ארמני, יהודי ורואנדי עולים השמימה בסערה.
מה משותף לכולם ?
פשוט מאוד. העולם לא מונע את המאמץ להשמדת הקבוצה האתנית עליה הם נמנים.
3 השמדות-העם שהפוסט הזה עוסק בהן -
במקרה או שלא במקרה, בתקופה סמוכה, מציינות 3 הקהילות את האירועים הנוראים האלה בעברן -
ברואנדה מציינים ב-7 באפריל את יום הזיכרון לשואה שלהם, שארכה כ-100 ימים בהם התבצעה השמדת-העם האישית ביותר בעידן המודרני, כששכנים מבני ההוטו עסקו ברציחתם של שכניהם - בני טוטסי ובני הוטו מתונים, בהדרכה, הכוונה וסיוע מהשלטון. הארמנים מציינים את יום הזיכרון לשואה שלהם ב-24 באפריל. אצלנו בישראל מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה בכ"ז בניסן. ברואנדה, אגב, יודעים לזכור את השמדות-העם האחרות. בישראל הסוגיה הזו בהחלט טעונה שיפור.
לכל 3 האירועים הנוראים הללו זווית משפטית מצערת.
שואת הארמנים התחוללה במה שהיה ואקום של המשפט הבינלאומי. עד היום הארמנים נאלצים להתמודד עם מאמץ אינטנסיבי של הכחשת-שואה שמובל על ידי טורקיה, נוכח מה שהיה בתחילה ואקום בינלאומי בהקשרים של הכחשת ג'נוסייד, אבל מאבקם לאט לאט נושא פרי. לעומת הארמנים, השואה של היהודים זוכה להגנה בחוק כנגד הכחשתה, ברוב העולם המפותח.
שואת היהודים "זכתה" להצלחה משפטית נוספת, חשובה הרבה יותר. מבחינות רבות, היא אחת הסיבות המרכזיות להתפתחותו של המשפט הבינלאומי ההומניטרי המודרני, שחלק ממונחי היסוד שלו עוצבו בכור ההיתוך של משפטי נירנברג.
עם זאת, ההצלחה ההומניסטית והמשפטית הזו איננה נקייה מספקות. חולשתו של המשפט הבינלאומי ליתן מענה יעיל ומהיר במשברים שלאחר 1945, בהעדר מי שרואה עצמו כמחוייב ליישומו המלא, המיידי והמדוייק של המשפט הבינלאומי בנושא מניעת השמדת-עם (ראיה שבדרך כלל עוקבת אחרי עמדות התקשורת) מחייבת את השאלה האם אכן הפיקה האנושות את הלקחים הנדרשים מעברה.
הפער שבין החוק הכתוב ליישומו הודגם היטב על ידי הקהילה הבינלאומית שבחרה לעמוד מנגד ולאפשר את שחיטתם של 800,000 בני טוטסי, פעוטות, נשים וגברים, כשהיא מודעת לגמרי לחובות החד-משמעיים שמוטלים על כתפיה מכוח האמנה למניעת השמדת עם, ועושה כל שביכולתה להימנע מהצורך להצהיר על התבצעותו של "ג'נוסייד" בשטח רואנדה.
כשהגיעה ההצהרה היא הגיעה מאוחר מדי עבור הקורבנות, והג'נוסייד הובא לסיומו, בדומה למקרים של היהודים והארמנים, כתוצאה מתבוסת המשמידים בשדה-הקרב. בהקשר הרואנדי - כתוצאה מהשתלטות הRPF, צבא הגרילה של הטוטסי וההוטו המתונים, על שטח רואנדה.
יכול להיות שאין זה מקרי ששתי השמדות העם הראשונות אירעו במהלכן של מלחמות גדולות (הארמנים סבלו במלחמת העולם 1, היהודים סבלו במלחמת העולם 2), ושהשלישית היתה בראשיתם של האירועים הידועים בשם 'מלחמת העולם של אפריקה', אבל קשה להשתחרר מהרושם שכל זמן שג'נוסייד הוא "בעיה של מישהו אחר", העצה המשפטית הטובה ביותר שיכול אדם לתת למי שנמצא בסכנה מיידית של ג'נוסייד היא - עשה דין לעצמך. אל תסמוך על אחרים. המשפט לא יפתור את הבעיות שלך.
מה משותף לכולם ?
פשוט מאוד. העולם לא מונע את המאמץ להשמדת הקבוצה האתנית עליה הם נמנים.
3 השמדות-העם שהפוסט הזה עוסק בהן -
- שואת הארמנים (1915-1918)
- שואת יהדות אירופה וצפון אפריקה (1939-1945)
- שואת הטוטסי ברואנדה (1994)
במקרה או שלא במקרה, בתקופה סמוכה, מציינות 3 הקהילות את האירועים הנוראים האלה בעברן -
ברואנדה מציינים ב-7 באפריל את יום הזיכרון לשואה שלהם, שארכה כ-100 ימים בהם התבצעה השמדת-העם האישית ביותר בעידן המודרני, כששכנים מבני ההוטו עסקו ברציחתם של שכניהם - בני טוטסי ובני הוטו מתונים, בהדרכה, הכוונה וסיוע מהשלטון. הארמנים מציינים את יום הזיכרון לשואה שלהם ב-24 באפריל. אצלנו בישראל מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה בכ"ז בניסן. ברואנדה, אגב, יודעים לזכור את השמדות-העם האחרות. בישראל הסוגיה הזו בהחלט טעונה שיפור.
לכל 3 האירועים הנוראים הללו זווית משפטית מצערת.
שואת הארמנים התחוללה במה שהיה ואקום של המשפט הבינלאומי. עד היום הארמנים נאלצים להתמודד עם מאמץ אינטנסיבי של הכחשת-שואה שמובל על ידי טורקיה, נוכח מה שהיה בתחילה ואקום בינלאומי בהקשרים של הכחשת ג'נוסייד, אבל מאבקם לאט לאט נושא פרי. לעומת הארמנים, השואה של היהודים זוכה להגנה בחוק כנגד הכחשתה, ברוב העולם המפותח.
שואת היהודים "זכתה" להצלחה משפטית נוספת, חשובה הרבה יותר. מבחינות רבות, היא אחת הסיבות המרכזיות להתפתחותו של המשפט הבינלאומי ההומניטרי המודרני, שחלק ממונחי היסוד שלו עוצבו בכור ההיתוך של משפטי נירנברג.
עם זאת, ההצלחה ההומניסטית והמשפטית הזו איננה נקייה מספקות. חולשתו של המשפט הבינלאומי ליתן מענה יעיל ומהיר במשברים שלאחר 1945, בהעדר מי שרואה עצמו כמחוייב ליישומו המלא, המיידי והמדוייק של המשפט הבינלאומי בנושא מניעת השמדת-עם (ראיה שבדרך כלל עוקבת אחרי עמדות התקשורת) מחייבת את השאלה האם אכן הפיקה האנושות את הלקחים הנדרשים מעברה.
הפער שבין החוק הכתוב ליישומו הודגם היטב על ידי הקהילה הבינלאומית שבחרה לעמוד מנגד ולאפשר את שחיטתם של 800,000 בני טוטסי, פעוטות, נשים וגברים, כשהיא מודעת לגמרי לחובות החד-משמעיים שמוטלים על כתפיה מכוח האמנה למניעת השמדת עם, ועושה כל שביכולתה להימנע מהצורך להצהיר על התבצעותו של "ג'נוסייד" בשטח רואנדה.
כשהגיעה ההצהרה היא הגיעה מאוחר מדי עבור הקורבנות, והג'נוסייד הובא לסיומו, בדומה למקרים של היהודים והארמנים, כתוצאה מתבוסת המשמידים בשדה-הקרב. בהקשר הרואנדי - כתוצאה מהשתלטות הRPF, צבא הגרילה של הטוטסי וההוטו המתונים, על שטח רואנדה.
יכול להיות שאין זה מקרי ששתי השמדות העם הראשונות אירעו במהלכן של מלחמות גדולות (הארמנים סבלו במלחמת העולם 1, היהודים סבלו במלחמת העולם 2), ושהשלישית היתה בראשיתם של האירועים הידועים בשם 'מלחמת העולם של אפריקה', אבל קשה להשתחרר מהרושם שכל זמן שג'נוסייד הוא "בעיה של מישהו אחר", העצה המשפטית הטובה ביותר שיכול אדם לתת למי שנמצא בסכנה מיידית של ג'נוסייד היא - עשה דין לעצמך. אל תסמוך על אחרים. המשפט לא יפתור את הבעיות שלך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה