ביהמ"ש העליון דחה את ריצוי עונשו של משה קצב עד להכרעה בערעורו

לפעמים כשניתנים פסק-דין או החלטה אחרת, עו"ד יודעים שהם עתידים לשמוע שאלות והערות רבות בעניין. ההחלטה בעניין בקשתו של משה קצב לדחות את ריצוי עונשו עד לאחר ערעורו היא בהחלט דוגמא לכך. כדי להקל על עצמי את החיים, אני מביא כאן קישור להחלטה המלאה שנתן בעניין כבוד השופט יורם דנציגר, ואצטט הקטעים הרלוונטיים:

"עיכוב ביצוע – המסגרת הנורמטיבית      

 36.       ההלכה המנחה בשאלת עיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על נאשם שהורשע בדין הוכרעה בהרכב מורחב של בית משפט זה בהלכת שוורץ. העקרונות שנקבעו בגדרי הלכת שוורץ הם המתווים את קווי היסוד לדיון בשאלת עיכוב ביצוע גזר הדין. הכלל שהתגבש בהלכת שוורץ הוא שברגיל יש להתחיל בריצוי מיידי של עונש המאסר שהושת על מי שהורשע בדין. שלושת הרציונאלים המצדיקים כלל זה כפי שמצאו ביטוי בהלכת שוורץ הם: לנידון לא עומדת עוד חזקת החפות לאחר שהורשע בדין (שם, בעמ' 259); החשש לפגיעה בביטחון הציבור אם ישוחרר הנידון במהלך תקופת הערעור בשים לב לרמת המסוכנות הנשקפת ממנו (שם, בעמ' 260, 267) והאינטרס הנעוץ באכיפה אפקטיבית של הדין הפלילי ובהרתעת עבריינים פוטנציאליים (שם, בעמ' 260, 268). כפי שיובהר להלן, שתי התכליות האחרונות אינן מתקיימות בנסיבות המקרה דנן.

 37.      ודוק, הודגש בהלכת שוורץ כי לצד הגישה המקובלת ביחס לעיכוב ביצוע גזר הדין בתקופת הערעור הלכה והתפתחה לה במשך השנים גישה שונה הנוטה להגמיש את התנאים לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעור שהגיש הנידון (שם, בעמ' 262). לפי גישה זו, לצד הכלל התקף ברוב המקרים, יש צורך "בעריכת איזון בכל מקרה ומקרה, לפי נסיבותיו ואפיוניו..." (שם, בעמ' 263-262). ברוח זו נפסק בהלכת שוורץ כי "לאחר הגשת ערעור על פסק-הדין שבו הוטל עונש המאסר, עומד בפני ערכאת הערעור נתון נוסף אשר יש בו כדי להשפיע על מגוון השיקולים הנוגעים לדחיית מועד הביצוע של המאסר. ההכרעה בשאלת עיכוב הביצוע בתקופת הערעור תביא בחשבון, מלבד הכלל הרחב בדבר ביצוע מיידי של המאסר, גם שיקולים מיוחדים הנוגעים לקיומו של ערעור תלוי ועומד על פסק-הדין...עובדת הגשת ערעור יש בה כדי להשפיע על אופן הפעלת שיקול-דעתו של בית-המשפט לעניין דחיית המועד לביצועו על-פי הסמכות הנתונה לו בחוק, והיא עשויה לשנות את האיזון בין השיקולים השונים המעורבים בשאלת מועד תחילת ריצוי המאסר" (שם, בעמ' 267). בהמשך לכך, נקבע בהלכת שוורץ כי "מימוש זכות הערעור הנתונה לנידון על-פי חוק, אף היא בגדר שיקול שעל בית המשפט להתחשב בו בבואו להכריע בשאלת עיכוב ביצוע המאסר" (שם, בעמ' 271), שכן "אמנם בית-משפט זה לא הכיר בזכות הערעור כזכות יסוד, אך הפסיקה הדגישה את חשיבותו הרבה של מוסד הערעור" (שם). הנה כי כן, בהלכת שוורץ עוגנה "גישת האיזון" אשר לצד הכלל הרחב בדבר ביצוע מיידי של עונש המאסר, מותירה שיקול דעת רחב בידי השופט היושב בדין לערוך איזון פרטני בגדריו של כל מקרה לגופו תוך מתן משקל מיוחד לחשש לפגיעה בלתי מוצדקת בחירות הנידון (שם, בעמ' 272, 276-275).
 38.      בסופו של יום נקבעו בהלכת שוורץ הדברים הבאים:
 "עם זאת, הגישה המקובלת לעיכוב ביצוע מאסר בתקופת הערעור, במובנה המסורתי והמצומצם, אינה עומדת עוד. הגישה הראויה בסוגיה זו צריכה להתחשב במכלול האינטרסים והשיקולים הרלוונטיים שעליהם עמדנו וליתן להם משקל. במסגרת זאת, על בית-המשפט לבחון את מכלול הנתונים העשויים להשליך על האינטרסים השונים המעורבים בסוגיה ועל מידת עוצמתם בנסיבות המקרה, וליתן להם את המשקל היחסי ההולם. לפי גישה זו, אין לקבוע כללים נוקשים להפעלת שיקול-הדעת אלא יש להתוות קווים מנחים להפעלתו. נקודת המוצא צריכה להיות כי על בית-המשפט להפעיל את שיקול-דעתו באופן המביא בחשבון את האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר, עוד בטרם בירור הערעור, אך עם זאת עליו להקפיד כי מימוש אינטרס זה איננו פוגע בנידון ובזכויותיו במידה העולה על הנדרש כמפורט לעיל...בבוא בית-המשפט להכריע בבקשה לדחות את מועד ריצוי המאסר על-פי הסמכות הנתונה לו בחוק, יש בהגשת ערעור משום נסיבה נוספת שעשויה להשפיע על מכלול השיקולים העומדים בפני בית-המשפט ועל עריכת האיזון ביניהם..." (שם, בעמ' 277-276). 

39.      כידוע, במסגרת הלכת שוורץ הותוותה רשימת קריטריונים להפעלת שיקול הדעת השיפוטי בשאלת עיכוב ביצוע גזר הדין, אולם הודגש כי אין זו רשימה ממצה (שם, בעמ' 282): המסוכנות הנשקפת ממבקש עיכוב הביצוע עת יהיה משוחרר עד להכרעה בערעור שהגיש (שם, בעמ' 277); אורך תקופת המאסר שהושתה על הנידון אשר יש בה גם להשפיע על בחינת החשש להימלטותו מאימת הדין (שם, עמ' 278); סיכויי הערעור (שם, בעמ' 281-278); עברו הפלילי של הנידון והשאלה האם היה משוחרר בערובה ולא הפר את התנאים המגבילים (שם, עמ' 281-280); נסיבותיו האישיות (שם, בעמ' 281); והאם מדובר בערעור כנגד הכרעת הדין או שמא רק כנגד גזר הדין (שם, בעמ' 282).
 40.      יודגש כי הגם שאחד השיקולים הרלבנטיים לבחינת בקשה לעיכוב ביצוע העונש הוא אורך המאסר שהושת על המבקש, הרי שפסיקתו של בית משפט זה מלמדת כי גם במקרים בהם הושתו על המבקש עונשי מאסר ממושכים, בין 10-4 שנים, בגין ביצוען של עבירות מין חמורות נעתר בית משפט זה לבקשת עיכוב ביצוע העונש עד להכרעה בערעור [ע"פ 6958/95 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.11.1995); ע"פ 3559/03 יגור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.4.2003); ע"פ 7220/05 נימר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.8.2005); ע"פ 9497/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.11.2008); ע"פ 187/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.1.2010); ע"פ 4443/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.6.2010)]. כאשר סיכויי הערעור אינם קלושים כי אז חרף תקופת המאסר הלא קצרה עשוי לגבור הצורך בהגנת הזכות לחירות בשים לב ליתר השיקולים הצריכים לעניין כאשר כל מקרה נבחן לגופו של עניין ועל פי נסיבותיו הקונקרטיות.
            אגב אורחא יוער, כי בעניין שוורץ נדון עניינו של מי שהורשע בעבירות מין חמורות ואשר הוטל עליו עונש מאסר בפועל לתקופה לא קצרה ובכל זאת החליט בית משפט זה בהרכב מורחב לעכב את ביצוע עונש המאסר בפועל שהושת עליו זאת, בין היתר, נוכח העובדה כי היה משוחרר בערובה עובר להרשעתו ובשים לב לעובדה כי ערעורו עתיד היה להישמע תוך פרק זמן קצר (ראו: שם, בעמ' 284)."

ככל הנראה, אחת הסוגיות העתידות לזכות לדיון ציבורי רחב בהקשר של ההחלטה, היא הערכת סיכויי הערעור בנוגע להרשעה ולגזר-הדין. בהקשר הזה קשה להשתחרר מהרושם שהירידה לפרטים בנוגע לאישום הראשון בו הורשע משה קצב (פסקאות 41-54 להחלטתו של כבוד השופט דנציגר), יש בה כדי להזמין התייחסות נרחבת לאישום בפסק-הדין שיינתן בערעור, והתייחסותו בנוגע ל3 האישומים האחרים בהחלט יש בה כדי לעורר סימני שאלה באשר לצפוי:

"אישומים 4-2 

55.      מבלי לקבוע מסמרות בנדון, סבורני כי סיכויי ערעורו של המבקש בהתייחס להרשעתו בעבירות שיוחסו לו באישומים 4-2, ככל שהגשת נימוקי ערעור ביחס לאישורים אלו תותר, אינם גבוהים במיוחד. בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו באישומים אלו בהסתמך על ממצאי מהימנות לאחר שהתרשם באופן בלתי אמצעי מהמתלוננות, מהעדים ומהמבקש, כאשר לגרסת המתלוננות נמצאו חיזוקים חיצוניים. לכאורה, ושוב מבלי לקבוע מסמרות בדבר, איני סבור כי למבקש עומדות טענות הגנה מבוססות דיין במסגרת אישומים אלו.            ואולם, בית המשפט המחוזי לא ציין בגזר דינו את חלוקת השנים ברכיב המאסר בפועל בין העבירות מושא האישום הראשון לבין העבירות מושא האישומים  4-2. דומה כי אם המבקש היה עומד לדין אך ורק בגין העבירות האחרונות כי אז יתכן שהעונש שהיה מושת עליו היה עונש מתון. בחינת "מקרים דומים" שנדונו בפסיקה מעלה כי בגין העבירות מושא האישומים 4-2 נגזרים מזומנות עונשים שאינם כוללים מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, הגם שיש מקרים בהם הושתו בגין עבירות דומות עונשי מאסר בפועל לריצוי מאחורי סורג ובריח.            בנסיבות אלה והגם שסיכויי הערעור באישומים אלו אינם גבוהים לכאורה, ישנה הצדקה לעיכוב ביצוע גזר הדין בשים לב לטענותיו של המבקש כנגד הרשעתו בעבירות מושא האישום הראשון שלא ניתן לומר לגביהן כי הן מופרכות או חסרות בסיס. כאמור, על אף שבאי כוח המבקש לא טענו לפני באופן ממוקד לעניין סיכויי הערעור ככל שהדבר נוגע להרשעתו של המבקש בביצוע מעשה מגונה תוך שימוש בכוח בדירתה של א' כנטען באישום הראשון, אין בכך כדי להשליך על התוצאה אליה הגעתי (ראו סעיף 42 לעיל). "

יש להזכיר שהדיון בשלב הזה הוא בבחינה "לכאורית" וללא ירידה לפרטי-התיק. כך מסכם גם כבוד השופט דנציגר:

"60.      אשוב ואדגיש כי אין באמור בהחלטה זו כדי לקבוע ממצא שיפוטי כלשהו באשר לטענות מי מהצדדים. יודגש, הכרעתי מוגבלת לשאלת עיכוב ביצוע גזר הדין ואין בה כדי לקבוע מסמרות באשר לסיכויי הערעור. מסקנותי במסגרת החלטה זו התגבשו על רקע בחינת הדברים ברמה לכאורית בלבד ומבלי שיהיה בהן כדי לכבול בדרך כלשהי את שיקול דעתו של המותב שידון בערעור גופו. 

תוצאת הדברים 

61.      מהטעמים המפורטים לעיל, הנני מורה על עיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בערעור שהגיש המבקש. דרכונו של המבקש ימשיך להיות מופקד במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. למותר לציין כי חל איסור מוחלט על יציאתו של המבקש את גבולות המדינה. בנוסף לכך, המבקש יחתום על ערבות עצמית בסך של 100,000 ש"ח וכן ימציא שתי ערבויות צד ג' על סך 100,000 ש"ח כל אחת. הערבויות יופקדו במזכירות בית המשפט המחוזי, וזאת עד ליום 23.5.2011.            באי כוח המבקש עדכנו בדיון שנערך לפני כי כספי הפיצוי למתלוננות הופקדו בבית המשפט המחוזי וכך יהיה עד להכרעה בערעור." 

סיכומו של עניין, למתבונן מהצד לא נראה שמדובר כאן בפסיקה חריגה בבחינת ההלכה הנוהגת. עם זאת, ההתעמקות, הירידה לפרטים, והפירוט שבהחלטה, בשלב זה של הדיון הם בהחלט חריגים. בהתחשב בכך שמדובר בתיק חריג ובהיקפים חריגים של פסק-הדין וגזר-הדין, זה לא צריך להפתיע אף אחד...

עדכון: ערעורו של משה קצב נדחה.