך משמעותיים בתקופת הקורונה, ממהרים לאמץ גזירות, שינויים בתנאי העבודה והסרת תקנים. כל זה בשעה שבמדינות המערביות אנחנו רואים יותר השקעה בבריאות לרבות שורה של הסכמים שהיטיבו עם תנאיהם של עובדי הרפואה. לא ייתכן שבערב נדליק משואות, ובבוקר נלחם בגזירות".

כבר כתבתי בבלוג הזה על מצב מערכת הבריאות הישראלית לא אחת: על מלחמתו של משרד הבריאות בשר"פ תוך שהוא מתעלם מהמציאות התקציבית המרעיבה שבה מתרחש "תהליך הרסני שסופו הפיכת בתי החולים הציבוריים למרכזי טיפול לעניים בלבד"; על המחסור הכרוני במיטות (מחסור מתוכנן, במכוון ובמודע על ידי משרד האוצר); על התורים הארוכים לבדיקות; על כשלי הטיפול בקורונה בשל הגישה הנאו-ליברלית של ממשלתנו לתחום הבריאות. כולנו יודעים שחלק גדול מאוד מנזקי תקופת הקורונה בשנה האחרונה נבעו מרמת-התקצוב הנמוכה של מערכת-הבריאות שלנו. אם היא היתה מתוחזקת ברמה טובה יותר, היא היתה יכולה לעמוד בעומסים גבוהים יותר, ואפשר היה להימנע מהסגרים. משום מה, הקשר הכלכלי הפשוט הזו - מערכת בריאות איתנה היא הכרח ומגן למשק מודרני - לא נתפש על ידי משרד האוצר הישראלי. גם התובנה שיכלה המגפה ללמד את כלכלני המשרד - בדבר בעיות בריאות שאי אפשר לצפות שהאזרחים יתמודדו איתן בעזרת הרפואה הפרטית - גם היא לא נקלטה. 

אז מה נשאר לנו? חוץ מהתקווה שאולי שביתת-האזהרה של הר"י תשיג משהו, ושאולי אולי נבחרי-הציבור שלנו יפתיעו אותנו בהפקת-לקחים משנת-הקורונה, נותר החשש. 

החשש המר - מפני השיעור שהקורונה עוד עלולה ללמד אותנו בשנים הקרובות. לקחי מגיפות העבר הם פשוטים: מגיפות באות בגלים. והגל השני הוא לרוב חמור וקשה מהראשון. החיסונים הם אמצעי רפואה מונעת מעולה, וחשוב שישראל תצטייד בחיסונים לקראת המוטציות הבאות. אבל חשובה לא פחות ההבנה שיתכן שנמצא את עצמנו בעיצומו של גל שני שיתקדם בקצב ובהיקף כאלה - שהחיסונים לא יוכלו להוות לו מענה מהיר מספיק. ואז - אז נהיה תלויים באיתנות מערכת הבריאות שלנו. זו שמשרד האוצר שלנו מבקש לשוב ולהחליש, לשוב ולהרעיב, לשוב ולהחזיר למצב של אי-ספיקה כרוני. 

לכן שביתת האזהרה הזו חשובה כל-כך. והלוואי שתצליח. 

 

המאבק בוירוס הקורונה בפרטאצי'ה (או - כשניאו-ליברליזם וקורונה נפגשים)

כשרואים את הדרך  בה משרד הבריאות מנסה לנהל את מניעת התפשטות וירוס הקורונה בישראל קשה שלא לראות עד כמה משרד הבריאות רואה את תפקידו אך ורק כרגולטור של אזרחי ישראל בתחום הבריאות. 

המכשיר הראשון להתמודדות עם האיום - הבידוד העצמי, הוא לא באמת בעיה של משרד הבריאות. המשרד לא מפעיל היבטים שונים בביצוע של הבידוד העצמי. זו - בעיה של האזרחים. לכן הוא גם לא צריך לעסוק בהשלכות של הוראות הבידוד על חייהם של האזרחים. חשוב לי להבהיר - הביקורת להלן איננה על עצם הבידוד. הוא כנראה הכרחי כדי לעצור התפשטות של מחלה שעלולה להפוך למגיפה. הביקורת שלי היא על דרך הביצוע.

זה מתחיל בכך שמצפים מהאנשים החוזרים לישראל (ממדינות שבהן וירוס הקורונה נפוץ) לבצע נס - להצליח לעבור דרך נמל התעופה ולהגיע הביתה בלי לסכן אחרים. בישראל יש בוודאי מידע מקדים על אותם אנשים שמגיעים לישראל. חברות התעופה הרי יודעות את רשימת הנוסעים עוד טרם ההמראה. ובכל זאת, בישראל מתנהגים כאילו הבעיה מתחילה רק אחרי הנחיתה וכאילו אין דרך להיערך אליה. 

כך קורה שלא מתבצע בידוד מסודר של האנשים עם כניסתם לישראל כך שלא יתערבבו עם אנשים המגיעים ממדינות אחרות. כך קורה שלא פועלים כדי לסייע להם להגיע הביתה בלי לסכן אחרים. המשרד הבהיר שהוא מבקש מהנוסעים השבים הביתה שיגיעו הביתה שלא בתחבורה ציבורית. איך בדיוק הם אמורים לעשות זאת ? האם לכולם יש רכב פרטי שמחכה להם בשדה התעופה ? ואם לא - האם עליהם לקחת מונית על חשבונם ? מה עם הסיכון אליו ייחשף נהג המונית (ולאחר מכן נוסעיו העתידיים)? אולי המשרד מניח שהנוסעים השבים לציון יסנג'רו חבר או קרוב משפחה עם רכב פרטי לצורך המשימה הלאומית הזו ? אבל מה עם הסיכון של המסונג'ר ? ומה עם אותם אנשים שאולי חסכו שקל לשקל כדי לטייל בחו"ל ועכשיו כשהם חוזרים אין להם שום פתרון כזה ? האם במשרד הבריאות מצפים מהם ללכת הביתה ברגל ?

אבל אוזלת היד הרגולטורית לא עוצרת שם. היא ממשיכה בעצם השאלה של ביצוע הבידוד בבית שלא הותאם לכך מעולם. איך אמור האדם הנדרש להתבודד, לעשות זאת בבית עם אחרים ? אם הוא חי עם אנשים אחרים, הם כנראה חולקים איתו חדרי אמבטיה ושירותים. מה בדיוק הפתרון לזה? ואם המבודד על כורחו באמת חי לבדו - איך בדיוק הוא אמור לדאוג לצרכי מזונו בלי לצאת מהבית? ושוב, נזכיר, לא לכולם יש את המשאבים להזמין משלוחים. 

אבל אוזלת היד לא מגיעה לשיא בקשר לתנועה ולניהול הבידוד. השיא הוא בהשלכה על הפרנסה של המבודדים. יש כאן ציפייה שעצמאים ישתקו את חייהם ושמעסיקיהם של השכירים ישאו על גבם את הנטל הכלכלי של מימון המאבק בקורונה. זו הרי החצנת עלויות קלאסית של הממשלה אל אנשים פרטיים. והרי האנשים הנכנסים לבידוד עושים זאת למען כולנו. ולכן על החברה בישראל לשאת בעלות הזו. בדיוק כמו במאבק כנגד הטרור - מי שנפגע זכאי לעזרת החברה. וראשוני הנפגעים הם הנכנסים לבידוד. 

חשוב להבין שהמנגנון שמשרד הבריאות בחר - בידוד עצמי, לא נבחר סתם. הוא נבחר כי זה נוח - לא צריך להקים מערכת ציבורית שתעשה זאת. לא צריך להקצות כספים לכך. אבל המנגנון הזה עתיד לסבך אנשים בצרות. השכירים יאבדו כך ימי-מחלה יקרים. מי מהם שיחלה בעתיד במחלה קשה ימצא עצמו מול שוקת שבורה. העצמאים יסתבכו הרבה קודם - כי איזה עסק קטן יכול לשרוד במצב שבו הוא נסגר לפתע למשך שבועיים ? 

אפרים קישון המנוח הוא שתיאר את ישראל בסאטירה "פרטאצ'יה אהובתי" המתארת את אופיו של העם היושב בציון, בתורת ה"פרטאצ'י" הרשלן והמאלתר. ואכן כך נראה המאבק בוירוס הקורונה.
אבל אין אלה רשלנות ואלתור שנגזרו משמיים. אלה הם תוצרים של המדיניות הנאו-ליברלית המאפיינת את ממשלות ישראל כבר עשרות שנים. זו מדיניות המייצרת ממשלה רזה שהיא בעצם במידה רבה נרפית וחסרת-כוח.
ממשלה אשר יכולה להוציא הוראות אבל כמעט ואיננה יכולה לאכוף אותם. היקף המשאבים שהיא יכולה להעמיד לרשות המאבק מוגבל מעצם השקפתה על כך שהממשלה חייבת להיות רזה ולהסתפק ברגולציה מעטה.
ככה אי אפשר לנצח נוכח אתגרים גדולים. מעצם הבחירה במודל הנאו-ליברלי כנראה שהפסדנו בנסיון למנוע מוירוס הקורונה מלהפוך למגיפה. 

ואחרי שנפסיד נגלה את האמת המרה באמת לגבי הנאו-ליברליזם, האלתור והרשלנות הישראלים. הדרך שבה חזון-התעתועים הזה המנסה לאכול העוגה ולהותירה שלמה בדמות ניהול מדינה "רזה" והקצאת משאבים מינימלית למערכות הציבוריות  תביא אותנו אל עברי פי-פחת. כי עכשיו אנחנו נזקקים לשירותיה של מערכת הבריאות אחרי שהרעבנו אותה במשך שנים ארוכות. 

המלחמה במגיפת הקורונה תתנהל במחלקות הפנימיות - אותן מחלקות שהממשלה מסרבת לתקצב כראוי כבר זמן רב. הנסיון הנואל להקים מחלקות בידוד ייעודיות הוא נסיון להקצות משאבים בצורה לא יעילה ולא נכונה - מעט מדי ומאוחר מדי בשעת החירום הזו. 

במקום זאת, צריך היה להתמודד עם המשבר הזה מראשיתו בצורה לא פרטאצ'ית. להבין שהממשלה צריכה לקחת אחריות כללית על מהלכי הבידוד מראשיתם ועד אחריתם (בדיוק כפי שמדינת הרווחה של פעם הבטיחה להיות אחראית כלפי אזרחיה -  מהעריסה ועד הקבר). ובעיקר - להפסיק לאלתר ולהתחיל להתנהל נוכח האתגר הזה תוך הבנה שיש כאן הזדמנות אמיתית - הזדמנות להתחיל בשיקום מערכת הבריאות ובהזרמת משאבים אליה בצורה מחושבת - כך שגם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך נזכה למערכת בריאות ציבורית חסונה, איכותית, הנמצאת בעומסים סבירים בשגרה ולכן מסוגלת להתמודד בשעת-חירום עם העומסים הנוספים בלי להכניס את כל העם היושב בציון להיסטריה. 

לקריאה נוספת

• משרד הבריאות - נגיף הקורונה
• הודעות דובר משרד הבריאות לגבי נגיף הקורונה
• על נגיף הקורונה באתר מכון דוידסון - הזרוע החינוכית של מכון וייצמן
• בהלת הקורונה: שבים מאירופה ייכנסו לבידוד; יבוטלו התכנסויות עם 5,000 איש
• משבר הקורונה במחלקות הפנימיות - מזניחים אותנו - אך בשעת האמת אנחנו בחזית 
• כך מדווחת התקשורת באירופה על הנחיות משרד הבריאות הישראלי
• האוצר קורא לרכך הצעדים החריפים לבלימת הקורונה: "עלולים לגרום נזק לכלכלה
• נשיא לשכת ארגוני העצמאים: משרד הבריאות מוציא הנחיות מטורפות, אין מבוגר אחראי

(

גם כשעוסקים בתקציבים לבעלי מוגבלויות חשוב לדייק

בויכוח בין שרת המשפטים איילת שקד לח"כ אילן גילאון שפרץ היום במליאת הכנסת לאור דחיית הקואליציה את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – השוואת קצבת נכות לשכר המינימום), התשע"ה–2015, אשר יזמו גילאון וחברי-כנסת רבים אחרים (מהאופוזיציה ומהקואליציה) הטיח הח"כ בשרה כי חברי מפלגתה פועלים רק למען אינטרסים מסויימים
ולא לטובת בעלי מוגבלויות:"כל סיעות הבית מצאו לנכון לחתום על ההצעה הזו, שעושה צדק חלוקתי שכל כך דרוש במדינה הזאת, למעט סיעה אחת - הבית היהודי".

השרה, בתשובה כועסת, ציינה תקציבים שהוקצו במשרדים בשליטת מפלגתה - במשרד החינוך ובמשרד הדתות -  לטובתם של אנשים עם מוגבלויות, אבל שכחה להעיר שהתקציבים שהזכירה  הם תקציבים שהמשרדים חייבים להקצות בהתאם להוראות פרק הנגישות שבחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998, מכוח אותן התקנות שהושלמה התקנתן מכוחו של הפרק.

בהתחשב בכך שהשרה יודעת שהתקציבים האלה הם תוצאה של חובה שבחוק שהממשלה מחוייבת לקיימו וגוררת את רגליה בנוגע אליו שנים ארוכות, קשה שלא לנסח את תשובתה כחוצפה. אבל החוצפה הזו היא לא רק שלה - היא של ממשלות ישראל לדורותיהן, שמתנהלות כאילו צריך להודות להן כאשר הן סוף סוף מואילות בטובן לתקצב ולקיים הוראות חוק.

החוצפה הממשלתית לא מסתכמת בזה. יישומו של פרק הנגישות בחוק השוויון מתעכב כבר שנים רבות לעומת הקצב המקורי שתוכנן בחקיקה, בעיקר בגלל העיכוב הממשלתי בהתקנת התקנות:

• ראו לוחות זמנים עדכניים באתר נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות 
• השוו אותם ללוחות הזמנים שקבע תיקון החוק שהוסיף את פרק הנגישות (זהירות: PDF)
• ועיינו בפרוטוקול ועדת משנה של ועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת לענין תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות מיום כ"ז בתמוז התשע"ה (14 ביולי 2015) (זהירות: קובץ וורד) 

עכשיו, כשסוף-סוף מתחילים לתקצב את נושא הנגישות, גם מסתתרים מאחוריו כדי לתרץ את המשך ההזנחה של סוגיות חשובות אחרות, כמו שאלת הקיום של התלויים בקצבאות הנכות ?

לקריאה נוספת 

• הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – השוואת קצבת נכות לשכר המינימום), התשע"ה–2015 (פ/1367/20)  (זהירות! מסמך וורד)
• פרוטוקול הדיון במליאת הכנסת בתאריך כ' כסלו תשע"ו (02/12/2015)  (זהירות! מסמך וורד)
• חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998
• בג"ץ 366/03 רובינובה ואח' נ' שר האוצר ואח' 

האומנם הפתרון היחיד לנושא הגז הוא המתווה המונח על השולחן?

יותר מדי אנשים אומרים שהפתרון היחיד לנושא משאבי-הגז של ישראל
הוא המתווה שמונח על השולחן. הם כל-כך חוששים מאי-המשך פיתוח משאבי-הגז
של ישראל, שהם מתעלמים מהתוצאה אליהם הם דוחפים אותנו: להפקיד את עתידה של ישראל
בנושא הגז בידי אותן חברות שאינן מפתחות את משאבי-הגז.

האמת העצובה היא שיש פתרון אחר, פשוט להפליא, יעיל להפליא,
וכבר עשו אותו בעולם.

חברה ממשלתית לנושא הגז.
היא לא חייבת לעבוד עם נובל אנרג'י.
היא לא חייבת ללמוד מאפס.
היא רק צריכה לחתום חוזים ולעשות רגולציה.
הרי יש מספיק חברות שירותים לאיתור, קידוח והובלת
נפט וגז שם בחוץ, שישמחו מאוד לעבודה, בעולם הזה של מחירי נפט וגז נמוכים.
לא צריך להמציא את הגלגל. אפשר לבקש עזרה ממדינות סקנדינביה.
STATOIL, חברת הנפט והגז הלאומית של נורבגיה, יכולה להיות סוג של מודל.
חשוב לזכור שניהול נכון יכול להפוך חברה ממשלתית לחזקה יותר מהמדינה עצמה 
ולכן חשוב לשמור על שליטה ציבורית אפקטיבית במיזם כזה.

אפשר לעשות את זה במהירות. החקיקה בנושאי הנפט והגז מאפשרת את הפקעת הרשיון
במקרה של הפרת תנאיו, ואי פיתוח המאגרים הוא הפרה מהסוג הזה, ועוד הפרה שלא התחילה אתמול.

למה הממשלה שלנו לא שוקלת ברצינות את הכיוון הזה?
התשובה פשוטה ועצובה ומרתקת ומאלפת בו זמנית.
הממשלה שלנו מחזיקה באידיאולוגיה נאו-ליברלית.
סוג האידיאולוגיה הזה, המקדש את השוק הפרטי,
מביט על הממשלה והגופים הציבוריים כמסוכנים מצד אחד או חסרי-ישע מהצד השני.
הוא מתעלם לגמרי מלקחי העבר, שמדינה כמו ישראל מדגימה היטב בשורה ארוכה של פרוייקטים
שניזמו, תוכננו, בוצעו ומתפקדים היטב עד היום.
והוא שובה את המחזיקים באידיאולוגיה הזו בתוכה, בצורה שהם מאמינים (במובן הכמו-דתי)
בכך שרק השוק הפרטי יכול לפעול, ובלעדיו - יהיו כאן מדבר ושממה.

לא השוק הפרטי הקים את מדינת ישראל.
אפשר גם אחרת.
אם תרצו - אין זו אגדה.

אז מה אתם מציעים ?

קראתי על סגירת מרכזים ללידה טבעית בבתי חולים ציבוריים והצטערתי. המהלך הזה מנוגד לכל מה שהרפואה המודרנית לומדת על לידה: נשים יולדות אינן חולות. אבל המגמה של שינוי התפישה "הישנה", פרי עידן ההשכלה, שצריך לטפל בלידה כמו במצבים פתולוגיים אחרים,  תיעצר, על כל המשמעויות הכרוכות בכך.

היא לא תיעצר בגלל התנגדות עקרונית של המערכת (למרות שיש בה הרבה שעדיין לא הפנימו את הסטטיסטיקה המלמדת שלידות בית מסתיימות בצורה תקינה באותו שיעור של לידות בבית חולים, אבל שבלידות בבית יש משמעותית פחות סיבוכים).

היא תיעצר בגלל סוגיה שלכאורה איננה קשורה, אבל בעצם קשורה מאוד - התנגדות משרד הבריאות לשירות הרפואי הפרטי המסופק בבתי החולים הציבוריים (שר"פ). מאחר ולידה טבעית מצריכה ליווי צמוד של היולדת מרגע כניסתה למחלקת-היולדות . ומאחר והתקן הישראלי הנוכחי של מספר מיילדות בחדרי-יולדות איננו מאפשר הצמדה של מיילדת לכל יולדת לפני התחלתה של לידה פעילה, הרי שהדרך היחידה ברמת התקצוב הנוכחי של מחלקות היולדות בארץ, היא באמצעות שר"פ.

אם היתה הזרמת תקציבים למערכת הציבורית, אפשר היה להבין את ההתנגדות של רבים וטובים לשר"פ. אבל אין תוספות תקציבים. לא רק שאין, אלא שיש קיצוצים. קיצוצים גלויים (הפחתה במימון הציבורי) וקיצוצים מוסווים (אי-הגדלת אחוז המימון בהתאם לגדילת האוכלוסיה).

זו הזדמנות נהדרת להזכיר ראיון שפרסם NRG לפני שנתיים עם 4 מנהלי בתי-החולים הציבוריים של ישראל, בו הסבירו הארבעה שחייבים לעצור את התהליך שעוברת מערכת הבריאות. "תהליך הרסני שסופו הפיכת בתי החולים הציבוריים למרכזי טיפול לעניים בלבד. 'כבר אין מחקר, אין הוראה, אין תשתיות, אין פרויקטים', הם אומרים בייאוש. 'הדור שלנו עוד יצליח, איכשהו, להתקיים משאריות העבר. אבל מה יהיה על דור הרפואה הבא?' "

התקצוב של מערכת-הבריאות הציבורית בישראל צריך להיות בראש סדרי-העדיפויות של כולנו. בוודאי יותר מכל אחת מהסוגיות שמככבות על שולחנה של הממשלה הנוכחית מדי שבוע - יותר מדיור. יותר מאיראן. הרבה יותר מהסוגיות שמככבות על שולחנה של התקשורת הישראלית דרך קבע.

 במציאות של רצף ממשלות נאו-ליברליות מאז 1985, המאמינות בתקציבים ציבוריים קטנים, ומתמידות בפרדיגמה הזו גם נוכח מציאות שמאותתת על כשלי-השיטה, קשה לחשוב על איזושהיא דרך אפשרית אחרת לעצירת התדרדרות מערכת הבריאות הציבורית. נראה שרק שר"פ מאוזן יכול לעשות את מה שהממשלה לא מוכנה בשום פנים לעשות מתוך תקציבה שלה. וכשמשרד הבריאות מנהל מלחמת חורמה נגד השר"פ, כל מה שנשאר זה לשאול: אז מה אתם מציעים ?

לקריאה נוספת

• מה שיד אחת נותנת, יד שנייה לוקחת
• שרת הבריאות עומדת בפני החלטה היסטורית: האם להנציח את קיומו של השר"פ?

האם נזכה לראות את גיל הפרישה בדרך למעלה ?

סוגיית גיל הפרישה בארץ היא סוגיה קשה וכואבת. בעוד שגיל הפרישה לגברים הועלה במסגרת חוק גיל פרישה, התשס"ד-2004, לגיל 67, גיל הפרישה לנשים הועלה רק לגיל 62, ומאז מתנהל מאבק מתמשך בשאלת העלאת גיל הפרישה לנשים ל-64, כשמבחינה חוקית המהלך הזה נדחה לפני שנה עד לשנת 2017 (במסגרת תיקון מספר 3 לחוק גיל פרישה). זאת למרות שועדה מקצועית שמונתה לעניין על ידי שר האוצר הקודם, יובל שטייניץ,  המליצה חד-משמעית להשוות את גיל הפרישה לנשים ולגברים.

הרציונל הוא פשוט: בממוצע, נשים חיות יותר מגברים, וגיל הפרישה המוקדם יותר, דן אותן לצבירה מופחתת לפנסיה (בגלל פחות שנות חסכון בעבודה) וכתוצאה - לעוני בזקנתן. גרוע מכך, המודעות של המעסיקים לגיל הפרישה המוקדם יותר של עובדות, נוסף לנדבך האפליה כנגד נשים בשוק העבודה.

הרציונל של המתנגדים גם הוא פשוט: בשוק שבו גם כך קשה לעובדים מעל לגיל 50 למצוא עבודה, לנשים מבוגרות קשה הרבה יותר, וכל זמן ששוק העבודה הישראלי איננו משנה את גישתו ומפגין צמא לעובדות ועובדים מעל לגיל 60, עצם דחיית גיל הפרישה היא מהלך שגוזר על נשים אלו עוני מיידי. כי הן ימצאו עצמן נדונות לחפש עבודה בשוק שאיננו מעוניין בעובדות מבוגרת, בלי המשענת (הרעועה משהו) של קצבאות זקנה וחסכון פנסיוני.

אחרי ששר האוצר, יאיר לפיד, נמנע בהכנות לתקציב 2013-2014 מהתעמתות עם הנושא הקשה והכואב של העלאת גיל הפרישה לנשים (דפוס חוזר של השר הזה, כפי שהודגם, למשל, בנושא תקצוב חינוך ובנושא התקציב הדו-שנתי), אפשר היה לדמות שהארץ תשקוט לה לשנתיים, אבל דו"חות ביטוח לאומי ל־2012, שפורסמו בסוף השבוע האחרון וההודעה של משרד האוצר מהשבוע שעבר על קיצוץ אפשרי של 10% בפנסיות עקב תשואות נמוכות בשוקי ההון מבטיחים מראית-עין של התמודדות פוליטית בטווח הלא-רחוק עם הסוגיה.

הסיבה ? כדברי הדו"ח האקטוארי המלא של המוסד לביטוח לאומי ל-31/12/2010 שפורסם ביולי האחרון: "כבר בשנת 2010 התקבולים של המוסד היו נמוכים מתשלומי המוסד, והקצבאות שולמו חלקית מהריבית ששולמה על הקרן באותה שנה. בעתיד, התשלומים צפויים לגדול בקצב מהיר יותר מאשר התקבולים ולכן גם בשנים הבאות הקרן תשלים את הפער הגדל בין התקבולים לתשלומים. מצב זה מאט את קצב הגידול של הקרן, עד שבשנת 2024 המצב יתהפך והקרן תתחיל לקטון ובסביבות שנת 2042 הקרן תתרוקן. מאותו רגע, המוסד ימצא בגירעון תזרימי, וללא מימון נוסף הוא לאיהיה מסוגל לשלם את מלוא התחייבויותיו על פי חוק".
(מצוטט מעמ' 9-10 לדו"ח האקטוארי המלא של המוסד לביטוח לאומי לסוף שנת 2010 (PDF)).

וככה זה נראה באופן גרפי -

(הגרף מצוטט מתוך עמ' 115 לחלק השלישי של הדוח הכספי ליום 31 בדצמבר 2012 של המוסד לביטוח לאומי
(PDF))

התופעה של קריסה ממשמשת ובאה של מוסדות הביטוח הסוציאלי נוכח העלייה בתוחלת-החיים היא לא תופעה ייחודית לישראל. הערכים הויקיפדיים Social Security debate in the United States ו-Pensions crisis מתארים דילמה דומה בארה"ב, ואותה הבעיה מטרידה את כל מדינות העולם המפותח.

במוקדם או במאוחר, התפישה של פרישה מעבודה בלי קשר לתוחלת-החיים תשתנה ותומר בתפישה מפוכחת יותר, המעניקה לאדם הקשיש אפשרות למנוחה בשנות חייו האחרונות, אך המחייבת אותו לפרוש בשלב חיים מאוחר הרבה יותר מזה המקובל היום. ככל שההכרעה הזו תידחה, כך הפתרון שיאומץ יהיה דומה יותר לחקיקה הגרמנית הראשונה בעניין - קביעת גיל פרישה מעבודה כה מאוחר, עד כי רק מעטים יזכו להגיע אליו.

כל זה לא בא לומר שממשלת ישראל צריכה להטיל את כל הנטל על אזרחיה. במקביל למהלך של העלאת גיל הפרישה מעלה, ל-70, צריכה הממשלה לקחת על עצמה מעורבות בהנפקת אגרות חוב לפנסיה, כדי להבטיח פנסיה ראויה יותר; מעורבות רבה בשוק העבודה, כולל קצבאות אבטלה והבטחת-הכנסה ללא הגבלות-זמן למבקשי-עבודה מעל גיל 60, ששירות התעסוקה מאשר כי אינם מצליחים למצוא עבודה; ובעיקר - פעילות אינטנסיבית לשינוי אופיו של שוק העבודה, ולהכחדת האפלייה על רקע גיל ועל רגע מגדר, העומדות בשורש ההתנגדות הרבה להעלאת גיל הפרישה.

אחרת, המהלך המשולב של התנערות ממחוייבות לחסכון הפנסיוני של העובדים, בד בבד עם דחיית גיל הפרישה לגילאים בהם קשה יותר לעבוד וקשה עד מאוד למצוא עבודה, יבטיח לכל ממשלה שתקדם אותו קריסה פוליטית. ובדילמה דמויית דילמת האסיר הזו, היצמדות באי-שיתוף פעולה או בפעולת-נגד, והתנכרות למסלול היחיד שמבטיח הצלחה לכל - שיתוף פעולה הדדית, יביא לתוצאת האימים עליה מבשרים דוחו"ת המוסד לביטוח לאומי: היום שבו לא יוכל המוסד לביטוח לאומי של מדינת ישראל לשלם קצבאות לכלל האזרחים המבוטחים, בוא יבוא.

