יום רביעי, 6 בינואר 2016

פוסט 1 מ-3 לעניין משפט זדורוב: העובדות על פי הפרקליטות

דוברות הפרקליטות של מדינת ישראל הפיצה מסמך בעניין ע"פ 7939/10 זדורוב נ' מדינת ישראל כותרתו "זדורוב - העובדות" .

מי שקורא את המסמך אמור להשתכנע שאין ספקות סבירים בנוגע להיותו של רומן זדורוב האדם שרצח את תאיר ראדה ז"ל.

אבל מי שיודע שבמדינה שומרת-חוק פסקי-דין אמורים לדבר בעד עצמם, מבין שמישהו בפרקליטות סבור שפסק-הדין איננו מדבר באופן מספיק ברור.

לכשעצמי, גם לאחר מספר עיונים בפסק הדין בעליון, נותרתי מהורהר ולא-מסופק בשאלת ההרשעה.
שני נרטיבים נפרשו בפסק-הדין, שניהם משכנעים למדי, אף אחד מהם לא היה משכנע מאוד.
ההזדמנות לעשות השוואה בין דעת המיעוט המזכה בביהמ"ש העליון (כבוד השופט יורם דנציגר) לבין הטענות המובאות במסמך האמור מטעם המאשימה, נראתה לי כהזדמנות-פז לנסות ולברר לעצמי עד כמה הנרטיב המרשיע הוא איכותי.

אז ישבתי ועיינתי לי בחלק-המסמך שנשא את הכותרת - "חלק מהראיות העיקריות ששכנעו את כל שופטי המחוזי ואת רוב שופטי העליון שזדורוב אשם", וניסיתי לברר לעצמי עד כמה משכנעות הן הראיות האלה. הטענות במסמך בBOLD והבירור מובא אחריהן.

1. "זדורוב התוודה על הרצח בפני מדובב בתא המעצר באופן מפורט ועקבי שיורד לפרטים. צפייה בצילום (הלא ערוך) של ההתוודות מלמד על אמינותה. זדורוב לא נתן את אמונו בפני מדובב נוסף שהוכנס לתאו"
הבעיה עם הצגת ההודאה של זדורוב כאמינה ליוותה אותי מראשית קריאתו של פסק הדין. הבעיה היא שמדובר בהודאה אשר נעשתה רק אחרי ימי-חקירה ארוכים ומתישים, שלאחריהם 'נהנה' החשוד משיחות ארוכות עם מדובב מטעם המשטרה.

אין ספק שההתוודות עצמה אכן נראית מרשיעה, אבל לא צפינו בצילום הלא-ערוך של כל אותן חקירות ושיחות. גרוע מזה, באלה שאפשר היה לצפות, קל היה לקבל רושם שלא תמיד היה ברור מה באמת קורה שם.

גרוע אפילו מזה, ההודאה לא ניתנה בנקל. לאחר רצף ימי-חקירה הובהל זדורוב לבי"ח לבדיקה פסיכיאטרית מחשש שיפגע בעצמו (פסקאות 109-110).

ההודאה באה רק אחרי אמצעים חקירתיים שביהמ"ש אומנם התיר, אבל בעיניי נראו ועדיין נראים כפסולים וכעלולים להוביל אדם חף מפשע להודאת-שווא.
כך למשל -
  • באחת החקירות לפני הוידוי,  הוטעה זדורוב "לחשוב כי תוצאות בדיקת הפוליגרף מעידות על כך ששיקר בתשובה לשאלה אם רצח את המנוחה" (פסקה 10 לדברי השופט דנציגר).
  • לפני הוידוי,  אמר המדובב לזדורוב: "תראה, הרצח הזה היה יכול לקרות... ויכול להיות שאתה לא זוכר את זה". (פסקה 97 לדברי השופט דנציגר).
  • עוד לפני הוידוי, נאמר לזדורוב "מפי החוקרים כי נמצא דם של המנוחה על כליו ויתכן שגם על בגדיו."
  • כלומר, האיש "שתלה את מבטחו בתוצאות הבדיקות הביולוגיות, הוטעה לחשוב כי תוצאותיהן דווקא מפלילות אותו." (פסקה 51 לדברי השופט דנציגר).
ביהמ"ש סבר שכל הדברים האלה אינם מצדיקים הטלת ספק בהודאה.

אבל אני מוטרד מאוד מכל האמור לעיל.
אני אפילו מוטרד עוד יותר מכך מכך שבנקודה מסויימת זדורוב חזר בו מהודאתו ודבק שוב בטענת-חפותו, אותה טענה בה החזיק במהלך ימי-החקירה הראשונים. 

כאילו כל זה לא היה מספיק, אי אפשר לתאר את ההתוודות של זדורוב כמשהו עקבי. הוא שינה את גרסתו בשלוש סוגיות מרכזיות:
  • לגבי תנוחת המנוחה לאחר הרצח. זדורוב "מסר גרסה מתפתחת ביחס לתנוחת המנוחה לאחר הרצח, כאשר בתחילה מיקם אותה בתוך התא השני על האסלה, בצד ימין מקדימה. בהמשך, לאחר שנאמר לו 'שלא יהיה לנו אחר כך ששיקרת פה ושם..' הוא נשאל שוב 'לאיזה צד היא נופלת' ונאמר לו 'תחשוב תחשוב', או-אז מיקם אותה בצד 'הנכון' – צד שמאל, בין האסלה לבין הקיר. (פסקה 174 לדברי השופט דנציגר)
  • לגבי דרך היציאה מתא השירותים. הוא "מסר בהודאה הראשונה כי יצא בהליכה ונעל את התא מבחוץ ואילו בשחזור טען כי נעל את התא מבפנים ויצא בקפיצה מעל הדלת." לאחר ההודאה ובטרם יצא לשחזור, אמר "כי יתכן שעלה על האסלה כדי לצאת מהתא אך לא זכר זאת בדיוק" (תיעוד במזכר ולא בוידאו). על כך אמר השופט דנציגר "אין ספק כי בעניינים אלו מסר המערער גרסאות שונות ומתפתחות. הדבר עשוי לגרוע מאמינות ההודאות, במיוחד בכל הקשור לדרך היציאה מהתא – פרט שקשה לקבל כי הרוצח לא יזכור."
  • ולגבי המניע לרצח. זדורוב מסר שלושה מניעים שונים כביכול להתפרצותו על המנוחה: למדובב אמר "כי היא ביקשה ממנו סיגריה והוא סירב ולכן קיללה אותו; בהודאות הראשונה ובשחזור טען כי היא קיללה אותו; ובחקירה מיום 21.12.2006 מסר כי המנוחה דמתה לאחת הילדות שתקפו אותו בילדותו ולפיכך ביקש לנקום בה. שאלת המניע לא התבהרה עד תום ולא הוכרעה חד משמעית". (פסקה 144 לדברי השופט דנציגר )
וכאילו כל זה לא היה מספיק, יש בהודאותיו של זדורוב אי-התאמה למציאות. ככל שהתוודות יורדת לפרטים, אפשר לצפות לאי-התאמות. אבל באיזו עוצמה של אי-התאמה?
השופט דנציגר, לאחר דיונו בשאלת האפשרות של הודאת-שווא (פסקאות 126-147), בחן היטב את ההתאמה בין ההודאות לממצאים האובייקטיביים ובסיכומו (פסקה 346) הסביר כי אינו יכול להתעלם מכך "שלצד הראיות המפלילות עולה מחומר הראיות שורה של ראיות 'מזכות', שחובה עלי לתת דעתי עליהן. גם הן בעלות עוצמה ומעוררות תמיהות ושאלות שאינן נותנות מנוח. כך הם הפרטים שלא מצאו מקומם בהודאותיו של המערער":
  • החתך העמוק והייחודי בשורש כף ידה של המנוחה;
  • העובדה שזדורוב מסר בעקביות כי חתך את מותנה של המנוחה, דבר שלא נמצאה לו כל אחיזה במציאות;
  • העובדה שבסנטרה של המנוחה נמצא חתך שנגרם על ידי סכין משוננת, נתון שאינו מתיישב עם ההודאות;

2. "זדורוב גם הודה ברצח בפני חוקרי המשטרה."
אכן, לאחר 6 ימי חקירה, בלילה שבין ה-18/12/2006 ל-19/12/2006 רומן זדורוב התוודה ברצח בפני מדובב משטרתי וביום שלאחר מכן התוודה בפני החוקרים.
אחת הנקודות המטרידות ביותר לגבי ההתוודות הזו היא המהירות בה זדורוב חזר בו. עוד בטרם יצא זדורוב לשחזור "חזר בו מהודאתו. הדבר התרחש כאשר המערער המתין בחדר החקירות ליציאה לשחזור ולכן קטע זה לא צולם בוידאו, אך תועד במזכרים" (פסקה 115 לדברי השופט דנציגר). לאחר שיחה עם החוקרים (שכאמור, לא תועדה בוידאו אלא רק במזכרים) התרצה והסכים לצאת לשחזור.

יום לאחר מכן, ב-20.12.2006 נפגש זדורוב עם עורך דין חדש שנשכר לייצגו ועוד באותו היום אמר לאחד החוקרים שהביא אוכל לתאו, כי החליט להכחיש את המיוחס לו בהנחיית עורך דינו.
בדיון שלמחרת בביהמ"ש הודיע עורך-דינו (עו"ד שפיגל) כי זדורוב חוזר בו מהודאתו במעשה וכי ההודאה היא תולדה של לחץ נפשי בחקירה (פסקה 119 לדברי השופט דנציגר).
בחקירות שלאחר מכן זדורוב "נע בין הודאה להכחשה", ניסה לדלות מחוקריו מידע, "להבין מהם הפרטים החסרים להם והציע להם את הודאתו בתמורה לפגישה עם אשתו ובנו או למשפט בדלתיים סגורות. כמו כן, אמר כי אינו יודע כיצד לעזור לחוקרים כדי שהודאתו תיראה כהודאה 'מכל הלב' "(פסקה 120).
החל מיום 22.12.2006 ואילך הכחיש זדורוב בנחישות את מעורבותו ברצח. בחקירה באותו יום הודיע "כי אין בכוונתו לדבר וכי אינו יודע מי הרג את הילדה." (פסקה 121).

כלומר, היתה הודאה בפני חוקרי המשטרה, אבל היתה התעקשות חוזרת לחזור מההודאה הזו. מה מטריד אותי? שכבר היו אחרים, לפני זדורוב, שהודו ברצח שלא ביצעו. 
זוכרים את טארק נוג'ידאת ? את עמוס ברנס ז"ל? המכנה המשותף לאותם מקרים: הודאה במהלך חקירה אינטנסיבית, וחזרה מהודאה לאחר מכן, כשהחזרה מההודאה היא עקבית ועיקשת.
ככה גם נראית החזרה מההודאה של זדורוב.
הייתכן שמדובר בהודאת שווא ? 

3.  "זדורוב שיחזר את הרצח בצורה אותנטית מאוד."
קשה ליישב את הטענה הזו עם המידע שנמסר בפסק-הדין, ועם המידע שעלה מתחקירים כאלה ואחרים.
בשחזור נפלו הבעיות הבאות:
במהלך השחזור, בדרך אל תא-השירותים בו בוצע הרצח כאשר "הגיעו לראש המדרגות, כאשר זירת הרצח נמצאת משמאלו, ביקש המערער מהשוטרת לפנות ימינה (לכיוון הקומה העליונה). בשלב זה עיכבו אותו השוטרים על מנת להסיר את אזיקיו. בזמן שעוכב, הביט המערער על דלת חדר השירותים 'הנכונה' ורק אז הצביע עליה כעל זירת הרצח" (פסקה 116 וכן פסקאות 234-237). קשה להאמין, אבל כשרואים את זה בוידאו קשה להחמיץ את זה:

וזו לא הבעיה היחידה שנפלה בשחזור. במהלך השחזור, זדורוב התלבט "אם נעל את התא מבחוץ או מבפנים, אמר שאינו זוכר במדויק אך לבסוף מסר כי נעל את דלת התא מבפנים וקפץ החוצה. עם זאת, בשום שלב לא תיאר או הדגים ניסיון לנעול את הדלת מבחוץ ולא ציין את היעדר האפשרות לעשות כן. במענה לשאלות הבהרה בתום השחזור, מסר המערער כי רק בזירה נזכר שנעל את התא מבפנים, אך הוא אינו יכול להגיד זאת במדויק. גם במועד זה לא ציין כי לא ניתן לנעול את התא מבחוץ." (פסקה 156 לדברי השופט דנציגר). 

בעיה נוספת בשחזור - קביעת הפתולוג היתה ש"החתכים בסנטר, בצוואר ובחלק העליון של בית החזה יכולים היו להיגרם בו-זמנית מלפחות שתי תנועות סכין. שני פצעי החתך בצוואר נגרמו כתוצאה מ'שתי תנועות של הסכין' "(פסקה 206). 
אבל זדורוב לא הדגים "שתי הנפות סכין או פגיעה כפולה בצווארה של המנוחה. הדגמתו נעשתה על צד ימין של צוואר השוטרת". אף אחד מהשופטים, משום מה, לא ראו לייחס לכך משמעות רבה. זאת למרות שזדורוב הדגים במהלך השחזור "שלוש פעמים את שיסוף גרונה של המנוחה – בתוך תא השירותים [ת/27, עמ' 6; זמן 16:22), מחוץ לתא [זמן 19:55] ולאחר מכן בתוך התא, לאחר שהוסרו אזיקיו [21:20]. בכל הפעמים הדגים המערער כי תחילה חתך את גרונה של המנוחה (בצד ימין) ואגב כך הרימה את ידה הימנית והסכין פגעה בידה הימנית ובחזה."

ובעיה אחרונה שמטרידה אותי - זדורוב מסר "כי לאחר שהמנוחה נפגעה בגרון והחלה 'להתקפל', חתך אותה גם באזור המותן הימני [ת/27, עמ' 8]." הטענה אינה מתיישבת עם ממצאי הנתיחה. תאיר ראדה ז"ל לא נחתכה באיזור  מותן הימני. האומנם "פרט שמעיד על אי-התאמה ברורה" (פסקה  245 לדברי השופט דנציגר) יכול להחשב לאותנטי מאוד ?

4. "זדורוב נכשל בבדיקת פוליגרף ונמצא דובר שקר בשאלה אם היה מעורב ברצח."
בהתחשב בשאלת האמינות של מכשיר הפוליגרף, עצם הבחירה בו כדרך לשכנע באשמתו של מישהו נראית לי כאמצעי בעייתי-משהו. אבל הבעייתיות הזו זועקת לשמיים, בהתחשב בתוכן בדיקת הפוליגרף של זדורוב.על פי רביב דרוקר, זדורוב נשאל שתי שאלות:
 א. האם רצחת את תאיר ראדה? 
ב. האם היית מעורב ברצח?

