והרי בדיוק בגלל הסיבה הזו, הצעות חוק פרטיות הן עם שלב נוסף - הדיון הטרומי ולאחריו ההכנה בוועדה לקראת קריאה ראשונה, בעוד שהצעות חוק ממשלתיות הן רק דו-שלביות: קריאה ראשונה וקריאה שניה-שלישית.
בנוסף לכך, ועדה בכנסת היא לכשעצמה פורום שבו יכולים להתכנס כל הגורמים הרלוונטיים לסדרה של דיונים. היו (ויהיו) מהלכי חקיקה ארוכים ומורכבים שהתנהלו בעיקרם בועדות השונות של הכנסת.
יתרה מכך, במצבים שבהם הצעת חוק פרטית נתפשת כלא-בשלה מספיק, ניתן לסכם עם המציע על כך שיתחייב שלא לקדם את ההצעה בלי הסכמה ממשלתית, כך שתתאפשר עבודה יסודית מצדם של משרדי הממשלה השונים בשלבי ההכנה השונים.
כששומעים טיעונים כאלה מצד היועצת המשפטית לממשלה, קשה שלא להתרשם שיש כאן נסיון לקבור את ההצעה בדיונים בין משרדי-הממשלה השונים.
יצויין בשולי הפוסט כי הדברים נכתבים ללא הבעת-דעה לגבי הצעת החוק עצמה. אבל עם דעה נחרצת לגבי העמדה הלא-ראויה הזו של היועצת המשפטית לממשלה. כולנו יודעים שבניגוד לתאוריה, בפועל, כנסת ישראל היא הזרוע החלשה ביותר מבין שלוש הזרועות של מדינת-ישראל, מאחר והיא נמצאת בשליטה כמעט-מוחלטת של הקואליציה השולטת בממשלה. כשמוסיפים לכוחנות של הפוליטיקאים בקואליציה את הביורקרטיה, מקבלים כנסת חסרת-אונים. האומנם זה מה שצריכה הדמוקרטיה הישראלית?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה