שטויות תעבורתיות: : ירידה מהאוטו בעידן המודרני

לפעמים אדם מוצא עצמו כשאין לו תשובות באשר לבחירות שבחר המחוקק. במיוחד אם הוא עורך-דין שנשאל לגבי הגיונו של המחוקק ושאלת מודעותו למציאות החיים.

תקנה 81 לתקנות התעבורה (זהירות, קובץ וורד!)  קובעת:

"לא יעלה לרכב אדם, למעט הנוהג, ולא ירד ממנו ולא יניח הנהג או הממונה על הרכב לעלות אליו או לרדת ממנו, אלא –

1. כשהרכב עומד;
2. מצדו הימני של הרכב כשהוא עומד בצד ימין של הדרך;
3. מצדו השמאלי של הרכב כשהוא עומד כדין מצד שמאל של הדרך; אולם מי שיושב ליד הנהג רשאי לצאת מצדו הימני של הרכב, לאחר שנקט באמצעי הזהירות הדרושים;
4. במקום המיועד לעליה ולירידה, אם יש ברכב מקום כזה."

אז מה עושה מי שבמושבו האחורי יש שני מושבי בטיחות כהגדרתם בתקנה 83א ? אם מדובר ביותר מילד קטן אחד ?
 (אגב, "מושב בטיחות" – מושב הרתום לרכב באמצעות חגורת בטיחות המיועד להסעת ילדים ברכב, שמותקנות בו חגורות המיועדות לרתימת הילד אליו, העומד בתקן המפורט בפרט 4 לחלק ג' בתוספת השניה;  "מושב מגביה" – מושב המיועד להסעת ילדים ברכב כשהילד היושב עליו רתום בחגורת הבטיחות של הרכב והעומד בתקן המפורט בפרט 4 לחלק ג' בתוספת השניה.)

התקנה שותקת. ומשתיקתה אין מנוס אלא להסיק שהיא איננה רואה בכך חריג לכלל.

ומה אומרת הפסיקה ?
מאחר והשאלה עוררה את סקרנותי חיפשתי, ולהפתעתי לא מצאתי הרבה פסקי-דין. עיקרם, פסקי-דין בערכאות נמוכות בהתדיינות נזיקיות בין מי שירד מהצד האסור למי שפגע בדלת שלו או נפגע מהדלת שלו. בתי-המשפט, ככלל, ראו את העבירה על הוראות התקנה והירידה מהצד האסור כראיה לרשלנות וכמעידה על אחריות מי שדלתו היתה פתוחה לנתיב התעבורה לתאונה שאירעה.

במישור הפלילי מצאתי רק פסק-דין אחד - ת"ד (תל-אביב-יפו) 12589/05 מדינת ישראל נ'- דוד ירון  (הציטוט מאתר Law4all), בו הורשע הנהג באחריות לתאונת-דרכים שנגרמה לנוסעת שיצאה לצד התנועה, משום שהצד השני היה חסום על ידי מושב לתינוק. באותו מקרה קבע  השופט יצחק גרטי (כתוארו אז):

"התוצאה של האירוע מקורה ותחילתה ברשלנות הנ', אשר אפשר לע.ת.6 לרדת מצד שמאל שלא כדין ולא נקט בכל אמצעי לאבטח המשך התנהלותה וגישתה לרכב. " 

 לכאורה, אפשר להבין מקביעתו שלו היה טורח הנהג לנקוט באמצעי לאבטח את המשך התנהלות הנוסעת היורדת, אולי היה השופט רואה בכך נסיבות מקלות. אבל קשה לבנות על השערה שכזו. עובדתית, באותו מקרה, הנהג הורשע.

אז מה המסקנה ?

המסקנה היא מצערת. חוקי התעבורה בישראל קובעים חד-משמעית נורמה, שמקשה מאוד על חייהם של הורים לילדים במציאות הנוהגת, בה אין מקומות חניה מיוחדים למכוניות שבהן נוסעים מאחור שני ילדים בגילאים המחייבים שימוש במושב בטיחות.

במי הבעיה ? 

אפשר להאשים את המחוקק שקבע נורמה שאיננה מתאימה לעידן כסאות-הבטיחות. אבל צריך לזכור שירידה לתוך נתיב תעבורה היא דבר שיש בו סכנה, ופסק-הדין שהזכרתי הוא ראיה לכך שהסכנה הזו גם מתממשת. 

הבעיה היא במי שאחראי במימוש חוקי-התעבורה, ואינו מקצה איזורים בטוחים להורדת והעלאת נוסעים. 

והבעיה האמיתית היא שבמקרה של תעבורה, המחוקק העיקרי הוא אותו גורם המממש - הרשות המבצעת. 

ועם השטות התעבורתית הזו, של חוקים שדורשים דרישה שאין אפשרות למימוש סביר שלה במציאות, צריכים אזרחי ישראל לחיות.