בשאלה הראשונה התקבלה התשובה - אין מימצא. על כך כותב דרוקר "אין מימצא, זה לא אמת ולא שקר, זה כאילו השאלה לא נשאלה."
בשאלה השנייה הוא נמצא דובר שקר.
מה אפשר לומר על בדיקה שמוציאה תוצאות כאלה ? אולי שזדורוב היה מעורב ברצח של מישהו אבל כנראה לא בזה של תאיר ראדה. הרי זו אותה בדיקה. דווקא בשאלה החשובה מהשתיים התוצאה היא שאין מימצא? 
ובאשר לספק שמעלה השאלה השניה - איך אפשר להתייחס אליה בלי לקחת בחשבון את התעניינותו של רומן זדורוב בסרטי סנאף ? אמת, זה לא מוציא אותו כאדם עם תחומי-עניין סימפטיים במיוחד. זה בוודאי מסייע לחשוד בו, חשד מוצדק. אבל זה לא מעלה ולא מוריד לעניין הוכחת אשמתו
ההיזקקות הזו לפוליגרף מעידה על חולשה אצל מי שהעלה את הטיעון. אתה לא נתלה בטכנולוגיות האלה אם אתה משוכנע בראיות שיש לך. ואם אתה לא משוכנע בראיות שיש לך, ובכל זאת מתעקש להרשיע, אתה מעקם את השיטה. היא נשענת על חזקת החפות ועל הצורך להוכיח מעבר לספק סביר. אין לך ספק סביר ? אז למה אתה מדבר איתי על פוליגרף? 

5." זדורוב הכיר הרבה מאוד פרטים אודות זירת הרצח, שמי שאינו הרוצח לא יכול היה לדעת אותם ("פרטים מוכמנים"), והסתבך בשקרים כשניסה להסביר מניין ידע אותם." 

הבעיה העיקרית עם מה שנקרא 'פרטים מוכמנים' בחקירה ממושכת היא השאלה האם הם באמת מוכמנים. אפילו אצל החוקרים הזהירים ביותר קיימת אפשרות שהפרטים הועברו לידיעת החשוד על ידי החוקרים באמצעות שאלות מדריכות. בחקירה שיש בה מדובב(ים) המתקשרים עם החשוד, הסיכון הזה גבוה יותר. במיוחד כשמדובר במדובבים שמקבלים שכר על פי הצלחה.
האם אנחנו יודעים על הדרכה שכזו בחקירות של זדורוב?
למרבה הצער, כן. ביהמ"ש המחוזי בפסק-דינו תיאר שני מקרים בהם זדורוב תודרך בפרטים מוכמנים על ידי החוקרים, המוזכרים בפסק-הדין של ביהמ"ש העליון: 
  • בית המשפט המחוזי קבע כי לנוכח שאלתו המצוטטת לעיל של אזולאי אם פגע במנוחה בחזה, אין לראות בידיעתו של המערער על קיום פגיעה בחזה משום פרט מוכמן. (פסקה 217) 
  • בית המשפט המחוזי קבע שאחד החוקרים שאל אותו, עוד לפני שהודה, אם "חתך" אותה (השתמש במילה "וחתכת"). (פסקה 205 לדברי השופט דנציגר והשווה לפסקה 70 לדברי השופט עמית
אבל אפשר לקוות שיש כאן פרטים לגביהם אפשר יהיה להרגיש ביטחון שרק הרוצח יכול לדעת אותם, ושאין סיכון כי הם הועברו לידיעת זדורוב בחקירות או בשיחות. הבה נעיין בפרטים המוכמנים שהרשימו את הפרקליטות: 

א. "בבית הספר חדרי שירותים רבים ובאזור השירותים בו נרצחה תאיר היו 4 תאים, וזדורוב ידע לומר באיזה תא בדיוק היא נרצחה;"
אוי. דווקא עם הפרט הזה להתחיל? זוכרים את סעיף 3 למעלה? את הסרט? האומנם אפשר לומר בכנות שזדורוב ידע באיזה תא בדיוק תאיר ראדה ז"ל נרצחה נוכח תפקודו בשחזור? אומרים שאין טוב ממראה עיניים. לטעמי, הספק הסביר העולה מהסצינה הזו, זועק לשמיים. זה סוג של ספק שצריך להיענות בצורה חזקה מאוד בראיות אחרות.

ב. "הוא ידע לומר שאי אפשר לנעול מבחוץ את תא השירותים הספציפי הזה, כי המנעול היה שבור;"
בשלב הזה אני כבר מתחיל להרגיש מעט לא נעים כלפי מי שיצר את המסמך וכלפי מי שבוחר לשתף אותו עם העולם. אולי זה נכון שזדורוב ידע לומר את זה, אבל הוא לא ידע לומר את זה על ההתחלה. בהודאה הראשונה זדורוב דווקא מסר גרסה "שלפיה נעל אחריו את דלת תא השירותים השני מבחוץ"... (פסקאות 151-157 לדברי השופט דנציגר)
אם יש לנו גירסא מתגלגלת, יש לנו חשד שמישהו תיקן את זדורוב והעשיר את ידיעותיו לגבי הפער בין גרסתו לבין המציאות.

