כל-כך הרבה דברים נאמרים על הרפורמה המשפטית שמקדם יריב לוין, רובם בשיח הישראלי המצוי, כלומר כאילו מדובר בעימות לחיים ולמוות, ולמי שאיננו משתייך לאף אחד מהמחנות הניצים, קשה שלא לתמוה איך המדינה הזו מצליחה לתפקד עם כל-כך הרבה איבה לאחר.
כמי שיושב על הגדר בנושא המסויים הזה, קשה שלא להתרשם מהדרך שבה כל צד מאפיין את הצד השני.
נשיא העליון לשעבר, כבוד השופט (בדימוס) אהרון ברק, מתנדב לעמוד לפני כיתת יורים.
חבר כנסת מאיים על שופטי העליון בהקשרי העתירה נגד מינויו של יו"ר סיעתו והרפורמה המתהווה, שאם יהינו לפסוק בצורה שתפגע באריה דרעי, יהיה הדבר כאילו ירו לעצמם בראש.
נשיאת העליון הנוכחית, כבוד השופטת אסתר חיות, מדברת על קץ הדמוקרטיה. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, משיב שמדובר בתבהלת שווא.
עיקר הבעיה היא שבעוד שלגבי התוכן, דומני שתומכי הרפורמה צודקים, לגבי דרך ביצוע הרפורמה, האמת היא דווקא עם מתנגדיה.
נתחיל עם התוכן. נחלק את הרפורמה למרכיביה:
1) שאלת פיסקת ההתגברות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ו/או פיסקת התגברות כללית
2) שאלת עילת הסבירות בפסיקת ביהמ"ש העליון לגבי שיקול דעתה של הממשלה
3) תהליך בחירתם של שופטי העליון
4) תהליך מינויו של נשיא בית המשפט העליון
5) מינוי יועצים משפטיים על ידי השר עצמו ולא בתהליך של מכרז לכאורה אובייקטיבי.
כולנו יודעים שהמרכיבים 1 ו-2 השתנו לאורך השנים כאן. האומנם ישראל לא היתה דמוקרטיה עד 1995 והפסיקה הראשונה לגבי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ? האומנם השינויים בפסיקת בג"ץ לגבי עילת הסבירות הם שהפכו את ישראל לדמוקרטיה ועד אליה לא היתה כזו?
לגבי אלמנטים 3-5 אלה אלמנטים שמקובלים מאוד בשיטות משפט אחרות, שאינן נחשבות כלא דמוקרטיות, דוגמת ארה"ב.
בהקשר הזה, הופתעתי לקרוא שהיועץ המשפטי לממשלה לשעבר, עו"ד יהודה ויינשטיין, סבור שהשיטה הישראלית היא הטובה ביותר. טענות מהסוג הזה, על הטוב ביותר, מונעות דיון אמיתי. וזה חלק גדול מהבעיה בגישתם של מתנגדי הרפורמה: מרוב עלייה על בריקדות ודיבורים על קטסטרופה, הם לא מאפשרים דיון ענייני.
אבל צודק עו"ד ויינשטיין בדברים אחרים שאמר: "הכל נעשה בחיפזון".
וזו הבעיה העיקרית - התנהלותם של תומכי הרפורמה. מה בוער להם? הרי מדובר בשינויים היורדים לתשתית השיטה שלנו:
- יחסיהם של הפרלמנט ובית-המשפט.
- שאלת הביקורת השיפוטית על החלטותיה של הממשלה.
- דרך מינויים של השופטים שלנו.
- שאלת אופי, איכות וטיב הייעוץ המשפטי שיקבלו שרי הממשלה בישראל.
החלטות שיתקבלו בכל אלה צריכות לשרת את המדינה שלנו לדורי-דורות.
לא מקבלים החלטות כאלה בחופזה.
ואם מקבלים החלטות כאלה ללא גיבוש קונצנזוס - הן לא ישרדו את מבחן הזמן.
איך יתכן שמי שמלינים על הדרך שבה התקבל חוק יסוד כבוד האדם וחירותו אצים ורצים לחזור על אותה שגיאה עצמה, רק בכיוון ההפוך?
מדינת ישראל לא צריכה דיונים שטחיים והחלטות חפוזות. היא זקוקה לדיון יסודי, שיאפשר לכל מי שירצה בכך לבטא את עמדתו ביסודיות. דיון שיאפשר ליבון של השקפות-עולם ומחלוקות. ואז? אז היא צריכה לקבל הכרעות בצורה שתאפשר קונצנזוס לשנים רבות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה