יום חמישי, 3 באוגוסט 2023

הבעיה האמיתית בחוק הנבצרות

הערה קטנה, נוכח הדיון המתנהל ברגעים אלה בבג"ץ בנוגע לתיקון ל"חוק יסוד: הממשלה" שמגן על נתניהו מפני הוצאה לנבצרות

להשקפתי, הבעיה האמיתית בחוק הנבצרות לא קשורה לדרך חקיקתו, לתוכנו, או למעטפת שלו (כתיקון לחוק יסוד). הבעיה היא שהוא נחקק על ידי קואליציה המחזיקה בשלטון תוך שהיא מצויה בניגוד אינטרסים עמוק. 

מדוע?

בשיטתנו החוקתית, הממשלה תלויה במרכיבה. אם יתפטר מתפקידו, תתפטר הממשלה שהרי "התפטרות ראש הממשלה - כהתפטרות הממשלה" (סעיף 19 לחוק יסוד הממשלה). הממשלה שלנו, כידוע, הורכבה על ידי נאשם בפלילים, שהתחייב, בהסדר ניגוד עניינים, לא להיות מעורב בשינויים של מערכת המשפט. לטעמי שלי, מרגע שהוא התחייב, נגזר בשיטת המשפט הישראלית, בה הממשלה כולה תלויה בעומד בראשה לשם יציבותה, כלל פשוט - הממשלה הזו מנועה מכל שינוי של ההסדרים הנוגעים ליציבותה שלה בהקשר למצבו של הנאשם. 

נתניהו עצמו בהצהירו "עד היום ידי היו כבולות" הגדיר את החקיקה הזו כחקיקה שנבעה מניגוד העניינים שלו. הרי לא יכול אדם לנסות למנוע דיון בשאלת ניגוד העניינים שלו ולטעון בו זמנית שאין קשר.  

מכוח זה, אם תרצו, חל השתק שיפוטי. אם תרצו, חל מצב של ניגוד אינטרסים היורד לעומקו של הליך. אם תרצו, חל מצב של אי-חוקיות יסודית ביותר. לטעמי - חלים כל השלושה. אבל יהיה אשר יהיה הנימוק המשפטי שתבחרו - התוצאה אחת. 

כל חוק שבא לשנות את מצבו של ראש הממשלה הנאשם בפלילים, או את מצבה של ממשלתו, מרגע שקיבל על עצמו להרכיב ממשלה תוך התחייבות להסדר ניגוד עניינים שכזה - פסול וחסר-תוקף. 

היתרון של הדרך הזו הוא פשוט: הוא מבהיר את כללי המשחק של הממשלה והקואליציה, ופוטר מכולנו את הצגת התיאטרון סביב השאלה האם חקיקה שמשפרת את מצבו של ראש הקואליציה ומקודמת על ידי חברי הקואליציה, אכן מקובלת עליו, אם לאו. גוזר יחס ישיר בין הפסול הברור והזועק לשמיים של ממשלה שבאה לשנות את שיטת המשפט הישראלית כשהעומד בראשה הוא נאשים בפלילים - לבין מגבלותיה של אותה ממשלה. אין עוד צורך להתעמק בשאלה עד כמה עסק נתניהו באירוע לפני הצהרתו על כניסתו לאירוע מייד לאחרי חקיקת התיקון לחוק היסוד. 

הדרך הזו, בניגוד לטענות הצפויות, איננה כובלת את ידיהם של חברי הקואליציה לשנות את חוקי מדינת ישראל בנושאים האלה. ירצו חברי הקואליציה - יקימו ממשלה אחרת, עם ראש ממשלה שאיננו נאשם בפלילים - ויובילו את כל השינויים הרצויים להם, בהתאם למשפטה ולדיניה של מדינת ישראל. ולאחר מכן, יתפטר ראש הממשלה מוביל השינויים, ותוקם מחדש ממשלה בראשות הנאשם. 

לא ירצו להסתכן בממשלה בראשות אחר? ימתינו בסבלנות לסוף משפטיו, להפיכת פסקי-הדין (ואם יהיה צורך, גזרי-הדין) לחלוטים, ויקדמו אז את הטעון קידום בעיניהם. 

בשולי הדברים, מאחר וסביר להניח שבית המשפט העליון שלנו לא ירצה ללכת בדרך אקטיביסטית שכזו מאחר ובניגוד לכל המיוחס לו על ידי חלק מהפוליטיקאים שלנו, הוא נוהג באיפוק ובריסון רבים מדי לטעמו של מי שמאמין, כמוני, באיזון נכון יותר בין שלוש הרשויות, מה הוא יוכל לעשות?

התשובה פשוטה והותווה על ידי ביהמ"ש העליון עצמו לפני כמה ימים בפסק-הדין בבג"ץ 5119/23 התנועה לטוהר המידות ואח' נ' הכנסת ואח' (להלן - עניין טבריה): להחיל את הוראות התיקון רק מהכנסת הבאה. 

הנימוקים בעניין טבריה טרם ניתנו, אבל דומני שהרציונל של ההחלטה ברור לכל אדם שעקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי נהירים לו: לא משנים את כללי-המשחק תוך כדי תנועה. 

עקרונות היסוד של השיטה שלנו, ובראשם שוויון, הוגנות ושלטון-החוק מחייבים שמירה על כללים שווים לכולם והימנעות מוחלטת מכללים פרסונליים שכל תכליתם הטיית המשחק בצורה שאיננה שווה, איננה הוגנת והיא מנוגדת לשלטון-החוק. 

כדברי נשיא ביהמ"ש לשעבר, מאיר שמגר ז"ל:

"ביטויו העיקרי של שלטון החוק הוא בכך שהוא אינו שלטונם של אנשים — לפי החלטותיהם, שיקוליהם ומאווייהם הבלתי מוגבלים — אלא בכך שהוא נשען על הוראותיהן של נורמות יציבות, השוות לכול ואשר מחייבות את הכול במידה זהה." (הדברים מצוטטים מעמ' 7 בחוברת "על דמוקרטיה ושלטון החוק על פי משנתו של מאיר שמגר", ונכתבו על ידו במקור בע״ב 2/84 ניימן נ׳ יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת–עשרה).


יום שלישי, 11 ביולי 2023

על הפער בין מה שהובטח לבוחרים לבין מה שמחוקק בימים אלה בנוגע לעילת הסבירות

עם חזרת הקואליציה לעבודה נמרצת על תיקון החקיקה בנושא עילת הסבירות, עכשיו כשאנחנו כבר אחרי קריאה ראשונה, נראה שיש מקום להתייחס קצת יותר ברצינות ליוזמת החקיקה הבעייתית הזו. 

בפוסט הזה אעסוק בשאלה הפשוטה - מה הובטח לבוחרים ומה מוצע בפועל? 

כידוע, רק הציונות הדתית טרחה לפרט במצעה את תוכניותיה לרפורמה משפטית. 

ומה נאמר במצעה ? 

בעמ' 14-15 למצע (אחרי הנמקה ארוכה ומפורטת) נאמר לגבי עילת הסבירות

"משום כך יש לעגן בחוק יסוד השפיטה את עילות הביקורת המנהלית המקוריות ולבטל את עילת הסבירות על החלטות הממשלה ושריה". 

ומה מוצע בפועל ? 

בהצעה החוק שאושרה אמש בקריאה ראשונה  (PDF) נאמר: 

'בחוק־יסוד: השפיטה, בסעיף ,15 אחרי סעיף קטן (ד) יבוא:

"(ד1) על אף האמור בחוק־יסוד זה, מי שבידו סמכות שפיטה על פי דין, לרבות בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לא ידון בעניין סבירות ההחלטה של הממשלה, של ראש הממשלה או של שר אחר וכן של נבחר ציבור אחר כפי שייקבע בחוק, ולא ייתן צו כלפי מי מהם בעניין כאמור." ' 

מה השתנה? 

1) נוסף המשפט "וכן של נבחר ציבור אחר כפי שייקבע בחוק" - כלומר, יש כאן מהלך שיאפשר את ביטול הביקורת השיפוטית על המינהל גם לגבי נבחרי ציבור אחרים. 

2) אין עיגון בחוק יסוד השפיטה של עילות הביקורת המנהלית המקוריות.  כלומר, הצד החיובי של הרפורמה המובטחת - עיגון בחוק של עילות המשפט המנהלי וביצור ההיבט הזה של הביקורת השיפוטית על החלטות הרשות המבצעת, במסגרת חיזוקה של הדמוקרטיה הישראלית - לא מחוקק, משום מה. 

אז מה קורה כאן? איך מסבירים את ההבדל בין מה שהובטח לבוחרים לבין מה שקורה בשטח? 

לרוטמן ושות' הפתרונים. 

לקריאה נוספת


יום שני, 10 ביולי 2023

3 הערות לגבי דיון הממשלה אתמול על הפגנות ומחאה


קשה שלא להתרשם שהממשלה שלנו מוטרדת מאוד מהמחאה כנגד מהלכי-החקיקה שביסוד הרפורמה/הפיכה משפטית. כל-כך מוטרדת, עד כי למרות שלל האתגרים לפניהם ניצבת מדינתו, זה הנושא בו עסקה הישיבה של הממשלה אתמול.

הנושא מטריד מספיק כדי שאכתוב פוסט בנושא, ואת הפוסט שהתכוונתי לכתוב לגבי הצעת החוק המטרידה לא פחות, לגבי ביטולה המוחלט של עילת הסבירות, אדחה לימים הקרובים. 

1. הרבה השוואות עולות לגבי המחאה כנגד ההתנתקות, והיה כדאי שהמשווים ייזכרו בדיון הציבורי לגבי המחאה כנגד ההתנתקות והתגובה של הרשויות, ובמיוחד בדרך שבה האכיפה בנושא התבטאה בסופו של יום, בחוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תוכנית ההתנתקות, התש"ע-2010. אי אפשר לצפות ממערכת אכיפת-החוק שלא תפיק לקחים ממה שהיה אז, נכון? אם כבר, אפשר היה לצפות מכל המשווים שיתגאו על כך שהודות למה שלמדה המדינה שלנו במהלך ההתנתקות, היום מגוננים בצורה מרשימה הרבה יותר על חופש הביטוי וחופש המחאה. 

2. עוד ציטוט מאותו דיון היה מטריד הרבה יותר (הציטוט מובא מהדיווח ב- YNET)

'היועמ"שית הסבירה בדיון שאין מחאה אפקטיבית בלי הטרדה והפרעה לסדר הציבורי. הדברים הקפיצו את רה"מ נתניהו: "זה משפט מטלטל מה שאמרת". היא השיבה: "זה נאמר ב'כיכר גורן' (אמירות בית המשפט שהתירו את ההפגנות נגד היועץ המשפטי לשעבר אביחי מנדלבליט), שזה מחירו של חופש הביטוי". בן גביר: "זו פרשנות. אין סיכוי ששופט אמר את זה. זה מנוגד לחוק".'

יותר מהעצב על כך שעו"ד ותיק כמו השר בן גביר איננו מכיר את בגץ 6536/17 ‏ ‏ התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' משטרת ישראל מטריד שראש הממשלה שלנו מיטלטל מהפסיקה הזו שניתנה במהלך שנות כהונתו הארוכות כראש הממשלה בנוגע להפגנות כנגד היועץ המשפטי לממשלה דאז, אביחי מנדלבליט. 

3. הסוגיה המטרידה ביותר היא כמובן העובדה שדיון הממשלה בסוגיות האכיפה כנגד המחאה הותיר רושם שהיתה לו עוד תכלית - לרכז מאמץ כנגד היועצת המשפטית לממשלה בנושא. שרת התחבורה, מירי רגב, אמרה את הדברים מפורשות:

"אם היועמ"שית תומכת ומאפשרת את הפרת הסדר הציבורי, בניגוד לעמדות העליון והיועמ"שים בעבר, אז מה תפקידם של נבחרי הציבור? מה תפקיד הממשלה? אם היועמ"שית מחליטה הכול אבל לא מסוגלת לעזור לממשלה לתפקד, אז אולי צריך לפטר אותה".

היה כדאי שהממשלה הזו תהרהר בפס"ד שניתן לא מזמן לגבי אפשרות המינוי של ח"כ דרעי לשר. ביהמ"ש עשה שם שימוש בהשתק השיפוטי, בהסתמך על התחייבות שח"כ דרעי לקח על עצמו בזמנו בגזירת דינו

הממשלה הזו איננה ממשלה רגילה. עומד בראשה נאשם בפלילים. ולהשקפתי, ממשלה במצב הזה מצויה בהשתק שיפוטי בכל הנוגע ליכולתה לבצע שינויים פרסונליים במערכת התביעה, ובדגש, החלפת האדם העומד בראש מערכת התביעה. 

כלומר, להבנתי, אם רוצים חברי-הקואליציה להחליף את היועצת המשפטית לממשלה באדם אחר, עליהם להחליף קודם את ראש הממשלה באדם נקי-כפיים, שלא יהיה בניגוד אינטרסים כה בוטה, עד שאין לאפשר לו לבצע שינויים כאלה במערכת המובילה את התביעה כנגדו. 


יום ראשון, 25 ביוני 2023

יש לקדם את ההצעה בחקיקה ממשלתית ולא פרטית?

 הופתעתי לקרוא על כך שבמסגרת חוות דעתה של היועצת המשפטית לממשלה לגבי הצעת החוק לפירוק לשכת עורכי הדין הושמעה הטענה "מסלול החקיקה של הצעת חוק פרטית אינו יכול להעמיד את הכלים הנדרשים ואין בו כדי להחליף את העבודה המקיפה הנדרשת לשם קידומו של שינוי כה מהותי".

והרי בדיוק בגלל הסיבה הזו, הצעות חוק פרטיות הן עם שלב נוסף - הדיון הטרומי ולאחריו ההכנה בוועדה לקראת קריאה ראשונה, בעוד שהצעות חוק ממשלתיות הן רק דו-שלביות: קריאה ראשונה וקריאה שניה-שלישית. 

בנוסף לכך, ועדה בכנסת היא לכשעצמה פורום שבו יכולים להתכנס כל הגורמים הרלוונטיים לסדרה של דיונים. היו (ויהיו) מהלכי חקיקה ארוכים ומורכבים שהתנהלו בעיקרם בועדות השונות של הכנסת. 

יתרה מכך, במצבים שבהם הצעת חוק פרטית נתפשת כלא-בשלה מספיק, ניתן לסכם עם המציע על כך שיתחייב שלא לקדם את ההצעה בלי הסכמה ממשלתית, כך שתתאפשר עבודה יסודית מצדם של משרדי הממשלה השונים בשלבי ההכנה השונים. 

כששומעים טיעונים כאלה מצד היועצת המשפטית לממשלה, קשה שלא להתרשם שיש כאן נסיון לקבור את ההצעה בדיונים בין משרדי-הממשלה השונים. 

יצויין בשולי הפוסט כי הדברים נכתבים ללא הבעת-דעה לגבי הצעת החוק עצמה. אבל עם דעה נחרצת לגבי העמדה הלא-ראויה הזו של היועצת המשפטית לממשלה. כולנו יודעים שבניגוד לתאוריה, בפועל, כנסת ישראל היא הזרוע החלשה ביותר מבין שלוש הזרועות של מדינת-ישראל, מאחר והיא נמצאת בשליטה כמעט-מוחלטת של הקואליציה השולטת בממשלה. כשמוסיפים לכוחנות של הפוליטיקאים בקואליציה את הביורקרטיה, מקבלים כנסת חסרת-אונים. האומנם זה מה שצריכה הדמוקרטיה הישראלית? 


יום שלישי, 4 באפריל 2023

הזכות למאסר שלא בבידוד

ההחלטה לאפשר לעמירם בן אוליאל לעשות את ליל הסדר באגף התורני בכלא איילון היא התחלה של חזרה לשפיות בעניינו. 

מדיניות הבידוד של אסירים מסויימים , סוג של ענישה מחמירה בצורה מיוחדת (העולה לכדי a cruel and unusual punishment), צריכה להיפסק. 


להשקפתי, הפגיעה הזו בחייו ובכבודו של האסיר היא פגיעה שאיננה הולמת את ערכיה של מדינת ישראל, היא לא נועדה לתכלית ראויה, ובוודאי שאיננה במידה שאינה עולה על הנדרש

טוב שהמערכת מתחילה לחזור לשפיות בעניין הזה. 

חבל על כך שבצאת החג האסיר בן אוליאל יחזור לבידוד. 

האומנם יש צורך אמיתי בהחזרתו לבידוד ? 

איזו תכלית ישרת הבידוד הזה ? 

על מי מגן הבידוד הזה ? 

בשולי הדברים, יש להזכיר כי עצם הרשעתו של בן אוליאל באחריות לפיגוע הנורא בדומא היא עניין השנוי במחלוקת. זיכויו לאחרונה של רומן זדורוב הוא הזדמנות להיזכר עד כמה הרשעה בהסתמך על הודאה, ועוד כזו שנגבתה בחקירה לא רגילה היא ראיה בעייתית שאין להסתמך עליה. כבר כתבתי בעבר על הבעייתיות שבהסתמכות על הודאת חשוד בחקירה קיצונית, בפוסט "בין קצרין לדומא". העובדה שבתוך כשלוש שנים עלו באש בכפר דומא שישה בתים ששייכים לבני חמולת דוואבשה גם היא מצטרפת לכדי העובדות הצריכות לעורר דיון בשאלה האם קיים או נוצר ספק סביר בהרשעתו של אוליאל. 

אבל גם אם לא היה ספק סביר בעניינו. גם היתה ודאות מלאה שהוא אכן האחראי לפשע הנורא הזה. כל עוד לא הוטל עליו גזר דין מוות, האומנם ראוי לאוסרו בתנאים כל-כך לא אנושיים ? 

יום ראשון, 2 באפריל 2023

נטל ההוכחה הוא על המשטרה - ובינתיים - היא אפילו לא מנסה להרים אותו

 מותו של מוחמד אל עסיבי בלילה שבין שישי לשבת על הר הבית הוא עוד אחד  מהאירועים האלה שבהם אסור להישאר אדיש. 

מצד אחד, גורסת המשטרה, כי בזמן בידוק של צעיר בן 26, מוחמד אל עסיבי שמו, הוא התנפל על אחד השוטרים שעצרו אותו לשם הבידוק, חטף את נשקו של השוטר וירה שתי יריות לפני שחוסל על ידי השוטרים. 
כנקודת מוצא, יש לומר, ברגע שהמשטרה מוצאת את עצמה במלחמת גירסאות, היא אמורה להיות בעמדת עליונות. 
ובכל זאת, בסיפור הזה, היא נמצאת בנקודת נחיתות. וזאת למרות שאנחנו - 
  • בעיצומו של גל טרור, 
  • למרות שנסיונות פיגועים בעת הזו הם הנורמה, 
  • למרות שהמשטרה נשארה לספר את הסיפור, והמנוח, מה אפשר לעשות, כבר לא יכול לספר את הצד שלו. 
מדוע המשטרה בעמדת נחיתות? 
כי המנוח, מוחמד אל-עסיבי, איננו מה שנקרא המפגע הטיפוסי. 
הפרופיל שלו לא מתאים לאירוע. 
מדובר באדם צעיר שזה עתה סיים את לימודיו האקדמאיים. מי שהגיע סוף-סוף לקראת תחילת הקריירה המקצועית שלו. בן-אנוש שהפגין סבלנות ונחישות במשך השנים הארוכות של לימודי הרפואה. ולכל זה נוספת העובדה שהוא היה בן לאב נכה ולמשפחה שהוא בוודאי ידע שתיזקק לו בעתיד. הוא עבד קשה מדי. היה לו יותר מדי מה לאבד. ומכל מה שידוע עליו - הוא לא היה עם הטמפרמנט שמאבד את הראש. 

כמובן, יתכנו מקרים שבהם בני-אדם מקצינים גם אם הם היו במסלול חיים ברור ומוגדר היטב. קורה לא-אחת שנקודת סיום הלימודים היא נקודת זמן בחיים של אובדן דרך, מבוכה, וחיפוש עצמי. יתכן שהמנוח היה אחד מאלה שהדת סחפה. 
אבל כדי לבסס זאת במקרה של המנוח אל-עסיבי, נדרשת עבודת חקירה מצד המשטרה. ולפי הפרסומים - נראה שלא נעשתה כרגע שום עבודה כזו, ומה שברור - לא הוצג שום נתון המראה איזשהוא תימוכין לכך שהיו עיסוק או מחשבה שמעידים על הקצנה בפוליטיקה מצדו של המנוח. 
 
