התקשורת מדווחת: משרד האוצר של מדינת ישראל חתם על הסכם לקליטת 130 מעובדי ההוסטלים לניצולי שואה פגועי נפש בפרדסיה, שער
מנשה ובאר יעקב כעובדים בשירות המדינה.
גלובס סיכם את העניין יפה:
עם זאת, קשה שלא להתרשם שמדובר באופטימיות יתר של התקשורת. אם נצטט, כדוגמא, את הסיכום של כלכליסט לסיפור נלמד ש:
כלומר: מהפרספקטיבה האוצרית, זה בכלל לא נסוב סביב השאלה מה עובד טוב יותר ויעיל יותר.
אל תבלבלו את פקידי האוצר עם עובדות-החיים. הם למדו בקורסי המבוא לכלכלה שהמדינה פחות יעילה מהשוק הפרטי, ושום דבר שיקרה תחת אחריותם לא יגרום להם לגרד בפדחת ולהבין שבחיים, במוצרים ציבוריים, יש מצבים רבים, שונים ומשונים בהם המדינה דווקא יעילה יותר מהשוק הפרטי.
יתרה מכך, גם במצבים שבהם לכאורה אפשר לדמיין שהמדינה והשוק הפרטי יעילים באותה המידה, הולך ונוצר נסיון החיים - בכל העולם המערבי המפריט עצמו לדעת - המלמד שהמדינה איננה מסוגלת לפקח ביעילות ראויה על השוק הפרטי באופן שמאפשר מוסרית הפרטה של שירותים שמשליכים ישירות על חייהם של האזרחים.
הצירוף של פרדיגמת ההפרטה כראי-הכל יחד עם התפישה המוסרית המאפשרת את תפישת מחוייבותה של המדינה לניצולי השואה כ'פרוייקט זמני' מאותתים שלא מדובר כאן בדעתם של הפקידים, אלא בדתם. כך שאני, אומנם שמח על המהלך, ומקווה שהוא אכן יביא לשיפור הרצוי, המקווה והראוי בשירות הניתן לניצולי השואה, אבל ספקני מאוד האם מדובר אכן בשינוי של ממש במדיניות ההפרטה בישראל.
כדי שנגיע לאפשרות של שינוי של ממש במדיניות הזו, נדמה לי, תצטרך ישראל לשקול מחדש את עמדתה בכל הנוגע לשאלת איוש שירות המדינה עם שינויי-הממשל.
כיום, משום-מה, תופשים רבים ממשל המבקש למנות אנשים החושבים באופן דומה לזה שלו כאילו הוא מושחת, ומתקשים לראות שאחידות הערכים במערכת הממשל היא הכרח למשילות נאותה.
מהלך שיאפשר החלפתם של רוב בכירי שירות המדינה עם שינוי השלטון, באופן דומה לזה המתבצע בארה"ב (רצוי בקצב מהיר יותר, אך בהיקף יחסי דומה לכ-9,000 משרות שירות המדינה הפדרלי הנתונות לשינוי בארה"ב עם עלייתו של נשיא חדש לשלטון) בהכרח יחייב החלפת רוב "נערי האוצר" באחרים. התהליך כמובן צריך להיות כזה שבו נשמרת בקרה על זהות המנויים, כך שאיכותם והכשרתם לא ייפגעו, והוא צריך להתמודד עם השאלה הבסיסית שהביאה לעלייתו של משרד האוצר לדומיננטיות הנוכחית שלו במערכת הממשל הישראלי: האם נבחרי הציבור של ישראל התבגרו והם מבינים את המשמעות של משמעת תקציבית ? או שמא בהעדר "מבוגרים אחראיים" במשרד האוצר עתידה ישראל להתדרדר לחדלות-פרעון תוך קדנציה-שתיים ?
אישית, אני סבור שהיום יש מספיק אנשי מקצוע טובים בתחום הכלכלה שדעותיהם שונות מאלה של מאמיני דת-ההפרטה אשר יוכלו, אם ייאלצו, לשאת באחריות בתפקיד "המבוגרים האחראיים". יתרה מכך, נדמה לי שמרוב תחושה של "אני ואפסי עוד", אין עוד במשרד האוצר מי שמעז להביט במציאות ולעדכן את התפישות שלפיהן מתנהלת המערכת. ובהעדר מבט כזה, הניהול התקציבי "האחראי" מסוכן לא פחות לעתידה של מדינת ישראל מכל חלופה אחרת. לא מאמינים ? בדקו בעצמכם איזה תקציב גרעוני הם תכננו -ביודעין - לשנה הזו.
הסוגיה כאן היא לא ויכוח על אמצעי זה או אחר. עתידה של מדינת ישראל, אופיה, מהותה - נקבעים בסופו של דבר בדרך בה מוקצים ומנוצלים משאביה. נכון לעכשיו, הפנים של כולנו נקבעות על ידי אותם אנשים שחשבו שמחוייבותה של ישראל לניצולי השואה היא עניין זמני. האם אלה סוג האנשים שצריכים לנהל את המדינה ? ומה לגבי הפוליטיקאים שחושבים כמותם ?
גלובס סיכם את העניין יפה:
"מדובר בעובדים שהועסקו על ידי 'האגודה לבריאות הציבור', עמותה ללא מטרות רווח ששימשה כחברת כוח אדם לכל דבר ועניין אשר העסיקה את העובדים בבתי החולים הפסיכיאטריים בפרדסיה, שער מנשה ובאר יעקב. באוצר סירבו תחילה בעקביות לקליטתם של העובדים כעובדי מדינה, ועוררו סערה כשנימקו את הסירוב בכך שההוסטלים הוגדרו על ידם כ'פרויקט זמני' רמז לגילם המבוגר של ניצולי השואה. כישלון ההפרטה של ההוסטלים ומצבם הקשה של הניצולים שחיים בהם נחשפו לראשונה בכתבה ששידר בערוץ 2 העיתונאי חיים ריבלין."מעריב סקר בזמנו את המצב בהוסטלים האלה, והתיאור של האיכות הלא-טובה של הטיפול לו זכו ניצולי השואה בהוסטלים זעזע וקומם את כל מי שנחשף אליו. בנוסף, על פי אותו דיווח הצטיירה תמונה בעייתית בכל הנוגע לניצול התקציבים ולכוח-האדם:"מאז החלה האגודה לבריאות הציבור לנהל את ההוסטלים...ירידה בכוח האדם וירידה בשכר, והעובדים טוענים כי אינם מקבלים תוספת שכר על שעות נוספות, אינם זכאים לימי מחלה וכי קיימת אווירה קשה של תסכול בקרב אנשי הצוות שאינם יודעים מה יעלה בגורלם."
עם זאת, קשה שלא להתרשם שמדובר באופטימיות יתר של התקשורת. אם נצטט, כדוגמא, את הסיכום של כלכליסט לסיפור נלמד ש:
"מדובר במהלך חריג מאוד, שבו שירות רווחה עובר מעין הלאמה. ההוסטל הופעל על ידי האגודה לבריאות הציבור, עמותה ללא כוונת רווח. יחד עם ביטול הקמתו של בית סוהר פרטי ב-2009 והלאמה של שירותי הבריאות לתלמיד בדרום הארץ השנה, זהו המאבק הציבורי המשמעותי השלישי שמוביל לפניית פרסה במדיניות ההפרטה של שירותים ציבוריים בישראל."אבל לי נדמה שהתקשורת מקדימה לשמוח. סיפור הפרטת שירותי הבריאות לתלמיד, כפי שסוכם למשל בידי דה-מארקר, יבהיר בדיוק את טיבו של המאבק ואת אופיו. שירותי הבריאות לתלמיד הופרטו ב-2007 ועברו לקבלנים פרטיים. בשנים הראשונות חלה ירידה בשיעור המחוסנים והנבדקים. עקב הקשיים באיזור הדרום בשל מחסור באחיות הדרום הסכימו משרדי הבריאות והאוצר כי המשרד יפעיל בעצמו את השירות באזור זה, והמשרד הגיע להישגים טובים מאוד. אחרי שחלק מאיזורי המדינה נטלו ממנו, הצליח הקבלן הפרטי להגיע להישגים טובים יותר מבעבר בשאר האיזורים. לכאורה סיפור שמלמד חד-משמעית על כשלונה של הפרטה. ובכל זאת, שבה ויצאה המדינה למכרז הפרטה של השירותים ברוב איזורי-המדינה, כשעלות הפעלת השירות בשנים הקרובות תהיה 85-96 מיליון שקל בשנה - תקציב גבוה בהרבה מזה שהוציאה המדינה על השירות כשהיה בידיה.
כלומר: מהפרספקטיבה האוצרית, זה בכלל לא נסוב סביב השאלה מה עובד טוב יותר ויעיל יותר.
אל תבלבלו את פקידי האוצר עם עובדות-החיים. הם למדו בקורסי המבוא לכלכלה שהמדינה פחות יעילה מהשוק הפרטי, ושום דבר שיקרה תחת אחריותם לא יגרום להם לגרד בפדחת ולהבין שבחיים, במוצרים ציבוריים, יש מצבים רבים, שונים ומשונים בהם המדינה דווקא יעילה יותר מהשוק הפרטי.
יתרה מכך, גם במצבים שבהם לכאורה אפשר לדמיין שהמדינה והשוק הפרטי יעילים באותה המידה, הולך ונוצר נסיון החיים - בכל העולם המערבי המפריט עצמו לדעת - המלמד שהמדינה איננה מסוגלת לפקח ביעילות ראויה על השוק הפרטי באופן שמאפשר מוסרית הפרטה של שירותים שמשליכים ישירות על חייהם של האזרחים.
הצירוף של פרדיגמת ההפרטה כראי-הכל יחד עם התפישה המוסרית המאפשרת את תפישת מחוייבותה של המדינה לניצולי השואה כ'פרוייקט זמני' מאותתים שלא מדובר כאן בדעתם של הפקידים, אלא בדתם. כך שאני, אומנם שמח על המהלך, ומקווה שהוא אכן יביא לשיפור הרצוי, המקווה והראוי בשירות הניתן לניצולי השואה, אבל ספקני מאוד האם מדובר אכן בשינוי של ממש במדיניות ההפרטה בישראל.
כדי שנגיע לאפשרות של שינוי של ממש במדיניות הזו, נדמה לי, תצטרך ישראל לשקול מחדש את עמדתה בכל הנוגע לשאלת איוש שירות המדינה עם שינויי-הממשל.
כיום, משום-מה, תופשים רבים ממשל המבקש למנות אנשים החושבים באופן דומה לזה שלו כאילו הוא מושחת, ומתקשים לראות שאחידות הערכים במערכת הממשל היא הכרח למשילות נאותה.
מהלך שיאפשר החלפתם של רוב בכירי שירות המדינה עם שינוי השלטון, באופן דומה לזה המתבצע בארה"ב (רצוי בקצב מהיר יותר, אך בהיקף יחסי דומה לכ-9,000 משרות שירות המדינה הפדרלי הנתונות לשינוי בארה"ב עם עלייתו של נשיא חדש לשלטון) בהכרח יחייב החלפת רוב "נערי האוצר" באחרים. התהליך כמובן צריך להיות כזה שבו נשמרת בקרה על זהות המנויים, כך שאיכותם והכשרתם לא ייפגעו, והוא צריך להתמודד עם השאלה הבסיסית שהביאה לעלייתו של משרד האוצר לדומיננטיות הנוכחית שלו במערכת הממשל הישראלי: האם נבחרי הציבור של ישראל התבגרו והם מבינים את המשמעות של משמעת תקציבית ? או שמא בהעדר "מבוגרים אחראיים" במשרד האוצר עתידה ישראל להתדרדר לחדלות-פרעון תוך קדנציה-שתיים ?
אישית, אני סבור שהיום יש מספיק אנשי מקצוע טובים בתחום הכלכלה שדעותיהם שונות מאלה של מאמיני דת-ההפרטה אשר יוכלו, אם ייאלצו, לשאת באחריות בתפקיד "המבוגרים האחראיים". יתרה מכך, נדמה לי שמרוב תחושה של "אני ואפסי עוד", אין עוד במשרד האוצר מי שמעז להביט במציאות ולעדכן את התפישות שלפיהן מתנהלת המערכת. ובהעדר מבט כזה, הניהול התקציבי "האחראי" מסוכן לא פחות לעתידה של מדינת ישראל מכל חלופה אחרת. לא מאמינים ? בדקו בעצמכם איזה תקציב גרעוני הם תכננו -ביודעין - לשנה הזו.
הסוגיה כאן היא לא ויכוח על אמצעי זה או אחר. עתידה של מדינת ישראל, אופיה, מהותה - נקבעים בסופו של דבר בדרך בה מוקצים ומנוצלים משאביה. נכון לעכשיו, הפנים של כולנו נקבעות על ידי אותם אנשים שחשבו שמחוייבותה של ישראל לניצולי השואה היא עניין זמני. האם אלה סוג האנשים שצריכים לנהל את המדינה ? ומה לגבי הפוליטיקאים שחושבים כמותם ?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה