הטיפול הרפואי שניתן למנוח היה על פי סטנדרטים מקובלים

פרסום סיכום הבדיקות שנערכו בעניין הטיפול הרפואי שניתן למנוח אלי הורוביץ ז"ל על ידי משרד הבריאות (טיפול שכזכור הסתיים במותו של אלי הורביץ ז"ל) ניתן לסיכום במסקנה עצובה במיוחד. אלה הם הסטנדרטים המקובלים ברפואה הישראלית:

• אי הערכה נכונה של חומרת-המצב; 
• שידור הערכה אופטימית מדי למשפחה;  
• הטלת עומס על הרופא התורן כד כי הוא לא יוכל  לתת מענה לקריאות חוזרות של מטופל או של משפחתו במשך כמעט 4 שעות (או במילים אחרות: כל עוד החולה אינו סובל מקריסת מערכות כללית על התורן לעסוק  בהתמודדות עם בעיות דחופות יותר); 
• הרופא הכונן לא מופעל גם אם הרופא התורן עמוס באופן האמור לעיל. 
• אין באחריות אחראי המשמרת להזעיק צוות סיעודי ורפואי בכיר, גם אם אין באפשרות הצוות הסיעודי והרפואי שבמשמרת לתת מענה לפניות מטופל ו/או משפחתו. 
• תוצאות בדיקות דם שנלקחות בשעות הבוקר והצהריים אינן מועברות לידיעת הרופא התורן ו/או הרופא הכונן, גם אם יש בהן מידע קריטי לחיי-החולה. 

כל האמור לעיל עולה מסיכום דו"ח ועדת הבדיקה שמינה מנכ"ל משרד הבריאות על פי סעיף 21(א)(3) לחוק זכויות החולה. ובכל זאת, היא סיכמה את מימצאיה שלעיל במילים הבאות:

"הוועדה סבורה כי הערכת הצוות והדיווח למשפחה לא תאמו את חומרת המחלה והפרוגנוזה. למרות זאת הטיפול הרפואי שניתן למנוח היה על פי סטנדרטים מקובלים."

איך מיישבים את המציאות הנוראה עם היותה "סטנדרטים מקובלים"?

סביר לשער שהוועדה הבינה את כל האירועים האלה על רקע המציאות הקשה והידועה "של עומס קשה במחלקות הפנימיות, תת איוש בכוח אדם רפואי וסעודי ומחסור חמור במיטות טיפול נמרץ". עד כדי-כך התרגלו בכירי-רופאינו למציאות של תת-משאבים, שהם סבורים כי מצב בו חולה מתדרדר במשך שעות מבלי שרופא ניגש לראותו הוא סטנדרט מקובל. 

התקשורת שמה דגש על סיכומו החריף יותר של נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות, פרופ' חיים הרשקו שהזכיר את כל שנאמר בסיכום ועדת הבדיקה, והוסיף ש"האירוע חושף חולשה משמעותית בשיטת העבודה במחלקה בשני מישורים:

א. כשל בהעברת מידע חיוני: תוצאות בדיקות המעבדה החמורות משעה 10:00 בבוקר לא נראו כלל על ידי צוות הבוקר או הערב, וההתדרדרות במצב משעה 16.00 לא הועברה למנהל המחלקה.

ב. העדר שיטת חפיפה באחריות: לאור אי יכולת התורנית להתמודד עם עומס המטלות, הצוות הסעודי היה צריך לפנות ישירות לרופא הבכיר במקרה זה מנהל המחלקה שהיה נוכח. מאידך, חובת הכונן היתה להתעדכן בנעשה במחלקה ביוזמתו ולא להשאיר זאת להחלטת התורן בלבד."

גם הנציב מודע לכך ש"מצוקת תנאי העבודה במחלקות הפנימיות מהוה גורם חשוב באירועים מהסוג של המנוח ואין לפטור מאחריות את המערכת הקובעת את החסר החמור באמצעים וכוח אדם במחלקות הפנימיות הקורעות תחת העומס." ובכל זאת הוא טורח לציין כי "המלצות פרסונאליות תגובשנה לאחר התייעצות עם התובעת הראשית."

לקרוא ולבכות. אלה סבורים שאפשר לכנות את המצב סטנדרט מקובל. זה סבור שאפשר לפתור מחסור אקוטי בכוח-אדם על ידי נהלים, וכי יש לשקול הטלת אחריות על הרופא/ה שאיתרע מזל/ה להיות במקום הלא-נכון בזמן הלא-נכון. 

כל זה במסגרת הדיונים בתוצאות העצובות של טיפול רפואי שניתן לאדם שאם היה פחות צנוע, היה כנראה בוחר לקבל טיפול רפואי מחוץ לישראל, במסגרת רפואית יקרה יותר, שאולי היתה מצליחה להותירו בחיים, בגלל שהסטנדרטים המקובלים שלה הם בכל זאת, מעט שונים מאלה של הרפואה הישראלית. על הרקע הזה מובנת יותר בחירתם של אישי ציבור ישראליים לעבור טיפול רפואי בחו"ל.

אל תבינו אותי לא-נכון. האשמה איננה בצוותי הרפואה בישראל. איננה אפילו באדמיניסטרטורים של משרד הבריאות הישראלי. האשמה כולה נחה לפתחם של מתכנני ומעצבי משק הבריאות הישראלי.

אלה היושבים במשרד האוצר, השוחקים את תקציב הבריאות במשך שנים והופכים את ההסתמכות של האזרח על מערכת הבריאות בעת צרה לרולטה רוסית.
ומה יהיה על אזרחי-ישראל שלא יכולים להרשות לעצמם לנסוע לחו"ל?
שלא רוצים לבלות את שעותיהם הקשות בקרב זרים?
שלא רוצים לקבל טיפול רפואי טוב יותר רק כי יש ביכולתם להוציא ממון רב יותר?
שמאמינים בכנות כי לכולם מגיע טיפול רפואי שווה? 

כל אלה ייאלצו להתרגל לסטנדרטים הרפואיים המקובלים כאן.
דרוויניזם זה טוב, לא ?