ג. "למרות שלטענתו היה בבית בזמן הרצח ולא שמע חדשות, זדורוב ידע לספר לאשתו כבר בערב הרצח שנמצאה ילדה מתה באסלה בשירותים;"
זו היתה יכולה להיות נקודה משכנעת, לולא הדיון הממצה והמשכנע של כבוד השופט דנציגר בעניין (פסקאות 176-186 לדבריו): "אני מוצא קושי בקביעתו הנחרצת של בית המשפט המחוזי, לפיה ג'נאח לא אמר את הדברים למערער בשיחה ביניהם בערב של אותו היום בו בוצע הרצח... אטעים כי איני מטיל ספק במהימנותו של ג'נאח, אלא שלגישתי לא ניתן לשלול כי זיכרונו מתעתע בו...  קיומם של אי-התאמות וחוסר דיוק בגרסתו של ג'נאח מגביר את החשש כי זיכרונו אינו אמין במידה המצדיקה הסתמכות נחרצת עליו. הדבר אינו מעיד על פגם באמינותו, אך הוא מחזק את החשש מפני אי-דיוקים בגרסתו. ג'נאח מסר בהודעתו כי השיחה עם המערער נערכה בשעה 20:30-20:00, בעוד שבפועל, על פי פלטי השיחות, היא התקיימה כשעה לאחר מכן (בשעה 21:23). לטעות זו עשויה להיות משמעות רבה, שכן יש להניח כי ככל שחלף הזמן, התוודע ג'נאח לעוד ועוד פרטים בנוגע לרצח. זאת ועוד, ג'נאח מסר בהודעתו כי אשתו סיפרה לו על מציאת המנוחה בשעה 19:30-19:00, כשהיו שניהם בבית. אולם, בעדותו הוא מסר כי אשתו מסרה לו את המידע בשיחת טלפון בשעה 20:00 [עמ' 302 לפרוטוקול]. יתר על כן, ג'נאח מסר בהודעתו כי הוא התקשר למערער במטרה להודיע לו כי אין צורך שיבוא לעבוד אצלו למחרת בעקבות מה שאירע [ת/211], בעוד שבעדותו מסר כי מטרת השיחה הייתה דווקא לבקש מהמערער שיבוא לעבוד אצלו למחרת [עמ' 302 לפרוטוקול]. אי-התאמות אלה אינן בעלות משקל ניכר בהכרח. הן עשויות לנבוע מבלבול או מחוסר תשומת לב. ברם, קיומן מדגים את הקושי שבייחוס משקל מכריע לעמדת ג'נאח כי בעת השיחה עם המערער, לא ידע את מקום מציאת הגופה וכן טענתו כי לא מסר למערער פרט זה."

ד. "למרות השמועות שתאיר נדקרה מספר פעמים, זדורוב ידע לומר שגרונה שוסף ושלא נדקרה."
זה רק הולך ונהיה יותר גרוע. כבוד השופט עמית שהיה משוכנע בכך שהידיעה הזו מרשיעה את זדורוב, הביא את הדיאלוג הבא בפסקה 70 לדבריו:
"החוקר: ...יכול להיות היא עומדת ככה ואתה עושה ככה מאחורה? [מדגים שיסוף של הגרון שלו מאחורנית – י"ע]. תסתכל, תעמוד, איך? ככה דוקר לה בחזה [מדגים דקירה בחזה – י"ע], מה אתה עושה?"
כשאני יודע שהחשוד נשאל עוד לפני שהודה אם חתך; כשאני יודע שנוהל איתו הדיאלוג הזה במהלך הודאתו, קשה לי מאוד להתייחס ברצינות לטוענים שהוא ידע - ידיעה עצמאית - שגרונה שוסף. הרושם שלי הוא שיש סיכוי סביר בהחלט לכך שהחוקרים הביאו לידיעתו את המידע הזה, שלא במתכוון.

ה. "הוא תיאר כיצד טיפס על האסלה כדי לצאת מהתא, עוד לפני שהחוקרים ידעו שהרוצח דרך על תאיר ז"ל, שישבה על האסלה, בעת שנחלץ מהתא;"
האם זה לא ייגמר? זה ממש נראה כאילו מי שהרכיב את הרשימה הזו בחר להסתמך דווקא על כל הנקודות הבעייתיות. הרי -
"במהלך השחזור בתא השירותים, מסר המערער כי יצא וסגר את הדלת 'אולי מבחוץ', ומיד אמר שכנראה סגר ונעל אותה מבפנים [שם, עמ' 6]. בהמשך שוב אמר המערער 'לדעתי סגרתי מבפנים, אולי מבחוץ, אני לא זוכר בדיוק' אך לבסוף, לאחר שהות קצרה של מחשבה, הסביר כי יצא 'מלמעלה' – עלה על האסלה וקפץ מעל הדלת בעזרת הידיים, שהניח על דפנות התא, אל מחוץ לתא ולאחר מכן ניגב עם חולצתו את סף הדלת." (פסקה 116 לדברי השופט דנציגר). 
איך אפשר להסביר גירסא מתפתחת שכזו ? איך אפשר להסביר שכחה כזו של נתיב ההימלטות ? 

אגב, הדיון בטביעת הנעל על גופתה של המנוחה, הראיה שהיתה כוכבת בדיון במחוזי, לא היה התנגשות-הטיטאנים שאפשר היה אולי לצפות לה בהיותהראיה מרשיעה רבת-משקל. נראה כי בנושא חשיבות טביעת הרגל הלכאורית נוצר קונצנזוס בין השופטים דנציגר (פסקאות 324-342), עמית (32-55) וזילברטל (פסקה 7) שלא כדאי להשעין את ההרשעה עליה. אולי הם לא מסכימיםלגבי שאלת מעמדה של מומחיות זיהוי טביעות הנעליים (בהקשר הזה נדמה לי שדנציגר וזילברטל שותפים לעמדה אל מול עמית)  אבל נראה שכולם מקבלים את המשמעות של ההלכה שנקבעה בע"פ 1620/10 מצגורה נ' מדינת ישראל (זו שהטילה ספק עמוק בנפקות הקביעה המומחית בנוגע לזיהוי ודאי של טביעות הנעליים) בנוגע למשקל הראיה הזו, בדיון הזה. אפילו כבוד השופט עמית, אחרי דיון מעניין (ומעט מטריד) על הדומה והשונה בין מדע ומומחיות  קבע כי "טביעת הנעל, כשלעצמה ובבדידותה, מהווה לכאורה ראיה מכרעת בערעור זה. לכן, אני מבין את זהירות היתר בה נקט חברי בעניין זה, כפי שנכתב על ידו במפורש בפסק דינו. אף אני סבור כי יש לבחון ראיה זו בזהירות יתרה, וכי אין ליתן לה משקל מכריע. ... כמשנה זהירות, אני נכון לראות את טביעות הנעליים כראיה נסיבתית בעלת משקל בינוני." (פסקה 49 לדבריו). קשה שלא לחשוד בהשלכות של צלו של הדיון הנוסף האפשרי על הבחירה השיפוטית הזו של דעת הרוב.