יש כלכלנים שישמחו על נפילת רעיון הערבות הההדדית והביטחון הסוציאלי האוניברסלי, ועל יצירת מנגנון אחר, חלופי, של צדקה ועזרה לעניים ולחלשים. יש גם אזרחים שיעדיפו מצב כזה של סיוע סוציאלי רק לחלשים, על פני העלאת גיל הפרישה באופן גורף לכולם. אני נמנה על אלה הסבורים שבכל מצב, בכל נסיבות, רק מודל סוציאלי אוניברסלי הוא המודל הנכון, הראוי וההולם את ערכיה של מדינה דמוקרטית. בלעדיו, התיוג שיידרש אזרח לעבור כדי להיות "זכאי", יוסיף נדבך נוסף של מיסוד פערי-הכוח בין האזרחים החלשים והחזקים כלכלית במדינה, ויקרב את המדינה צעד בוטח נוסף אל עבר הזהות עמה צריכה כל מדינה קפיטליסטית להיאבק - כפלוטוקרטיה.

לקריאה נוספת

• פרסומי המוסד לביטוח לאומי 
• דין וחשבון אקטוארי מלא של המוסד לביטוח לאומי ליום 31/12/2010 (PDF)
• חלק ראשון של הדוחות הכספיים של המוסד לביטוח לאומי ליום 31/12/2012(PDF)
• חלק שני של הדוחות הכספיים של המוסד לביטוח לאומי ליום 31/12/2012(PDF)
• חלק שלישי של הדוחות הכספיים של המוסד לביטוח לאומי ליום 31/12/2012(PDF)
• חוזר פנסיה 2013-3-1 של אגף שוק ההון, ביטוח וחסכון במשרד האוצר: דרך חישוב מאזן אקטוארי ומקדמי תקנון של קרן הפנסיה מיום 30/01/2013(PDF)
• הודעה לעיתונות של משרד האוצר אודות נייר התייעצות בנוגע לשינוי הנחת הריבית במוצרי חיסכון שהפיץ אגף שוק ההון, ביטוח וחיסכון (DOCX)

מישהו עושה כאן סיבוב על מישהו

שר האוצר, יאיר לפיד, מסביר שקיצוץ התקציב למוסדות התורניים לא בוטל אלא רק נדחה בחצי שנה וכל זאת בגלל קשיים משפטיים שמחייבים חקיקה מתאימה.

בהתחשב בלהיטותו של השר להמשיך ולהשתמש במנגנונים חוקיים קיימים, חרף בעייתיותם (תקציב דו שנתי וחוק הסדרים עב-כרס הממשמש ובא, אם להסתמך על הצעת התוכנית הכלכלית לשנים 2013-2014, ועל הדיווחים בתקשורת), ובהתחשב בכך שנוסחו הסופי של חוק ההסדרים רחוק מלהיות מגובש (ראו מינויה של ועדת שרים לעניין) , קשה להבין מדוע דווקא לעניין הזה, לא נשקל כלל שימוש בחוק ההסדרים.

נזכיר רק כמה דוגמאות משני חוקי ההסדרים האחרונים (החוק הקודם להם, האחרון בתקופת ממשלת אולמרט, הוא דווקא דוגמא לתהליך החיובי שאפיין את ממשל אולמרט של שימוש מוגבל יחסית בחוק הזה):
חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009 (PDF)
הסדיר בין היתר סוגיות כגון מיחזור פסולת בניין, אכיפה להגנת הסביבה, פעילות משרד עורכי-דין זרים בישראל, הנפקת מרשם שלא בידי רופא/ה, טיפול רפואי בנפגעי תאונות דרכים, הסדרת ואכיפת גביית האגרה במנהרות הכרמל, הוראות בדבר התניית גובה קצבאות ילדים בקבלת חיסונים, הרחבת הגדרת תשתיות לאומיות בחוק התכנון והבניה כך שיכללו גם מתקני גז ואתרי כרייה וחציבה, איגודי ערים למים ולביוב, היטל בשל צריכת מים עודפת, שיפורים בזכויות עובדים (כן, חוק ההסדרים הזה הוא דוגמא לכך שחוקי אומניבוס יכולים להיות נשק בידי כל הצדדים במשק. ראו עמודים 242-245 ).

חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה), התשע"א-2011 (PDF) הסדיר בין היתר סוגיות כגון שירותי נדידה, הגבלת תשלום בשל ביטול הסכם של טלפון סלולרי, דיווחים על תרומות בתחום הבריאות, שינויים בחוק עידוד השקעות הון, שינויים בחוק פינוי ובינוי, ועוד. 

אינני עיוור לחשיבות הרבה שיש במכשירים כגון חוק-ההסדרים עבור ממשלה במדינה דמוקרטית, בסוגיות שבהן יישום המשילות הוא קשה ומר, נוכח עוצמתן של קבוצות-אינטרסים כאלה ואחרות, הקושי בקיומה של משמעת-קואליציונית נוכח הכרח במדיניות שאיננה פופולרית, ולאור קואליציות שאינן יציבות במיוחד. למרות זאת, אני מתנגד למכשיר הזה, מטעמים אידיאולוגיים שקשורים ביחסים הצריכים להתקיים בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת במדינה דמוקרטית, ובגלל הסכנות האיומות על עתידה של דמוקרטיה שפקידיה ונבחרי-הציבור שבה מתרגלים לפתרונות שנשענים על כוח קבוצת-הרוב, ולא על הדיאלוג המורכב והעדין עם קבוצות המיעוט. 

אבל זה אני. שר האוצר חושב אחרת. את זה קל להסיק מהתנהלותו בתקופתו הראשונה במשרד ומבחירתו לדבוק בתקציב דו-שנתי ובחוק ההסדרים. 

מדוע שר האוצר שמשרדו מקדש את השימוש בחוק-ההסדרים נמנע משימוש בחוק הזה דווקא בנושא הקרוב ללבו שנמצא בליבת המצע של מפלגתו ?  רק לשר פתרונים. 

האיחור לא מאפשר לעבוד על שני תקציבים במקביל (אבל הוא כן מאפשר לעבוד על תקציב דו-שנתי?)

יש רגעים בהם האדם המעלעל לו בחדשות-היום מתעצב ללבו. רגע אחד שכזה עבר עליי עודי מעיין בידיעה אודות הופעתו של שר-האוצר, יאיר לפיד, לפני ועדת הכספים של הכנסת.

שר האוצר הסביר כי הוא ומשרדו אינם תומכים בתקציב דו-שנתי מהסיבות הבאות -

• "תקציב הוא הרגע בו המדינה מגדירה את סדרי העדיפויות שלה ויש חשיבות שגם הכנסת תביע את עמדתה באשר לתקציב, ולא רק פעם בשנתיים"
• "ישנו פער גדול בין התכנון לביצוע. גילינו זאת בניתוח התקציב הדו-שנתי הקודם. היום אנחנו ניצבים מול חור ...בשל הקושי שהיה לחזות את ההכנסות שנתיים מראש."

אבל למרות שתי הסיבות האמורות, כל אחת כבדת-משקל בפני עצמה, הבהיר השר כי משרדו יניח בקרוב על שולחן הכנסת תקציב דו-שנתי. נימוקיו: "במסגרת הזמן הקצר שלי בתפקיד אני נאלץ להשתמש בכלים שמונחים על שולחני.... לוחות הזמנים שנבעו בין היתר מהבחירות הביאו אותנו לאיחור שלא מאפשר לעבוד על שני תקציבים במקביל".
השר סיכם את דבריו באומרו "ולכן זו הפעם האחרונה שנעביר תקציב דו-שנתי. זו עמדת האוצר והסיכום על כך הוא ברור". על פי הידיעה שר האוצר הוסיף "כי אם יידרש תקציב נוסף להתאמות יתקיים על כך דיון במועדו."

אתה קורא את הידיעה, ומגרד בראשך במבוכה. האם שר האוצר רוצה לומר כי למשרדו אין די משאבי-תכנון לתכנן תקציב טוב לשארית-השנה הזו ותקציב טוב נוסף לשנת התקציב הבאה ? האומנם האמירה הזו מתיישבת עם המהלך של תכנון תקציב אחד כולל לכל התקופה הזו ?

האומנם מה שלא מתאפשר לעשות ברמה השנתית, כן מתאפשר לעשות ברמה העל-שנתית ?

בתקופה בעייתית מאוד מבחינה כלכלית ותקציבית ? 

חרף נסיונו המר של משרד האוצר עם תקציב 2011 - 2012 והגרעון "המפתיע" ?

לא זאת בלבד שההתנהלות הזו איננה הגיונית מבחינה תכנונית, אלא שהיא גם מפגינה שוב את היכולת הישראלית הבלתי-נדלית לא ללמוד מעשיית-העבר. 

בשנותיה הראשונות של המדינה, תוכנן התקציב בשיעורים, באישורים והקצבות לתקופות, ולא כמכלול. כך תיאר יו"ר ועדת הכספים, ח"כ ישראל גורי, כשהציג את תקציב 1955/56 בקריאה שניה לפני מליאת הכנסת את הדיון בתקציב בשנים שקדמו לאותה שנה: "בתקציב 1948/49 – אמנם היתה זו שנה מיוחדת, שנת מלחמת השחרור – דנו בתקציב בשישה שלבים; בשנת 1949/50 – בחמישה שלבים; אושרו תקציבים זמניים; בשנת 1950/51 – בשלושה שלבים; בשנת 1951/52 – בארבעה שלבים; בשנת 1952/53 – בשלושה שלבים; בשנת 1953/54 – בשישה שלבים; בשנת 1954/55 – בשני שלבים; ועתה דנים בתקציב 1955/56 בשלב אחד בלבד. ב-31 במארס יאושר התקציב על שני חלקיו – התקציב הרגיל ותקציב הפיתוח – בשלב אחד." (ד"כ 17, עמ' 1301). 

לאחר אותה שנה נדון ואושר חוק התקציב מדי שנה בשלב אחד. ולאחר מכן, הוגשו חוקי תקציב מתקנים, בשלב מאוחר יותר במסגרת אותה שנת תקציב, בשנות תקציב רבות. את נתוני-הטבלה שמובאת להלן אספתי במחקר שערכתי בזמנו על חקיקת-התקציב בישראל בשנים 1955-1985: 

חוק התקציב (מס' 2) לשנת 1955/56, תשט"ז-1955	חת"ה, תשי"ג-תשכ"ג (1-34),12,  עמ' 50 -57
חוק התקציב (מס' 3) לשנת הכספים 1955/56, תשט"ז-1955	חת"ה תשי"ג-תשכ"ג, 12, עמ' 57 -59
חוק התקציב (מס' 4)(קרן המגן) לשנת 1955/56, תשט"ז-1955	חת"ה תשי"ג-תשכ"ג, 12, עמ' 60
חוק התקציב (מס' 3) לשנת 1956/57, תשי"ז-1957	חת"ה תשי"ג-תשכ"ג, 16, עמ' 12 – 16	חוקי תקציב תשי"ז-י"ט (16-24), 16, עמ' 132 – 152
חוק התקציב (מס' 2) לשנת 1957/58, תשי"ח-1957	חת"ה תשי"ג-תשכ"ג, 19, עמ' 26 – 29	ח"ת תשי"ז-י"ט, 20, עמ' 146 -  158
חוק התקציב (מס' 3) לשנת 1957/58, תשי"ח-1958	חת"ה תשי"ג-     תשכ"ג, 20, עמ' 32 – 34	ח"ת, תשי"ז-י"ט, 21, עמ' 160 – 165
חוק התקציב (מס' 2) לשנת 1958/59, תשי"ט-1958	חת"ה תשי"ג-תשכ"ג, 22, עמ' 48 – 50	ח"ת, תשי"ז-י"ט, 23, עמ' 148 -  153
הצעת חוק התקציב לשנת 1959/60 (תיקון), תש"ך-1960	חת"ה תשי"ג-תשכ"ג, 24, עמ' 14 – 17	ח"ת תש"ך-כ"א (25 – 29), 25, עמ' 206 -  216
תקציב 1960/61 לא תוקן
חוק התקציב (מס' 2) לשנת 1961/62, תשכ"ב-1961	חת"ה תשי"ג-תשכ"ג, 28, עמ' 14 – 17
לא נעשה תיקון כללי לתקציב1962/63 (נעשה תקציב מיוחד בהקשר לרשות הפיתוח, כמפורט להלן – בסעיף (שמספרו כרגע 7 )
חוק התקציב (מס' 2) לשנת 1963/64, תשכ"ד-1963	חת"ה תשי"ג-תשכ"ג, 35, עמ' 14 – 18	ח"ת תשכ"ג-ה (35 – 40), 37, עמ' 244 – 246
חוק התקציב (מס' 2), לשנת 1964/65, תשכ"ה-1964	חת"ה 1962-1971 (33-51), 37, עמ' 14 – 18	ח"ץה תשכ"ג-ה, 39, עמ' 274-278
תקציב 1965/66 לא תוקן.
תקציב 1966/67 לא תוקן.
חוק התקציב לשנת 1967/68 (תיקון), תשכ"ז-1967	חת"ה 33-51, 41, עמ' 18	ח"ת תשכ"ו-ז, 43, עמ' 294
חוק התקציב (מס' 2), לשנת 1967/68, תשכ"ז-1967	חת"ה 33-51, 41, עמ' 18	ח"ת תשכ"ו-ז, 44, עמ' 296
חוק התקציב (מס' 3) לשנת 1967/68, תשכ"ז-1967	חת"ה 33-51, 42, עמ' 20 – 22	ח"ת תשכ"ו-ז, 44, עמ' 298 – 302
חוק התקציב (מס' 2) לשנת 1968/69, תשכ"ח-1968	חת"ה 33-51, 44, עמ' 18 – 20	ח"ת 1968-1969 (46-50), 47, עמ' 314 – 332
חוק התקציב (מס' 3) לשנת 1968/69, תשכ"ח-1968	חת"ה 33-51, 45, עמ' 22	ח"ת 1968-1969, 48, עמ' 334
חוק התקציב (מס' 2) לשנת 1969/70, תש"ל-1969	חת"ה 33-51, 47, עמ' 18	ח"ת 1968-1969, 50, עמ' 310
חוק התקציב (מס' 3) לשנת 1969/70, תש"ל-1970	חת"ה 33-51, 49, עמ' 18 – 19	ח"ת 1970-1971 (51-55), 51, עמ' 312-313
חוק התקציב (מס' 2) לשנת 1970/71, תש"ל-1970	חת"ה 33-51, 50, עמ' 22-27	ח"ת 1970-1971,  51-55, 53, עמ' 304-309
חוק התקציב (מס' 3) לשנת 1970/71, תש"ל-1970	חת"ה 33-51, 50, עמ' 28	ח"ת 1970-1971,  51-55, 53, עמ' 310 -
חוק התקציב (מס' 2) לשנת 1971/72, תשל"ב-1971	חתה 1971-1974 (52-59), 52,  עמ' 18 -22	ח"ת תשל"ב (56-58), 56, עמ' 328 – 357
חוק התקציב (מס' 2)  לשנת הכספים 1972, תשל"ג-1973	חתה 52-59, 55, עמ' 24 – 26	ח"ת תשל"ג (59-60), 59, עמ' 324 - 329
חוק התקציב (מס' 2) לשנת הכספים 1973, תשל"ד-1973	חתה 52-59, 57, עמ' 18	ח"ת תשל"ד (61-63), 61, עמ' 368
חוק התקציב (מס' 3), לשנת הכספים 1973, תשל"ד-1974	חתה 52 -59, 58, עמ' 20 – 26	ח"ת תשל"ד, 62, עמ' 370-372
חוק התקציב (מס' 2) לשנת הכספים 1974, תשל"ה-1975	חת"ה 1974-1981 (60-72), 60, עמ' 18-20	הממשלה חזרה בה מהצעת החוק.
חוק התקציב (מס' 2) לשנת הכספים 1974, תשל"ה-1975	חת"ה 1974-1981, 61, עמ' 23 – 27	ח"ת תשל"ה-ל"ח (64 – 72), עמ' 358 – 360
חוק התקציב(מס' 2) לשנת הכספים 1975, תשל"ו-1976	חת"ה 1974 – 1981, 63, עמ' 3 – 11	ח"ת תשל"ה-ל"ח, 67, עמ' 3 – 19
תקציב 1976 לא תוקן.
חוק התקציב (מס' 2) לשנת הכספים 1977, תשל"ח-1978	חת"ה 1974 – 1981, 68, עמ' 18 – 24	ח"ת 1977-1980, 73, עמ' 2 - 4
חוק התקציב (מס' 2) לשנת הכספים 1978, תשל"ח-1978	חת"ה 1974 – 1981, 69, עמ' 26 – 32	ח"ת 1977-1980, 75, עמ' 2 - 7
חוק התקציב  (מס' 2) לשנת הכספים 1979, תש"ם-1980		ח"ת 1977-1980, 78, עמ' 2-7
חוק התקציב (מס' 2) לשנת הכספים 1980, התשמ"א-1980		ח"ת 1980-1983, 80, עמ' 2 - 7
חוק התקציב (מס' 3) לשנת הכספים 1980, התשמ"א-1981	חת"ה 1974-1981, 72, עמ' 2- 3	ח"ת 1980-1983, 81, עמ' 10 -11
חוק התקציב (מס' 2) לשנת הכספים 1981, התשמ"ב-1982	חת"ה 1982-1987 (73-84), 74, עמ' 18-23.	ח"ת 1980-1983, 85, עמ' 7-10
חוק התקציב (מס' 2) לשנת הכספים 1982, התשמ"ג-1982	חת"ה 1982-1987, 76, עמ' 30	ח"ת 1980-1983, 88, עמ' 1 – 2
חוק התקציב לשנת הכספים 1983 (מס' 2), התשמ"ד-1984	חת"ה 1982-1987, 79, עמ' 21 - 28	ח"ת תשמ"ד-מ"ז (50-101), 90, עמ' 3 – 63
חוק התקציב (מס' 2) לשנת הכספים 1984, התשמ"ה-1985	חת"ה 1982-1987, 80, עמ' 3 – 11	ח"ת תשמ"ד-מ"ז, 94, עמ' 6 - 20
חוק התקציב (מס' 2) לשנת הכספים 1986, התשמ"ז-1986	חת"ה 1982-1987, 83, עמ' 3 -  11	ח"ת תשמ"ד-מ"ז, 101, עמ' 246 -   255.

כפי שקל להתרשם (למרות הנתונים החסרים, עקב הצורך לקטוע את המחקר בגלל נסיבות הזמן) הכלי של חקיקת חוק תקציב נוסף, במהלך השנה, היה נפוץ ושגור מאוד. 

בעבר, ממשלת ישראל ידעה לעבוד על תקציב לתקופה קצרה יותר, אם היה ברור לה שאין משמעות בתכנון לטווח ארוך יותר.
בעבר, ממשלת ישראל גם ידעה להגיש יותר מחוק תקציב אחד במהלך שנת-תקציב. 

אבל היום, בעידן מערכות-המידע, לא רק שהממשלה מתעקשת על מהלך תכנוני ארוך-טווח שנציגה שלה עומד על הבעייתיות והסיכון הרבים שבו, אלא שהמהלך מנומק בכך שהמשרד איננו מסוגל לעבוד על שני תקציבים שונים במקביל, באותה תקופה.

העובדה שמשרד האוצר של 2013 איננו מוכן או מסוגל לעמוד במשימות התכנון המפורט שכדוגמתן ביצע משרד האוצר של תקופות כלכליות קשות וטרופות הרבה יותר צריכה להדאיג את כולנו. 

האומנם חוסר-יכולת הוא הנימוק האמיתי ? לי, כמתבונן מהצד, קשה שלא לחשוד שעיקר תכליתה של הבחירה בתקציב דו-שנתי, "רק עוד פעם אחת" כלל איננה קשורה בנימוקי תכנון. דומני כי ההנעה העיקרית של בחירת הממשלה במהלך הזה היא משילותית: לנצל עוד פעם אחת את כוחם הקואליציוני של חוק-התקציב וחוק-ההסדרים להתמודדות עם הכנסת. 

מאחר וכולנו יודעים שהכנסת כמעט ואיננה משפיעה על תקציב המדינה, אשר נכנס אל שעריה ויוצא ממנו, כשתוכנו נשמר - רובו ככולו - בדיוק כפי שיצא מידי הממשלה, אין מנוס מהמסקנה המצערת שהממשלה מוטרדת מהעימות עם הכנסת כרשות מפקחת, ומהדיונים הציבוריים העתידים להתפתח.

אור השמש, כמו שאמר שופט העליון האמריקאי לואיס ברנדייס, הוא המחטא הטוב ביותר. הפיתוי לדלג מעל הכנסת בתפקידה כעיני הציבור הצופות במעשי הממשלה, לעולם לא ייעלם, והבחירה של הממשלה, לשוב ולהיכנע לפיתוי הזה, צריכה להדאיג את כולנו. 

אבל הוסיפו מיטות, לא ?

הידיעות על רמת-העומס בבתי-החולים שבות ומזכירות לו לקורא, עד כמה טוב להיות בריא.

"התפוסה בבתי החולים ממשיכה לעלות. במחלקות הפנימיות של בית החולים לניאדו בנתניה ישנה תפוסה של 155 אחוז. גם במחלקות הפנימיות בבית החולים הלל יפה בחדרה הגיעה התפוסה ל-150 אחוז... גם בבית החולים ברזילי באשקלון נרשמה הבוקר תפוסה גבוהה של 135 אחוזים במחלקות הפנימיות ... בבית החולים סורוקה התפוסה הבוקר היא של 130 אחוז במחלקות הפנימיות ובמחלקות הילדים... בבית החולים מעיני הישועה בבני ברק התפוסה עומדת על 170 אחוז במחלקות הפנימיות. 62 חולים מאושפזים בפנימית במקום 44 בשגרה. בית החולים רמב״ם בחיפה גם הוא תפוסה מלאה ברוב המחלקות. "

אולי הן גם מזכירות לו ראיון שנתן האחראי על מערכת-הבריאות, כבוד סגן-השר יעקב ליצמן, שהצהיר כי "אי אפשר לבנות מחלקות שיעמדו ריקות במשך השנה" ובכל זאת גם לקח קרדיט באומרו "אני הוספתי מיטות, וזה דבר שלא נעשה עשר שנים קודם לכן".

אולי הן אפילו מזכירות לו את דיון ועדת הכספים בתקציב משרד הבריאות לשנות התקציב 2011-2012 (זהירות RTF!) בו נאמרו הדברים הבאים:

"רוני גמזו: ...            אחד הקווים האדומים שאנחנו שמנו מול האוצר, ולקח לנו זמן אבל האוצר בסופו של דבר גם כן הבין שזה נכון והשתכנע יחד אתנו, שצריך לתת איזשהו פתרון לנושא של מיטות האשפוז. אנחנו לא סיכמנו עד כה את המספר. העמדה שלנו היא ברורה והיא גם כתובה בדוח מחלקת המחקר. כולם יודעים שזאת בעיה כאובה במדינת ישראל. אנחנו נמצאים היום בתחתית המדינות במספר מיטות לאלף נפש. נכון ששיעור הזקנים שלנו שונה ממקומות אחרים, אבל כולנו רוצים להתקדם בנושא הזה. עשר שנים לא נוספו מיטות למערכת הבחירות. היו הסכמים, היו הסכמות, כל הזמן הקפאות ובשנת 2011 קיבלנו הבטחה וההבטחה הזאת תמומש עד סוף 2010, אז ייקבע מספר של תוספת מיטות לתוך המערכת.  

אמנון כהן:             בכמה אחוזים מדובר?  

רוני גמזו:             אנחנו כרגע נמצאים בשתי מיטות לאלף נפש, שזה הנמוך ביותר ב-OECD ומתחתינו נמצאת רק מקסיקו והמצב במקסיקו מוליד שפעות כאלו. אם בודקים את תוספת האוכלוסייה במדינה, יש לנו 130 אלף תוספת אוכלוסייה בשנה. רק כדי לשמור על השתיים, כדי שלא נמשיך להידרדר, כי אנחנו כבר ב-1,96, הקו האדום שלנו הוא 260 מיטות לשנה במשך שלוש שנים הקרובות. זה אומר שלפחות שומרים על הקיים ואז בוחנים ורואים איך מסתדרים, האם יש תחליפי אשפוז, פתרונות קהילתיים שקופות החולים עושות. צריך להבין שקופות החולים שלנו הן נכס יקר. 

 אמנון כהן:             אתה אומר שעשר שנים לא קיבלתם, אז בכמה זה ירד? כמה היה לפני עשר שנים?  

רוני גמזו:             היה 2,3, משהו כזה וזה הידרדר. אנחנו חייבים לתת לזה פתרון ואנחנו ניתן לזה פתרון. אנחנו מחויבים לכך. משרד הבריאות מחויב לכך וגם האוצר מחויב לכך. צריך גם לומר שזאת אחת הדרישות של ארגוני העובדים, של האיגודים המקצועיים, גם של אילנה כהן וגם של ארגון הרופאים. אתם שמים לב שהנושא הזה נמצא בשורה הראשונה בתוכנית שלנו. עדכון התוספת הדמוגרפית. אני מקווה שה-1,2 יספיק.  

היו"ר משה גפני:             מה היה הסכם עם האוצר לגבי זה?  

רוני גמזו:             ההסכם היה שעד סוף 2010 ייקבע המספר של תוספת המיטות לשלוש השנים הקרובות. אני מאמין שנעמוד בזה והאוצר יודע את עמדתנו. האוצר גם מצא מספר פתרונות מראש לבתי החולים כדי להיערך לכך שתהיה תוספת מיטות. אין מחלוקת בנושא. המחלוקת היא בתמהיל, במספר המיטות, אבל האוצר בלי התנגדות ממשרד הבריאות אמר שבמקביל לכך חייבים לעזור לקופות החולים לפתח תחליפי אשפוז. שקופות החולים יעשו עבודה טובה בקהילה. כאשר פציינט משתחרר מבית החולים, שלא תהיה דלת מסתובבת והוא יחזור לבית החולים כי הקופה לא מצליחה להכיל אותו ולתת לו תמיכה קהילתית טובה. אנחנו הסכמנו. שמנו לקופות החולים 40 מיליון שקלים לפיתוח תחליפי אשפוז או פיתוח מערכות קליטה של החולה שמשתחרר. אף אחד מאתנו לא רוצה לראות דלת מסתובבת ולא רוצה לראות חולה משתחרר שמתאשפז שוב.             קופות החולים עושות עבודה טובה בקהילה. סימנו כסף צבוע לנושא הזה. ביקשנו מקופות החולים תוכניות בנושא הזה והתחלנו לקבל אותן. לא תמיד אנחנו מרוצים מכל התוכניות, אבל אנחנו מבקשים מקופות החולים להשקיע בנושא הזה ולא לעמוד מהצד ולומר שזה עולה לה מעט כי יש לה כל מיני הסכמים עם בתי החולים ולא איכפת לה שהפנימיות יתפוצצו. צריך גם להבין שלפעמים זה טוב לכולם. למנהל בית החולים זה טוב שהפנימית מפוצצת כי זה עולה לו כמעט כלום, כי החולים בפרוזדור, ולקופת החולים זה כמעט ולא עולה ויש כאן איזשהו כשל. צריך גם להוסיף מיטות, גם לשפר את המענה בקהילה, והמינימום של הוספת המיטות, אמרנו אותו, וזאת נקודה שמדינת ישראל לא יכולה לעצור בנקודה הזאת אלא היא חייבת להתקדם בנושא של תוספת המיטות.             אגב, זה לא רק פנימיות אלא אלה פגים, יולדות, אולי אפילו טיפולים נמרצים. אנחנו תקועים בשיעורים מאוד מאוד נמוכים אבל נשפר את הנושא הזה." 

(דוברים בפרוטוקול הועדה: ד"ר רוני גמזו, מנכ"ל משרד הבריאות; ח"כ אמנון כהן מש"ס; ח"כ משה גפני, יו"ר ועדת הכספים).

 ואם הוא מסוגל להמשיך לקרוא, ועיניו אינן דומעות כשהוא מבין שמהלכי-התקצוב הגדולים שנעשו במערכת-הבריאות בשנים הקודמות לא נועדו לשפר את המצב אלא לשמר את הקיים (אותו קיים עליו דווח מה שדווח בראשית הפוסט הזה), כל שנותר הוא להפנות אותו למסקנות ועדת החקירה הפרלמנטרית לבדיקת יישומו ומימונו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, לדו"ח עדכני על מקורות המימון של מערכת הבריאות הישראלית, של מרכז אדווה (זהירות PDF) ולקריאה על נאו-ליברליזם.