נתקלתי בדוגמא נאה למה משפטים הוא תחום כל-כך מרתק, הודות לבלוג הטכנולוגיה Techdirt שסיפר על הדיון המשפטי בסוגיה המשפטית-פרשנית המרתקת: האם בוריטו הוא סנדוויץ' ?
הסוגיה הגיעה לדיון בביהמ"ש, כשקניון ביקש פס"ד הצהרתי על כך שהוא איננו מפר את החוזה שלו עם רשת מסעדות (להלן: רשת הסנדוויצ'ים) כלפיה התחייב שהיא תהיה היחידה שתמכור סנדוויצ'ים בחצריו, בכך שהוא כרת חוזה שאפשר לרשת מסעדות אחרת (להלן: רשת הבוריטו-ים) לפתוח סניף לממכר בוריטו-ים בחצריו. בתגובה, ביקשה רשת הסנדוויצ'ים צו מניעה זמני כנגד הקניון שימנע מהמתחרים למכור מה שלגישתה הוא סנדוויץ' לכל דבר ועניין.
פסק-הדין הקצר (8 עמודים), התמקד בצו המניעה, ודחה את הבקשה לאחר דיון (שהיה בו כדי להזכיר את הדיון בסעדים זמניים במשפט הישראלי), כשבמסגרת הדיון נסקר הסיכוי של רשת הסנדוויצ'ים להשיג את הסעד הקבוע, מידת הנזק הבלתי-הפיך שייגרם לה אם לא יינתן הסעד, ומאזן הנזק שייגרם לכל אחד מן הצדדים.
בשאלה המעניינת בנוגע לטיבו וטבעו של בוריטו, בהעדר פירוט בחוזה בין הקניון לרשת הסנדוויצ'ים, פנה ביהמ"ש למילון, שהגדיר סנדוויץ' כשתי פיסות דקות של לחם, על פי רוב מרוחות בחמאה, ושכבה דקה של בשר, גבינה או תערובת טעימה אחרת ביניהן. בהשוואה, הבוריטו, העשוי מפיסה אחת של טורטילה, וממולא בתערובת של בשר, אורז ושעועית, ומכאן הסיק על ההבדל בין שני המונחים. ביהמ"ש גם בחן את המשא-ומתן בין הקניון לרשת הסנדוויצ'ים ונעזר בהעדר התייחסות של רשת הסנדוויצ'ים לסוגיה, ולאוכל מקסיקני, למרות שבשכנות לקניון פעלו מסעדות מקסיקניות שונות שמכרו מזון מקסיקני דוגמת בוריטוס.
הדיון המשפטי הפרשני הספציפי לא היה ממצה (בדומה, למשל, לפסק-הדין המפורסם בעניין Nix v. Hedden בו פסק העליון האמריקאי כי עגבניה, לעניין חוק המכס של 1883, היא ירק ולא פרי חרף ההגדרה הבוטנית ועל פי התפישה המקובלת של העגבניה (הטקסט המלא של פסק-הדין הקצר והחשוב הזה ניתן לקריאה באתר Findlaw)). אפשר למצוא דוגמא לא-רעה לדיון נרחב יותר בשאלת מהותו של סנדוויץ' באתר good.is, אך גם שם אין העמקה בסוגיות חשובות כמו שאלת זהותם של סנדוויץ' דה-מיגה או מנת שווארמה, ולא מוצעת הבחנה ששכנעה אותי בשאלה האם הסנדוויץ' העוטף (wrap) אכן סנדוויץ'.
ממילא, יש להודות, גם אם היתה מוצעת הבחנה שכזו, לא בהכרח היא היתה ישימה לכוונת הצדדים בחוזה אלמוני. עיקר חשיבותו של הדיון, בעיניי, היא בכך שהוא מדגים היטב עד כמה משפטן המבקש להועיל ללקוחותיו, צריך להשקיע בשלב הניסוח של חוזה אותו הוא התבקש להכין וכמה חשוב לדמיין את סוגי הפרשנות להן עשוי להידרש הטקסט עליו הוא עמל, יום אחד, בבית-המשפט.
הסוגיה הגיעה לדיון בביהמ"ש, כשקניון ביקש פס"ד הצהרתי על כך שהוא איננו מפר את החוזה שלו עם רשת מסעדות (להלן: רשת הסנדוויצ'ים) כלפיה התחייב שהיא תהיה היחידה שתמכור סנדוויצ'ים בחצריו, בכך שהוא כרת חוזה שאפשר לרשת מסעדות אחרת (להלן: רשת הבוריטו-ים) לפתוח סניף לממכר בוריטו-ים בחצריו. בתגובה, ביקשה רשת הסנדוויצ'ים צו מניעה זמני כנגד הקניון שימנע מהמתחרים למכור מה שלגישתה הוא סנדוויץ' לכל דבר ועניין.
פסק-הדין הקצר (8 עמודים), התמקד בצו המניעה, ודחה את הבקשה לאחר דיון (שהיה בו כדי להזכיר את הדיון בסעדים זמניים במשפט הישראלי), כשבמסגרת הדיון נסקר הסיכוי של רשת הסנדוויצ'ים להשיג את הסעד הקבוע, מידת הנזק הבלתי-הפיך שייגרם לה אם לא יינתן הסעד, ומאזן הנזק שייגרם לכל אחד מן הצדדים.
בשאלה המעניינת בנוגע לטיבו וטבעו של בוריטו, בהעדר פירוט בחוזה בין הקניון לרשת הסנדוויצ'ים, פנה ביהמ"ש למילון, שהגדיר סנדוויץ' כשתי פיסות דקות של לחם, על פי רוב מרוחות בחמאה, ושכבה דקה של בשר, גבינה או תערובת טעימה אחרת ביניהן. בהשוואה, הבוריטו, העשוי מפיסה אחת של טורטילה, וממולא בתערובת של בשר, אורז ושעועית, ומכאן הסיק על ההבדל בין שני המונחים. ביהמ"ש גם בחן את המשא-ומתן בין הקניון לרשת הסנדוויצ'ים ונעזר בהעדר התייחסות של רשת הסנדוויצ'ים לסוגיה, ולאוכל מקסיקני, למרות שבשכנות לקניון פעלו מסעדות מקסיקניות שונות שמכרו מזון מקסיקני דוגמת בוריטוס.
הדיון המשפטי הפרשני הספציפי לא היה ממצה (בדומה, למשל, לפסק-הדין המפורסם בעניין Nix v. Hedden בו פסק העליון האמריקאי כי עגבניה, לעניין חוק המכס של 1883, היא ירק ולא פרי חרף ההגדרה הבוטנית ועל פי התפישה המקובלת של העגבניה (הטקסט המלא של פסק-הדין הקצר והחשוב הזה ניתן לקריאה באתר Findlaw)). אפשר למצוא דוגמא לא-רעה לדיון נרחב יותר בשאלת מהותו של סנדוויץ' באתר good.is, אך גם שם אין העמקה בסוגיות חשובות כמו שאלת זהותם של סנדוויץ' דה-מיגה או מנת שווארמה, ולא מוצעת הבחנה ששכנעה אותי בשאלה האם הסנדוויץ' העוטף (wrap) אכן סנדוויץ'.
ממילא, יש להודות, גם אם היתה מוצעת הבחנה שכזו, לא בהכרח היא היתה ישימה לכוונת הצדדים בחוזה אלמוני. עיקר חשיבותו של הדיון, בעיניי, היא בכך שהוא מדגים היטב עד כמה משפטן המבקש להועיל ללקוחותיו, צריך להשקיע בשלב הניסוח של חוזה אותו הוא התבקש להכין וכמה חשוב לדמיין את סוגי הפרשנות להן עשוי להידרש הטקסט עליו הוא עמל, יום אחד, בבית-המשפט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה