יום חמישי, 5 במרץ 2020

המאבק בוירוס הקורונה בפרטאצי'ה (או - כשניאו-ליברליזם וקורונה נפגשים)

כשרואים את הדרך  בה משרד הבריאות מנסה לנהל את מניעת התפשטות וירוס הקורונה בישראל קשה שלא לראות עד כמה משרד הבריאות רואה את תפקידו אך ורק כרגולטור של אזרחי ישראל בתחום הבריאות. 

המכשיר הראשון להתמודדות עם האיום - הבידוד העצמי, הוא לא באמת בעיה של משרד הבריאות. המשרד לא מפעיל היבטים שונים בביצוע של הבידוד העצמי. זו - בעיה של האזרחים. לכן הוא גם לא צריך לעסוק בהשלכות של הוראות הבידוד על חייהם של האזרחים. חשוב לי להבהיר - הביקורת להלן איננה על עצם הבידוד. הוא כנראה הכרחי כדי לעצור התפשטות של מחלה שעלולה להפוך למגיפה. הביקורת שלי היא על דרך הביצוע.

זה מתחיל בכך שמצפים מהאנשים החוזרים לישראל (ממדינות שבהן וירוס הקורונה נפוץ) לבצע נס - להצליח לעבור דרך נמל התעופה ולהגיע הביתה בלי לסכן אחרים. בישראל יש בוודאי מידע מקדים על אותם אנשים שמגיעים לישראל. חברות התעופה הרי יודעות את רשימת הנוסעים עוד טרם ההמראה. ובכל זאת, בישראל מתנהגים כאילו הבעיה מתחילה רק אחרי הנחיתה וכאילו אין דרך להיערך אליה. 

כך קורה שלא מתבצע בידוד מסודר של האנשים עם כניסתם לישראל כך שלא יתערבבו עם אנשים המגיעים ממדינות אחרות. כך קורה שלא פועלים כדי לסייע להם להגיע הביתה בלי לסכן אחרים. המשרד הבהיר שהוא מבקש מהנוסעים השבים הביתה שיגיעו הביתה שלא בתחבורה ציבורית. איך בדיוק הם אמורים לעשות זאת ? האם לכולם יש רכב פרטי שמחכה להם בשדה התעופה ? ואם לא - האם עליהם לקחת מונית על חשבונם ? מה עם הסיכון אליו ייחשף נהג המונית (ולאחר מכן נוסעיו העתידיים)? אולי המשרד מניח שהנוסעים השבים לציון יסנג'רו חבר או קרוב משפחה עם רכב פרטי לצורך המשימה הלאומית הזו ? אבל מה עם הסיכון של המסונג'ר ? ומה עם אותם אנשים שאולי חסכו שקל לשקל כדי לטייל בחו"ל ועכשיו כשהם חוזרים אין להם שום פתרון כזה ? האם במשרד הבריאות מצפים מהם ללכת הביתה ברגל ?

אבל אוזלת היד הרגולטורית לא עוצרת שם. היא ממשיכה בעצם השאלה של ביצוע הבידוד בבית שלא הותאם לכך מעולם. איך אמור האדם הנדרש להתבודד, לעשות זאת בבית עם אחרים ? אם הוא חי עם אנשים אחרים, הם כנראה חולקים איתו חדרי אמבטיה ושירותים. מה בדיוק הפתרון לזה? ואם המבודד על כורחו באמת חי לבדו - איך בדיוק הוא אמור לדאוג לצרכי מזונו בלי לצאת מהבית? ושוב, נזכיר, לא לכולם יש את המשאבים להזמין משלוחים. 

אבל אוזלת היד לא מגיעה לשיא בקשר לתנועה ולניהול הבידוד. השיא הוא בהשלכה על הפרנסה של המבודדים. יש כאן ציפייה שעצמאים ישתקו את חייהם ושמעסיקיהם של השכירים ישאו על גבם את הנטל הכלכלי של מימון המאבק בקורונה. זו הרי החצנת עלויות קלאסית של הממשלה אל אנשים פרטיים. והרי האנשים הנכנסים לבידוד עושים זאת למען כולנו. ולכן על החברה בישראל לשאת בעלות הזו. בדיוק כמו במאבק כנגד הטרור - מי שנפגע זכאי לעזרת החברה. וראשוני הנפגעים הם הנכנסים לבידוד. 

חשוב להבין שהמנגנון שמשרד הבריאות בחר - בידוד עצמי, לא נבחר סתם. הוא נבחר כי זה נוח - לא צריך להקים מערכת ציבורית שתעשה זאת. לא צריך להקצות כספים לכך. אבל המנגנון הזה עתיד לסבך אנשים בצרות. השכירים יאבדו כך ימי-מחלה יקרים. מי מהם שיחלה בעתיד במחלה קשה ימצא עצמו מול שוקת שבורה. העצמאים יסתבכו הרבה קודם - כי איזה עסק קטן יכול לשרוד במצב שבו הוא נסגר לפתע למשך שבועיים ? 

אפרים קישון המנוח הוא שתיאר את ישראל בסאטירה "פרטאצ'יה אהובתי" המתארת את אופיו של העם היושב בציון, בתורת ה"פרטאצ'י" הרשלן והמאלתר. ואכן כך נראה המאבק בוירוס הקורונה.
אבל אין אלה רשלנות ואלתור שנגזרו משמיים. אלה הם תוצרים של המדיניות הנאו-ליברלית המאפיינת את ממשלות ישראל כבר עשרות שנים. זו מדיניות המייצרת ממשלה רזה שהיא בעצם במידה רבה נרפית וחסרת-כוח.
ממשלה אשר יכולה להוציא הוראות אבל כמעט ואיננה יכולה לאכוף אותם. היקף המשאבים שהיא יכולה להעמיד לרשות המאבק מוגבל מעצם השקפתה על כך שהממשלה חייבת להיות רזה ולהסתפק ברגולציה מעטה.
ככה אי אפשר לנצח נוכח אתגרים גדולים. מעצם הבחירה במודל הנאו-ליברלי כנראה שהפסדנו בנסיון למנוע מוירוס הקורונה מלהפוך למגיפה. 

ואחרי שנפסיד נגלה את האמת המרה באמת לגבי הנאו-ליברליזם, האלתור והרשלנות הישראלים. הדרך שבה חזון-התעתועים הזה המנסה לאכול העוגה ולהותירה שלמה בדמות ניהול מדינה "רזה" והקצאת משאבים מינימלית למערכות הציבוריות  תביא אותנו אל עברי פי-פחת. כי עכשיו אנחנו נזקקים לשירותיה של מערכת הבריאות אחרי שהרעבנו אותה במשך שנים ארוכות. 

המלחמה במגיפת הקורונה תתנהל במחלקות הפנימיות - אותן מחלקות שהממשלה מסרבת לתקצב כראוי כבר זמן רב. הנסיון הנואל להקים מחלקות בידוד ייעודיות הוא נסיון להקצות משאבים בצורה לא יעילה ולא נכונה - מעט מדי ומאוחר מדי בשעת החירום הזו. 

במקום זאת, צריך היה להתמודד עם המשבר הזה מראשיתו בצורה לא פרטאצ'ית. להבין שהממשלה צריכה לקחת אחריות כללית על מהלכי הבידוד מראשיתם ועד אחריתם (בדיוק כפי שמדינת הרווחה של פעם הבטיחה להיות אחראית כלפי אזרחיה -  מהעריסה ועד הקבר). ובעיקר - להפסיק לאלתר ולהתחיל להתנהל נוכח האתגר הזה תוך הבנה שיש כאן הזדמנות אמיתית - הזדמנות להתחיל בשיקום מערכת הבריאות ובהזרמת משאבים אליה בצורה מחושבת - כך שגם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך נזכה למערכת בריאות ציבורית חסונה, איכותית, הנמצאת בעומסים סבירים בשגרה ולכן מסוגלת להתמודד בשעת-חירום עם העומסים הנוספים בלי להכניס את כל העם היושב בציון להיסטריה. 

לקריאה נוספת
(

אין תגובות:

פרסום תגובה