מה ההבדל בעצם?

 בשולי אירוע הדקירה בירושלים וחקירת מח"ש את שוטרי מג"ב שהרגו את הדוקר בירי נוסף בעודו שוכב על הרצפה פצוע מירי קודם הזדמן לי לשוחח עם מי שתמהו כיצד ומדוע הירי הזה שונה מתקרית הירי הלא-חוקי שביצע אלאור אזריה בעבד אל-פתאח א-שריף. הסברתי, וחשבתי ששווה גם לציין זאת בבלוג, כי התשובה קופצת לעין לכל מי שמעיף מבט בהתרחשויות בשני האירועים: 

תיעוד הוידאו של אירוע הירי בחברון (הירי על ידי עזריה)

תיעוד הוידאו של אירוע הירי בירושלים (הירי על ידי שוטרי מג"ב)

לדידי, ההבדלים ברורים:

1. הירי בירושלים היה חלק מרצף אירועים מהיר ביותר, והיה במסגרת תהליך ההשתלטות על אדם שרק שניות ספורות קודם לכן דקר באלימות רבה אזרח עובר-אורח וניסה לתקוף בצורה דומה את אחד משוטרי מג"ב. 
2. כאשר המפגע שוכב על הרצפה הסכין אשר שימש אותו לדקירה עדיין נמצא בהחזקתו - כלומר, הוא עדיין מהווה סכנה. 

הנקודה השניה רלוונטית עוד יותר מהראשונה. שכן בכל מקרה של השתלטות על מפגע, כל מי שבוחן את האירוע ואת התנהלות השוטרים חייב לזכור את נסיבות האירוע בו מצא את מותו רב סמל ראשון סלים ברכאת ז"ל. 

ונזכיר: 

"ביום 5.3.2002 בשעה 2:15 לפנות בוקר, כאשר עסק סלים בפעילות משטרתית סמויה והיה במארב ללכידת גנבי רכב בדרך בגין בתל אביב, נשמעו יריות מכיוון מסעדת "סי-פוד" (SEA-FOOD) ששכנה מתחת לגשר מעריב. הוא רץ למקום ברגל, על מנת לחסוך בזמן ולהגיע מהר לזירת האירוע. בהגיעו למקום זיהה מחבל היורה לכל עבר ומשליך רימונים. באקדח שלוף רץ אל המחבל כאשר הוא יורה לעברו ופגע בשלושה כדורים בגופו של המחבל, שהתמוטט ארצה.

אחר כך דיווח במערכת הקשר המשטרתית "ניידות תירגעו, ניידות תירגעו, השתלטתי עליו". הוא התקרב למחבל, על מנת לוודא שאין עליו חגורת נפץ - וכשרכן מעליו הספיק המחבל לעשות את הדבר האחרון בחייו ודקר את סלים בצוואר. סלים איבד דם רב, התמוטט ומת במקום."

ואם הזכרון האומלל הזה לא מספיק, עולות גם נסיבות מותו של רס'ר שלום (צ'רלי) שלוש ז'ל. 

ונזכיר : 

"בבוקר יום ראשון ב' בחשוון תשנ"א (21.1.1990) לשמע צעקות מהרחוב. התמונה שנגלתה לעיניו הייתה של מחבל חמוש בסכין הנמלט על נפשו לאחר שדקר חיילת בשכונת בקעה בירושלים, ואנשים צועקים. הוא קרא למחבל לעצור, ומשלא עצר ירה בו שלום על מנת לפצוע אותו. אך המחבל הפצוע רץ לעברו ודקר אותו מספר פעמים, עד ששלום נהרג."

בשורה התחתונה, הבעיה של מי שאיננו רואה את ההבדל מתחלקת לשניים:

מצד אחד, טועים אלה הסבורים שאפשר להתבונן באירועים שהם אירועים בטחוניים ובאירועים שהם אירועים שיטוריים דרך אותה עדשה. והרי מרגע שאירוע התברר כאירוע טרור, המבט עליו חייב להיות שונה. 

מצד שני, טועים אלה הסבורים שאפשר להתבונן באירוע טרור בצורה רציפה, בלי להבחין בין השלב שבו המפגע מהווה איום, לשלב שבו המפגע כבר איננו מהווה איום. 

קידמה או התדרדרות - על המבחן הערכי ציבורי המביא לפסילת מועמדים נטולי עבר פלילי

פרישתו של השר לשעבר, מאיר שטרית, מחברותו בוועדה לאיתור יועץ משפטי לממשלה, על רקע הדיון הציבורי סביב האשמות שעלו כנגדו בעבר, היא הזדמנות לראות את התגשמותו של מבחן חדש לתפקידים ציבוריים מבחן ערכי-ציבורי הדורש ממועמדים להיות נטולי רבב, לא במובן של ללא תיק פלילי, אלא במובן של ללא חשדות כלשהם. 

כך התבטאו מתנגדות לחברותו של שטרית בוועדה כפי שצוטטו באתר ואלה בדיווח על הפרישה של מאיר שטרית:

' ח"כ נעמה לזימי כתבה: "פרישתו של מאיר שטרית מהוועדה לאיתור היועמ"ש מתבקשת. על החברים בוועדת האיתור למשרה המשמעותית הזו - להיות אנשים ללא כל רבב. כאן זה רחוק מלהיות המקרה ומינויו היה מטיל דופי על ההליך כולו. כל מי שהצביע בעד המינוי הזה, לקח חלק בהלבנת ההתנהגות הפסולה הזו".

יו"ר נעמת חגית פאר .. הוסיפה כי "טוב יעשו גם מקבלי ההחלטות שיפיקו לקחים מהאירוע הזה ויבינו שהמבחן במדינת ישראל של שנת 2021 הוא לא רק המבחן הפלילי אלא גם זה הערכי ציבורי - קל וחומר מקום בו מדובר בוועדה שתבחר את אחד משומרי הסף החשובים של הדמוקרטיה ושל שלטון החוק בישראל". '

 קל להזדהות עם ההצהרות האלה. אחרי הכל, כולנו חפצים כי כל ממלאי התפקידים הציבוריים שלנו יהיו דמויות מופת. 

אבל הסטנדרט הנגזר מההצהרות האלה הוא לא סטנדרט אפשרי בחברה אנושית, גם אם הוא מאוד רצוי. 

מדוע?

כי סטנדרט הקובע רף נטול-רבב מתעלם מהעובדה שמשרות ציבור הן עניין שבמחסור, משהו שמתקיימת לגביו תחרות, ובכל מאבק יש מתמודדים. כל מה שצריך מתמודד לעשות כדי להוציא מתמודד אחר מהמירוץ הוא להפיץ שמועה. 

ברור שיש מחיר לסטנדרט נמוך יותר, התובע הוכחת מהות מאחורי האשמות לפני פסילת מועמדות. אבל החלופה השניה היא ציד-מכשפות בשירותם של חסרי-המצפון. אסור שערכים חברתיים ראויים יוכלו לשמש כקרדום לחפור בו במאבקים פוליטיים ובין-אישיים. 

הרי אדם איננו צריך להידרש להוכיח את חפותו. 

נטל ההוכחה צריך להישאר על מפיצי-השמועות. 

אחרת? אנחנו מצפים מהמועמדים לתפקידים ציבוריים להוכיח שאין להם אחות. 

לקריאה נוספת

• בעוד עשרים שנה מהיום - כנגד המדרון החלקלק של פסילה לתפקיד על בסיס האשמות 
• נורמה שמתפוררת לה - על הדרך שבה מתפוררת נורמה משפטית במדינת ישראל 

השלושה הודו במעשים בחקירת שב"כ אולם מאוחר יותר חזרו בהם

קראתי בהארץ הבוקר ש"פרקליטות מחוז תל אביב הודיעה היום (רביעי) כי היא חוזרת בה מכתב האישום שהגישה לפני כחצי שנה נגד שלושה מתוך שישה נאשמים, ערבים תושבי יפו, בגין מעורבות בניסיון לינץ' בחייל בעיר. זאת לאחר שתיעוד ממצלמת אבטחה הראה כי הם לא נכחו בזירה בעת האירוע. השלושה הודו במעשים בחקירת שב"כ אולם מאוחר יותר חזרו בהם."

במילים אחרות: 3 חשודים הודו בעבירה חמורה שאותה הם כלל לא ביצעו. 

למה הם עשו את זה? אנחנו לא יודעים. 

אנחנו רק יודעים שזה קרה "בחקירת שב"כ". 

לולא היה התיעוד ממצלמת האבטחה שהראה בבירור שהם הגיעו לאיזור מאוחר יותר - הם כנראה היו מורשעים על סמך הודאתם. 

אפשר היה לנסות להתייחס להתרחשות הזו בהומור, כמו בדיחת החקירות הזו שהובאה בעבר בבלוג , אבל הדרך הזו שבה חפים מפשע מודים בכך שהם דוב כי זה מה שהשירות החשאי דורש מהם, היא קשה ורעה. למרבה השמחה במקרה המסויים הזה, התהליך נעצר בשלב האישום ולא הבשיל להרשעה של חפים מפשע, בניגוד למקרים אחרים בהם התובעים והשופטים 'רק עושים את עבודתם'. אבל קל לחשוש כמה מקרים אחרים לא נעצרו בשלב הזה. 

זו הזדמנות מצויינת להזכיר את ספרו החשוב של בועז סנג'רו "הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם". 

אפשר לעיין בספר אונליין באתר המחבר (זהירות! PDF); ואפשר לרכשו בהוצאת רסלינג. זהו ספר שכל אדם בישראל צריך להכיר. בוודאי כל אדם בישראל המעורב באכיפת החוק, החל בחוקרים, דרך הפרקליטים וכלה בשופטים. 

הנושא של הרשעת חפים מפשע צריך להטריד כל אחד מאיתנו.  ונקודת המוצא היא פשוטה: הגיע הזמן להפסיק לאפשר הרשעה של חפים מפשע הנסמכת על סמך הודאתם. 

כתבתי זאת בעבר, והדברים נכוחים גם כיום בהקשר העצוב הזה של האשמה על בסיס הודאה בחקירה - 

"אז מה צריך לעשות ?
אני סבור כי יש לשנות את ההלכה ולקבוע צירוף נסיבות בו הודאה לא תוכל לשמש כנגד נאשם. אני מציע את צירוף הנסיבות הבא:

• חקירה שבתחילתה החשוד טען כי הוא איננו אשם ודבק בגירסתו זו;
• החקירה נמשכה זמן רב (זמן הוא יחסי, וכמובן שיש לפרש זאת בצורה שונה לגבי חשודים שונים, אבל ככלל אצבע, חקירה שנמשכת כמה ימים במהלכם החשוד נתון במעצר);
• חקירה במהלכה החשוד נתן הודאה ולאחר מכן חזר בו מהודאתו;
• גם אם היו שינויים בעוצמת החזרה מההודאה, החל בשלב מסויים, החשוד דבק בחזרה מההודאה בכל מאודו; 
• ההודאה לא הניבה אף ראיה חפצית הקושרת את החשוד אל הפשע;
• החשוד נמנה על אוכלוסיה מוחלשת של חשודים (זו תישאר לנצח רשימה פתוחה, אבל קל להתחיל עם חשודים הסובלים ממוגבלות שכלית, חשודים שאינם דוברים עברית היטב, חשודים שהגיעו לישראל ממדינות טוטליטריות; חשודים שמאובחנים על ידי פסיכולוג כדמויות פאסיביות ועוד כהנה וכהנה);

בהתקיים צירוף נסיבות כאמור, אני סבור שיש לקבוע כלל ראייתי המקנה משקל אפס להודאה. הכרה בכך שעבור קבוצה מסויימת של חשודים ומצבים ההודאה היא לא מכשיר שאפשר או רצוי לסמוך עליו.

לטענתי, ההודאה במצבים האלה הופכת לסוג של חרב פיפיות שמזיקה למערכת המשפטית שלנו. מדוע?
כי היא מביאה את חוקרי המשטרה, את התביעה ואת ביהמ"ש:

• להתמקד בחשוד מסויים שנשבר והודה במקום לבחון את המערך הכולל
• לעסוק בהצדקה שבדיעבד של ההישענות על ההודאה גם כשהמערך הראייתי משתנה בצורה דרמטית
• לעסוק בשיח של ספק סביר שמעקר את המונח הזה מתוכנו האמיתי"

ויפה שעה אחת קודם. 

כשהמדע מקשה על הוכחת אשמה, שוטרים, תובעים ושופטים עשויים לראות בכך מכשול. הם ממשיכים לבצע את עבודתם כמו תמיד

ביום אחד באמצע מרץ, בצהרי היום, תחת שמים אפורים יצא יוטיקו בריילי (Yutico Briley) משערי הכלא שמאחוריהם היה אמור לבלות יותר מ-50 שנים נוספות בגלל הרשעה שהתבססה בעיקרה על כשליה של מערכת המשפט האמריקאית המודרנית. 

זה אומנם סיפור אמריקאי אבל הוא יכול לקרות גם אצלנו. סביר להניח שיש אנשים עם גורל דומה מאחורי הסורגים של מערכת המשפט הישראלית. ולא במקרה נזכרתי בסיפור הזה - הפרסומים בתקשורת בנוגע למשפטו החוזר של רומן זדורוב הם שהזכירו לי את הכתבה המרגשת והחשובה שפורסמה על יוטיקו בריילי ב'הארץ'. 

כיצד קורה שאנשים מורשעים למרות שמתקיים בעניינם ספק סביר ? כי יש ליקויים בתהליכי החקירה וההרשעה - שאסור לאפשר להם שיקרו. ובכל זאת - הם קורים מדי יום. בעניינו של יוטיקו בריילי, הוא הפך לחשוד המרכזי בשוד בגלל עדות ראיה, אבל אותה עדות ראיה נגבתה בתנאים שידוע שאינם מהימנים כלל ועיקר. אל אותו נקודת פתיחה אומללה בתהליך הרשעתו הצטרפו ליקויים חמורים בייצוגו אשר הביאו להרשעתו. בעקבותיה, תובע ושופט מחמירים הביאה לענישתו הקשה. שווה לקרוא על הפרשה של בריילי במקור, בניו יורק טיימס. זה סיפור מרתק ומאלף. לענין הפוסט הזה, חשוב בעיניי במיוחד הציטוט הבא של אמילי בייזלון מהניו-יורק טיימס, שמילאה תפקיד מפתח בתהליך הדיון מחדש בעניינו של בריילי עד לשחרורו: 

"כשהמדע חושף חולשות באופן ההתנהלות של תיקים פליליים או באופן שבו חבר מושבעים קובע את האמת, עובר זמן רב עד שהפרקטיקה בתחנות המשטרה ובאולמות המשפט מדביקה את הסכמות המומחים. המחקר מבהיר, למשל, כיצד יש לנהל חקירות באופן שמפחית את הסיכון לגבות הודאות שווא. ממצאים חדשים מפריכים ודאות קודמת לגבי האבחנה הרפואית של תסמונת התינוק המנוער. ספקות דומים מתעוררים לגבי מהימנות הניתוח הפורנזי של ראיות פיזיות מגוונות, ובהן שיער, סיבים, סימני נשיכה, דפוסי כוויות וכתמי דם. אבל חקירות והעמדות לדין רבות נמשכות ללא לאות, ואינן מושפעות מהמחקרים האחרונים.

כשהמדע מקשה על הוכחת אשמה, שוטרים, תובעים ושופטים עשויים לראות בכך מכשול. הם ממשיכים לבצע את עבודתם כמו תמיד."

המשפט האחרון בפיסקה המצוטטת - הוא בעיה אמיתית. העבודה של שוטרים, תובעים ושופטים איננה הוכחת אשמה. היא תפיסתם של האשמים. ההבדל בין השניים ? הוא כל התורה כולה, על רגל אחת. 

כאמור, נזכרתי בסיפורו של בריילי, שישב שמונה וחצי שנים בכלא על לא עוול בכפו לפני ששוחרר, כאשר קראתי דיווח בתקשורת על המשפט החוזר של רומן זדורוב, הנאשם (שוב) ברצח תאיר ראדה ז"ל, במסגרתו הובאה הצהרת אחד מהחוקרים של זדורוב, שאמר מפורשות: ""ברומן היו עוצמות והוא תעתע בחוקרים, לא הופעל לחץ". 

כולנו יודעים שרומן זדורוב נחקר במשך 8 ימים לפני שהתוודה בפני המדובב (אותו מדובב שלפני הוידוי הסביר לזדורוב: "תראה, הרצח הזה היה יכול לקרות... ויכול להיות שאתה לא זוכר את זה"). כולנו גם יודעים שבמהלך ימי-החקירה האלה, ערב ההתוודות הזו, רומן זדורוב נלקח להסתכלות פסיכיאטרית. כדברי כבוד השופט דנציגר בפסקה 92 לדבריו בפסק הדין בביהמ"ש העליון, ע"פ 7939/10 זדורוב נ' מ"י: 

"בבוקרו של יום 18.12.2006 שב המערער לחדר החקירות. בשובו מחקירת הבוקר אל התא, השמיע באוזניו של המדובב ארתור איומים לשים קץ לחייו ובעקבות זאת נשלח לבדיקה פסיכיאטרית בבית חולים".

האומנם זו הדגמה של העוצמות של זדורוב? האומנם זו הדגמה של הלחצים שלא הופעלו עליו? לדעתי זו היתה ונשארה הדגמה כיצד במקרה של זדורוב ובמקרים אחרים חוקרי המשטרה נקלעים להטיה קוגניטיבית המשבשת את יכולתם להתבונן בעובדות כהווייתם. ההטיה הזו היא תוצר של המחשבה שעבודתם של השוטרים היא הוכחת אשמה של החשוד שמולם, וזה כמובן שיבוש של העבודה האמיתית - תפישתו של האשם. איך זה קורה ? הסברתי זאת בעבר: 

"נדמה שבמקרה זה, ולא רק במקרה הזה, קורה שהספק הסביר נעלם בשלב מאוד מוקדם של החקירה המשטרתית, ומאז החשוד אינו נהנה ממנו עוד. החל מאותה נקודה, הספק הסבר וחזקת החפות, לא משפיעים על התהליך החקירתי והדיון המשפטי בצורה שבה זכויות משפטיות יסודיות אמורות להשפיע.

הדינמיקה של הפיכת זדורוב לחשוד העיקרי והרשעותיו, הן דינמיקות שבהן נטל ההוכחה הועבר אל החשוד. הוא צריך להוכיח שהוא חף מפשע. חלק מהאחריות היא בוודאי  של זדורוב עצמו - שהודה. אבל נוכח הידיעה כי הודאות שווא הן תופעה עובדתית, אובייקטיבית .. ולא פנטזיה של סניגורים, אין מנוס מהמסקנה שיש נסיבות בהן הודאה איננה יכולה לעמוד לכשעצמה. במיוחד כשמדובר בהודאה שניתנת על רקע חקירה מתמשכת, אינטנסיבית, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחשוד שיש ספקות לגבי מידת חוסנו הנפשי."

כולנו צריכים לתרום לכך שמערכת אכיפת החוק שלנו תזכור תמיד שתפקידה איננה הוכחת אשמה אלא תפיסתם של האשמים.

לקריאה נוספת

• ע"פ 7939/10 רומן זדורוב נ' מדינת ישראל
• אמילי בייזלון/אסירים רבים כותבים לי שהם חפים מפשע. המקרה הזה היה שונה/הארץ .
• Emily Bazelon\For years as a journalist, I’ve covered attempts to exonerate incarcerated people. But a letter from Yutico Briley led to a different kind of story\NY Times
• פוסט 1 מ-3 לעניין משפט זדורוב: העובדות על פי הפרקליטות (פורסם בבלוג זוטות משפטיות, 6/1/2016) 
• פוסט 2 מ-3 לעניין משפט זדורוב: הנרטיבים (פורסם בבלוג זוטות משפטיות, 8/1/2016) 
• פוסט 3 מ-3 לעניין משפט זדורוב: מה מונח על המאזניים ? (פורסם בבלוג זוטות משפטיות, 31/3/2016) 

מה עושים כשמדובר בעניין שהוא עקרוני ולא ברור עד כמה הוא בעייתי באמת?

השבתי לשאלה אי-שם באינטרנט בנושא צרכנות תחבורתית, וחשבתי שהתשובה יכולה להועיל גם לאחרים. 

בתמצית, השאלה עסקה בנסיעה בתחבורה ציבורית שבמהלכה התגלעה בעיה סביב התשלום עם הרב-קו, הקנס סביבו, והדרישה לקנס מוגדל כעבור חצי-שנה שאפשר היה להתמודד איתה רק מאחר והקבלה נשמרה. השואלת הרגישה שנעשה כאן עוול ניכר ושיש כאן מדיניות מכוונת מצד חברת תחבורה מסויימת. והיא שאלה: "מה ניתן לעשות? כי זה ממש עניין עקרוני שאני בטוחה שהחברה הזאת עושה ללא מעט אנשים שלצערם לא שמרו חתיכת קבלה.... לא משנה אם נפלה טעות בחברה ונשלח לה בטעות או שזו איזו טעות אנוש בהקלדה מצד החברה...מה אפשר לעשות ומה כדאי לעשות? ואם בכלל שווה להתעסק בזה, כי תכלס זה מאוד מעצבן וזה לגמרי עניין עקרוני מאוד?!?"

ותשובתי היתה: מה עושים כשמדובר בעניין שהוא עקרוני מאוד עבורך מהסוג שתיארת, ולא ברור היקפו ? 

• מתחילים עם פניה בכתב לגורם עצמו. כדי לשמוע את עמדתו. בהקשר הזה - מפעיל התחבורה הציבורית. 
• לאחר מכן, אם התשובה לא משביעה את רצונך, אפשר לנקוט באחת או יותר מהפעולות הבאות:
  א) לפנות לתקשורת - יש מדורי צרכנות בעתונים, ברדיו ובטלוויזיה. סביר להניח שאם מדובר בעניין שחוזר כפי שמשערים, זו תהיה תלונה שהם קיבלו דומות לה ולכן הם ישמחו לעסוק בנושא.
  ב) לפנות לרגולטור הרלוונטי. בהקשר של העניין שתואר - משרד התחבורה.
  ג) לפנות למבקר המדינה בתפקידו כנציב תלונות הציבור 
  ד) לפנות לכנסת, ליו"ר ועדת הכלכלה או מי מחבריה (זו הועדה האחראית על נושא התחבורה) או לועדה לפניות הציבור  של הכנסת. 

תפקידה של האופוזיציה איננו להפיל את הממשלה אלא לבקר אותה

כאשר גם אדם כמו יוסי ביילין מצטרף למקהלת הסבורים שתפקיד האופוזיציה הוא להפיל את הממשלה (לזכותו: הוא מציין במאמר הדעה שלו בישראל היום שיש לה גם תפקידים נוספים) זו הזדמנות להעיר עד כמה ההשקפה הזו מוטעית. 

לא זאת בלבד שתפקידה של האופוזיציה אינו להתנגד אוטומטית לכל דבר (כפי שביילין ציין ובצדק - אין הגיון בהתנגדות למהלך שהאופוזיציה קידמה בעצמה לפני כמה שבועות כשעוד היתה הקואליציה), אלא שגם תפקידה איננו להפיל את הממשלה.

דמוקרטיה היא שלטון שחותר ליציבות כמו כל שלטון אחר.תפקיד האופוזיציה איננו לחתור תחת היציבות השלטונית. תפקידה הוא להציע אלטרנטיבה שלטונית. 

הבלבול הזה בין הצעת אלטרנטיבה שלטונית לבין חתירה תחת יציבות הממשלה הוא חלק מבעיות היסוד של הדמוקרטיה הישראלית. האופוזיציה צריכה לדעת להפסיד בכבוד. לתת לקואליציה הזדמנות להצליח. ולשמור עליה. 

איך לשמור ? 

על האופוזיציה להקפיד ולנסות ולשפר כל מדיניות. להציע חלופות שהן לדעתה עדיפות אם יש כאלה לכל מהלך ומהלך- בהתאם לאידיאולוגיה, ובעיקר - להיות אור הזרקורים המוודא שכל מהלך שלטוני נעשה בתבונה, נעשה כהלכה, ואכן משיג את היעדים שלשמם הוא ננקט. 

השילוש הקדוש הזה - תכנון מעמיק, ביצוע מדוייק, והגשמת התכלית - הוא מה שמייצר משילות טובה. 

אז כן - לשרת את העם מהאופוזיציה זה לא להפיל את הממשלה. זה לבקר את פעולותיה. 

מה הופך אדם להיות כשיר כמועמד לנשיאות המדינה שלנו ?

מצאתי עצמי משיב בפייסבוק לשאלה מה הופך אדם להיות כשיר כמועמד לנשיאות המדינה שלנו בהקשר למועמדות של מרים פרץ. 

חוק יסוד: נשיא המדינה קובע בסעיף 4 שכל אזרח ישראלי שהוא תושב ישראל כשיר להיות מועמד לנשיא המדינה.


התפקיד הוא תפקיד ייצוגי מעיקרו. כלומר, אפשר להניח שהמועמדים אמורים להיות אזרחים שיכולים לייצג את המדינה בכבוד.


בהתחשב בדרך שבה נשיאים כמו עזר ויצמן (בעניין קבלת הכספים במהלך כהונתו כח"כ ושר) ומשה קצב (בעניין האישומים בעבירות מין) הטילו קלון על התפקיד (ועל המדינה), כל אחד בדרכו, הרף הנדרש לתפקיד ירד מאוד.


מרים פרץ היא אשת חינוך, עולה ממרוקו, ממפוני סיני. מאז נפילת שני בניה היא 'פרצה' לתודעה הישראלית, בדומה לרבקה גובר לפניה, ואף זכתה בפרס ישראל על פעילותה לחיזוק הרוח היהודית-ישראלית. 


אם המבחן למועמדות לנשיאות הוא ייצוג של הערכים הישראליים במיטבם - האם יש ספק שמרים פרץ היא מועמדת מעולה?

אם המבחן למועמדות לנשיאות הוא קונצנזוס - נדמה לי שהיא מועמדת טובה יותר מכל האחרים. 

אם המבחן למועמדות לנשיאות הוא עסקנות פוליטית - היא מועמדת גרועה מאוד. 

למרבה הצער, כנראה שזה המבחן המכריע היום.

העובדה שנשיאות מדינה ישראל הפכה למועדון סגור לפוליטיקאים - היא לא חוק. היא לא הכרח. היא בחירה. 

האומנם זו הבחירה הטובה ביותר עבור ייצוג מדינתנו ? 

שביתת האזהרה הזו חשובה במיוחד

 אם לא היה שינוי של הרגע האחרון, ההסתדרות הרפואית הישראלית תשבות היום שביתת אזהרה: 

אם נצטט את ההודעה של הר"י כמות שהיא: 

"מדובר בשביתת אזהרה כאות מחאה על ההתנהלות השערורייתית של משרד האוצר בשבועות האחרונים, הכוללת פגיעה בתנאי העבודה של המתמחים בפתולוגיה, כוונה לגרוע 600 תקנים של רופאים ורופאות שניתנו בשנה החולפת, ופרסום טענות מכפישות ומחוסרות כל יסוד בדבר חריגות שכר לכאורה של רופאי קופ"ח כללית.:

יו"ר ההסתדרות הרפואית, פרופ' ציון חגי הסביר מה מטרת האזהרה:

"מצער מאוד לראות שדווקא בישראל, בה מערכת הבריאות והצוותים הרפואיים בראשה הגיעו להישגים כל כך משמעותיים בתקופת הקורונה, ממהרים לאמץ גזירות, שינויים בתנאי העבודה והסרת תקנים. כל זה בשעה שבמדינות המערביות אנחנו רואים יותר השקעה בבריאות לרבות שורה של הסכמים שהיטיבו עם תנאיהם של עובדי הרפואה. לא ייתכן שבערב נדליק משואות, ובבוקר נלחם בגזירות".

כבר כתבתי בבלוג הזה על מצב מערכת הבריאות הישראלית לא אחת: על מלחמתו של משרד הבריאות בשר"פ תוך שהוא מתעלם מהמציאות התקציבית המרעיבה שבה מתרחש "תהליך הרסני שסופו הפיכת בתי החולים הציבוריים למרכזי טיפול לעניים בלבד"; על המחסור הכרוני במיטות (מחסור מתוכנן, במכוון ובמודע על ידי משרד האוצר); על התורים הארוכים לבדיקות; על כשלי הטיפול בקורונה בשל הגישה הנאו-ליברלית של ממשלתנו לתחום הבריאות. כולנו יודעים שחלק גדול מאוד מנזקי תקופת הקורונה בשנה האחרונה נבעו מרמת-התקצוב הנמוכה של מערכת-הבריאות שלנו. אם היא היתה מתוחזקת ברמה טובה יותר, היא היתה יכולה לעמוד בעומסים גבוהים יותר, ואפשר היה להימנע מהסגרים. משום מה, הקשר הכלכלי הפשוט הזו - מערכת בריאות איתנה היא הכרח ומגן למשק מודרני - לא נתפש על ידי משרד האוצר הישראלי. גם התובנה שיכלה המגפה ללמד את כלכלני המשרד - בדבר בעיות בריאות שאי אפשר לצפות שהאזרחים יתמודדו איתן בעזרת הרפואה הפרטית - גם היא לא נקלטה. 

אז מה נשאר לנו? חוץ מהתקווה שאולי שביתת-האזהרה של הר"י תשיג משהו, ושאולי אולי נבחרי-הציבור שלנו יפתיעו אותנו בהפקת-לקחים משנת-הקורונה, נותר החשש. 

החשש המר - מפני השיעור שהקורונה עוד עלולה ללמד אותנו בשנים הקרובות. לקחי מגיפות העבר הם פשוטים: מגיפות באות בגלים. והגל השני הוא לרוב חמור וקשה מהראשון. החיסונים הם אמצעי רפואה מונעת מעולה, וחשוב שישראל תצטייד בחיסונים לקראת המוטציות הבאות. אבל חשובה לא פחות ההבנה שיתכן שנמצא את עצמנו בעיצומו של גל שני שיתקדם בקצב ובהיקף כאלה - שהחיסונים לא יוכלו להוות לו מענה מהיר מספיק. ואז - אז נהיה תלויים באיתנות מערכת הבריאות שלנו. זו שמשרד האוצר שלנו מבקש לשוב ולהחליש, לשוב ולהרעיב, לשוב ולהחזיר למצב של אי-ספיקה כרוני. 

לכן שביתת האזהרה הזו חשובה כל-כך. והלוואי שתצליח. 

 

אי שפיות היא חזרה על אותה פעולה שוב ושוב תוך ציפיה לתוצאות שונות

נשיא המדינה החליט להטיל התפקיד להטיל ממשלה על כתפי ח"כ בנימין נתניהו. שוב. בין נימוקיו: 

"מתוצאות ההתייעצויות, שהיו שקופות לעיניי הציבור, אני מתרשם כי לאף אחד מן המועמדים אין בשלב זה סיכוי ממשי להרכיב ממשלה, שתזכה לאמון הכנסת. למעשה, אילו החוק היה נתון בידי, הייתי מעביר את ההחלטה בחזרה אל נציגי העם, אל כנסת ישראל. אך כאמור איני יכול לעשות זאת, על פי החוק. 

אני מודע היטב לעמדת רבים, לפיה על הנשיא להימנע מהטלת התפקיד על מועמד שיש כנגדו כתב אישום, אלא שעל פי החוק והחלטת בית המשפט, ראש ממשלה יכול להמשיך ולשמש בתפקידו גם תחת כתבי אישום. משכך, סברתי שעל נשיא המדינה להימנע מהכרעה על בסיס שיקול זה, מתוך אחריות לצביונו של מוסד הנשיאות ולאמון שהוא זוכה לו מכל חלקי העם. נשיא המדינה איננו מחליף את המחוקק או את בית המשפט. זהו תפקידה של כנסת ישראל 

במצב דברים זה, בו אין רוב של 61 חברי כנסת התומכים במועמד מסוים; ובאין שיקולים אחרים המצביעים על סיכוייו של מי מהמועמדים להרכיב ממשלה, קיבלתי את הכרעתי בהתאם למשתקף ממפת הממליצים, המעידה על סיכוי גבוה במעט של חבר הכנסת בנימין נתניהו להרכיב ממשלה. לפיכך החלטתי להטיל עליו את התפקיד להרכבת הממשלה.

הכרעה זו אינה הכרעה קלה בעיניי ברמה המוסרית-ערכית. מדינת ישראל, איננה דבר מובן מאליו ואני חרד למדינתי. אך אני עושה את המוטל עלי במסגרת תפקידי כנשיא מדינת ישראל, הכפוף להוראות החוק ולהחלטות בית המשפט, ומגשים את רצונו של הריבון, הוא העם בישראל - שנציגתו היא הכנסת בין בחירות לבחירות."

כפי שכבר כתבתי בעבר, אני סברתי (ועודני סבור) שלנשיא אין כלל סמכות להטיל התפקיד להרכיב ממשלה על ח"כ שהוא נאשם בפלילים. אבל בואו נשים את זה רגע בצד. 

בואו גם נשים רגע בצד את התהיה עד כמה אחראי מי שאומר את המשפט "אני מתרשם כי לאף אחד מן המועמדים אין בשלב זה סיכוי ממשי להרכיב ממשלה, שתזכה לאמון הכנסת. " ובכל זאת מטיל את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מהמועמדים במקום להטיל אותו על כל אחד מ-118 חברי הכנסת האחרים (והרי רק אתמול כתבתי שאין שום הגיון בהטלת התפקיד על אחד מאלה שחסר להם הגרוש ללירה. צריך להטיל התפקיד על אחד מבעלי הגרוש כי בידיהם המפתח לפתרון וכי עצם הטלת האחריות כל כתפיהם תטלטל את כל המערכת). 

בואו נתרכז בדבר אחד. במשפט (המיוחס בטעות לאלברט איינשטיין) הגורס כי "אי שפיות היא חזרה על אותה פעולה שוב ושוב תוך ציפיה לתוצאות שונות. "

כידוע לכולנו, בשנתיים האחרונות בעיית המשילות הישראלית (הנמשכת כבר לא מעט שנים) הגיעה לשיא ויש קושי אמיתי כאן להקים ממשלה או לקיימה לאורך זמן. 

• אחרי הבחירות לכנסת ה-21 - 
  כבוד הנשיא הטיל את התפקיד להקים ממשלה על ח"כ בנימין נתניהו  (היו לו 65 ממליצים לעומת 45 ממליצים ליריבו ח"כ בני גנץ. נתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה אבל לא החזיר את התפקיד לנשיא אלא הוביל מהלך של פיזור הכנסת (בו תמכו 74 ח"כים). 
• אחרי הבחירות לכנסת ה-22 - 
  כבוד הנשיא הטיל את התפקיד להקים ממשלה על ח"כ בנימין נתניהו (היו לו 55 ממליצים לעומת 54 ממליצים ליריבו ח"כ בני גנץ - חלקם חברי הרשימה המשותפת, לראשונה בהיסטוריה של הרשימה הזו). כבוד הנשיא ניסה לקדם ממשלת אחדות במסגרת תוכנית שכונתה "מתווה הנשיא". נתניהו לא הצליח להקים ממשלה. הוא הודיע על כשלונו לנשיא שהטיל התפקיד להקים ממשלה לגנץ. גם הוא לא הצליח והודיע על כך לנשיא - שהודיע ליו"ר הכנסת שהתחילה התקופה בת 21 הימים בהם יכול כל ח"כ לאסוף 21 חתימות לקבל את המנדט.כדי למנוע את קיום הבחירות בפורים החליטה הכנסת, עם תום המועד הסופי להטלת הרכבת הממשלה, על חקיקת חוק לפיזור הכנסת שקבע תאריך לבחירות בשבוע לפני פורים.
• אחרי הבחירות לכנסת ה-23 
  כבוד הנשיא הטיל התפקיד להקים ממשלה על ח"כ בני גנץ (היו לו 61 ממליצים - כולל הרשימה המשותפת על כל מרכיביה (!) בעוד שלנתניהו היו 55 ממליצים). המגעים להקמת ממשלת אחדות התקיימו שוב - והפעם הבשילו - נוכח מצב החירום בעקבות התפרצות הקורונה בישראל וקמה ממשלה בישראל - הממשלה ה-35 - הראשונה בתולדות ממשלות ישראל אשר כוננה במודל של ממשלת חילופים על פי חוק (ולא ברוטציה שאותה כבר ראינו). אך קואליציית האחדות לא החזיקה מעמד זמן רב במיוחד. הממשלה קיבלה ב-17 במאי 2020 את אמונה של הכנסת העשרים ושלוש; אך בשל אי העברת תקציב המדינה במועד הנקוב בחוק, לראשונה בתולדות הממשלה והכנסת, התפזרה הכנסת באופן אוטומטי בליל 23 בדצמבר 2020. 

למרות ההאשמות ההדדיות לגבי האחריות לכשלון ממשלת האחדות הזו,  ברור שהאחריות לאי-העברת התקציב מונחת על כתפיו של בנימין נתניהו. הרי הוא האיש - 

• שאמר : "לא נאשר השנה תקציב ל-2021 בשום אופן" 
• שהודיע: "תקציב 2021 יוכן רק בפברואר"
• האיש שמדרדר את ישראל בתהליך האין-תקציב, כפי שתואר בצורה נכוחה על ידי צבי זרחיה מכלכליסט:

" המשמעות היא שינוי קבוע המאפשר לממשלה לפעול תקופה ארוכה בלא תקציב מדינה מאושר.

האבסורד הזה הוא חלק מהמדיניות שאותה מוביל ראש הממשלה בנימין נתניהו החל משנת 2009, כאשר הנהיג את התקציב הדו־שנתי משיקולים פוליטיים. בהסכם הקואליציוני שחתם עם כחול לבן נקבע שתקציב 2020־2021 יוגש לכנסת בתוך 90 ימים מכינון הממשלה, אבל ברגע האחרון נסוג בו." 

האומנם נוכח הרקורד הבעייתי הזה של ח"כ נתניהו יכול מי שתפקידו הציבורי בישראל הוא להטיל התפקיד להרכיב ממשלה לשקול אותו ברצינות כמועמד לתפקיד ? 

הביטוי "אי שפיות" הוא ביטוי קשה. וכמובן שאינני מטיל ספק בשפיותו של נשיא מדינתנו, מר ראובן ריבלין. אבל אני בהחלט מטיל ספק בשפיות שבבחירתו. יתרה מכך - קשה שלא לתהות עד כמה מילא את תפקידו נאמנה, אם נוכח מצב שבו ברור לו שלאף אחד מהמועמדים עליהם קיבל המלצות אין בשלב זה סיכוי ממשי להרכיב ממשלה- הוא לא שקל חלופות אחרות והפעיל שיקול דעת עצמאי כפי שנדרש כל ממלא תפקיד ציבורי אשר על כתפיו הוטלה סמכות שבשיקול דעת. 

משבר המשילות הישראלי נמשך ובחירות חמישיות כבר לא נראות כחזון בלתי-אפשרי. ייתכן שהתפקיד שהוטל על כתפיו של נשיא המדינה - לבחור מועמד שיוכל להרכיב ממשלה - הוא תפקיד שלא ניתן לביצוע בעת הזו. ייתכן שהשיטה הפוליטית הישראלית כפי שהכרנו אותה מאז 1949 איננה יכולה להמשיך ולשרת את מדינתנו. זה הזמן להכרעות קשות. חבל שהנשיא בחר לנקוט בפעולה שכבר ראינו כי איננה מביאה לתוצאה הרצויה: דמוקרטיה שלווה, ממשלה יציבה ומשילות אפקטיבית בישראל. 

יש להטיל את התפקיד להרכיב ממשלה על מי שבאמת יכול לקבוע את זהות ראש-הממשלה הבא

ושוב אני מוצא עצמי כותב פוסט שיישמע מוכר לקוראיי הנאמנים. בעקבות הבחירות לכנסת ה-24, נשיא המדינה שמע היום המלצות בנוגע להטלת התפקיד להרכיב ממשלה. ומההמלצות כפי שפורסמו מסתמן קושי בהקמת ממשלה יציבה, לכידה, שיש לה עתיד פונקציונלי לפניה, מהסוג של ממשלה מושלת - כזו שכל מדינה מתוקנת נזקקת לה. 

לנשיא כזכור, סמכות רחבה מאוד בנושא. סעיף 7 לחוק יסוד: הממשלה העוסק בהטלת התפקיד להרכיב ממשלה קובע: 

"(א) משיש לכונן ממשלה חדשה יטיל נשיא המדינה, לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת, את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך; הנשיא יטיל את התפקיד כאמור בתוך שבעה ימים מיום פרסום תוצאות הבחירות או מיום היווצרות העילה לכינון ממשלה חדשה, ובמקרה של פטירת ראש הממשלה - בתוך 14 ימים מיום הפטירה.

(ב) נתקיימה ההתייעצות לפני שנתכנסה הכנסת החדשה, יתייעץ הנשיא עם נציגי רשימות המועמדים שתיוצגנה בכנסת החדשה.

(ג) סעיף זה לא יחול על כינון ממשלה בעקבות הבעת אי אמון לפי סעיף 28 או בעקבות הגשת בקשה לנשיא המדינה לפי סעיף 29(ב), ויחולו ההוראות המפורטות בסעיפים האמורים."

הסעיף איננו קובע שעל הנשיא להטיל את התפקיד על מי שקיבל את המספר הרב ביותר של ההמלצות. גם לא על ראש הסיעה הגגדולה ביותר. סייג אחד ויחיד מגביל את שיקול דעת הנשיא: הסכמת מקבל התפקיד. 

משתמע מההתייעצות שעל הנשיא להסיק מההמלצות למי יהיה סיכוי לכונן ממשלה חדשה. ואולם, בהקשר הזה לנשיא שיקול דעת רחב מאוד. ובהתחשב בשנתיים שחלפו, ובהתחשב בהתפרקות הממשלה האחרונה ובנסיבות התפרקותה נראה כי יידרש מנשיא המדינה להפעיל כאן שיקול דעת יצירתי, אם ברצונו לתת לעם היושב בציון סיכוי סביר לקבל ממשלה מכהנת שתמלא את ימיה. 

להשקפתי, אין חדש תחת השמש. בעיית המשילות הישראלית עקב הקואליציות הלא-מאוזנות מוכרת וידועה ונדרש לה פתרון יצירתי. 

 כתבתי בשנת 2013:

"תודו שהטלת תפקיד הרכבת הממשלה על ראש הסיעה הקטנה ביותר בבחירות (על פי תוצאות האמת הזמניות), שאול מופז, יכולה לטלטל את כל המערכת הפוליטית החדשה לכדי נכונות לשיתופי-פעולה מרחיקי לכת, ובכלל זה רוטציה בראשות-הממשלה בין ראשי שתי הסיעות הגדולות, ולו רק כדי למנוע את האפשרות של היווצרות גושים חדשים שאת תוצאות-היערכותם מי ישורנו..."

כתבתי בשנת 2016:

"הרי ממילא, כל אדם בר-דעת רואה שאם תוצאות המדגמים יהיו תוצאות האמת, יהיה זה משה כחלון שיכריע את זהות ראש הממשלה הבא. אם זה המצב המעשי, מדוע לא ינסה נשיא המדינה להטיל על כתפיו את תפקיד הקמת הממשלה הבאה? או במילים אחרות - אולי הגיע הזמן לנסות להרכיב קואליציה שאיננה נשענת על אחת הסיעות הגדולות אלא על לשון המאזניים עצמה?"

כתבתי בשנת 2019: 

"נשיא מדינת ישראל יכול לנער את המערכת הפוליטית כולה מהקיפאון הזה בצעד אחד פשוט: לתת ללשון המאזניים הברורה - על פי המדגמים - אביגדור ליברמן, יו"ר ישראל ביתנו - להיות האיש שירכיב את הממשלה הבאה. הנשיא, המנסה לעודד אחדות בעם, בוודאי יזכור דבר אחד העומד לזכותו של ליברמן - הוא הרי הבטיח לכפות ממשלת אחדות."

והנה, בסיבוב הבחירות הזה, הרביעי בשנתיים האחרונות, נוכח שיאו של משבר המשילות המתמשך אליו נקלעה ישראל, זכה  נשיא המדינה לקבל המלצות מגוונות במיוחד. שלושה מועמדים מומלצים - בנימין נתניהו, יאיר לפיד ונפתלי בנט - אבל איש מהם איננו בעל מספר המלצות שיאפשר לו הקמת ממשלה חדשה בקלות רבה. יותר מכך, נתניהו שזכה למספר ההמלצות הגדולה ביותר, הוא גם זה שלגביו הובעה עמדה ברורה ביותר על ידי כמעט חצי-העם - שהצביע למפלגות שהצהירו כי הוא איננו צריך להיות ראש-הממשלה.  

דעתי ידועה באשר לכך שאין להטיל התפקיד להרכיב ממשלה על נאשם בפלילים, מאחר ולא יתכן שהוא יידרש לעמוד בדרישות-סף נורמטיביות נמוכות יותר מאלה שבהן יעמדו אלה שהוא ימנה לתפקידי השרים. כתבתי על כך לא אחת ולא שתיים. ממילא, קשה שלא להתרשם לרעה מהבחירה של ראש הממשלה נתניהו שלא לחוקק חוק-תקציב כששוקלים את הצורך של ישראל בממשלה יציבה ומתפקדת ומבקשים לתהות שוב ברעיון הענקת התפקיד הרם הזה לנאשם בפלילים. 

האם לפיד או בנט יגיעו להסכמות ביניהם ? אולי. אולי לא. אבל כולנו יודעים שהשאלה מי יהיה ראש ממשלה לא תוכרע על ידי אף אחד מהשלושה - ראש הממשלה נתניהו, ח"כ לפיד או ח"כ בנט. היא תוכרע על ידי לשון מאזניים. כשבוחנים את לשון-המאזניים הפוטנציאלית לזכות בתפקיד להרכיב ממשלה, נדרשות לה שתי תכונות מפתח חיוניות להשקפתי: 

• היכולת והנכונות לחולל מהפכה בתפישות הישראליות על קואליציות  (תפישות שהביאונו עד הלום). 
• חיוניות מספרית מובהקת - כלומר, אלה שבלעדיהם לא תיתכן הקמת ממשלה בישראל. 

הפעם, לשם שינוי, אני מבקש להציע שני מועמדים כלשון-מאזניים אפשרית לזכות בהטלת התפקיד על פי שיקול דעתו של הנשיא: 

1. ח"כ מנסור עבאס - רע"מ היא לשון המאזניים הבין-גושית הבולטת. קשה לדעת עד כמה רע"מ תצליח ליצור בריתות, אבל אין ספק שהטלת התפקיד להרכיב ממשלה על ראש הסיעה תהיה מהלך המשקף את כוחה האמיתי. רע"מ - אם תרצה בכך - תוכל להיות ממליכת-המלכים של הבחירות האלה. דבר אחד בטוח - הטלת התפקיד להרכיב ממשלה על מנסור עבאס מובטחת לטלטל את המערכת הפוליטית ולאפשר שיתופי פעולה מרחיקי-לכת. 
2. ח"כ גדעון סער - בהתחשב בכך שנראה שנתניהו לכוד בין הציונות הדתית מחד לבין רע"מ מאידך, כשאין לו אפשרות להקים אפילו ממשלת מיעוט אפילו אם ישכנע את רע"מ לתמוך בו נוכח עמדתה הפוסלת של סיעת הציונות הדתית , הרי שהמסלול האולי-אפשרי-תאורטית הוא ממשלת מיעוט שיקים הגוש המבקש להקים ממשלה ללא בנימין נתניהו בראשה, זה המכונה גוש השינוי. ומאחר וגוש זה נמצא כעת בסוג של משא-ומתן משונה בין נפתלי בנט לבין יאיר לפיד, ובהתחשב בכך שסיעת תקווה חדשה נמנעה מלהמליץ על מועמד זה או אחר, הרי שנראה שהיא היכולה להטות את הכף בתוך גוש השינוי ולהביא להכרעה ברורה, ובעקבותיה - אולי - למו"מ אפקטיבי יותר, שבעקבותיו, מי יודע, אולי נזכה לראות ממשלה קמה. 

ואיך שלא יהיה, אם תחשבו על טובתה של מדינת ישראל תאלצו להודות - החלופות האלה עדיפות על בחירות חמישיות. 

חדשות כזב אינן יכולות לשמש תשתית לביקורת מינהלית על הרשויות המוסמכות

בית המשפט העליון דחה את העתירה בבג"ץ 1755/21 עמותת אנשי האמת, הוד קרובי ומזל סעדון נגד ראש ממשלת ישראל ומשרד הבריאות. 

מה ביקשו העותרים מביהמ"ש ?
לעצור את מבצע החיסון, לבטל את ההסכם שבין מדינת ישראל לבין חברת פייזר, להציע לכל מתחסן כתב הסכמה מדעת שיפרט טיפולים אלטרנטיביים, לבטל את הוראות החוק הנוגעות לבדיקות קורונה למתחסנים וללא-מתחסנים ואלו המחילות הגבלות בכניסה למקומות שונים.

העתירה, כפי שהיה יכול לומר מראש כל סטודנט למשפטים - נדחתה על הסף מטעמים טכניים. נצטט מפסק הדין הקצר של כבוד השופט ניל הנדל: 

'דין העתירה, במתכונתה הנוכחית רבת הזרועות, להידחות על הסף, שכן –

"כפי שהובהר פעמים רבות בפסיקה: 'בית משפט זה לא יידרש, ככלל, לעתירה המאגדת בתוכה עניינים נפרדים אף מקום שבו מועלה נושא בעל אופי דומה', ו'הלכה פסוקה היא כי דינה של עתירה שבה נתקבצו ובאו עותרים שונים ונכרכו בה עניינים נפרדים, להידחות על הסף. כל עניין קובע פרק לעצמו, אי-אפשר ואין הצדקה לדון בַּחֲדָא מַחְתָּא [באריגה אחת; בבלי, ברכות כד, א] בכולם' [...] כאשר העתירה כוללת מספר נושאים נפרדים הרי ש'ההידרשות אל כל אחד מהם עשויה להיות שונה, וכך גם ההכרעה בהם והנמקתה. משכך, קיבוצם יחד תחת אכסניה משותפת לא יוכל לעמוד'" (בג"ץ 5682/20 קוביצקי נ' שר הפנים, פסקה 13 (9.9.2020)).

אין בהתייחסות השלילית לחיסון המופץ כיום במדינת ישראל נגד נגיף הקורונה כדי לשזור את הסעדים המבוקשים לרקמה משפטית אחת. כך, למשל, התשתית העובדתית והמשפטית הנדרשת לבירור הטענות החוזיות כלפי ההסכם בין מדינת ישראל לחברת פייזר שונה לחלוטין מזו הנוגעת לסוגיית ההסכמה מדעת – והאפקטיביות של טיפולים "אלטרנטיביים" כאלה ואחרים אינה משליכה, בהכרח, על זכויות עובדים שבחרו להימנע מחיסון. לא ניתן לצרור סוגיות משפטיות מגוונות אלה בצרורה היחיד של העתירה הנוכחית, ועל כן, דינה להידחות על הסף.' 

אבל לא ההתרשלות שבהגשת עתירה בנושאים כל-כך חשובים וכבדים תוך התעלמות מההיבט הבסיסי הזה היא עניינו של הפוסט הזה. כפי שמלמדת הכותרת, התשתית העובדתית עליה נשענה העתירה נסקרת בזריזות בפיסקת הסיום של פסק הדין, בה הסביר כבוד השופט כי העתירה נדחית מבלי להידרש  - 

"לתהיות לגבי טיב התשתית העובדתית שמציבה העתירה – המבוססת על מסמך המיוחס ל"וירולוג ישראלי בכיר", שבחר לחסות בצלה הנעים של האנונימיות (פסקאות 11-12); על הנחה בדבר קיומה של תרופת פלא זולה וזמינה בדמות "שטיפת הפה ומערות האף עם מי מלח או מיץ לימון" (פסקה 30); על טבלת נתוני תמותה שמשמעותה ומקורה לא הובהרו (פסקה 41); ובעיקר, על התעקשות לתאר את מירוץ החיסונים הגלובלי כ"ניסוי" מפוקפק, תוך התכחשות מסוכנת לנזקי נגיף הקורונה (פסקה 56). כמובן, זכותם של העותרים להחזיק בהשקפות מסוג זה, אך חדשות כזב אינן יכולות לשמש תשתית לביקורת מינהלית על הרשויות המוסמכות."

אז אפשר לשמוח על כך שיש לנו הצהרה חד-משמעית על כך ש-"חדשות כזב אינן יכולות לשמש תשתית לביקורת מינהלית על הרשויות המוסמכות". 

בצד זאת, קשה שלא להצטער על כך שביהמ"ש מצא לנכון להתייחס לעתירה הנשענת על תשתית עובדתית של חדשות-כזב ככזו שראוי להימנע מלפסוק בה הוצאות. 

גישת האיסורים לא עובדת

ישראל כבר יותר משנה לתוך הקורונה. בשלב זה כבר ברור שבישראל איסורים על נורמות מקובלות לא מתקבלים היטב על ידי חלקים מהאוכלוסייה. 

ראו מסיבות רחוב בתל אביב. ראו טישים בירושלים. זה כנראה האתוס הישראלי שאימץ את המסורת היהודית - 'ככל שיענו אותנו כך נפרוץ'. יהודים וערבים כאחד מדגימים שבישראל אי אפשר לשנות התנהגות נורמטיבית על ידי כללים שעיקרם איסורים.

אם הבנו שהגישה לא עובדת, מה נעשה? 

נחמיר קנסות? 

נגביר את האכיפה ? 

והרי אנחנו יודעים שהאכיפה לא באמת עובדת. אולי בגלל שהשוטרים בתוך עמם יושבים ומזדהים עם התגובה הישראלית. 

אולי בגלל סיבות אחרות. אבל כשמשהו לא עובד -  להמשיך לנסותו שוב ושוב זה לא מועיל במיוחד, נכון ?

מה אני מציע ? לעבור מגישה אוסרת על גישה שתנחה, שתעזור, שתאפשר קיום אירועים בדרך הבטוחה ביותר. 

במקום מניעה - הקצאה זמנית של מבני ציבור (שגם כך השימוש בהם לא תמיד מתאפשר בגלל מגבלות הקורונה). שימוש נבון במרחבים הציבוריים - חצרות של בית הספר, תיאטראות, מגרשי ספורט וכדומה - יכול לאפשר עריכת אירועים בצד בטיחות לא רעה בפני המגיפה. 

בשלב אליו הגענו, חוסר האמון בין הממשלה לבין הציבור כפי שהוא מתבטא, למשל בפרסומים אודות הכניסה לישראל, 

מבשרים שהמורשת של תקופת הקורונה עלולה להיות הרסנית.

אני לא מדבר על החשש מ- 1984 כי אני חושב שדבר אחד טוב שאפשר לקחת מההתנהלות הציבורית הזו הוא שהציבור הישראלי מפגין חסינות מרשימה לאיסורים על נורמות מקובלות. אם זה נכון - אז לא ההפנמה של נורמות רודניות היא הבעיה שלנו.   

אז מה הבעיה שמטרידה אותי? כשאנחנו מביטים אחורה על ההיסטוריה אנחנו יודעים שהיו קמפיינים שלא הצליחו במטרתם אבל  חיזקו את הפשיעה ויצרו סלידה מתרבות שלטון החוק.  אנחנו צריכים לשים לב שזה לא יקרה לנו כאן. 

האתגר הוא  פשוט - למצוא את הדרך באמצעותה הממשלה תפסיק להיות הגורם שמפריע לציבור לחיות בצל הקורונה ותתחיל להיות הגורם שעוזר לציבור לחיות חיים רגילים ככל האפשר בצל הקורונה.