נורמה שמתפוררת לה

נו, אז איסור-הפרסום הוסר וכבר מותר לכתוב ללא חשש שהזמר המפורסם החשוד בקיום יחסי-מין עם קטינות הוא אייל גולן.

כאילו שיש מישהו במדינת ישראל שבאמת רצה לדעת מי זה הזמר ששמו הוסתר באמצעות צו-האיסור, אך נותר בחוסר-ידיעתו.

אנחנו יודעים שהצו הזה הופר פעם אחת בשידור ישיר בטלוויזיה בשעות הערב בערוץ אחד:


ואנחנו יודעים שהצו הזה הופר פעם אחרת בשידור ישיר בטלוויזיה בשעות הבוקר בערוץ אחר:

ואנחנו יודעים שהזמר עצמו התייחס לעניין בהופעה, בזמן שצו הפרסום היה בתוקף:

ואנחנו יודעים שהיתה גם הפרה של הצו באתר מאקו;

ואנחנו יודעים שהצו הזה הופר על ידי בלוגר (שכבר הוריד את הפרסום מהאתר על פי הוראת המשטרה, והחזיר אותו כעת עם היתר הפרסום);

ואנחנו יודעים שלמרות שאותו בלוגר זכה להתכתבות משפטית עם עורכי-דינו של האמן המפורסם, ההתכתבות הזו נעשתה באותו זמן שבו באתר שבו לכאורה היתה לאמן או לשלוחיו אפשרות בקרה מלאה על התכנים - האינסטגרם של אייל גולן -  צו הפרסום הופר בעשרות הערות. 

ואנחנו יודעים שהצו הזה הופר גם בלי כל הפרסומים האלה, כי כל מי שבחר להקליד בגוגל "הזמר המפורסם קטינה" ולהשקיע 5 דקות מזמנו, הגיע למקומות שבהם הדברים נאמרו מפורשות (והמשקיעים גם יכלו למצוא תמונות של הקטינה שבענינה התפרסמה הפרשייה, ותמונות של האמן עם הקטינה (בנסיבות שנראות למתבונן מהצד תמימות מאוד, אך עדיין מהוות הפרה בוטה של הוראות חוק העונשין בכל הנוגע לפרסום פרטים של קורבן לכאורה של עבירת-מין) וגם הרבה מאוד מידע נוסף ודיסאינפרמציה נוספת ודעות לרוב והרבה שיח של חובבי-מגע עם סלבריטאים וסלבריטאיות וכיו"ב.

ואנחנו יודעים שגם אלה שכיבדו לכאורה את הצו, השקיעו אנרגיה רבה בנסיונות הערמומיים יותר ופחות לעקוף את צו איסור הפרסום בכתבות שנונות יותר ובכתבות שנונות פחות ובפרסומים שלכאורה אינם קשורים.

ובתוך כל זה עמדה עובדה לכאורית בסיסית אחת: תכליתו של צו איסור הפרסום היתה למנוע את כל הדיון הציבורי הזה. לכאורה, כי העובדות עדיין אינן ידועות ומערכות אכיפת-החוק לא רוצות שהדיון הציבורי ימנע את הפגיעה בעובדות והחשוד לא רוצה ששמו ייפגע.

אבל בתוך  כל זה היה ברור שבתהליך איטי, של סחיטה וגרירה ופירור, הצו מתאדה לו מחוסר רלוונטיות. כמו במקרים קודמים, הסוס ברח מהאורווה עוד לפני שהוטל צו איסור הפרסום, וככל שהזמן עבר, ההסתרה רק ריכזה יותר ויותר דיונים מפורטים, שאולי היו נחסכים, אם הדיון הציבורי היה מתאפשר.

במקומו של האמן לא הייתי מחכה שמישהו אחר יכתיב לו את ההתנהלות הזו.האמן, בסופו של יום, הוא הרי אדם מוכשר בין הרבה אנשים מוכשרים אחרים, וכולם צמאים לתשומת-הלב החיובית של הציבור. האמן המצליח בולט ביניהם הודות לשמו הטוב ולמוניטין שרכש לאורך השנים, ואלה, הולכים ונסדקים להם במחול השדים הזה, תחת אינספור התקפות לא-ישירות. במקומו, הייתי שואף להכתיב את קצב וצורת הפרסומים. לכן, במקומו של האמן, הייתי מקבל החלטות שנועדו למנוע מאחרים לעשות פרסום על חשבונו. הייתי משעה את עצמי מהשתתפות בתוכניות טלוויזיה כאלה ואחרות הרבה לפני שהדבר נעשה, בוחר לי פלטפורמה מרכזית נוחה לראיון ובה הייתי מספר את הגירסא שלי. את האמת שלי. באופן הכי חד-משמעי שאפשר. מדבר פעם אחת, ואחר כך - שותק, עד שמערכות אכיפת-החוק יעשו את שלהן.

כי כאשר אתה שותק ומסתתר (למשל מאחורי צו איסור-פרסום), אתה מעודד מחול-שדים סביב הסתרת הזהות, והחשוד המסתתר מגלה שדמו הנה כבר הוא נשפך, והדינמיקה המתפתחת של הסתרה חלקית רק מוסיפה שמן למדורה, בדמות תשומת-לב וחשדות מהסוג של "מה יש לו להסתיר?".

שוב, כמו בעבר (למשל בעניינו של שמואל דכנר המנוח ומשפט פרשת "הולילנד") מתברר שהנסיון לשלוט בדיון הציבורי איננו מצליח בעת הזו.

האינטרנט שינתה את חוקי המשחק.

לפחות לבינתיים.

ייתכן שהעתיד יביא איתו כלי אכיפה יעילים יותר אל המרחב הזה.

ייתכן שהעתיד יביא איתו הפנמה של הנורמות החדשות. 

אבל מצב הביניים הנוכחי הוא מצב של נורמה מתפוררת.

בית-משפט מוציא צו-פרסום, והציבור כולו רואה וחווה את הדרך שבה הוראה משפטית מחייבת שנתן בית משפט בישראל איננה נשמרת.

נורמות לעולם אינן מתפוררות לבדן.

ואת המחיר משלמת החברה הישראלית כולה.