אל ההיבט הראשון הזה של הפרופיל הלא-שכיח מצטרפת בעיית העדר התיעוד. זה מתחיל עם מצלמות הגוף שלא פעלו. 
הרי השוטרים נשאו מצלמות גוף, אך הן לא פעלו באירוע. בהתחשב בנוהל המשטרתי בנושא (זהירות! PDF), הרי שהשאלה מי יזם את האירוע - השוטרים או המנוח - היא קריטית. 
אם נכונים הדיווחים התקשורתיים המספרים שהשוטרים הם שניגשו אליו ופתחו בתקשורת עמו, הרי שהם היו צריכים להפעיל את מצלמות הגוף באותו רגע. 
לעומת זאת, אם המנוח הוא שתקף את השוטרים, יתכן שלא היה להם זמן להפעיל את המצלמות. 
בהתחשב במספר השוטרים המעורבים בתקרית הזו, ובמספר מצלמות-הגוף שלא פעלו, העדר התיעוד מהמקור הזה מעלה חשש כבד מאוד שיש כאן נסיון להסתיר מהציבור תיעוד. 

לכך מצטרפת בעיית העדר תיעוד קשה עוד יותר. הרי אמורות להיות מצלחות אבטחה רבות באיזור הזה, שהוא כנראה אחד האיזורים המאובטחים ביותר בישראל, ואולי אף עלי-אדמות. עובדה היא שניצב בדימוס יאיר יצחקי, מי שהיה בעברו מפקד מחוז ירושלים, ומי שפיקד על המחוז בשלב פרישת מערך מצלמות האבטחה הרלוונטי, אמר: "אני לא רואה אפשרות שאין תיעוד משטרתי". ניר חסון בטוויטר שלו סיפק תמונות בהן הראה את האיזור בסמוך לשער השלשלת שבו אירעה התקרית ובהן הצביע על ריבוי המצלמות, ומצירוף הדברים האלה נראה שהסבירות שהאירוע התרחש כולו מבלי שאף מצלמה תפשה אפילו חלק ממנו, היא נמוכה להטריד. והמשטרה מתעקשת - שאין תיעוד ויזואלי של אירוע הירי. 

הצירוף הזה של - 
  1. חשוד כמפגע אבל שמאפייניו חריגים ולא מתאימים לפרופיל, 
  2. יחד עם העדר תיעוד מכל המקורות הסבירים 
הוא מטריד מאוד. לטעמי, בהתחשב בכך שמדובר במוות של אזרח שבא להתפלל, די היה בכך שתתבצע חקירה מעמיקה ויסודית לפני שהמפכ"ל, השר וראש הממשלה יתבטאו בצורה נחרצת בנושא. 

אבל לכך מצטרפת עובדה שלישית בעייתית לא פחות. הרי כל מה שנשאר לנו, מאחר והמנוח איננו יכול לספק את גירסתו, זו גירסת השוטרים. וההסבר שלהם של השתלשלות האירועים שהסתיימה בירי במנוח - איננה סבירה במיוחד. האומנם מי שבוחר לחטוף אקדח משוטר ינסה קודם כל לירות בשוטרות שנמצאות רחוק יותר ממנו? מדוע?  למה לכוון אליהן ולא אל השוטרים הניצבים בסמוך אליו? 

ולכך מצטרפת עובדה רביעית ואחרונה - לגירסת השוטרים, נורו שתי יריות מהאקדח החטוף, לפני שהם השיבו אש והרגו את המנוח. כיצד נורו היריות כך שהן לא פגעו באדם? ואם הן לא פגעו - האומנם היה כאן מצב מסכן חיים שהצדיק את הירי הקטלני במנוח? 

קשה להשתחרר שמדובר שוב באירוע של אלימות משטרית על רקע טעות בזיהוי הנסיבות ותגובה אלימה וקטלנית מצד השוטרים, ללא הצדקה.  לא במקרה עולים בתודעה מקרים כמו - 
גם באותם מקרים התגובה הראשונית של המשטרה והממונים עליה היתה לטעון שמדובר בפיגוע, להרשיע את האזרח ההרוג, ורק לאחר מכן, עם התבררות הנסיבות, תוקנה הגירסא של המשטרה. אבל את הנזק הכפול - המוות המיותר והפגיעה האיומה  בכבודו של המנוח - כבר אי אפשר לתקן. שלא לדבר על הנזק הנוסף, רחב-ההיקף, למערכת היחסים של משטרת ישראל עם ציבור שלם, הלומד שלא להאמין למשטרה במצבים כאלה. 

רצות כמה וכמה גירסאות אפשריות אחרות. מדברים על עדי ראיה שראו שהשוטרים נהגו בצורה לא מכבדת באישה והמנוח התערב לטובתה, ואז, בויכוח שהתפתח בינו לבין השוטרים, נוצרה ההסלמה שהביאה לירי. אבל גם בהסלמה כזו, קשה להאמין שאדם שאומן ברפואה כמה שנים, יאבד את קור-רוח עד כדי לנסות לחטוף נשק משוטר. למרבה הצער, נראה הגיוני יותר לחשוד, נוכח הגירסא של השוטרים, שהשוטרות המעורבות כלל לא ראו את האירוע. ושהן חוזרות על הסבר שהן קיבלו משני השוטרים שכן היו מעורבים בו.  הגירסא ההיפותטית הזו תביא לחשד ששוטר אחד נבהל, טעה, וירה בצורה פזיזה. ולאחר מכן ביקש משותפו לעזור לו ולחפות עליו. 

אולי זה מה שקרה. אולי לא. איננו יכולים לדעת כרגע. אבל אם אכן בידי המשטרה תיעוד הסותר את גירסת השוטרים, המשך ההסתרה של העובדות, לא רק שאיננו מוסרי, איננו צודק ואיננו חוקי  אלא שבסופו של דבר, בדומה לכל הפרשיות הקודמות, כולנו יודעים שהאמת תצא אל האור. 

ייתכן שהממונים על המשטרה סבורים שדרך ההתנהלות הזו היא הנכונה, בשל החשש שהצגת צילומים המעידים על התנהגות ברוטלית של שוטרים כלפי צעיר ערבי המביאה למותו, בעת  הרגישה הזו, בשבוע השני לחודש הרמדאן, בעיצומו של גל טרור, תביא להתלקחות איומה של האיזור. אבל עם כל הכבוד למניע הלא מבוטל הזה, ההשלכות של הפגיעה הנוראה באמון של הציבור - בישראל ובעולם - במשטרה ובמג"ב - היא מסוכנת הרבה יותר. 

לדעתי, נוכח שתי הגירסאות המתחרות:
  1. פיגוע שנמנע 
  2. או אלימות משטרתית שהביאה למותו של אזרח - 
נטל ההוכחה הוא על כתפי המשטרה. 
הרי המנוח, ועל כך נסכים כולנו, כבר לא יוכל להוכיח את צדקתו. 

ההתבצרות של המערכת מאחורי הגירסא האחידה, במהירות כה רבה, במקרה שיש יותר מדי סימני-שאלה סביבו, היא לא רק בעייתית אלא מהווה מניע מרכזי לאי-אמון במערכת. 

הדרך היחידה להגיע לחקר האמת היא חקירה יסודית ובלתי-תלויה של האירוע הזה. 

עד אז, ככל שיימנעו המעורבים מהצהרות שאינן נתמכות בראיות חד-משמעיות, ככל שתוקדם ההצהרה הרשמית על כך שיש להמתין לחקירה ולתוצאותיה,  כך ייטב לכולם. 

לקריאה נוספת 

יום ראשון, 26 במרץ 2023

לאורך ימים יותר חשוב לשלמות המדינה, שבתי­ המשפט לא יהיו תלויים בממשלה (או: מדוע התיקון המוצע לדרך מינוי השופטים איננו דמוקרטי )

הופתעתי לשמוע אנשים רציניים שעדיין סבורים שהפשרה המוצעת בנוגע לשינוי הדרך למינוי השופטים היא סבירה שכן היא תחזק את הפרדת הרשויות. 

כבר כשנתקלים בשמו של החוק המוצע, המתיימר לחזק את הפרדת הרשויות, קשה שלא להרים גבה, שכן בנוסח הצעת החוק כפי שפורסם לקריאה ראשונה הוצהר כי - 
"השינויים המוצעים בהרכב הוועדה ובסדרי עבודתה נועדו לחזק את ההשפעה של נבחרי הציבור – נציגי הרשות המבצעת ונציגי הרשות המחוקקת – לעומת הגורמים האחרים החברים בה."
האומנם חיזוק ההשפעה של נציגי הקואליציה בעיצוב דמותה של הרשות השופטת הוא דרך לחזק את הפרדת הרשויות? 
נדמה שכבר בנקודה הזו, של אי-התאמה בין הדרך שבה הדברים מוצגים לבין תוכנם, אפשר וצריך לעצור ולחשוב על הדברים מחדש. 
 
גרוע מזה, כל המעיין בהצעת החוק בנוסחה לקריאה ראשונה או בנוסחה החדש נוכח לדעת שמדובר ביוזמת חקיקה שנועדה להעניק שליטה מלאה לקואליציה בועדה למינוי שופטים. שליטה מלאה, ולא הגברת השפעה. ושוב - אי-התאמה בין הדרך שבה הדברים מוצגים לבין תוכנם המעלה חששות גדולים שמישהו מנסה להטעות את הציבור. 

וכל הרואה את השינויים שעברה ההצעה מאז הנוסח לקריאה ראשונה לנוסחה החדש, אינו יכול שלא להגיע למסקנה שהדרך איננה חשובה למנסחי ההצעה. רק התוצאה - השתלטות פוליטית על תהליך המינויים של השופטים במדינת ישראל. והשתלטות כזו, תוך הסרת כל האיזונים והבלמים בתהליך האמור, איננה דמוקרטית. 

לפני שאתייחס לנוסח הפשרה האחרון, ומדוע הוא בעצם מוכיח, בצורה הברורה ביותר, שכל כוונת התיקון היא השתלטות של הקואליציה על הרשות השופטת, נזכיר את הבעיות המהותיות, שכל אחת מהן, לכשעצמה, מוסיפה עוד נדבך לא-דמוקרטי לתיקון הזה:  
  • העדר חסם אחר כתחליף לשינוי ההרכב של הועדה: עצם הדרך שבה שר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת,  שמחה רוטמן, בחרו לטעון בראיונות, בצורה חוזרת ונשנית, שהתשובה לפירוק האיזונים והבלמים שהם מקדמים היא בכך שאפשר לסמוך עליהם . האומנם הם לא מבינים שגם אם כוונותיהם שלהם טהורות, ייתכן שמי שיגיע במקומם בעוד כמה שנים לא יהיה עם כוונות כאלה? האומנם האם מצפים ממי שמכיר את ההיסטוריה של נפילתן של דמוקרטיות לקבל טיעון כזה ברצינות ? ובעיקר – איך זה שהם לא חושבים על שום איזון או בלם אחר שאפשר להציע במקום זה שהם מבקשים להסיר?
  • הטענה השקרית שהקואליציה יכוללה להוות סוג של חסם: השניים, כל אחד בדבריו הוא, הגדילו לעשות, ובחרו להסביר שהקואליציה עצמה היא סוג של חסם. איך אפשר לטעון טענה כזו לגבי הגנה תאורטית עתידית, כאשר כבר היום אנחנו רואים קואליציה הומוגנית בצורה שהיא חסרת-תקדים? זו קואליציה שאין בה איזון מהסוג שהשניים מדברים עליו של שיח פנימי ובלימות הדדיות. נהפוך הוא, ככל שעובר הזמן, כך מתברר שזו קואליציה שמשתיקה כל קול מתוכה המבקש להשמיע דעה אחרת. הדברים חריפים, אבל אסור להתעלם מהם. לא יתכן שאדם ידבר על מנגנון הגנה דמוקרטי כאילו הוא נוכח, בזמן שהוא עצמו יודע שהמנגנון איננו קיים במציאות בה הוא דובר.
  • העדרו של דיון דמוקרטי במסגרתו ניתנת התייחסות ראויה לחששות המועלים על ידי המתנגדים: כתבתי לא מזמן שבהחלט יש מקום לדון בכל הסוגיות שמטרידות את יוזמי הרפורמה המשפטית, אבל ציינתי אז - "מדינת ישראל לא צריכה דיונים שטחיים והחלטות חפוזות. היא זקוקה לדיון יסודי, שיאפשר לכל מי שירצה בכך לבטא את עמדתו ביסודיות. דיון שיאפשר ליבון של השקפות-עולם ומחלוקות. ואז? אז היא צריכה לקבל הכרעות בצורה שתאפשר קונצנזוס לשנים רבות."
    למרות הזמן שהוקדש לדיונים ברפורמה המשפטית, בגלל ריבוי הנושאים, לא ראינו דיון רציני בכל נושא ונושא.
    גרוע מכך, ככל שעובר הזמן, כך מתברר שאין כאן שיח. נציגי הקואליציה, ובראשם שר המשפטים ויו"ר ועדת חוקה מסרבים להתייחס ברצינות לחששות שהובעו בפניהם על ידי חברי האופוזיציה, על ידי מומחים מתחומים שונים, ועל ידי מאות אלפי אזרחים ישראליים מודאגים שיצאו להפגין. 
ואז, בצער רב, אנחנו נאלצים להגיע אל נוסח הפשרה האחרון. אי אפשר לקרוא את הצעת 'הפשרה' ולא להתחלחל. שכן ההצעה הזו איננה הצעת פשרה. 

זהו מנגנון היכול לאפשר השתלטות פוליטית על בית המשפט העליון.  מנגנון שאין שום דרך לעוצרו, מרגע שהקואליציה תבחר להשתמש בו. 

עצם הניסוח האחרון, המתואר כ'פשרה', הוא מצג-שווא. הטענה כאילו הקואליציה מבקשת להסתפק רק במינוי של שני שופטים מטעמה ואז תאפשר המשך מינויים מתוך מצב מאוזן יותר היא טענה מסוכנת ביותר. 
מדוע? 
שכן - שני שופטים  + ביטול שיטת הסניוריטי למינוי נשיא ביהמ"ש העליון = כל מה שצריך כדי להשתלט על ביהמ"ש העליון.  לא השתלטות עתידית. השתלטות באוקטובר 2023. 

מדוע? כי כזכור -
  1.  חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, קובע בסעיף 26 כי "בית המשפט העליון ידון בשלושה " (אלא אם נשיא ביהמ"ש העליון יקבע אחרת, ולמעט בסוגיות בהן די בדן יחיד)
  2. נשיא/ת העליון קובעת את ההרכבים בכל הדיונים החשובים    

ואם אכן יתממש החזון הנורא של הקואליציה המבקשת להשתלט על הרשות השופטת, הרי שבאותו זמן תתכנס לה הועדה למינוי שופטים מכוח סעיף 4 המתוקן לחוק יסוד: השפיטה.

הועדה הזו תבחר לה, בהתאם להוראות התיקון "שני מינויים – על דעת רוב חבריה". 
רוב חבריה הם 6 מתוך 11  ומשמעות הדבר הוא ש-3 שרים ו-3 חברי הכנסת מסיעות הקואליציה יחליטו מי יהיו שני השופטים החדשים שימונו לעליון. 

באותה הזדמנות, ימנה אותו רוב של 6 מתוך 11, בהתאם להוראת סעיף 4(ו)(2) המתוקן, למנות את נשיא/ת העליון הבא/ה. 

כך למשל תוכל הועדה למנות מתוך הקואליציה לשופטי ביהמ"ש העליון שני חברי-הכנסת שהם גם עורכי-הדין עם הותק הנדרש. אולי שניים מהרשימה הבאה ? 
  • יו"ר הכנסת, ח"כ אמיר אוחנה  
  • ח"כ טלי גוטליב, 
  • השר המשפטים, יריב לוין 
  • יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, ח"כ שמחה רוטמן 
באותו דיון היא גם תמנה את אחד משני השופטים האלה לנשיא ביהמ"ש העליון.

קל לדמיין איזה מותב ייקבע על ידי נשיא/ת העליון העתיד/ית בכל דיון שהקואליציה רואה בו חשיבות. 
וקל לדמיין את פסקי-הדין שיוציא תחת ידיו כל הרכב כזה, בו יובטח לשופטים שמינתה הקואליציה רוב של 2:1. 
הקואליציה גם לא תצטרך לחשוש מדיון נוסף שהרי ההכרעה בדיון נוסף היא או על ידי ההרכב עצמו, או על ידי נשיא/ת העליון.

התרחיש הזה, שכיום איננו אפשרי בגלל שהרכב הועדה למינוי שופטים מאלץ את הקואליציה לבוא בדין ובדברים עם השופטים ועם נציגי הציבור (נציגי לשכת עורכי הדין), יהיה אפשרי בהחלט ביום שאחרי מעבר התיקון. 

קשה שלא להשתחרר מהתובנה שזהו ההסבר הסביר היחיד לקצב המטורף שבו קודמה הרפורמה הזו עד כה. הקואליציה חייבת להיות מוכנה עם החוק המתוקן לקראת אוקטובר. 

למותר לציין שגם אחרי המינוי של השופטים האלה התיקון הזה ישמש לעוד מטרה: הצעד האפשרי הבא הוא החלפת נציגי השופטים בועדה למינוי שופטים. עם הרוב הזה, הועדה למינוי שופטים תהיה בשליטה מלאה של הקואליציה לכל מינוי שתרצה בו. 

והרי היו כל-כך הרבה חלופות אפשריות אחרות לשינוי שיטת מינוי שופטים, אם הרעיון המארגן היה החלשת השפעתם של השופטים המכהנים ולא לקיחת שליטה על ידי הקואליציה. 

כל-כך הרבה חלופות אחרות יכולות לאפשר שינוי תוך שמירת האיזונים הדמוקרטיים. אפשר היה להקים ועדה ציבורית  למינוי שופטים שתורכב מדיקני הפקולטות למשפטים. אפשר היה להקים ועדה ציבורית שתורכב מזוכי פרס ישראל לדורותיהם (או רק הזוכים מאז שנת 2015, או בשבע השנים האחרונות, אם יש חשש שקודם לאותה שנה הפרס ניתן תוך הטיה כלשהיא). וכן, אפשר היה גם להרכיב ועדה ציבורית של פוליטיקאים, אבל עם הרכב שמשמר את הנחת המוצא של דמוקרטיה: חלוקת כוח הוגנת, מהסוג שיהיה מקובל על כל הצדדים בכל שינוי אפשרי של יחסי הכוח בעתיד. 

עובדת ההתנהלות החפוזה והלא רצינית של קידום הרפורמה הזו (שמודגמת היטב בפערים בין הנוסחים השונים), העובדה שבמקום לשקול חלופות נשמר כאן לאורך כל הדיונים מאז תחילתם עיקרון אחד: מינוי השופטים בשליטת הקואליציה, 
והעובדה שככל שעובר הזמן הולך ומתברר שההסבר האפשרי היחיד לעמדות שמבטאת הקואליציה הוא הרצון להשתלט על ביהמ"ש בכוח, מביאה למסקנה אחת ויחידה: זו רפורמה שתכליתה השתלטות פוליטית על הרשות השופטת. 

ואת זה אי אפשר לקבל במדינה דמוקרטית. 

ונסכם בדבריו של ח"כ יעקב שפירא במסגרת הדיון לקראת קריאה שניה ושלישית, של חוק השופטים, תשי"ג-­1953, אותו חוק בו נקבע הרכב הועדה מאז ועד היום: 
"אדם נבון העושה חשבון ארוך, יידע שלאורך ימים יותר חשוב לשלמות המדינה, שבתי­ המשפט לא יהיו תלויים בממשלה, ושהממשלה לא תוכל לצוות על בתי­ המשפט, כי על ידי כך בתי המשפט רוכשים את אמונו של העם. הממשלה הסתלקה מרצונה הטוב מהסמכות שיש לה היום, ויכלה לקבוע גם לגבי העתיד, למנות את השופטים, והעבירה זאת למעשה לוועדה, שהרוב ­ בה - לפי הצעת ועדת החוקה -­ אינו לא של הממשלה ולא של תומכי הממשלה ; הרוב הוא 3 שופטים של בית הדין העליון ושני נציגים של הסתדרות עורכי הדין"  (עמוד 2436 לדברי הכנסת (עמ' 6 לקובץ PDF))