הערונת על הורדת מס קטנטונת

הפסטיבל סביב עליית מחירי-הדלק הוא המשך של ההתנהלות הממשלתית התזזיתית בנושא מאז מחאת-הקיץ, והוא מבורך ככל שהוא מאפשר לנו להיות מודעים יותר לרווחתו של האזרח הישראלי. אבל הפסטיבל הזה גם מצביע על בעיה בסיסית במדיניות הכלכלית של מדינת ישראל.

העובדה שהמיסים העקיפים מהווים כחצי מכלל ההכנסות ממס של מדינת ישראל גורמת לכך שדיונים על מיסוי הדלק הופכים לדיונים על איזון התקציב.

התוצאה הכלכלית של מבנה התקציב הישראלי היא שלילית, כי בעוד שהמס על הדלק הוא אולי אחד המיסים שהכי קל להעלות, העלאתו מביאה לייקור הדלק - סחורה שמחיריה משפיעים מאוד על כלל הפעילות במשק, והתוצאה - ממשלה שגורסת שמדיניותה הכלכלית נועדה לעודד צמיחה, נמצאת משפיעה על מחירי מרכיב חיוני בייצור, באופן שמדכא צמיחה.

יתרה מכך, ההתייחסות לאיזון תקציב המדינה מביאה להזנחתה של אחת המטרות החשובות של הבלו על הדלק - כלי-עזר ליציבות מחירים, יציבות שעל חיוניותה לכלכלה צומחת אין צורך להכביר מילים. לכאורה, היינו אמורים לראות מנגנון טייס אוטומטי שמפחית או מעלה את גובה המס על הדלק, בהתאם לעלות.

במקום זאת, ההחלטות על היקף המיסוי מתקבלות משיקולים תקציביים בלבד, כשההשלכות על כלכלת המשק שליליות, ועיקר הדיון הציבורי מתמקד בשוליים, דוגמת ההנחה האחרונה בהיקף 10 אגורות לליטר בנזין שראש הממשלה, בנימין נתניהו, הסכים לתת לאזרחי ישראל.

הפתרון למצב הזה הוא פשוט, כל זמן שהמחשבה איננה לכודה בפרדיגמה נאו-ליברלית: העלאת מס-הכנסה בשיעור מקביל להורדת המסים העקיפים על הדלק. כשמביטים על נטל המס וחלוקתו, האפקט שלו יהיה חיובי לכל המעורבים - העלאת שיעור המס על העשירונים הגבוהים תשוכך באמצעות ירידת מחירי הדלק; לעשירונים הנמוכים ירווח; והעיקר - כלל הפעילות הכלכלית במשק המקומי לא תסבול, בתקופה של התחשרות ענני-סערה מעל הכלכלה העולמית.