25 שנים לקו 300

היום, לפני 25 שנים, בשעות הבוקר המוקדמות, השתלטו כוחות הביטחון של מדינת ישראל על אוטובוס קו 300 החטוף, הצילו את רוב-רובם של נוסעיו והמיתו את הטרוריסטים שהשתלטו עליו. חלק מהטרוריסטים הומתו במהלך ההשתלטות אבל חלקם הומת לאחר מכן, בעודם כבולים וחסרי-אונים. כתוצאה, הפרשה לא הסתיימה בחילוץ המוצלח, אלא השתלשלה לה דרך גופי חקירה שונים, בהם שקד השב"כ נמרצות להסתיר שתי ההוצאות להורג ללא משפט שנערכו בניצוחו של ראש אגף המבצעים של השב"כ, אהוד יתום, בהוראה ישירה של ראש השב"כ, אברהם שלום.  

הניסיונות האלה להסתיר את האמת, ולהטיל את האחריות למות השניים על אחרים צלחו במשך שנתיים, וזאת למרות חשיפה תקשורתית מוקדמת, שכללה תצלום של שני המחבלים שנותרו בחיים לאחר ההשתלטות כשהם יורדים מהאוטובוס. ייתכן והם היו מצליחים עד היום, ללא אומץ-לבם ויושרתם של 3 בכירים בשב"כ - ראובן חזק, פלג רדאי ורפי מלכא - שהתעמתו עם ראש השב"כ על רקע הטיוח, התפטרו מהשירות והביאו את כל הפרשייה לידיעת היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר. גם יצחק זמיר שילם במשרתו, לפני שאברהם שלום מצא לנכון לקחת אחריות ולהתפטר, במסגרת הסדר עליו ניצחו ראשי-הממשלה ברוטציה שמעון פרס ויצחק שמיר, הסדר שהבטיח חנינה מאת הנשיא חיים הרצוג, חנינה שאכן ניתנה לכל המעורבים.

רק לאחר מתן החנינה החלה האמת להתברר במלואה, בחקירה במשטרה ובגוף חקירה בראשות יהודית קרפ.

למי שלא בקיא בהיסטוריה האיזוטרית של מדינת ישראל ומלחמתה בטרור, אפשר לקרוא תיאור לא-רע של הפרשה  כאן.  

בניגוד לאחראים להוצאה-להורג ללא משפט, דווקא העיתון חדשות, כלי התקשורת שחשף את הפרשה בישראל מצא עצמו מסובך בהליכים משפטיים, במאבק כנגד הצנזורה ועונשיה. היה זה מאבק ארוך, שהסתיים רק לאחר סגירת העיתון מסיבות כלכליות, אבל שהביא לכך שביהמ"ש העליון, ברע"פ 1127/93 מדינת ישראל נ' יוסי קליין ואחרים  (פס"ד שלצערי לא פורסם באתרים ציבוריים באינטרנט ולכן אאלץ להפנות לאתר נבו המאפשר גישה לפסק הדין באמצעות האינטרנט לכלל ציבור הרחב בקובץ וורד), בפסק דין חשוב, קבע כי תקנות הגנה לשעת חירום שלא פורסמו אינן בנות פועל תחיקתי, ולכן אינם חלות על הציבור הרחב, ולאור זאת זיכה את העיתונאים מטעם חדשות שהיו מעורבים בפרסום שעבר על התקנות. 

פרשת קו 300 לא היתה ההוצאה-להורג ללא-משפט הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל. קדמה לה הוצאתו להורג של קצין צה"ל, מאיר טוביאנסקי, באשמת ריגול, בראשית ימיה של המדינה. טוביאנסקי אומנם עמד בפני בית-דין שדה, אבל במקום המשפט לו היה זכאי, הוא זכה למשפח, מעין הליך משפטי, במסגרתו נשללו ממנו כל הזכויות העומדות לנאשם, ואשמתו הידועה מראש נגזרה. 

בדיעבד התברר כי הוא היה חף מפשע. גם בפרשת טוביאנסקי, האחראיים להוצאה להורג הלא-חוקית לא נשאו בעונש של ממש: על איסר בארי, ראש הש"י (שירות הידיעות ואמ"ן שבדרך) נגזר עונש מאסר של יום אחד. בנימין גיבלי, קצין המודיעין של מחוז ירושלים, לא נענש כלל ואף המשיך להתקדם בדרגות עד לתפקידו המשמעותי כראש אמ"ן בפרשה הידועה בתורת "העסק ביש". דווקא מי  שנלחם להביא העניין לידיעת הציבור ולבדיקתו, מצא עצמו מסובך בהליכים משפטיים (הכוונה לעו"ד ד"ר אברהם גורלי, לשעבר התובע הכללי הראשי של ההגנה ושל צה"ל בראשיתו, שנאלץ להילחם עד העליון כנגד תביעה שהגיש נגדו היועץ המשפטי לממשלה בדין פלילי על הוצאת-דיבה, תביעה ממנה זוכה גורלי בסופו של דבר, בע"פ 24/50 גורלי נ' היועץ המשפטי פ"ד ה 1145; בהעדר מראה מקום ציבורי לגמרי באינטרנט, אאלץ להפנות לפס"ד כפי שהוא מפורסם לציבור הרחב באתר נבו, בפורמט PDF). 

יש קו אחד שמחבר את פרשת טוביאנסקי, את פרשת קו 300 ופרשיה דומה המתנהלת בימינו אנו - פרשת ענת קם. האנשים שצריכים לתת את הדין על מעשיהם אינם עומדים למשפט של ממש. במקומם מוצאים עצמם בהליך משפטי האנשים שהיו מעורבים בהבאת המעוות לידיעת-הציבור. 

עצוב.