ההחלטה לאפשר לעמירם בן אוליאל לעשות את ליל הסדר באגף התורני בכלא איילון היא התחלה של חזרה לשפיות בעניינו.
מדיניות הבידוד של אסירים מסויימים , סוג של ענישה מחמירה בצורה מיוחדת (העולה לכדי a cruel and unusual punishment), צריכה להיפסק.
להשקפתי, הפגיעה הזו בחייו ובכבודו של האסיר היא פגיעה שאיננה הולמת את ערכיה של מדינת ישראל, היא לא נועדה לתכלית ראויה, ובוודאי שאיננה במידה שאינה עולה על הנדרש.
טוב שהמערכת מתחילה לחזור לשפיות בעניין הזה.
חבל על כך שבצאת החג האסיר בן אוליאל יחזור לבידוד.
האומנם יש צורך אמיתי בהחזרתו לבידוד ?
איזו תכלית ישרת הבידוד הזה ?
על מי מגן הבידוד הזה ?
בשולי הדברים, יש להזכיר כי עצם הרשעתו של בן אוליאל באחריות לפיגוע הנורא בדומא היא עניין השנוי במחלוקת. זיכויו לאחרונה של רומן זדורוב הוא הזדמנות להיזכר עד כמה הרשעה בהסתמך על הודאה, ועוד כזו שנגבתה בחקירה לא רגילה היא ראיה בעייתית שאין להסתמך עליה. כבר כתבתי בעבר על הבעייתיות שבהסתמכות על הודאת חשוד בחקירה קיצונית, בפוסט "בין קצרין לדומא". העובדה שבתוך כשלוש שנים עלו באש בכפר דומא שישה בתים ששייכים לבני חמולת דוואבשה גם היא מצטרפת לכדי העובדות הצריכות לעורר דיון בשאלה האם קיים או נוצר ספק סביר בהרשעתו של אוליאל.
אבל גם אם לא היה ספק סביר בעניינו. גם היתה ודאות מלאה שהוא אכן האחראי לפשע הנורא הזה. כל עוד לא הוטל עליו גזר דין מוות, האומנם ראוי לאוסרו בתנאים כל-כך לא אנושיים ?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה