חלפה עברה העת לנקוט בסבלנות ובהבנה כלפי כתבי בי-דין שגויים, הנובעים משימוש בלתי מבוקר בבינה מלאכותית במסגרת הליכי משפט

האם עע"מ 63194-08-25 נבו בן כהן נ' עיריית ר"ג ואח' הוא קו פרשת-המים בשימוש  בבינה מלאכותית במסגרת הליכי משפט ? ימים יגידו. אבל נדמה שביהמ"ש העליון של מדינת ישראל ניסה להעביר כאן מסר חד וברור. 

בתמצית:"העירייה עשתה שימוש בלתי מבוקר – שלא לומר מופקר – בבינה מלאכותית, הן ביחסיה הישירים עם אביו של המערער, במענה לבקשתו, הן במסגרת הליכי המשפט. זאת, בהיקף נרחב, ללא כל בקרה אפקטיבית, ובסוגיה מהותית ביותר עבור המערער ואביו – זכאות להסעת הקטין, תלמיד בחינוך מיוחד, לבית הספר. כתוצאה מכך נפלו פגמים רבים ומהותיים במסמכים מטעמה – הן בתשובותיה לאזרח, הן בכתבי בי-דין שהגישה לבית המשפט. בנסיבות אלו, ובהתחשב בכלל השיקולים החלים בכגון דא, כמפורט לעיל, סבורני כי עלינו להעביר מסר חד ובהיר, ולהשית על העירייה הוצאות על הצד הגבוה." (פיסקה 38 לדברי המשנה לנשיא, נעם סולברג)

והתוצאה, מעבר לקבלת הערעור המנהלי עוד בהליכים הקודמים? העירייה חוייבה בתשלום הוצאות על סך של 30,000 ₪. 

 עיקר הקביעות הנראות בעיניי כמהותיות, בפסק-הדין שנכתב על ידי כבוד המשנה לנשיא, השופט נעם סולברג  ועמו הסכימו כבוד השופט עופר גרוסקופף וכבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ - 

• "העת לנקוט בסבלנות ובהבנה כלפי כתבי בי-דין שגויים, הנובעים משימוש בלתי מבוקר בבינה מלאכותית במסגרת הליכי משפט – חלפה עברה"
• "שימוש בלתי מבוקר שעושה הרשות בבינה מלאכותית ביחסיה הישירים מול האזרח, הוא בעל דרגה יתרה ומיוחדת של חומרה"
• "החלטה המבוססת ברובה על 'הזיות' בינה מלאכותית, היא החלטה שקשה עד מאוד לראותה כהחלטה הממלאת אחר חובת ההנמקה"
• "בעת הנוכחית החלטה המסתמכת 'באופן עיוור' על מערכת בינה מלאכותית, באה בגדרי קבוצת ההחלטות הניתנות ללא תשומת לב או התחשבות בשיקולים והנתונים הרלבנטיים, ולמעשה, היא החלטה שניתן אף לומר כי מבחינה מהותית, לא הופעל לגביה שיקול דעת כלל; לפיכך, היא באה בנקל תחת כנפיה של עילת השרירות"
• "גם אם במסגרת גיבוש ההחלטה וניסוחהּ נעזרים גורמי המינהל במערכת בינה מלאכותית – וכאמור, בדבר זה, כשלעצמו, אין כל פסול – שומה עליהם לקיים בקרה, לבחון ולוודא. הדברים יפים הן באשר להפעלת שיקול הדעת לגופו, הן לגבי ההנמקה שבבסיס ההחלטה (אדגיש כי אין באמור משום הבעת עמדה בנוגע לשאלה אם גם בהקשרים בהם רמת האמינות של מערכות הבינה המלאכותית תהיה גבוהה מאד, ואף תעלה על זו של בעלי מקצוע אנושיים, תוכלנה רשויות המינהל לקבל החלטות ללא מעורבות אנושית כלל, בפרט בעניינים בעלי השפעה משמעותית על חיי האזרח; עוד חזון למועד)."
• "היבט נוסף שניתן לזקק מן הדיון האמור ומנסיבות העניין, נוגע לדרישת הגילוי בדבר השימוש בבינה מלאכותית. דרישה כאמור טרם נחרתה בשיטת משפטנו, אולם דומה כי בהחלט עשוי להיות היגיון בקביעת חובה כזו, למצער בהקשרים מסוימים, שבהם ההשפעה על האזרח עשויה להיות גדולה. טעם מרכזי לכך, הוא שעשוי להיות בגילוי כאמור כדי לסייע מעט בצמצום פערי הכוחות שעליהם עמדתי לעיל, כך שהאזרח שניתנה בעניינו החלטה תוך שימוש בבינה מלאכותית, יוכל לפחות להיות מודע לכך, מה שישפר קמעא את יכולתו לכלכל צעדיו בהתאם, לבחון את תקינות ההחלטה, ואולי אף להשיג עליה במסלולים המתאימים"
• " שימוש בלתי מבוקר שעושה הרשות בבינה מלאכותית במסגרת יחסיה הישירים עם האזרח, פותח פתח לביקורת שיפוטית מחמירה והדוקה יותר, ועשוי להצדיק, ככלל, סעד משמעותי.. נוכח ההסתברות הנמוכה לכך שההחלטה תהא כפופה למנגנון בקרה חיצוני (ניתן לחשוב על מצב זה כמעין מקרה של 'הרתעת חסר'). מכאן, שעל מנת להבטיח שרשויות מינהליות יסגלו לעצמן דרכי התנהלות ראויות בהקשר זה, ולמנוע מלכתחילה שימוש בלתי מבוקר בבינה מלאכותית ביחסיהן עם האזרח, עליהן לדעת כי החלטותיהן תעמודנה לביקורת שיפוטית דקדקנית ומחמירה, שעלולה לבוא בצדה גם עם סעדים משמעותיים. "

ונביא את הדברים המלאים גם בשם אומרם, פסקאות 22-37 לפסק-דינו של כבוד המשנה לנשיא נועם סולברג: 

"שימוש בלתי מבוקר בבינה מלאכותית בגדרי ההליך המשפטי

22.         הפסיקה כבר דנה בהרחבה במקרים של הסתמכות על מקורות משפטיים שאינם קיימים, או הבאת ציטוטים שלא היו ולא נבראו במסגרת כתבי טענות, עקב 'הזיות' הבינה המלאכותית. כפי שהבהירה חברתי, השופטת כנפי-שטייניץ:

"עורך דין המגיש כתב בית-דין שתוכנו בדוי, תוך שהוא נסמך על אסמכתאות שאינן קיימות, מועל בחובותיו, כלפי בעל הדין אותו הוא מייצג; כלפי בית המשפט; כלפי הצד שכנגד; וכלפי מקצוע עריכת הדין" (עניין פלונית, פסקה 15; להרחבה, ראו שם, פסקאות 18-16; כן ראו: בג"ץ 23602-01-25 העמותה לקידום זכויות הכלבים נ' שר החקלאות, פסקאות 11-9 (28.2.2025) (להלן: עניין העמותה לקידום זכויות הכלבים)).

           התנהלות כאמור, הריהי בבחינת הטעיה חמורה גם של בית המשפט, גם של הצד שכנגד, והיא עולה בנקל כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. אבהיר, לא עצם השימוש בבינה מלאכותית הוא הפסול, אלא השימוש בה ללא בקרה מתאימה, המוודאת ומאמתת את נכונות תוצריה.

23.         בעניין פלונית, עמד בית המשפט על סל הכלים הרחב הנתון לו, בבואו להתמודד עם כתבי בית דין מטעים כגון דא (ראו שם, פסקאות 25-19; וליישׂוּם קונקרטי, ראו: עניין העמותה לקידום זכויות הכלבים, פסקאות 14-12). בענייננו, בפרט נוכח העובדה שהסכסוך לגופו כבר בא על פתרונו, סבורני כי הכלי המתאים הוא פסיקת הוצאות משפט; וכי עליהן להיות בשיעור מוגבר. טעם עיקרי לכך, הוא שאין עסקינן אך בהפרה של חובת תום הלב הכללית, או של החובה המופשטת קמעא שלא לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט; אלא בהפרה של חובה דיונית ברורה וקונקרטית הנגזרת מאותן חובות כלליות, ואשר כבר נקבעה במפורש בפסיקתו של בית משפט זה – החובה שלא להגיש כתבי בית דין שגויים, בכלל זה כאלה המתבססים על 'הזיות' הבינה המלאכותית. כך, מדובר בהפרת חובה שהיתה ידועה אקס-אנטה, ומכאן, שהעירייה ידעה – ולמצער, צריכה היתה לדעת – כי היא מפרה אותה.

24.         מצב דברים זה, עשוי ללמד כי החובה האמורה – טרם הופנמה די הצורך; אולי אף נתפסת כ'חסרת שיניים' (לא למותר לציין בהקשר זה, כי הן בעניין פלונית, הן בעניין העמותה לקידום זכויות הכלבים, נהג בית משפט זה בגישה שלפנים משורת הדין, ונמנע מהטלת הוצאות, או הטיל הוצאות בשיעור נמוך, נוכח חדשנותה של ההלכה). הדברים אמורים אף ביתר שאת, נוכח העובדה שהעירייה המשיכה בהתנהלותה הקלוקלת במישור זה, הן בהליך בבית המשפט המחוזי, הן בהליך דנן, אף לאחר שהמערער הצביע עליה במפורש. בעניין העמותה לקידום זכויות הכלבים ציינתי, כי "גם אם עד כה נהג בית משפט זה סבלנות ומתינות בנושא, נוכח העובדה שמדובר בתופעה חדשה – לא לעולם חוסן. מעתה ואילך, יוחזקו העוסקים במלאכה כ'מוּתְרים ועומדים'; התגובה השיפוטית – תשתנה בהתאם" (שם, פסקה 19). בחלוף כשנה, דומני כי העת לנקוט בסבלנות ובהבנה כלפי כתבי בי-דין שגויים, הנובעים משימוש בלתי מבוקר בבינה מלאכותית במסגרת הליכי משפט – חלפה עברה.

25.         כחלק מחובתנו לשמור על טיבם והוגנותם של הליכי המשפט, עלינו להקפיד ולוודא כי מערך התמריצים 'מיושר', וכי עשיית שימוש לרעה באותם הליכים – אינה 'משתלמת' (ראו למשל: רע"א 8921/20 SKS Holdings LLC נ' אורן, פסקאות 35-33 (13.5.2021); רע"א 4625/22 נענה נ' כץ, פסקה 47 (10.1.2023)). הגשת כתבי בית דין מטעים, הכוללים שלל אסמכתאות המוליכות את יתר הצדדים, כמו גם את בית המשפט, פעם אחר פעם, בדרך ללא מוצא – מחייבת אפוא תגובה שיפוטית הולמת; הן משיקולי הרתעה והכוונת התנהגות, הן מטעמים של הוגנוּת דיונית. לא ניתן להימנע אפוא בענייננו מפסיקת הוצאות בשיעור ניכר.

26.         הדברים יפים בכלל, אולם הם מקבלים משנה תוקף בענייננו, משעסקינן בעירייה, שמוטלת עליה חובת הגינות דיונית מוגברת – חזקה יותר מזו שחלה על אזרח פרטי. אכן, "איננו מדברים בבעל דין פרטי, שגם הוא חייב בתום לב בהתנהלותו, אלא ברשות, שחובת ההגינות שלה היא יסוד מוסד, שאלמלא זאת 'איש את רעהו חיים בלעו' (משנה אבות ג, ב)" (בג"ץ 4284/08 קלפנר נ' חברת דואר ישראל בע"מ, פסקה ל"ו (2010), וראו גם את שלל האסמכתאות שם)). חובה זו, "ברורה [...] כשמש בצהרי היום, עד כי אינה טעונה אסמכתאות" (רע"א 470/08 כרמל התפלה נ' מדינת ישראל, פסקה ט (4.3.2010)); והיא מוטלת על רשויות מקומיות, בדומה לכל רשות מינהלית אחרת (ראו למשל: דנ"מ 5519/15 יונס נ' מי הגליל תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ, פסקה 20 (17.12.2019); בר"מ 6878/17 עיריית ראשון לציון נ' נחום, פסקה 44 (6.5.2020)). משאלה הם פני הדברים, פשיטא כי להתנהלות העירייה בדנן נודעת חומרה יתרה.

27.         אם כן, כפי שעולה מן האמור, השימוש הבלתי מבוקר שעשתה העירייה בבינה מלאכותית במסגרת הליכי המשפט, שימוש שבעניין דנן עולה לכדי הפקרות – חמור, אינו מתקבל על הדעת; כך לגבי כל בעל דין, ומקל וחומר, נוכח חובת ההגינות המוגברת החלה על רשויות המינהל. אלא שלגבי דידי, אפילו דברים אלה מתגמדים בחומרתם, בהשוואה להתנהלות העירייה ביחסיה הישירים מול המערער. אסביר את דברַי.

שימוש בלתי מבוקר בבינה מלאכותית ביחסי האזרח והרשות המינהלית

28.         אחד מן הרציונלים המרכזיים הניצבים בבסיס חובת ההגינות המוגברת המוטלת על רשויות המינהל, הוא פערי הכוח הדרמטיים המתקיימים בין הרשות לבין האזרח:

"היחיד והשלטון אין הם שווי זכויות, אין הם שווי כוחות ואין הם שווי מעמד. [...] השלטון מחזיק בידו רוב כוח, רוב עוצמה ורוב עושר, עד שהיחיד – יהיו כוחו, עוצמתו ועושרו רבים ככל שיהיו – לא ישווה לו ולא ידמה לו. [...] חובת ההגינות שהשלטון חב בה כלפי יחידי החברה נגזרת מהכוח היתר שהשלטון מחזיק בו, מעוצמתו של השלטון כי רבה. חובת ההגינות נועדה לשמש  –בצידם של אמצעים אחרים – בלם לכוח ורסן לעוצמה" (בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב(1) 289, 368-367 (1998); ראו גם שם, עמודים 318-317; כן ראו: יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ג 1634 (2014); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 276 (2010)).   

29.         רציונל זה משמיע, כי עשיית שימוש בלתי מבוקר בבינה מלאכותית, כבעניין דנן, היא בעלת משנה חומרה, כאשר היא מתקיימת ביחסים הישירים שבין הרשות לאזרח. כך, כאשר שימוש כאמור מתבצע במסגרת הליך משפטי, קיימים שני גורמים המגשרים, למצער במידה מסוימת, על פערי הכוח בין הצדדים – עורך הדין של האזרח, ובית המשפט. בהקשר דנן, משמעות הדברים היא שגם אם שימוש כגון דא בבינה מלאכותית, עולה כדי הפרה חמורה של חובה דיונית המוטלת על הצדדים, כמפורט לעיל, הרי שההסתברות שתהיה לכך השפעה בפועל על תוצאת ההליך – אינה גבוהה באופן יחסי. זאת, שכן ניתן להניח, בשלב ראשון, כי עורך הדין ישים לב לדבר ההטעיה – קרי, לאותן אסמכתאות וטענות שמקורן אינו בדין, אלא ב'הזיות' הבינה המלאכותית – ויביא את הדברים לידיעת בית המשפט; ובהחלט סביר כי בשלב שני, גם אם עורך הדין 'יפספס'  אותם כשלים, בית המשפט ישית לבו אליהם, ויפסוק בהתאם לדין, מבלי שאותה הטעיה תשפיע על הכרעתו.

30.         לעומת זאת, ביחסים הישירים שבין הרשות לאזרח, הנחות אלו, בדבר המחסומים העשויים להגביל את השפעתו המעשית של שימוש בלתי מבוקר בבינה מלאכותית – אינן מתקיימות. כאשר האזרח מקבל מרשות מינהלית החלטה הנראית לכאורה מנומקת ומבוססת על טעמים ואסמכתאות משפטיות, במרבית המקרים, אין ביכולתו להרהר אחריה, ודאי שלא לגלות בכוחות עצמו כי אותם נימוקים, אינם אלא פרי דמיונה של מערכת בינה מלאכותית. מכאן, שלהבדיל ממקרה של שימוש בלתי מבוקר בבינה מלאכותית בגדרי הליך משפטי, באינטראקציה הישירה בין הרשות לאזרח, לשימוש כאמור עשויה בהחלט להיות השפעה של ממש על מצבו של האזרח. למעשה, נוכח האמור, סביר להניח כי במרבית המקרים, החלטת הרשות תישאר לעמוד על מכונה, והאזרח ישלים עמה, אף מבלי לדעת שנעשה לו עוול. זאת, כאשר ההסתברות לכך עולה ביחס הפוך למידת המוּדעוּת, היכולת והמשאבים של האזרח לתקוף את החלטת הרשות, כך שדווקא האזרחים בעלי המוּדעוּת והמשאבים הנמוכים ביותר – הם אלא שצפויים להיפגע יותר מכל.      

31.         משמעות הדברים היא, ששימוש בלתי מבוקר שעושה הרשות בבינה מלאכותית ביחסיה הישירים מול האזרח, הוא בעל דרגה יתרה ומיוחדת של חומרה. זאת, לבד מן העובדה שהתנהלות כגון דא כרוכה מיניה וביה גם בהפרה של חובות נוספות המוטלות על רשויות המינהל. כך למשל, החלטה המבוססת ברובה על 'הזיות' בינה מלאכותית, היא החלטה שקשה עד מאוד לראותה כהחלטה הממלאת אחר חובת ההנמקה (על הקושי הכללי במישור ההסבר וההנמקה, בכל הנוגע להחלטות שהן תוצר של מערכת בינה מלאכותית, ראו למשל: חופית וסרמן-רוזן "אליה וקוץ בה: הזכות להסברתיות של מערכות בינה מלאכותית" משפט חברה ותרבות ח, 215 (2025)).

32.         כמו כן, ובהמשך לאמור, יש רגליים לסברה, כי החלטה כזו לוקה, ככלל, בשרירות. כפי שהיטיב לנסח השופט שמגר, שרירות היא "מעשה שנעשה על-ידי רשות, מבלי לתת את הדעת לנתונים ולנימוקים שלפניה, תוך הסתמכות על כוחה השלטוני ותו לא. לא המירמה שולטת בכיפה במעשה השרירות אלא העדר התחשבות וחוסר תשומת הלב" (בג"ץ 376/81 לוגסי נ' שר התקשורת, פ"ד לו(2) 449, 460 (1981); ראו גם: עע"מ 1930/22 הבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות נ' עיריית ירושלים, פסקה 39 לפסק הדין של חברי, השופט ע' גרוסקופף (11.10.2023); להגדרה דומה לשרירות, המכוונת להתנהלות רשויות האכיפה בתחום המשפט הפלילי, ראו: רע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' ורדי, פסקה 71 והאסמכתאות שם (31.10.2018)). מובן, כי בעת הנוכחית החלטה המסתמכת 'באופן עיוור' על מערכת בינה מלאכותית, באה בגדרי קבוצת ההחלטות הניתנות ללא תשומת לב או התחשבות בשיקולים והנתונים הרלבנטיים, ולמעשה, היא החלטה שניתן אף לומר כי מבחינה מהותית, לא הופעל לגביה שיקול דעת כלל; לפיכך, היא באה בנקל תחת כנפיה של עילת השרירות. הדברים אף מקבלים משנה תוקף, נוכח הקשר ההדוק שבין שרירות לבין העדר הנמקה (על כך ראו, למשל: בג"ץ 6728/06 עמותת "אומץ" (אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי) נ' ראש ממשלת ישראל, פסקאות 18-14 לחוות הדעת של השופטת נאור (30.11.2006); בג"ץ 143/56 אחג'יג' נ' המפקח על התעבורה, פ"ד יא 370, 372 (1957)).

           סבורני, כי ניתן לגזור מן האמור מסקנות מעשיות בשני מישורים.   

33.         ראשית, ההיבט של החובות הפוזיטיביות החלות על רשויות המינהל, בכל הנוגע לשימוש בבינה מלאכותית. מובן, כי אין זה המקום לדיון ממצה – או אפילו קרוב לכך – בסוגיה זו; בל נשכח, כי עסקינן בערעור שעניינו הוצאות משפט. עם זאת, דומני כי ניתן לחלץ מן המקרה דנן כמה תובנות ראשוניות לגבי עניין זה, במבט צופה פני עתיד.

34.         תובנה אחת היא, שכל עוד רמת האמינות של מערכות הבינה המלאכותית מוטלת בספק, באשר הן עודן 'הוזות' מעת לעת, לא ניתן להסכין עם מצב שבו רשות מינהלית מתפרקת משיקול דעתה, ומבססת את החלטתה באופן בלעדי, או כמעט בלעדי, וללא כל בקרה, על פלט של מערכות כאמור (הדרישה למעורבות אנושית בתהליכי קבלת החלטות מסוימים, בדגש על החלטות של רשויות מינהליות, מכונה לרוב בספרות כדרישה ל-human in the loop – דרישה שיכולה לחול הן בשלב קבלת ההחלטה, הן בשלבים מוקדמים יותר של עיצוב האלגוריתם ואימון המערכת; בהקשר האחרון, ראו: ניבה אלקין-קורן ומעיין פרל "בינה מלאכותית: טכנולוגיה משבשת במשפט הישראלי" משפט, חברה ותרבות ח 11, 22 (2025)). זאת בפרט, מקום שבו מדובר בהחלטה מהותית, שלה השפעה ממשית על האזרח (לניתוח היבטים שונים של סוגיה זו, על המורכבויות הרבות ושלל האתגרים שהיא מעוררת, ראו למשל: Rebecca Crootof, Margot E. Kaminski & W. Nicholson Price II, Humans in the Loop, 76 Vand. L. Rev. 429 (2023); Ryan Calo & Danielle Keats Citron, The Automated Administrative State: A Crisis of Legitimacy, 70 Emory L. J. 797 (2021); Amit Haim, The Administrative State and Artificial Intelligence: Toward an Internal Law of Administrative Algorithms, 14 UC Irvine L. Rev. 103 (2024); משרד החדשנות, המדע והטכנולוגיה ומשרד המשפטים עקרונות מדיניות, רגולציה ואתיקה בתחום הבינה המלאכותית 59-53 (2023) (להלן: מסמך מדיניות ורגולציה בתחום הבינה המלאכותית)).

35.         כך, גם אם במסגרת גיבוש ההחלטה וניסוחהּ נעזרים גורמי המינהל במערכת בינה מלאכותית – וכאמור, בדבר זה, כשלעצמו, אין כל פסול – שומה עליהם לקיים בקרה, לבחון ולוודא. הדברים יפים הן באשר להפעלת שיקול הדעת לגופו, הן לגבי ההנמקה שבבסיס ההחלטה (אדגיש כי אין באמור משום הבעת עמדה בנוגע לשאלה אם גם בהקשרים בהם רמת האמינות של מערכות הבינה המלאכותית תהיה גבוהה מאד, ואף תעלה על זו של בעלי מקצוע אנושיים, תוכלנה רשויות המינהל לקבל החלטות ללא מעורבות אנושית כלל, בפרט בעניינים בעלי השפעה משמעותית על חיי האזרח; עוד חזון למועד).

36.         היבט נוסף שניתן לזקק מן הדיון האמור ומנסיבות העניין, נוגע לדרישת הגילוי בדבר השימוש בבינה מלאכותית. דרישה כאמור טרם נחרתה בשיטת משפטנו, אולם דומה כי בהחלט עשוי להיות היגיון בקביעת חובה כזו, למצער בהקשרים מסוימים, שבהם ההשפעה על האזרח עשויה להיות גדולה. טעם מרכזי לכך, הוא שעשוי להיות בגילוי כאמור כדי לסייע מעט בצמצום פערי הכוחות שעליהם עמדתי לעיל, כך שהאזרח שניתנה בעניינו החלטה תוך שימוש בבינה מלאכותית, יוכל לפחות להיות מודע לכך, מה שישפר קמעא את יכולתו לכלכל צעדיו בהתאם, לבחון את תקינות ההחלטה, ואולי אף להשיג עליה במסלולים המתאימים (ראו והשוו: מסמך מדיניות ורגולציה בתחום הבינה המלאכותית, עמודים 66-63, 86-85; לניתוח מקיף של סוגיית הגילוי והשקיפות, בהקשר של שימוש שעושות רשויות בבינה מלאכותית, ראו: דלית קן-דרור פלדמן, אור סדן, רחלי אדרי-חולתא ואורי סולד "שקיפות בעידן הבינה המלאכותית: המשפט הישראלי" משפט חברה ותרבות ח 253 (2025)). על כל פנים, מובן כי איני קובע מסמרות, והדברים נאמרים בבחינת הערות למחשבה, במבט צופה פני עתיד.

37.         המישור השני שלגביו ניתן לגזור מסקנות מעשיות מן הדיון לעיל, נוגע להיקף הביקורת השיפוטית ולסוגיית הסעד. כידוע, היקף הביקורת השיפוטית על פעולתה של רשות מינהלית, כמו גם הסעד שנפסק בגין פגם שנפל בה, קשורים בקשר הדוק לאופיו וטיבו של הפגם. סבורני, כי שימוש בלתי מבוקר שעושה הרשות בבינה מלאכותית במסגרת יחסיה הישירים עם האזרח, פותח פתח לביקורת שיפוטית מחמירה והדוקה יותר, ועשוי להצדיק, ככלל, סעד משמעותי. טעם ראשון לדבר, נעוץ בחומרתה היתרה של התנהלות זו, כמפורט לעיל. טעם שני, טמון בכך שכפי שהוסבר, שימוש לא מבוקר בבינה מלאכותית מגביר את החשד לכך שנפלו פגמים בהליך קבלת ההחלטה, וכי היא לוקה בהעדר הנמקה, שרירות ועוד מרעין בישין. טעם שלישי, הנגזר ישירות מניתוח פערי הכוחות בין הצדדים, מצוי בשיקולי הכוונת התנהגות. כפי שהבהרתי, הדעת נותנת, כי במרבית המקרים, אדם מן היישוב כלל לא יהיה מוּדע לכך שהתקבלה בעניינו החלטה המבוססת על מערכת בינה מלאכותית, וכוללת הטעיות ו'הזיות' שונות; ממילא, במקרים כגון דא, ההחלטה לא תעבור תחת שבט הביקורת השיפוטית, ותיוותר על כנה. משמעות הדבר היא שקיים חשש כי הרשות לא תקפיד די הצורך על הימנעות מהתנהלות כזו, נוכח ההסתברות הנמוכה לכך שההחלטה תהא כפופה למנגנון בקרה חיצוני (ניתן לחשוב על מצב זה כמעין מקרה של 'הרתעת חסר'). מכאן, שעל מנת להבטיח שרשויות מינהליות יסגלו לעצמן דרכי התנהלות ראויות בהקשר זה, ולמנוע מלכתחילה שימוש בלתי מבוקר בבינה מלאכותית ביחסיהן עם האזרח, עליהן לדעת כי החלטותיהן תעמודנה לביקורת שיפוטית דקדקנית ומחמירה, שעלולה לבוא בצדה גם עם סעדים משמעותיים."

כדאי לשים לב גם להערות האגב של כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ:

1. ראשית, כבוד השופטת הצביעה על כך שבהיבט המנהלי - שימוש בלתי מבוקר בבינה מלאכותית עלול "לרדת במקרים מסוימים לשורש הסמכות גופה. שהרי לא אחת שנינו כי כלל יסוד הוא, שרשות אינה רשאית להתפרק משיקול דעתה או לאצול סמכות ללא הסמכה מפורשת..יש המצביעים על כך ששילוב מערכות בינה מלאכותיות בתהליך קבלת החלטות מאתגר איסור זה, שכן הלכה למעשה, החלטות פרטניות, ואף החלטות הנוגעות לעיצוב מדיניות כללית, "מואצלות" לאלגוריתם ובמובלע לספקים הפרטיים המפתחים אותו ... מקום בו מועברת קבלת ההחלטה עצמה לכלי הבינה המלאכותית. במצב דברים זה, שוב לא ניתן להשקיף על השימוש במערכת כ'הסתייעות טכנית' גרידא, מעין שימוש במחשבון, מאגר מידע או כלי ניסוח ... אלא כהעתקת מרכז הכובד של הפעלת שיקול הדעת מן האדם אל כלי הבינה המלאכותית. העברת ההכרעה לבינה מלאכותית המפעילה מעין "שיקול דעת" משלה, עלולה לעלות במקרים מסוימים כדי התפרקות פסולה משיקול הדעת או אצילה אסורה."
   כלומר, בהיבט המנהלי השימוש בבינה המלאכותית ללא בקרה, יוצר סיכון מרובע: פגיעה בחובת ההנמקה, שרירות בקבלת ההחלטה התפרקות משיקול הדעת ואולי אף אצילה אסורה. 
2. שנית, כבוד השופטת מציינת, ובצדק כי "יש להיזהר מלקרוא את מודל ה'אדם בלולאה' כהכשר לפיקוח אנושי פורמלי בלבד."  אומנם, כדבריה "פיקוח אנושי עשוי, בין היתר, להגביר אחריותיות ובמקרים מסוימים לטייב את איכות ודיוק תוצרי המערכת.... ואולם, הספרות המחקרית העדכנית מלמדת כי דרישה להשגחה אנושית, כשהיא לעצמה, רחוקה מלספק הגנה הולמת מפני כשלים או טעויות של הבינה המלאכותית; ומזהירה מפני הוספה של גורם אנושי לשרשרת קבלת ההחלטות, מבלי ליתן את הדעת למורכבות הממשק שבין אדם לכלי הבינה המלאכותית...כך לדוגמה, ממשק זה סובל פעמים רבות מהטיות קוגניטיביות המאתגרות את יעילות הפיקוח. יש שמפקחים אנושיים נוטים להסתמך יתר על המידה על תוצרי המערכת במקום להפעיל שיקול דעת עצמאי (תופעה המכונה "הטיית האוטומציה" (automation bias)). מן העבר השני, מצביעים מחקרים על נטייה בלתי רציונלית לדחות החלטה שהתקבלה על-ידי מערכת בינה מלאכותית, גם בהיעדר הצדקה לכך (תופעה המכונה סלידה אלגוריתמית (algorithm aversion)...עוד יש ליתן את הדעת לכך שמעורבות אנושית הנעשית ללא האמצעים והידע הנדרשים, לעיתים קרובות נעדרת יכולת ממשית לזהות את טעויותיה או הטיותיה של הבינה המלאכותית ולתקנן. במקרים אחרים, היא אף עשויה לגרוע מאיכות התוצר המתקבל על-ידי הבינה המלאכותית ולקזז מיתרונותיה".
   לכן אליבא דהשופטת כנפי-שטייניץ "יש לדרוש, מעבר לחובה עליה עמד חברי, מעורבות משמעותית יותר מצד הרשות. חובה מוגברת זו אינה עשויה מקשה אחת, והיא יכולה ללבוש ולפשוט צורה בהתאם לטיב ההחלטה המינהלית ולמאפייני המערכת בה נעשה שימוש. מבלי למצות, מעורבות זו עשויה להשמיע, בין היתר, שימוש מושכל הכולל היכרות מספקת עם יתרונותיה, מגרעותיה ומגבלותיה של המערכת; וחשוב מכך – כשירות וסמכות לדחות את המלצותיה במקרים המתאימים... היא עשויה להטיל חובה לניטור מתמשך של התוצרים המתקבלים, תוך בחינתם בעין ביקורתית, בין היתר, על דרך השוואתם להחלטות אנושיות דומות. בפרט באשר לסוגיות בעלות השפעה ממשית על הפרט, כבענייננו. אפשר כי על מעורבות זו להתחיל עוד בשלבי עיצוב המערכת והליך למידתה – תוך התאמת מאפייניה לכללי המשפט המינהלי ... לבסוף, ראוי כי טרם הטמעת המערכות, רשויות המדינה יקיימו הליך מקדים במסגרתו ייבחן האם ההחלטה הנדרשת אכן הולמת הסתייעות במודל בינה מלאכותית; ואם המודל הספציפי אמין דיו והולם במאפייניו כדי לסייע בקבלת אותה ההחלטה"

ובשולי הדברים, דומני כי כדאי לשים לב גם להיבט נוסף - שאלת הטלת ההוצאות האישיות: 

כבוד המשנה לנשיא, השופט סולברג, כתב כי התלבט אך נמנע "מהטלת הוצאות אישיות על ב"כ העירייה, מכוח סעיף 151(ג) לתקנות". לדעתי היתה זו טעות. מדוע ? נוכח הדרך בה תיאר ביהמ"ש עצמו את הטענה שהעלה בא כוח העיריה על כך שחוזר המנכ"ל המומצא והציטוטים המומצאים מתוך פסקי הדין הם עקב הסתייעות במתמחים.

על כך כתב כבוד המשנה לנשיא, סולברג: "טענה זו – מוטב כי לא היתה נטענת כלל. אף אם הדברים נכונים ברמה העובדתית – ולמען הסר ספק, איני קובע או רומז כי אכן אלה הם פני הדברים – אין בכך כדי להעלות או להוריד. ברי, כי האחריות על שנכתב במסמך המוגש לבית המשפט, מוטלת על עורך הדין החתום עליו. בלשון כללית יותר: הניסיון להטיל את האחריות לטעויות בכתבי בי-דין שמגיש עורך דין על גורמים אחרים – בין אם הם מתמחים הכפופים לעורך הדין המאמן, ובין אם הן מערכות טכנולוגיות של בינה מלאכותית – הוא ניסיון נואל, שיש לדחות מכל וכל. כבעל מקצוע אחראי עורך הדין באופן אישי לאיכות התוצר אשר יוצא תחת ידו, ואין הוא יוצא ידי חובתו בהסתמכו על אחר – בן אנוש או בינת מכונה."

האומנם אפשר לכתוב דברים בטון חמור שכזה, ובמקביל להמשיך להפגין סבלנות כלפי השימוש הבלתי מבוקר בבינה המלאכותית? לטעמי זו היתה סבלנות מופרזת וגם אם היתה כאן החלטה להתחיל באיתות לעולם המשפט הישראלי באמצעות הטלת הוצאות על הרשות, נראה לי שהיה מקום להטיל הוצאות אישיות , ולו בגובה סמלי. 

כולי תקווה שבעתיד נראה הטלת הוצאות אישיות על כל מי שעושה שימוש בלתי מבוקר בבינה מלאכותית במסגרת הליכי משפט או החלטות מנהליות. 

ונזכיר את לשון תקנה 151 לתקסד"א 2018 למען הבהירות:

"תכלית ההוצאות
151. (א) חיוב בעל דין בתשלום הוצאות נועד לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך בהתחשב בתוצאותיו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין.

(ב) החלטת בית המשפט בעניין פסיקת ההוצאות ושיעורן תבטא את האיזון הראוי שבין הבטחת זכות הגישה לערכאות, הגנה על זכות הקניין של הפרט ושמירה על שוויון בין בעלי הדין.

(ג)סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט או לא מילא אחר תקנות אלה, רשאי הוא לחייבו בהוצאות לטובת הנפגע או לטובת אוצר המדינה ובנסיבות מיוחדות אף את בא כוחו."

 

הבחירות הבאות עלולות להיות ההזדמנות האחרונה להביע את דעתכם בשאלת שלטון החוק במדינת ישראל

 נוכח הצהרתו החד-משמעית של השר לביטחון פנים, איתמר בן גביר, באחד האמשים: " היא אומרת שהשר בן גביר מתערב במינויים. ממש אוי ואבוי. היא צודקת - אני מתערב במינויים!""  (מצוטט מאתר ואלה בדיווח על דברי השר בכנס השנתי של תנועת 'אם תרצו') 

נראה מתבקש לחזור ולעיין בבג"ץ 532/23 האגודה לזכויות האזרח ואח' נ' הכנסת ואח', שעסק בתיקון פקודת המשטרה לשם הרחבת סמכויות השר. נצטט משם שתי פסקאות: 

פסקה 72 לדברי המשנה לנשיא, נועם סולברג (שהיה בדעת מיעוט באותו פס"ד): 

'החשש העיקרי המרחף מעל העתירות, כמו גם מחוות הדעת של חברי, מ"מ הנשיא (בדימ'), נוגע לחדירת שיקולים פוליטיים לעבודת המשטרה, בתחומי פעילותה השונים. אין חולק, כי פוליטיזציה של גוף דוגמת המשטרה, שלה סמכויות נרחבות להפעלת כוח על אזרחי המדינה – עלולה להיות הרת-אסון, ולפגוע בשורש הלגיטימציה שמכוחה ניתנו לה אותן סמכויות. יחד עם זאת, סבורני כי העתירות דנן אינן בהכרח האכסניה המדויקת להתמודדות עם חשש זה. לבד מן העובדה, כפי שהבהרתי בהרחבה לעיל, כי התיקון דנן אינו מאפשר חדירה של שיקולים פוליטיים ובלתי ענייניים לפעילותה האופרטיבית של המשטרה, הרי שנדמה כי חשש זה מתעורר ביתר שאת, דווקא כתוצאה מסמכות שהוקנתה לשר ללא קשר לתיקון מושא העתירות – סמכותו הרחבה בתחום המינויים (סעיף 7 לפקודה). סמכות זו מקנה לשר, בעקיפין, "שליטה רבה על המשטרה", ובפרט, "כוח רב למנות אנשים לפי טעמו והשקפתו, ולהרחיק כאלה שאינם מקובלים עליו" (ביין, עמודים 151-150). מצב דברים זה מקים, למרבה הצער, קושי גדול בהרבה מזה שיוצר התיקון דנן, בכל הנוגע לחשש מפני השפעה פוליטית על שיקול הדעת שמפעילים גורמי המשטרה במסגרת הפעלת סמכויותיהם. לא בכדי אפוא המליצה ועדת צדוק לצמצם סמכות זו של השר למינוי קצינים בדרגת ניצב בלבד (ראו שם, עמוד 51). גם בסוגיה זו נדרש להרהר. מובן כי איני מביע עמדה, אולם טוב יעשו הגורמים הרלבנטיים אם ישקלו את הדברים ביום מן הימים במבט רחב.   ' 

פיסקה 12 לדברי ממלא מקום הנשיא (כתוארו אז) יצחק עמית  (שהצטרף לדעת הרוב שנכתבה על ידי ממלא מקום הנשיא (בדימ') עוזי פוגלמן): 

'המלצה חשובה נוספת של ועדת צדוק, אשר משום מה לא אומצה בתיקון לפקודה, הייתה שהשר לא יהיה מעורב במינוי וקידום של קצינים בדרגה נמוכה מדרגת ניצב, ובידיו תיוותר הסמכות לאשר את מינויים של קצינים בדרגת ניצב בלבד (עמ' 51 לדו"ח). למותר לציין כי הסמכות למינויים ולפיטורים של קצינים בכירים מעניקה לשר כוח והשפעה רבה על המשטרה, ויש בה פוטנציאל להשפעה פסולה (עוד על הסכנה הטמונה בסמכות השר למנות קצינים בכירים ראו אצל ביין, בעמ' 152-150).

           הגם שאין הכרח ליישם את המלצות הוועדה ככתבן, התיקון לפקודה אימץ רק את אותן ההמלצות שיש בהן כדי להרחיב את מעורבות השר ואת היקף סמכויותיו, אולם השמיט במכוון את ההמלצות המאזנות שנועדו להבטיח את העקרונות העומדים בבסיס תפקידה וסמכותה של המשטרה (ראו גם פסקה 103 לפסק דינו של חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ')). יש בכך כדי לחדד ולהמחיש את המסקנה כי התיקון לפקודה לא עיגן "בסך הכל" את חלוקת הסמכויות שהייתה קיימת עובר לתיקון בין הדרג המיניסטריאלי והדרג המקצועי. התיקון הרחיב את סמכויות השר מבלי לאזן מן הצד השני את סמכויות המפכ"ל והמשטרה. התיקון אימץ באופן סלקטיבי את החלקים שמקנים לשר סמכויות תוך השמטת הבלמים והאיזונים שנקבעו בדו"ח ועדת צדוק. התיקון יצר אפוא הסדר תשתיתי-משטרי-מוסדי חדש, שהחליף את ההסדר הקיים ושינה את נקודת האיזון. הטכסט עצמו מצביע על התערבות עמוקה יותר של הדרג המדיני, והוא משקף על פניו פוליטיזציה של דרך פעולתה של המשטרה.'

כידוע, לא מזמן הורה בג"ץ "לרה"מ לנמק מדוע לא יודח מתפקידו, זאת לאחר התערבות בן גביר בתחום המינויים והחקירות במשטרה". וזאת על רקע עתירות חוזרות בהן עיכב השר לביטחון פנים, ללא הצדקה חוקית ראויה, קידום של קצינות ממניעים פוליטיים ברורים (עניין רפ"ק רינת סבן; עניין סנ"צ רותי האוסליך). מדוע ולמה בחר הפוליטיקאי בן-גביר להצהיר בצורה חד-משמעית בכנס האמור כי  "קיים ראיונות עם 800 קצינים במשטרה. הקצינים והשוטרים מאושרים. אני בודק כל אחד לפי הנתונים האישיים ואוסף חומר. ככה זה צריך לעבוד" ? 

הרי בכך הוא הניח את התשתית העובדתית שתחייב את בג"ץ להורות על העברתו מתפקידו, שהרי אין שום מקום ליצירת תלות אישית של שוטרים במדינת ישראל בפוליטיקאי זה או אחר לקידומם. וראו המלצת ועדת צדוק שהוזכרה לעיל. 

אין מנוס מהמסקנה שבן-גביר מעוניין במתן הוראה של בג"ץ לפיטוריו. כי הוא מבקש להגיע אל הבחירות ההולכות ומתקרבות על רקע של משבר - או פיטורים כפויים על ידי ראש-הממשלה נתניהו - או סירוב של ראש-הממשלה נתניהו לפטרו  (כפי שהצהיר בינואר). האומנם הקואליציה מבקשת לנהל בחירות שיהיו סוג של משאל-עם על טיבו של המשטר אותו אנחנו מעוניינים לקיים במדינת-ישראל? 

ואם כן, האם תמשיך הקואליציה לנסות לטשטש את הדיון על טיב המשטר הזה? הרי ראינו עוד בזמן המהפכה המשפטית את המהות האמיתית אליה חותרת הקואליציה הזו: יצירת דמוקרטיה אוטוריטרית שאין בה שלטון החוק וזכויות האזרח הן משניות לעומת עוצמת השלטון. 

ולכל מי שלא זוכר, נזכיר בכמה דוגמאות שנדונות בבלוג הזה:

• על הפער בין מה שהובטח לבוחרים לבין מה שמחוקק בימים אלה בנוגע לעילת הסבירות
• הבעיה האמיתית בחוק הנבצרות
• מניעות משפטית ברורה
• אלו שאלות של כבוד לשלטון-החוק

יש להודות שאני בספק אם יש אזרח אחד במדינת ישראל העתיד להצביע בבחירות הבאות שאיננו מבין זאת. שהרי כולנו יודעים שהקואליציה הנוכחית, זו שבמשמרתה ותחת אחריותה קרו מאורעות 7/10 הנוראים, זו שנוכח ניהולה את המערכה בעזה מאפשרת את המציאות המתהווה שם חרף ההבטחות הרבות בנושא, מתמידה בסירובה להקים ועדת חקירה בתירוצים המעידים על חוסר מחוייבותה לממלכתיות, שלטון-החוק ולעתידה של מדינת ישראל. 

יידע כל אזרח - בבחירות הבאות הוא יישאל, אולי בפעם האחרונה, האם ישראל תשוב להיאבק על אופיה כדמוקרטיה ממלכתית המושתתת על עקרונות שלטון-החוק וזכויות-האזרח, או שמא היא תאמץ זהות חדשה, כאוטוקרטיה או מלוכה, המחוייבת לעקרונות אחרים לגמרי. 

אלו שאלות של כבוד לשלטון-החוק

אי אפשר שלא לראות עד כמה הבחירה המצערת של יו"ר הכנסת לא להזמין לנאום טראמפ אתמול בכנסת את נשיא העליון והיועמ"ש היא סימלית: 

זו בחירה המבהירה עד כמה אין הפרדה בין הרשות המחוקקת (הכנסת) לבין הרשות המבצעת (הממשלה) בשיטה שלנו. הקואליציה - היא השולטת במדינה בשיטה המשפטית שלנו.
הקואליציה הזו ניצלה אפילו את ההזדמנות הזו, ביום כל-כך נורא-הוד, בו משוחררים סוףסוף 20 מאחינו משבי החמאס כדי להבהיר שוב שהיא איננה מכבדת את שלטון החוק (ונזכור, מדובר בשחרור משבי אליו נפלו בגלל המחדל הביטחוני הנוראי שאירע בזמן שלטונה של הקואליציה הזו, שמעולם לא לקחה אחריות עליו ושהיא מתמידה לנסות להימנע מלהקים ועדת חקירה ממלכתית לגביו).

זו הסיבה היחידה מודע ולמה לא הוזמן נשיא הרשות השופטת, נשיא בית המשפט העליון, ומדוע לא הוזמנה היועצת המשפטית לממשלה. האומנם אפשר להצדיק באיזושהיא צורה ממלכתית את שיקול-הדעת של יו"ר הכנסת שבחר לא להזמינם? 

לא. אין שום ממלכתיות בהתנהגות הזו. יש בה פיצול, פילוג והתנערות משלטון החוק - מה שאפיין את הקואליציה הזו מאז שניסתה לשנות את שיטת המשטר שלנו לנוחותה. ואם ביום כזה היא כושלת בצורה הזו, מה נותר עוד לייחל אם לא לנפילתה הקרבה? 

זו לא שאלה של פוליטיקה. זו שאלת של כבוד לשלטון-החוק. 

וכן, אי אפשר להתעלם מכך שדונאלד טראמפ,נשיא ארה"ב, מי שזכאי לקרדיט ניכר על התזמון של שחרור 20 החטופים סוףסוף, ולמאמץ שכולנו מקווים שיביא לסוף המלחמה הזו תוך הגשמת מטרותיה והבאת שלום לארצנו הכאובה, גם הוא לא תרם לשלטון-החוק בקריאתו התמוהה והמיותרת לנשיא המדינה לחון את נתניהו. 

אין שום צורך בחנינה למי שאיננו אשם. וכבוד הנשיא טראמפ, בלי להבין זאת, הצהיר שמבחינתו נתניהו אשם בכל כתבי-האישום שלו. 

גם ניהול משפטיו של נתניהו עד תומם אינה שאלה של פוליטיקה. זו שאלת של כבוד לשלטון-החוק. 

יש דרך ברורה להתחיל לתקן את כל זה. החלטה אחת פשוטה וחותכת: להקים ועדת חקירה ממלכתית לנסיבות אסון ה7/10. 

זו לא תהיה ועדת החקירה הממלכתית הראשונה הנדרשת בשנות הקדנציה הארוכות של קואליציות נתניהו. 

הוא חמק מאחת סביב אסון הכרמל. אחריותו לאסון מירון ידועה לכולנו. ובלי קשר לשאלה מה תקבע או לא תקבע ועדת חקירה שכזו, כולנו יודעים את השקפתו שלו, כפי שנוסחה היטב בזמנו, כשהיה אופוזיציונר לוחם שקרא לראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, לקחת אחריות לכשלונות סביב מלחמת לבנון השניה: 

"אני חושב שתפקידה של מערכת הביטחון הוא משני. לפי דעתי, האחריות על ביטחון מדינת ישראל היא של הקברניט המופקד - ראש הממשלה. כמובן גם שר הביטחון יש לו תפקידים חשובים, אבל אתה נבחר לראש ממשלה על מנת לדאוג לביטחון של המדינה ואתה צריך להיות אקטיבי גם בהנחיית הקונספציות בין המלחמות וגם תוך כדי המלחמות. בהנחיה אתה לא פסיבי. אני חשבתי שצריך גם לקבל החלטות ולא רק לקבל הצעות" (עדותו של בנימין נתניהו בוועדת וינוגרד,2007 מובאת מויקיציטוט) 

גם נטילת אחריות לכשלונות אינה שאלה של פוליטיקה. זו שאלת של כבוד לשלטון-החוק. 

השאלה היא: האומנם ראש הממשלה נמצא בניגוד עניינים בנוגע למינוי או פיטורי ראש השב"כ?

כידוע, ראש הממשלה, בנימין נתניהו, החליט למנות ראש שב"כ חדש חרף הוראתה של היועצת המשפטית לממשלה "להימנע מכל פעולה הנוגעת למינוי ראש שב"כ חדש עד לגיבוש הנחיות משפטיות שיבטיחו את תקינות ההליך". האומנם היה על ראש הממשלה להימנע מכך ? האומנם ראש הממשלה נמצא בניגוד אינטרסים בנוגע למינוי או פיטורי ראש השב"כ?  

בקיצור נמרץ: כן. בפסק-הדין אשר ניתן בבג"ץ 54321-03-25 התנועה למען איכות השלטון בישראל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח' (להלן - עניין פיטורי ראש השב"כ) נקבע בצורה חד-משמעית כי ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, נמצא בניגוד-עניינים בכל הנוגע להעברת ראש השב"כ של ישראל מתפקידו. מהתנסחותו של ביהמ"ש בנושא ברור שניגוד-העניינים הזה חל גם לעניין מינויו של ראש שב"כ חדש. 

כאמור בפיסקה 82 לדברי כבוד הנשיא עמית בעניין פיטורי ראש השב"כ: 

"מדבריו של ראש הממשלה עצמו עולה כי לתפישתו-שלו, התפתחות החקירות עשויה הייתה להשליך, בין היתר, על עתידו הפוליטי. ראש הממשלה קשר את עצמו בעבותות לחקירות אלו ולתוצאתן, אף אם אינו חשוד בהן."

בהרחבה: 

כל המעיין בפסק-הדין אשר ניתן בעניין פיטורי ראש השב"כ יבין שנתניהו עצמו, בהתנהלותו בחודשים האחרונים, ביסס היטב את ניגוד העניינים שבו הוא מצוי בנוגע לחקירת השב"כ לגבי 'פרשת קטאר'. להלן, הפסקאות הקשורות לניגוד-העניינים מפסק הדין: 

'71. נטען לפנינו כי החלטת ראש הממשלה להביא בפני הממשלה את סוגיית סיום כהונת ראש השב"כ, היא החלטה 2904, התקבלה במצב של ניגוד עניינים של ראש הממשלה ושל הממשלה. טענה זו מבוססת, בין היתר, על כך שבסמוך לפני קבלת ההחלטה, החלו שני הליכי חקירה בעניינים בעלי היבטים ביטחוניים אשר קשורים, בעיקרם של דברים, ליועצים קרובים של ראש הממשלה ולעובדי לשכתו. ראש הממשלה והממשלה דוחים טענות אלו. לעמדתם, בתמצית, משראש הממשלה לא היה חשוד בעצמו באיזו מן החקירות שהוזכרו לעיל – לא מתקיים מצב של ניגוד עניינים מצדו בקבלת החלטה בדבר סיום כהונת ראש השב"כ. כן נטען כי אף אם ניגוד עניינים שכזה היה מתקיים לגבי ראש הממשלה, ממילא מצב זה לא היה מקים מניעות משפטית ביחס לקבלת אותה החלטה על ידי הממשלה כולה. נבחן טענות אלו לפי סדרן.

72. בפתח הדברים, יודגש כי בהתאם לכלל שאוסר על ניגוד עניינים, אסור לעובד ציבור או לממלא משרה ציבורית להימצא במצב שבו קיים פוטנציאל לניגוד עניינים בין תפקידו או חובותיו הציבוריות ובין אינטרס אחר שיש לו כאדם פרטי או כנושא תפקיד ציבורי אחר (בג"ץ 3500/22 עיריית מעלות תרשיחא נ' שרת הפנים, פסקה 21 (5.2.2023); בג"ץ 2053/21 מקורות חברת המים בע"מ נ' מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב, פסקה 41 (26.1.2022); עע"ם 3597/20 ארבע איי התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (19.8.2020); בג"ץ 9485/08 עזרא נ' ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים (ולנת"ע), פסקה 19 (30.1.2012) (להלן: עניין עזרא)). אמת המידה לקיומו של פוטנציאל לניגוד עניינים היא מבחן אובייקטיבי שלפיו יש לבחון האם יש באינטרסים האחרים של עובד הציבור כדי למנוע ממנו לבצע את תפקידו הציבורי ללא משוא פנים (עניין עזרא, בפסקה 19; בג"ץ 10408/06 קבהה נ' מועצת התכנון העליונה באזור יהודה ושומרון, פסקה 7 (25.9.2007); בג"ץ 5575/94 מהדרין בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד מט(3) 133, 143 (1995); להרחבה ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 542-540 (2010) (להלן: ברק-ארז)).

73. על הטוען לניגוד עניינים לא מוטל הנטל להוכיח שהחלטה מסוימת אכן התקבלה במשוא פנים או מתוך שיקולים זרים, אלא שיש להראות, בהסתברות הנדרשת, קיומו של פוטנציאל אובייקטיבי לקיומו של ניגוד עניינים (בג"ץ 3056/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 20 (25.3.2021) (להלן: עניין הסדר ניגוד העניינים); בג"ץ 7767/07 אסרף נ' שר הפנים, פסקה 15 (27.3.2008) (להלן: עניין אסרף)). זאת, בשים לב לכך שכללי ניגוד העניינים הם כללים מניעתיים, שתכליתם "למנוע את הרע בטרם יארע" – למנוע מלכתחילה מצב שיעמיד את בעל התפקיד בפיתוי, בבחינת "אל תביאונו לידי ניסיון" (בג"ץ 531/79 סיעת הליכוד בעיריית פתח תקווה נ' מועצת העיר פתח תקווה, פ"ד לד(2) 556, 572 (1980); בג"ץ 415/19 לוי נ' שר הפנים, פסקה 19 (21.4.2020) (להלן: עניין לוי)). עם זאת, בית המשפט לא יתערב בהחלטת מינהל בשל חשש רחוק, תיאורטי או סובייקטיבי לקיומו של ניגוד עניינים (עניין עזרא, בפסקה 19; בג"ץ 2758/01 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' עיריית ירושלים, פ"ד נח(4) 289, 307 (2004); בג"ץ 3132/92 משולב נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז הצפון, פ"ד מז(3) 741, 748-747 (1993)).

על מנת לבחון את טענות הצדדים בעניין זה, נבחן את שתי הפרשיות שבגינן נטען לניגוד עניינים של ראש הממשלה.

הפרשה הראשונה – פרשת הדלפת המסמכים המסווגים

74. מן החומרים שהונחו לפנינו עולה כי בחודש ספטמבר 2024 פנה הרמטכ"ל לשירות הביטחון הכללי בבקשה בכתב לחקור הדלפת מסמך מסווג מצה"ל לעיתונאים (להלן: פרשת הדלפת המסמכים המסווגים). ביום 27.10.2024 נפתחה חקירה משולבת של השירות והמשטרה בעניין הדלפת מסמכים מסווגים לעיתון הגרמני "Bild". עם פתיחת החקירה נעצרו אלי פלדשטיין (להלן: פלדשטיין) – אשר לפי הנטען הועסק החל מחודש אוקטובר 2023 כיועץ תקשורת בלשכת ראש הממשלה בתפקיד דובר לעניינים ביטחוניים-מדיניים וכן חשודים נוספים.

75. ביום 21.11.2024 הוגש נגד פלדשטיין ונגד נאשם נוסף בשם ארי רוזנפלד (להלן: רוזנפלד) כתב אישום המייחס להם, בעיקרם של דברים, ביצוע עבירות של מסירת ידיעה סודית, מסירת ידיעה סודית בכוונה לפגוע בביטחון המדינה, החזקת ידיעה סודית ושיבוש הליכי משפט. לפי עובדות כתב האישום, בתמצית, במהלך חודש אפריל 2024 נחשף רוזנפלד מתוקף תפקידו לידיעה מודיעינית גולמית שסווגה לשותפי סוד בלבד והושגה באמצעות אמצעי מודיעני סודי. בהמשך, רוזנפלד הודיע לפלדשטיין כי ברשותו מידע מודיעני סודי הנוגע לאסטרטגיית ארגון הטרור חמאס לצורך ניהול משא ומתן מול ישראל לשחרור החטופים, וביקש כי ידיעה זו תועבר לידיעת ראש הממשלה. לאחר מכן, פלדשטיין פנה ביום 6.6.2024 ליונתן אוריך (להלן: אוריך) המשמש כיועץ תקשורת אישי לראש הממשלה הכפוף אליו ישירות, וציין כי "קצין בכיר, מקור שלי, באמן" מעוניין להעביר לראש הממשלה "חומר פסיכי".

76. עוד לפי כתב האישום, כחמישה חודשים מאוחר יותר, בחודש ספטמבר 2024, ועל רקע הירצחם של החטופים הירש גולדברג-פולין, כרמל גת, אורי דנינו, עדן ירושלמי, אלכס לובנוב ואלמוג סרוסי זיכרונם לברכה – ביקש פלדשטיין להטות את השיח הציבורי בנושא החטופים בעקבות הרצח המזוויע. לצורך כך, פלדשטיין החליט לעשות שימוש בידיעה המודיענית הגולמית שהועברה לו כאמור לעיל ולהפיצה בכלי התקשורת בישראל. פלדשטיין עדכן את אוריך כי בכוונתו לעשות כן ובסמוך לאחר מכן העביר העתק מאותה ידיעה לעיתונאי ישראלי. בהמשך, הודיע העיתונאי לפלדשטיין כי הצנזורה הצבאית פסלה את פרסום הידיעה הסודית. ביום 3.9.2024 פנה פלדשטיין באמצעות יישומון הוואטסאפ לישראל איינהורן (להלן: איינהורן) ששהה באותה עת בחו"ל – ושהוא בעל קשרי עבודה עם פלדשטיין ואוריך בתחום התקשורת והדוברות – ושאל אם הוא מכיר גורם שיוכל לפרסם את הידיעה הסודית בחו"ל. ביום 4.9.2024 קיימו פלדשטיין, רוזנפלד ואיינהורן שיחת ועידה באמצעות יישומון הוואטספ ואחריה פעל איינהורן על מנת להעביר את הידיעה לכתב מטעם עיתון ה-"Bild" הגרמני. ביום 6.9.2024 פורסמה כתבה באותו עיתון שבה צוטטו חלקים מתוכן הידיעה הסודית וצוין כי מדובר במסמך השייך לחמאס (להלן: הכתבה). לאחר פרסום ידיעה זו פעל פלדשטיין לפרסום כתבות נוספות בכלי התקשורת בישראל שיהדהדו את הכתבה. כמו כן, לאחר הפרסום כתב אוריך לפלדשטיין: "קח את הזמן הבוס מבסוט".

77. כתב האישום מוסיף ומפרט כי ביום 7.9.2024 ניסחו פלדשטיין ואוריך טיוטת הצהרה עבור ראש הממשלה ובמסגרתה תוכנן כי האחרון יתייחס לכתבה. לצורך כך העביר פלדשטיין את הידיעה הסודית לאוריך, וכן פנה לרוזנפלד במטרה שיעבור על נוסח הטיוטה וזו תוקנה בהתאם להערותיו. ביום 8.9.2024 מסר ראש הממשלה את ההצהרה כאמור וזו פורסמה בכלי התקשורת.

כן יצוין, כי אף שהוגש כתב אישום כאמור, מהחומר שהונח לפנינו עולה כי החקירה בעניין פרשת הדלפת המסמכים המסווגים טרם הסתיימה. עם זאת, חשוב להדגיש כי "כתב אישום הוא ראיה מינהלית ברף גבוה, באשר ההנחה היא שכתב האישום מגבש ראיות לכאורה" (בג"ץ 2592/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 10 לפסק דיני (27.5.2020)).

הפרשה השנייה – פרשת המימון הקטארי

78. בחודש נובמבר 2024 התפרסם תחקיר בעיתון "הארץ" שלפיו, בעיקרם של דברים, קיבלו אוריך ואיינהורן כספים מקטאר בתמורה לשיפור תדמיתה הבינלאומית. בחודש פברואר 2025 התפרסמה ידיעה תקשורתית נוספת שלפיה אוריך ופלדשטיין פעלו במהלך מלחמת "חרבות ברזל", ובעודם משמשים כיועצים קרובים לראש הממשלה, במטרה לשפר את תדמיתה של מדינת קטאר, בתמורה לתשלום. ביום 11.2.2025 פנו מספר חברי כנסת לראש השב"כ בנושא זה, ובעקבות זאת נפתחה בנושא חקירה המתבצעת, בין היתר, על ידי המשטרה ושירות הביטחון הכללי (להלן: פרשת המימון הקטארי). מהחומר שהונח לפנינו עולה כי החקירה בנוגע לפרשת המימון הקטארי נמצאת בעיצומה ועל כן נציין, מבלי להביע כל עמדה לגופם של דברים, את עיקרי החשדות בתמצית, ככל שהם רלוונטיים לטענת ניגוד העניינים שהועלתה בפנינו. לכאורה, וכפי שצוין בחומר שהונח לפנינו, החל מחודש אפריל 2024 הופסקה עבודתו של פלדשטיין כעובד במשרד ראש הממשלה מטעמי "אי התאמה ביטחונית". על רקע זאת, יזם אוריך התקשרות בין פלדשטיין ובין חברת ייעוץ זרה הפועלת לקידום אינטרסים של קטאר בישראל ובמדינות נוספות. במסגרת התקשרות זו, כך לפי החשד, קיבל פלדשטיין מחברת הייעוץ הזרה סכומי כסף גבוהים, תוך הסוואת מקור הכספים ובמקביל לעבודתו כיועץ תקשורת לראש הממשלה. עוד עולה מהחקירה כי, לכאורה, יועצי ראש הממשלה קידמו מסרים המשרתים את האינטרסים של קטאר תוך הסתרת התקשרותם עם חברת הייעוץ הזרה ובאופן שעיתונאים שקיבלו מהם ידיעות תקשורתיות עשויים היו להבין כי מדובר במסרים מטעם ראש הממשלה.

79. ביום 31.3.2025 נעצרו, בין היתר, אוריך ופלדשטיין במסגרת חקירת פרשת המימון הקטארי. זאת, בחשד לביצוע עבירות ביטחון, עבירות פליליות מתחום טוהר המידות וכן עבירות כלכליות. כן יצוין כי במסגרת חקירה זו נגבתה עדות פתוחה מראש הממשלה, וגורמים נוספים, בהם איינהורן, צפויים להיחקר בפרשה. ביום 1.4.2025 האריך בית משפט השלום בראשון לציון את מעצרם של אוריך ופלדשטיין וקבע במסגרת החלטתו כי קיים חשד סביר ביחס למצב העובדתי שלהלן (מ"י (שלום ראשל"צ) 809-04-25 מדינת ישראל נ' אוריך (1.4.2025)):

"חברה אמריקאית בשם the third circle שעל פי החשד מצויה בבעלות ג'יי פוטליק, העוסקת, בין השאר, בקידום האינטרסים של קטאר במספר מדינות, ובכלל זה בישראל, יצרה קשר ישיר ועקיף עם [פלדשטיין – י"ע] במטרה ליחצן את קטאר באופן חיובי בנושא עסקת החטופים ולהפיץ מסרים שליליים ביחס למדינת מצריים, כמתווכת, כדי להעלות את קרנה של קטאר. לשם כך, נוצר חיבור עסקי, כלכלי, בין חברה זו בתיווכם של [אוריך – י"ע] וחשוד נוסף, וזאת תמורת תשלום כספי שהועבר מהחברה [לפלדשטיין – י"ע] [...] הלכה למעשה, לפי החשד, פעלו השלושה להעברת מסרים לכתבי עיתונות באופן שהוצגו באמצעי התקשורת, כתבות אוהדות של קטאר תוך הקטנת חלקה של מצריים כמתווכת הוגנת בעסקה, ותוך הכתבת סדר היום התקשורתי, הלכה למעשה".

האם ההחלטה התקבלה במצב של ניגוד עניינים?

80. כאמור, השאלה המרכזית בעניין זה היא האם בעת הפעלת סמכותו בנגוע לסיום כהונת ראש השב"כ היה ראש הממשלה שרוי בניגוד עניינים משום מעורבות יועציו הקרובים בפרשת המסמכים המסווגים והחשדות בעניינם בפרשת המימון הקטארי. כפי שיפורט להלן, אנו סבורים כי התשובה לשאלה זו היא חיובית. זאת, בדומה למסקנת הייעוץ המשפטי לממשלה בהתאם לאמור בחוות דעת המשנה ליועצת המשפטית לממשלה (ציבורי-מינהלי) מיום 4.4.2025, שבה נקבע: "ראש הממשלה היה מצוי במצב של ניגוד עניינים ביחס להליך פיטוריו של ראש השירות, בכך הופר עיקרון יסוד באופן היורד לשורש ההחלטה המנהלית" (מש/23 לתגובה מטעם היועצת המשפטית לממשלה).

81. ראש הממשלה עצמו אינו חשוד בשתי פרשות אלו, אך איננו צריכים להרחיק עדותנו על מנת ללמוד כי יש לו אינטרס אישי בתוצאות אותם הליכים. כל קביעה משפטית הנוגעת להתנהלות התקינה של לשכת ראש הממשלה, ולא כל שכן בעת מלחמה, היא מסוג הדברים המשליכים על תדמיתו ומעמדו של ראש ממשלה, כל ראש ממשלה. דומה שאף ראש הממשלה עצמו סבור כך, מאחר שהוא עצמו "הכניס את ראשו לקלחת" והתייחס לאותן פרשות במסגרת הצהרות תקשורתיות שנשא בסמוך להתפתחויות משמעותיות במהלך חקירתן. כך, ביום 23.11.2024 פרסם ראש הממשלה סרטון שבו התייחס לפרשת הדלפת המסמכים המסווגים, ובמסגרתו אמר כך:
"האישום אמנם הוגש נגדם, אבל המטרה שלו ברורה – לפגוע בי [...] מכונת הציד הזאת לא תרתיע אותי [...] ואני רוצה לומר מילת סיום למשפחות פלדשטיין [ורוזנפלד – י"ע]. כואב לי שמשתמשים בבנים שלכן ככלי משחק כדי לפגוע בי [...] הטענה שמישהו מהם פעל במכוון לפגוע בביטחון מדינת ישראל זה טענה מרושעת, זה דבר מופרך מיסודו" (ההדגשה הוספה – י"ע).

ביום 31.3.2025 פרסם ראש הממשלה סרטון נוסף, שבו התייחס לעדות שמסר בקשר לפרשת המימון הקטארי, ובמסגרתו זיהה את עצם קיום החקירה ככזאת שנועדה כשלעצמה לפגוע בו מבחינה פוליטית:
"זהו ציד פוליטי. זה נועד רק למטרה אחת, למנוע את הפיטורים של ראש השב"כ, כאילו יש פה איזו פרשייה. אין פה שום דבר. וגם להביא להפלתו של ראש ממשלה מהימין. חקירה פוליטית, ציד פוליטי, זה מה שיש פה. אין פה שום דבר אחר" (ההדגשה הוספה – י"ע).

ביום 2.4.2025 נשא ראש הממשלה הצהרה תקשורתית נוספת ובה חזר על טענתו כי מטרת חקירת פרשת המימון הקטארי היא פגיעה פוליטית בו עצמו:
"ומה פתאום הם התלבשו פתאום על יונתן [אוריך – י"ע]? מה קרה? מה חטאו? והתשובה היא חטאו? לא, אין לו שום חטא. החטא שלו זה שהם רוצים להתלבש עליו כדי, כדי מה? הם אומרים לו [...] החוקרים אומרים לו אתה יודע יונתן, אתה רוצה לפגוש את הבת שלך בת ארבעה וחצי חודשים. אתה יודע מה אתה צריך לעשות? תן לנו את הראש של נתניהו. את זה הם לא אומרים, הם רק רומזים. תלכלך על נתניהו, תהיה עד מדינה על נתניהו. אתם לא עובדים על אף אחד. אנחנו כולנו יודעים, אתם יודעים למה הם עושים את זה. קודם כל כדי למנוע את הפיטורים של ראש השב"כ רונן בר שהממשלה החליטה פה אחד לפטרו וגם תמיד להפיל ממשלת ימין. אז, רואים לכם. אתם לא עובדים על אף אחד" (ההדגשה הוספה – י"ע).

82. אם כן, מדבריו של ראש הממשלה עצמו עולה כי לתפישתו-שלו, התפתחות החקירות עשויה הייתה להשליך, בין היתר, על עתידו הפוליטי. ראש הממשלה קשר את עצמו בעבותות לחקירות אלו ולתוצאתן, אף אם אינו חשוד בהן. לכך יש להוסיף, כי הגם שראש הממשלה אינו חשוד בפרשות אלו, הוא נקרא למסור עדות פתוחה במסגרת חקירת פרשת המימון הקטארי, וגם בשל כך, יש בסיס לטענה כי לראש הממשלה נגיעה אישית במידה מסוימת בפרשה זו.

83. להפסקת כהונת ראש השב"כ – אשר מופקד, בין היתר, על ניהול החקירות בפרשת הדלפת המסמכים המסווגים ובפרשת המימון הקטארי – עשויה להיות השפעה מהותית על מהלכן של חקירות אלו. ראש השב"כ, מתוקף אחריותו כמי שעומד בראש השירות, מעורב בניהול החקירות באופן אישי והחלטות עקרוניות בעניין מהלכי החקירה מובאות לאישורו. משכך, לסיום כהונת ראש השב"כ עלולה להיות השפעה ממשית על התנהלות החקירות (ראו והשוו: בג"ץ 8192/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה, פ"ד נט(3) 145, 168-167 (2005); בג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה, פ"ד נז(6) 817, 931-930 (2003)).

84. במצב דברים זה, שבו לתוצאות החקירות עלולות להיות השפעה על אינטרסים אישיים של ראש הממשלה, הטענה בדבר חשש מפני שימוש לרעה בסמכות לסיים את כהונת ראש השב"כ לצורך השפעה על מהלכי החקירות, אינה טענה בעלמא, כך שקיים פוטנציאל של ממש לקיומו של ניגוד עניינים בין האינטרס האישי של ראש הממשלה ובין תפקידו הציבורי.

85. לצד האינטרס האישי של ראש הממשלה עצמו בתוצאות החקירות, יש לבחון גם את האינטרס האישי של יועציו, שכן, ניגוד עניינים אישי עשוי להתבטא גם בניגוד בין האינטרס הציבורי שעליו מופקד איש הציבור ובין אינטרס של אדם או גוף המקורבים אליו (עניין לוי, בפסקה 18; בג"ץ 11269/03 כמאל נ' שר המשפטים, פ"ד נט(3) 205, 221-220 (2005) (להלן: עניין כמאל); בג"ץ 202/90 י.ב.מ. ישראל נ' משרד המשפטים, פ"ד מה(2) 265, 273-272 (1990)). כעולה מכתב האישום, ומשלא נטען אחרת לפנינו, אוריך, איינהורן ופלדשטיין החזיקו בתפקידי ייעוץ קרובים לראש הממשלה. בפרט, בכתב האישום צוין כי אוריך משמש מזה כעשר שנים כיועץ תקשורת אישי לראש הממשלה וכפוף אליו ישירות; וכי פלדשטיין נהג לשהות רבות במשרד ראש הממשלה שבמחנה רבין בתל אביב-יפו ולהתלוות לראש הממשלה בסיוריו. אם כן, ומבלי לקבוע מסמרות בנושא, דומה כי על פי המידע שהוצג לפנינו, בין ראש הממשלה ובין לפחות חלק מיועציו אשר נחקרים במסגרת הפרשות השונות קיים קשר קרוב, באופן שמקים חשש לניגוד עניינים מצד ראש הממשלה בכל הקשור לסיום כהונת ראש השב"כ.

מסקנתנו היא, אפוא, שבמועד קבלת ההחלטה להעלות את נושא סיום כהונת ראש השב"כ לסדר היום וכן במועד הישיבה שדנה בהצעת החלטה 2904, ראש הממשלה היה מצוי בניגוד עניינים, באופן שצריך היה למנוע ממנו כל מעורבות בסוגיית הפסקת כהונת ראש השב"כ.

86. בשלב זה שומה עלינו להתמודד עם הטענה לפיה גם אם לראש הממשלה היה ניגוד עניינים במקרה זה הרי שעצם העובדה שההחלטה התקבלה על-ידי הממשלה כולה מרפאת פגם זה. התשובה בעניין זה היא פשוטה: נושא משרה שעומד במצב של ניגוד עניינים אינו יכול להיות חלק מתהליך קבלת החלטה בנושא שלגביו מתקיים ניגוד העניינים; ועצם השתתפותו בהצבעה פוגמת בתקינות ההליך כולו. כך פסק בית משפט לא אחת בהקשרים שונים של קבלת החלטות על ידי גופים קולגיאליים (לעניין לשכת עורכי הדין, ראו: עניין כמאל, בעמ' 217; לעניין מועצות בשלטון המקומי, ראו: בג"ץ 333/74 חאג' יחיא נ' המועצה המקומית טייבה, פ"ד כט(1) 457, 462 (1975); בג"ץ 140/62 גנזאוי נ' המועצה המקומית כפר-עקרון, פ"ד טז 1578, 1581 (1962)).

87. אם כן, עצם השתתפותו בדיון וההצבעה של ראש הממשלה, שכאמור עמד במצב של ניגוד עניינים, מביאים אפוא לפסלות ההחלטה, באשר הכלל של ניגוד עניינים חל כאמור גם על גופים קולגיאליים. נוכח מסקנה זו, איננו נדרשים להכריע בטענת חלק מהעותרים שלפיה בשים לב למצב ניגוד העניינים שבו עמד ראש הממשלה, גם שרי הממשלה עצמם היו במצב של ניגוד עניינים בעת קבלת ההחלטה. לצד זאת, ובמידה רבה מעבר לצורך, ראיתי להעיר בקצרה בנושא.

88. אכן, עצם העובדה כי ראש הממשלה מצוי בניגוד עניינים אינה מובילה בהכרח למסקנה שגם על יתר השרים חברי הממשלה יחולו המגבלות אשר חלות על ראש הממשלה. כמו כן, ככלל, קיומו של זיהוי פוליטי בין ראש הממשלה והשרים אינו מספיק, כשלעצמו, כדי להקים חשש מפני אפשרות לניגוד עניינים מצד כלל שרי הממשלה (השוו: עניין אסרף, בפסקאות 15-14; ברק-ארז, בעמ' 552). יש לבחון האם מצב הדברים העובדתי שבגינו ראש הממשלה מצוי בניגוד עניינים משפיע על שרי הממשלה, באופן שגם הם עומדים במצב של ניגוד עניינים. עמדה על כך הנשיאה א' חיות בעניין הסדר ניגוד העניינים:
"השאלה המרכזית היא על כן, האם ענייניו האישיים של ראש הממשלה שבגינם הוא מצוי במצב של ניגוד עניינים, משפיעים גם על השר לביטחון פנים, עד כי ניתן לומר שהוא עצמו נתון בניגוד עניינים" (שם, בפסקה 46).

כאמור, נוכח המסקנה אליה הגעתי, איני נדרש לטעת מסמרות בשאלה האם מצב ניגוד העניינים שבו היה מצוי ראש הממשלה "הדביק" גם את יתר שרי הממשלה במועד ההצבעה על הצעת ההחלטה לסיום כהונת ראש השב"כ. עם זאת, אין לכחד כי בנסיבות העניין עשוי היה להתעורר הרושם שלפיו שרי הממשלה שימשו אך "כזרועו הארוכה" של ראש הממשלה במהלך הדיון וההצבעה. כך, ראש הממשלה היה "הרוח החיה" מאחורי ההחלטה, הוא שיזם את העלאת סוגיית סיום כהונת ראש השב"כ על סדר יומה של הממשלה, ועל עמדתו והכרעתו נשענו גם חברי הממשלה בהתייחסותם לסוגיה.

89. קושי נוסף במישור ניגוד העניינים טמון בהתנהלות ראש הממשלה והממשלה ביחס לעמדת היועצת המשפטית שהתריעה מפני חשש כי ההליך "נגוע באי חוקיות ובניגוד עניינים" (מכתב היועצת המשפטית לממשלה מיום 16.3.2025; מש/14 לתגובת היועצת המשפטית לממשלה). בתוך כך, היועצת הבהירה לפני כינוס הממשלה ובמהלך ישיבת הממשלה שעסקה בהחלטה 2904 כי בשים לב לחשש כי ראש הממשלה מצוי בניגוד עניינים, ראוי היה להמתין עם קידום ההליך עד לסיום הבירור המשפטי בעניין זה. ואולם, חברי הממשלה לא המתינו לסיום בדיקת היועצת המשפטית לממשלה בעניין, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם כללי המינהל התקין ועם מחויבותה של הממשלה לקיים הליך מינהלי תקין בהתאם לעקרונות שלטון החוק. חריגה זו מכללי המינהל התקין והתעלמות מאזהרות הגורמים המשפטיים המוסמכים בדבר ניגוד עניינים אפשרי מגבירה את החשש כי מצב של ניגוד עניינים אכן מתקיים ביחס לראש הממשלה והממשלה. לא למותר לשוב ולהזכיר כי בהיעדר קביעה שיפוטית אחרת, חוות דעת או הסדר ניגוד עניינים שנערכים על ידי היועצת המשפטית לממשלה, מחייבים מבחינת נושא התפקיד הציבורי שאליו מתייחסת חוות הדעת (עניין הסדר ניגוד העניינים, בפסקה 30).

90. בשולי הדברים, אעיר כי העותרים העלו שורה ארוכה של נסיבות עובדתיות שמעידות, לשיטתם, על כך שההחלטה התקבלה משיקולים זרים. מאחר שהגענו למסקנה כי ההחלטה התקבלה בניגוד עניינים, ובשים לב למכלול הנסיבות (ובהן ביטול החלטה 2904), לא ראיתי לטעת מסמרות בטענות אלה. אעיר כי בענייננו אכן מתקיים צבר נסיבות מכבידות, ובהן, בין היתר – "סאגת" המינוי והחזרה ממינוי תוך שעות ספורות של האלוף אליהו (אלי) שרביט לתפקיד ראש השב"כ; תגובתו של ראש הממשלה הן לפרשת הדלפת המסמכים המסווגים והן לפרשת המימון הקטארי; הטענה לדרישות חריגות של ראש הממשלה מראש השב"כ לפעול נגד מחאה פוליטית נגדו (טענה שלא הוכחשה במלואה בתצהיר ראש הממשלה); סמיכות הזמנים בין הפסקת כהונתו של ראש השב"כ לבין תחקירי השב"כ שבהם נכתב כי יש לבחון שורה של נושאים וגורמים נוספים שניתן לייחס אותם לדרג המדיני; וכן סמיכות הזמנים בין הפסקת כהונתו של ראש השב"כ לבין הבעת עמדתו ביחס לצורך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית. כל אלה מעלים סימני שאלה כבדים באשר לשיקולים שעמדו בבסיס ההחלטה.'

כך שאין כל ספקות בסוגיית ניגוד-העניינים. יש פסיקה משפטית ברורה של הגוף המשפטי הגבוה ביותר בארץ ישראל וכידוע, היא מחייבת את כולנו - אזרחים, נבחרי-ציבור ונושאי משרה ציבורית - כולל ראש הממשלה. 

אז מה יכול היה ראש הממשלה נתניהו לעשות אם הוא סבור שנדרש מינוי מהיר ככל הניתן של ראש שב"כ? 

הוא יכול  היה לציין מפורשות בכתב-המינוי (ובהודעות לתקשורת בנדון) שבכל הנוגע למינוי האמור, הסמכות הקובעת לעניין 'פרשת קטאר', בכל החלטה שתידרש, לרבות הקצאת משאבים, החלטה ליזום או לקדם הליכים כאלה ואחרים וכיו"ב, לא תהיה של ראש השירות (המתמנה על ידו ועל ידי הממשלה), אלא של ראש האגף הרלוונטי בשב"כ (או בכיר אחר בשב"כ היכול להכריע בסוגיות שכאלה) או של פקיד ציבור אחר שייקבע בהחלטתה של היועצת המשפטית לממשלה. 

לא מסובך במיוחד, נכון? 

נתניהו הוא איש ציבור ותיק ואמור להיות מודע לאפשרות הזו לבצע מינוי תוך החרגה של נושאים שהם בניגוד אינטרסים פוטנציאלי. הוא הרי היה חלק מהסדרים כאלה לאורך שנות כהונתו הארוכות כראש ממשלה (למשל: "ניגוד עניינים בכהונתך כראש הממשלה" מאת היועמ"ש מנדלבליט לראש הממשלה נתניהו מנובמבר 2020). 

אם כך, מדוע בחר להתעלם מהנושא ולהתעקש על המינוי הזה? האם שיקול דעתו נפגע כל-כך ? או שמא הייעוץ שהוא מקבל הוא כה גרוע? או שמא מדובר בכוונת-מכוון, וראש ממשלת-ישראל, בנימין נתניהו, מבקש להוביל את ישראל להתנגשות ישירה בשאלת מחוייבותה של ממשלת ישראל לפעול בהתאם להוראות החוק בנושא ניגוד העניינים ? 

נראה שיש מקום לכולנו, אזרחיי ישראל, לחשש. להשקפתי האישית, כפי שכבר כתבתי, ביהמ"ש היה צריך ללכת בדרך אחרת, ברורה יותר. לו היה מאמץ את הצעתי בפוסט  "מניעות משפטית ברורה" העמימות הלכאורית (בעיני לא משפטנים) שבמסגרתה מרשה לעצמו ראש ממשלת ישראל לפעול היתה נמנעת. כעת נראה שאין מנוס ואנחנו בדרך להתנגשות שמוביל נתניהו, בדמות משבר חוקתי במסגרתו מפירה ממשלת ישראל פסק-דין ברור של ממשלת ישראל ואת הוראות החוק בנוגע לניגוד עניינים.  

בשולי הדברים - כדאי היה שנתניהו ויועציו יקראו בעיון רב את העמדה כבוד המשנה לנשיא סולברג בעניין פיטורי ראש השב"כ. כבוד השופט סולברג קבע בדעת מיעוט שהיה על ביהמ"ש להימנע מפסיקה. לדעתי הוא טעה בקביעה זו, וצדקו שופטי הרוב כשבחרו לתת פסק-דין בנושא. שכן נראה שממשלתנו ירדה מהפסים והיא מקבלת החלטות ללא שיקול דעת. אבל כבוד השופט סולברג הדגיש בדעתו את - 

• חובת שירות הביטחון הכללי לפעול בממלכתיות
• את חשיבות העצמאות המקצועית של השירות 
• ואת הצורך להקפיד על כללי המשפט המינהלי

אך עיקר חשיבותה של דעת המיעוט של כבוד השופט סולברג, להשקפתי, היא בכך שהקריאה שהוא קורא להפחית מהמתחים ומהקונפליקטים מכוונת לכולם. לא רק לבית-המשפט. זוהי עצה חשובה גם עבור הרשות המבצעת. 

חבל שראש הממשלה לא הקשיב לו. אפשר רק לקוות שראש הממשלה ושריו יעיינו שוב בדברי כבוד השופט סולברג ויבינו שהדברים האלה מכוונים גם אליהם, ובהתחשב בדרך התנהלותה של הממשלה הזו מאז שקמה, בכל הנוגע לריבוי מחלוקות בישראל, בעיקר אליה. ולכן אני אביא את דעתו הקצרה של כבוד השופט סולברג במלואה: 

'1. סעיף 4(א) לחוק שירות הביטחון הכללי, התשס"ב-2002 (להלן: חוק שב"כ), קובע כך: "השירות נתון למרות הממשלה"; לצִדו, מורה סעיף 4(ג) כי "השירות יפעל באורח ממלכתי; לא תוטל על השירות משימה לשם קידום אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'). היחס בין שני הסעיפים מכונן מתח אינהרנטי (אם כי לא יִחוּדי): מחד גיסא, המחוקק הורה כי השירות מחויב לפעול למימוש מדיניות הממשלה; על כך אין חולק, וטמונה בדבר חשיבות דמוקרטית של ממש (ראו והשוו, למשל: בג"ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' שר האוצר, פסקה 24 (19.11.2009); בג"ץ 8987/22 התנועה למען איכות השלטון נ' הכנסת, פסקה 45 לחוות דעתי (2.1.2025)). כנגזרת מן האמור, אין עוררין על כך שלממשלה נתונה סמכות רחבה להפסיק את כהונתו של ראש השב"כ (סעיף 3(ג) לחוק שב"כ). מאידך גיסא, לשון החוק, כמו גם תכליתו, מלמדות כי על השירות ועל העומד בראשו לפעול למימוש יעוּדוֹ של השירות בתחומי האחריות שעליהם הוא מופקד, מתוך חובת נאמנות לציבור – "באורח ממלכתי". חובה זו, לפעול בממלכתיות, כמו גם סמכויות החקירה שבהן אוחז השירות, משמיעות מאליהן מידה הולמת של עצמאות מקצועית הנתונה לראש השירות במילוי תפקידו; כפועל יוצא מכך, כמו גם מיתר כללי המשפט המינהלי, מתחייב כי הליך הפסקת כהונתו יהא תקין, סדוּר ומבוסס.

2. עד כה מדובר בדברים פשוטים וברורים, הנובעים מהוראות החוק. אכן, בהסתמך על ההיגיון ביסודם של הדברים, קשה שלא לראות בהליך קבלת החלטת הממשלה על פיטורי ראש השב"כ ככזה המעורר, ולוּ לכאורה, קושי משמעותי. משכך, ביום 8.4.2025, לאחר דיון העל-פה, ראינו לנכון ליתן צו ביניים, המורה על הקפאת ההחלטה על פיטוריו של ראש השב"כ; צעד דרמטי, לא פשוט, אך נדרש. זאת, על אף שגם התנהלותו של ראש השב"כ, במסגרת הליך הפיטורין והעתירות שבאו בעקבותיו, אינה חפה מקשיים.

3. על כל פנים, במעלה הדרך, השתנה מצב הדברים. ראש השב"כ הודיע על מועד שבו החליט לסיים את תפקידו, ואילו הממשלה ביטלה את החלטת הפיטורין, היא ההחלטה שנגדה הוגשו העתירות שלפנינו. משאלה הם פני הדברים, הרי שאין עוד בשלב זה סכסוך שנדרשת בו הכרעה שיפוטית; העתירות הפכו לתיאורטיות.

4. כלל ידוע הוא, שבית המשפט אינו דן בעתירות תיאורטיות. בבסיס הכלל, ניצבים כמה הגיונות מוּכּרים וחשובים; בענייננו, זהו העיקר:
"בית המשפט נזהר ונשמר מלשמש ככלי ביד היוצר, וכקרדום ביד החופר. לעיתים תכופות, מנסים לגרור אותנו, השופטים, לזירה הציבורית והפוליטית, הגם שאין צורך מעשי-מיידי בהכרעתנו. עקרון הפרדת הרשויות, יחד עם החשיבות הרבה שאנו מייחסים לשמירת האֵמון שרוחש הציבור לבית המשפט, מניעים אותנו, להישמר מפני נקיטת עמדה במחלוקות ציבוריות שעומדות על הפרק, אם לא התגלה צורך מעשי בכך. אם לגבי 'אֵמון הציבור' בכלל נאמרו הדברים, הרי שבעת הזאת, בהביטנו נכוֹחה אל פני המציאות הישראלית בפרט, על אחת כמה וכמה; הבטחת אמון הציבור בשפיטה היא צו השעה. על רקע זה נקבע לא אחת, כי גם כאשר מובאת לפתחו של בית המשפט שאלה נכבדה ומשמעותית, לא זזה ההלכה ממקומה; כדברי הנשיא ברק: 'כלל זה חל גם לגבי עתירות המעלות שאלות משפטיות חשובות ועקרוניות' [...].

הנה כי כן, חשובה, יסודית ומהותית ככל שתהא, אם היתה זו סוגיה נעדרת נפקות מעשית, מקומה בדיון הציבורי, ובפולמוס האקדמי; לא בבית המשפט. עמדה על כך פרופ' ד' ברק-ארז, בספרה משפט מינהלי – משפט מינהלי דיוני כרך ד 392-390 (2017): 'בעיקרו של דבר, ההצדקה להימנעות מדיון בעתירות תיאורטיות נובעת מן ההבנה המסורתית שתפקידו של בית המשפט הוא להכריע בסכסוכים. פן אחד שלה הוא מעשי-פרקטי, ונוגע לחיסכון במשאבים. פן אחר שלה קשור לצורך להגן על בית המשפט מפני היקלעות מיותרת למחלוקת ציבורית'. בלשון אחרת כתב ד"ר י' מרזל: 'דיון בחוקתיות של חוק במצב מעין זה של פקיעת תוקף החוק מעורר לא רק קושי במונחי סבירות הקצאת משאבים שיפוטיים אלא גם מתח, שלא לצורך, בין הרשויות, ולו במובן של הפגנת נכונות לדון בחוק חרף ביטולו על ידי המחוקק. נכון הדבר כי עדיין קיים במקרים מעין אלו ערך מחנך לפסיקתו של בית המשפט שתתווה דרך בתחום החוקתי, אולם בית המשפט אינו פועל כ'מייעץ' גרידא, ובאין סכסוך קונקרטי דיון בחוק שבוטל קשה הוא לכאורה ואף אינו מוצדק דיו'" (בג"ץ 5969/20 שפיר נ' הכנסת, פסקאות 7-6 לחוות דעתי והאסמכתאות שם (23.5.2021)).

5. את הדברים כמצוטט לעיל, אמרתי בהקשר של ביקורת שיפוטית על חקיקה, אולם הגיונם חל בענייננו, במשנה-תוקף, נוכח המחלוקת הציבורית הנוקבת שליוותה את הדיון בעתירות דנן – סערת רוחות עזה – והשפעותיה המעיקות גם על היחסים בין רשויות השלטון. מחלוקת זו, הריהי אך מקרה פרטי, דוגמה למתיחות ההולכת וגוברת במחוזותינו בשעה הקשה הזו; מתיחות אשר מאיימת – איום ממשי, קונקרטי – על מרקם החיים העדין של החברה הישראלית, כמו גם על טיבם ויציבותם של המוסדות המנהלים את ענייניה. דומני, כי במצב דברים זה מוטלת עלינו חובה של ממש לעשות כל שביכולתנו, במסגרת ד' אמותינו, להנמכת הלהבות. הכרעה בעתירות תיאורטיות, בסוגיות המצויות בליבת המחלוקת הציבורית – כאשר ממילא, מדובר בסוגיות שטופלו כדבעי על-ידי המחוקק, והוראות החוק החלטיות ומובנות לכל – אינה משרתת מטרה זו; נהפוך הוא. "כלל גדול בידינו אפושי מחלוקת לא מפשינן" (– אין מרבים מחלוקות שלא לצורך; שו"ת רדב"ז, חלק ב, סימן תתל, והעקרון מופיע בשלל מקורות נוספים).

6. אם כן, בהתחשב בכך שאין לפנינו עוד סכסוך קונקרטי שהכרעתנו בו נדרשת; בהינתן שהוראות חוק השב"כ, כמו גם כללי היסוד של המשפט המינהלי – ברורים וידועים, עומדים על מכונם, וינחו את דרכנו, ואת דרכם של הגורמים הרלבנטיים הנוגעים בדבר, גם לעתיד לבוא; ובמיוחד, בּשׂוֹם שֶׂכֶל וּבשִׂים לב לצורך הדוחק לעשות להרגעת הרוחות – מוטב להסתפק בכך. אם נוסיף עוד, לכאן או לכאן – יֵצא שכרנו בהפסדנו; וכשם שקיבלנו שכר על הדרישה, כך נקבל שכר על הפרישה (על-פי בבלי, בבא קמא מא, ב).'

 מוטלת על כולנו החובה לעשות כל שביכולתנו להנמכת הלהבות. גם על ראש הממשלה. 

השאלה היא: האומנם מעסיק אינו יכול לפגוע בשכר בגין ימי מחלה להם המציא העובד אישור מחלה אשר מהימנותו מוטלת בספק ?

 השאלה היא: האומנם מעסיק אינו יכול לפגוע בשכר בגין ימי מחלה להם המציא העובד אישור מחלה אשר מהימנותו מוטלת בספק ? 

התשובה הקצרה: בהתאם להלכה הנוהגת היום בישראל, מעסיק זהיר יכתת רגליו לביה"ד לעבודה כדי לנהל דיון שם בנושא מהימנות אישור המחלה, ואם יש למעסיק ראיות בדבר אי-מהימנות אישור המחלה, תביעתו לנכות משכר העובד את ימי המחלה תהנה מסיכויים להצלחה בהתאם לאיכות הראיות שבידיו. 

התשובה הארוכה: 

עוד בדב"ע מא/4-5 רשות הנמלים בישראל  – הועד הפועל של ההסתדרות ואח', פד"ע יג 233 (לצערי לא מצאתי קישור חופשי לגישה במרשתת), המצוטט לרוב כהדגמה לקושי של המעסיק להתמודד עם אישורי מחלה הנחזים בעיניו ככאלה שניתנו ללא מחלה אמיתית, עלה כי בית הדין מוסמך לבחון את התוקף של תעודות מחלה על פי המכלול הראייתי. באותו עניין עדיין נטה ביה"ד להגן על העובדים גם במקרים של ספק, אך ככל שהשנים עברו, וניתנו החלטות במקרים קיצוניים יותר של ניצול לרעה של אישורי מחלה, הנכונות להגן על העובדים הלכה ופחתה. 

כך למשל בע"ע 6294-01-14 שלומי חמסי - בבילון בע"מ ואח' נאמר כי המצאת אישור מחלה לא תקף עשויה להוות בנסיבות מסוימות עבירת משמעת המצדיקה את פיטורי העובד, ובנסיבות מסוימות אף עבירת משמעת חמורה שיש בה כדי לשלול את זכאותו של העובד לפיצויי פיטורים (למשל במקרים בהם העובד מוסר אישור מחלה ועוסק בפעילות אחרת שאינה מתיישבת עם אישור המחלה).. 

בסע"ש 38963-06-20  אליעזר אדלר - שיח סוד מרכז חינוכי שיקומי לבעלי צרכים מיוחדים נאמר מפורשות כי לביה"ד יש סמכות לבחון מהימנות של תעודות המחלה , וכי אין בחוק דמי מחלה או בתקנות על פיו כל הוראה שמגבילה את סמכותו של בית הדין לבחון את תום הלב של עובד ביחסי עבודה, לרבות בקשר להמצאת תעודות מחלה, וודאי שלא למטרת בחינת זכאות לדמי מחלה. 

ובסע"ש 58217-06-22, סע"ש 5235-09-21  אלבז גלית - אורית שירותים פיננסיים בע"מ שם נדונה, בין היתר, השאלה האם עדיין יש להתייחס בצורה שונה לאישור מחלה של קופת חולים כקביעת תקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה), תשל"ז-1976 נאמר ש"בשים לב שאין כיום כל קושי לקבל אישור מחלה, ללא ביקור רופא, ובלחיצת כפתור באמצעות אפליקציות קופות החולים, אין עוד מקום לאבחנה בין תעודה רפואית המונפקת על ידי קופת חולים לתעודה המונפקת על ידי גורם רפואי שאינו פועל במסגרת קופה כזו, ומדובר אפוא באבחנה מלאכותית שאיננה עוד בתוקף."

לאור כל המצטבר, נראה שהטענה החוזרת לה ברשתות החברתיות כאילו מרגע שהמציא העובד אישור מחלה מקופת-החולים, המעסיק חייב לקבלו, בלי קשר לנסיבות, איננה נכונה כלל ועיקר. 

וזאת בוודאי במצב שבו לא מדובר רק בחשד בעלמא כי העובד/ת מביימ/ת את המחלה אלא שיש ראיות התומכות בכך. 

אילו ראיות ? למשל, המקרה הלא-היפותטי של מורים הממציאים ביד אחת אישור מחלה, ובידם השניה מפרסמים ברשתות החברתיות השונות פרסומים חוזרים ונשנים על השתתפות או הזדהות עם מאבק עובדים לא מרוסן הקורא להמצאת אישורי-מחלה ללא מחלה במסגרת שביתה שאיננה מוגנת בהתאם להוראות חוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957. 

ולא, זו לא תהיה קנאות או בריונות מצד משרד האוצר לנקוט באמצעים כנגד מורים שכאלה. זוהי חובה חוקית,  מרגע שהגיעה לידיעת הגורמים הרלוונטיים, המידע שיש מורים המגישים אישורי-מחלה כדי לשבות שביתה שאיננה מוגנת. 

אחרת, יימצאו הגורמים הרלוונטיים כמי שמאפשרים לעובדים המקבלים שכרם מאת המדינה לקבל שכר במרמה, שהרי לא היו חולים ולא הגיעו לעבודתם - אבל שכר דמי-מחלה - ביקשו לקבל - וקיבלו. 

לפני סיום, נזכיר כי הנטל להראות כי נפל פגם בתעודת המחלה חל על המעסיק. אבל נזכיר גם שבימים אלה של רשתות חברתיות, מעסיק המבקש בכנות לבקש לאסוף ראיות המעידות על הפגם לא יתקשה לצלם כמה צילומי מסך, לתעד את דרך הצילום כנדרש, והדרך להגשת תביעה מול העובד סלולה. ואולי אף גרוע מכך. 

מדוע גרוע מכך ? החלטה של ביה"ד כנגד העובד עלולה להיות רק תחילתה של דרך הייסורים של העובד. מי יידע עד אנה ירחיק מעסיק בנסיבות שכאלה? דין משמעתי ? פיטורים ללא פיצויים ? הליך פלילי ? 

מניעות משפטית ברורה

התצהיר הגלוי שהגיש ראש השב"כ הביא לידיעת הציבור עובדות המחייבות בדמוקרטיה מתגוננת את התערבות בית-המשפט העליון כדי להגן על גבולותיה של הדמוקרטיה הישראלית. 

בכך זה הפסיק להיות תיק שהיה יכול להתמקד בסוגיות מתחום המשפט המנהלי כמו האם התקיים ההליך הראוי להעברת בעל תפקיד כמו ראש שירות הביטחון הכללי מתפקידו, והפך לתיק החייב להתמקד במהלכים אותם מנסה לבצע ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במטרה לעצור את המשך משפטו הפלילי.  

המשפט הפלילי של נתניהו הוא שצריך לעמוד במוקד הדיון מסיבה מאוד פשוטה: העובדות לגביו ברורות. עוד מוקדם מדי להבין את מלוא משמעויותיה של פרשיית 'קטארגייט'. קשה להבין את משמעות זיגזוגיו של ראש הממשלה לגבי אלי פלדשטיין ועד כמה אפשר להסיק מבחירתו של ראש הממשלה לקחת אחריות על הדלפה של מידע סודי מהקבינט אם יש או אין אמת במסמכים שפורסמו בזמנו על ידי ממר"י לפיהם לא רק יועציו של נתניהו קיבלו כספים מקטאר. אומנם כולנו יודעים שבמדינה מתוקנת עצם פרסום העובדות שאינן שנויות במחלוקת היה מביא להתפטרות הממשלה, אבל ישראל, למרבה הצער, כבר ממזמן איננה כזו. המאבק, למרבה הצער, הוא לא על תקינותה של מדינתנו, אלא על עצם המשך עמידתו של המשטר הדמוקרטי . 

הדרך לשם פשוטה וברורה מאוד - נדרשת הקביעה המשפטית כי כל עוד עומד בראשות הממשלה בישראל בנימין נתניהו, וכל עוד הוא נאשם בפלילים, תהא הממשלה בראשותו מנועה מלהעביר מתפקידיהם בעלי תפקידים בכירים הנוגעים באכיפת החוק, כמו היועצת המשפטית לממשלה (שהיא ראש התביעה הפלילית בשיטתנו) או כמו ראש שירות הביטחון הכללי (אשר על פי תצהירו התבקש לעצור את קיום משפטו של נתניהו). 

דוקטרינת המניעות המשפטית אשר שימשה לא כל-כך מזמן את בית-המשפט להתמודד עם נסיונו של אריה דרעי לחזור בו ממצג מפורש לפני ביהמ"ש כאילו אין בכוונתו לשוב לתפקיד ציבורי בממשלה, רלוונטית גם במצבו של איש ציבור נאשם בפלילים אשר קיבל על עצמו הסדר ניגוד עניינים שאיפשר לו לקבל את התפקיד להקים ממשלה ולעמוד בראשה. 

למרבה הצער, ללא הצבת גבול ברור בפני הממשלה אל מול נסיונותיה הלא-ראויים להעביר מתפקידם אנשי-ציבור מסורים ואחראיים, קשה שלא לראות את הימים הקשים והמרים המחכים לנו בהמשך הדרך. 

ולחשוב שאת כל זה אפשר היה לחסוך ממדינתנו לו רק הרחיקו ראות שופטי העליון אז, בעבר, כאשר בחרו לקבוע כי נאשם בפלילים יכול להיות ראש ממשלה מכהן. אפשר רק לקוות שבימים מרים אלה, כאשר כולנו רואים את המדרון החלקלק אליו נגררת הדמוקרטיה של מדינת ישראל בידי הממשלה המכהנת, יידע בית-המשפט העליון להתייצב על המשמר. 

לקריאה נוספת

• התצהיר עצמו -
•  אתר כלכליסט (PDF)  
• אתר גלובס (PDF) 
• אתר כאן 11 (PDF) 
• החלטת בית המשפט העליון בבג"ץ 54321-03-25 התנועה למען איכות השלטון בישראל ואח' נ' ממשלת ישראל, ראש הממשלה ואח' על הגשת התצהירים   (קישור לכל ההחלטת בתיק).

דווקא בבריטניה - התפרסם על ידי קבוצת חברי פרלמנט דו'ח המסכם את אירועי 7/10

YNET מדווח:  "כמעט שנה וחצי אחרי פרוץ המלחמה, וכשוועדת חקירה ממלכתית רחוקה מאוד מלקום, התפרסם הדוח המקיף ביותר על 7 באוקטובר - ודווקא לא בארץ. מחוקקים בריטיים פרסמו אתמול (שלישי) דוח חדש ונרחב במיוחד, הכולל 315 עמודים, ובו מתוארים מעשי הטבח של חמאס וארגוני הטרור הנוספים ביום פתיחת המלחמה. " 

כן, לא ועדת חקירה ישראלית, אלא ועדה פרלמנטרית בריטית פרסמה דוח של 315 עמודים, הכולל את הכנות חמאס למתקפה, ונתונים מקיפים על הטבח המזעזע. להלן הקישורים - 

• קישור ישיר אל הדו'ח מאתר YNET (קובץ PDF)
• וקישור ישיר אל אתר הועדה הפרלמנטרית ואל הדו"ח (קובץ PDF). 

התיאור בספקטייטור, של דיווח הועדה מסכם יפה את חשיבותו של הדו'ח הזה: 

The 7 October Parliamentary Commission Report, chaired by Lord Andrew Roberts, has now been published. It provides a meticulously researched, forensic account of the atrocities committed against Israel by Hamas on 7 October 2023. Compiled by the UK-Israel All Party Parliamentary Group, this report is an essential document, recording in stark detail the murder, torture, and sexual violence inflicted upon innocent civilians. It ensures that this horror is preserved in the historical record, beyond the reach of those who would seek to distort or deny it.

וגם מעלה את הזעזוע הבסיסי מעצם ההיזקקות לדו'ח הזה. אבל בעולם שבו הכחשת 7/10 התחילה בד בבד עם פרסום תיעודי הוידאו המזעזעים מאותו היום, דו'ח כזה הוא חיוני לביסוס האמת ההיסטורית. טוב שעדיין יש אנשים בעולם שאכפת להם מספיק להיאבק למעט האמת. 

עצוב שכאן, בארץ הקודש, הממשלה שלנו לא מבינה את החשיבות הבסיסית הזו.