ו. "הוא ידע את הכיוון בו עמדה תאיר בעת שנרצחה;"
האם סוף סוף מדובר בפרט שבאמת ראוי לתיאור "פרט מוכמן"? כבוד השופט דנציגר משוכנע שכן. (פסקאות 158-166 לדברי השופט דנציגר). אני פחות. דנציגר קבע כי לעניין התנוחה של הקורבן בזמן הרצח "חשוב לציין כי בשלב זה טרם נמסרה לידי החוקרים חוות דעתו של עוזיאל, מיום 25.12.2006." ומכאן נובע שהם לא ידעו מה מלמדים הממצאים הפורנזיים על הכיוון. עם כל הכבוד לזמן מסירתה של חוות-הדעת הפורמלית, כאשר צוותים עובדים ביחד, מידעים עוברים הרבה לפני המסמכים הפורמליים. בהחלט ייתכן שהמידע היה ברשות החוקרים בזמן השחזור. האם הם השתמשו בו בכוונה או בלי מודעות באופן שכיוון את זדורוב בהודאתו? קשה לדעת. אבל הרושם מהוידאו לא טוב במיוחד:

ז. "הוא ידע לומר שתאיר לא הותקפה מינית, והתעקש לא להודות בכך לכל אורך חקירותיו;"
פסקה 203 לדברי השופט דנציגר מאירה את הפרט המוכמן הזה באור מטריד במיוחד:
'ניכר מהחקירות ומהשיחות עם המדובבים כי המערער היה טרוד בשאלה אם המנוחה נאנסה ואם החוקרים מתכוונים לייחס לו גם עבירה של אונס. ... בשיחה מיום 15.12.2006 אמר המערער כי בעקבות החקירה האחרונה "אני הבנתי שהילדה באמת נאנסה... כי הוא [החוקר – י.ד] אמר איך אני עשיתי סקס" [ת/401 (מ"ט 165/06(9)), עמ' 9]. בהמשך אותו היום אמר המערער למדובב כי הוא חושב שהמנוחה נאנסה, מאחר ש"הפסיכולוג אמר לי, איך אתה בתחום המין? .... ותראה, למשל... סקס עם ילדות... היום החוקר הזה, שיט... ישראלי אחד אומר, אתה אנסת אותה? ... הדיבורים האלה הם לא סתם ככה. זאת אומרת שהרצח היה עם אונס..." ....לאורך חקירותיו, אף כאשר שקל להודות ברצח כדי לזכות בהקלה בעונש ודן באפשרות זו עם החוקרים ועם המדובבים, טען המערער בתוקף כי הוא לא אנס את המנוחה והדגיש כי אין בכוונתו להודות בעבירת של אונס. כך, למשל, בשיחה עם ארתור מיום 14.12.2006 אמר: "רצח, זה סוף העולם ש[מ]אלה, זה תיק קשה. אבל רק לא אונס, את זה לא צריך להוסיף לי. פה אני מוותר, חבר'ה. אתם רוצים את דגימת הזרע שלי, היה, תיקחו מה שאתם רוצים. אבל אני לא אנסתי. לא צריך להוסיף לי אונס (לא נשמע). סוף העולם שמאלה, אני אקח על עצמי את הרצח, אני אקח על עצמי רצח של מישהו אחר, אני אקח. אני שיט, אחרי זה אני אצא... הלוואי שיקרה ככה, אני בעצמי אמצא את הבן זונה הזה. אבל אונס זה לא הסעיף שאני הייתי רוצה להגיע בגללו לבית סוהר. ובשביל מה אני צריך את האונס הזה? שיט, יש לי אישה צעירה בבית..." .... בהמשך היום אמר המערער את הדברים הבאים:
"לכו אתם לאלף עזאזל כבר, אני אקח על עצמי את הרצח, אבל אונס אל תנסו לתפור לי את התיק הזה. רצח שזה יהיה כבר... אבל רק לא אונס" [ת/401, מ"ט 165/06(6), עמ' 19]. וביום 18.12.2006 אמר המערער לארתור:"יכול להיות שאני באמת הרגתי את הילדה. אין שם שום אונס ולא שום דבר כזה, אבל להרוג אני הייתי יכול" [ת/7, מ"ט 165/06 (25), עמ' 89].....אף במהלך הודאותיו המשיך המערער להביע חשש שמא יואשם גם באונס. בחקירה מיום 21.12.2006 שאל המערער את החוקרים אם "הילדה באמת נאנסה?", המשיך והתעקש לדעת את האמת בעניין זה [נ/70, עמ' 145-144]. לאחר שנענה, אמר: "תודה לאל שהילדה לא נאנסה" [נ/70, עמ' 148]. ' 
דווקא הקו הזה, של אי-הודאה המשמשת כנגד הנאשם, נראה לי כמהלך מאוד מפוקפק, במיוחד נוכח ההתבטאויות של זדורוב בנוגע לאונס לאורך החקירה. ההתבטאויות הנלוות לגבי 'לקיחת התיק' מטרידות לא פחות.

לסיכום הסעיף הזה, של הפרטים המוכמנים, קשה שלא להיוותר מתוסכל. עם כזה מצב לגבי הפרטים המוכמנים אפשר לטעון שהוסר הספק הסביר?

6. "אחרי הרצח זדורוב התנהג בצורה שמלמדת על אשמתו: הוא נצפה מתנועע באופן שמעיד שהוא נסער; הוא זורק את הלהב של הסכין היפנית מייד אחרי הרצח וכעבור יממה נפטר גם מהמכנסיים שלו; הוא כיבס בעצמו את החולצה למרות שבדרך כלל אבא של אשתו כיבס עבורו; על אף שהוא שיפוצניק ונעליו היו מרופטות ומוכתמות, דווקא הסוליות שלהן היו נקיות בצורה שמעוררת חשד שטופלו בחומר ניקוי, ועוד."
אין ספק כי ראיות נסיבתיות מפלילות, עצמאיות, יכולות לספק תמיכה בהודאה.
אבל - 

  • לגבי התנועה הנסערת, העידה הפסיכולוגית רות נשרי, "כי בסמוך לשעה 14:15 הבחינה בגנן בפינת הקפה, ושמה לב כי הוא מתנהג בדרך שעוררה את תשומת ליבה, כשהוא מתנועע ב'תנועתיות נסערת'. לאחר שהגנן נעצר, והיא ראתה אותו בטלוויזיה, הבינה נשרי כי לא מדובר בגנן. אציין כי תמונתו של הגנן הוגשה לבית משפט קמא (ת/4), שהתרשם מדמיונו הניכר למערער. ברי כי הפסיכולוגית טעתה בזיהוי, באשר עדותה מתיישבת היטב עם דברי המערער עצמו. הלה סיפר כי כאשר הלך להכין קפה בחדר המורים, הבחין במורה אחת בצד ימין ושתיים-שלוש מורות מאחורי הקיר. ואכן, הפסיכולוגית סיפרה כי באותה עת היו בחדר המורים, מלבדה, עוד שלוש מורות צעירות שהיו מאחורי הקיר, ביחס לאדם שראתה בקיטון של פינת הקפה." (פסקה 90 לדברי השופט עמית). האם אפשר להסתמך על עדות שזיהתה אדם אחר ולא את זדורוב? 
  • לגבי הלהב, המכנסיים, החולצה והנעליים, כולן ראיות נסיבתיות שמעלות סימני שאלה, אבל לגבי כולם אי-אפשר להתנער מהעובדה שהם אינם מוכיחים משהו שהוא סוגיה השנויה במחלוקת. ומזכיר השופט דנציגר מושכלות ראשונים: "ראיה זו אינה יכולה לשמש סיוע בענייננו, אף שהתנהגות מפלילה של הנאשם בסמוך לביצוע העבירה עשויה להיחשב כראיית סיוע [ראו קדמי, עמ' 314-310 והאסמכתאות שם].זאת מאחר שאינה מתייחסת לסוגיה השנויה במחלוקת בין הצדדים – תנאי הכרחי על פי הפסיקה על מנת שתיחשב לסיוע [ראו למשל: ע"פ 387/83 מדינת ישראל נ' יהודאי, פ"ד לט(4) 197, 203 (1985)]."  קשה שלא להתרשם מהבחירה לזרוק את המכנסיים אבל לשמור את החולצה ואת הנעליים. רוצח זהיר היה נפטר מכל מה שהיה מסכן אותו, לא ? האומנם זדורוב חשב שיוכל לנקות את הנעליים אבל לא את המכנסיים?  
קשה גם שלא להתרשם לרעה מאי-יכולתה של המשטרה לאתר את המכנסיים ואת להב הסכין. לאור אי-יכולת המאשימה להמציא את הראיות הללו, האם היא יכולה לזקוף את העדרן לרעת הנאשם? 

7. "בזירת הרצח לא היתה ראייה אחת אפילו שקושרת מישהו מהמורים או התלמידים לרצח, והשומר מעיד שלא נכנס אדם זר לביה"ס, מה שמחזק את המסקנה שהרוצח הוא אדם שהכיר את ביה"ס. במקביל, זדורוב מסתבך בשקרים לגבי מקום הימצאו בזמן הרצח."
הדרך שבה המשטרה היא הגיעה לזדורוב מטרידה לא פחות מהדרך בה הביאה אותו להודאה.
" עשרות מתלמידי בית הספר תושאלו על ידי חוקרי נוער ושוטרים; במקביל החלה חקירה מאומצת גם בכיוונים אחרים...
באותו ערב נעצר אדם בן 57 חסר בית, תושב קצרין, שחוקרי המשטרה טענו כי היה ידוע כתמהוני. הוא הכחיש כל קשר לרצח ושוחרר כעבור חמישה ימים לאחר שהאליבי שסיפק אומת.
זמן קצר לאחר השחרור, עצרה המשטרה את גנן בית הספר, אולם גם הוא שוחרר. לאחר יומיים של מעצר, אומת גם האליבי שלו.
המשטרה חשדה כי בני סלע, עבריין מין שהורשע במעשי אונס רבים, וברח ממעצר כשבועיים לפני כן קשור לרצח. סלע נתפס יומיים לאחר הרצח אולם לא נמצאו ראיות שקשרו אותו לרצח והמשטרה פסלה אותו כחשוד.
במהלך חקירת המשטרה נבדק גם הכיוון הלאומני, אך הוא נשלל בעקבות הערכות המודיעין כי מדובר בכיוון חקירה קלוש."
ואז המשטרה הגיעה לזדורוב.
זר שעבד כפועל במסגרת שיפוצים בבית הספר. הרצח התרחש שעות אחדות לפני סיום יום עבודתו האחרון בבית הספר.
"הוא אישר כי ביום הרצח עבד בבית הספר וכי יצא מהמקלט בסמוך לשעה שבה בוצע הרצח, אך זאת כדי ליטול ממעבידו דבק מחוץ לשער בית הספר לצורך עבודתו. לאחר מכן, כך טען, המשיך בעבודות הריצוף במקלט פרט לביקורים ספורים בחדר המורים ובשירותי הבנים, עד שסיים את המלאכה, או-אז עזב לביתו." (פסקה 4 לדברי השופט דנציגר) אם הוא רצח, בוודאי שלא היתה עומדת לו טענת אליבי. אבל גם אם הוא לא רצח, אלא עזב את המקלט כדי לאסוף את הדבק, וחזר ישר לעבוד למקלט, לא היתה לו אפשרות לטענת אליבי.
אגב, על פי הערכת המשטרה, בזמן הרצח היו בביה"ס כ-1,000 בני-אדם.

8. "זדורוב הסתובב תמיד עם סכין בעבודה, ובבית היה לו אוסף סכינים. לפני הרצח הוא חיפש באינטרנט סרטי 'סנאף' וקרא כתבות על הדרך בה ניתן לשסף צווארו של אדם ועל מצבים של אי שפיות בעת רצח."
הסכין והאוסף הם שהפכו את זדורוב לחשוד והובילו למעצרו. העניין שלו בסרטי "סנאף" ובדרכי השימוש בסכינים בכלל והשיסוף של צווארי-אדם בפרט, בוודאי הופך אותו לחשוד. אפילו חשוד בולט. כזה שצריך לבדוק אותו היטב. אבל עדיין יש להבדיל בין חשוד לבין מי שהוכחה אשמתו מעבר לספק סביר.
בוודאי כל עוד לא עומד לפני ביהמ"ש מאגר-מידע המלמד עד כמה העניין הזה בסרטי "סנאף" ובסכינים נפוץ בקרב האוכלוסיה הכללית. אם הפופולריות של סרטי-אימה מסויימים מלמדת משהו, היא מלמדת שצריך להיזהר בהסקת-מסקנות על בסיס תחומי-העניין.
יתרה מכך, הקריאה של זדורוב על מצבי אי-שפיות מעוררת אצלי סימן שאלה כבד. כיצד הכינה 'ההתכוננות' הזו את זדורוב לקראת החקירות? מדוע נדרשו לו כל-כך הרבה ימים עד שהתחיל להודות, אם הגיע מוכן עם בקיאות בנושא הגנת אי-השפיות? מדוע הודאתו לא מתאפיינת בלכידות שאפשר היה לצפות ממי שהתכונן מראש למצב הזה ?

9. "כל ששת השופטים שדנו בעניינו הגיעו למסקנה שזדורוב הוא שקרן פתולוגי, ושהוא הסתבך בשקרים רבים בכל עניין גם בחקירתו במשטרה וגם בעדותו בבית המשפט."
אכן, כל השופטים מסכימים שזדורוב שיקר ושיקר הרבה. כדברי השופט דנציגר בפסקה 317 לפסק-דינו:
"לאמור לעיל מצטרפים שקריו הרבים של המערער, בחקירתו ובעדותו. כידוע, על פי הפסיקה, גם שקרים של הנאשם בנושאים מהותיים יכולים לשמש כ"דבר מה" ... כבר עמדתי על התרשמותו השלילית של בית המשפט המחוזי מהמערער, בפרט בנוגע לשקריו הרבים, לאחר ששמע את עדותו בפניו לאורך מספר ישיבות ממושכות... התרשם כי המערער 'אינו בוחל בשימוש בשקרים רבים ככל שהדבר, כפי הנדמה לו, משרת את מטרתו', כי דבריו שווים ל'קליפת השום' וכי הוא נהג בחקירתו ובעדותו במניפולטיביות רבה. ואכן, הרושם שעולה מעיון בחקירותיו ובעדותו של המערער הוא כי אמירת דברי שקר אינה זרה לו, בלשון המעטה. אזכיר כי המערער אישר בעדותו כי שיקר בחקירותיו ואף כינה את עצמו 'שקרן פתולוגי' באוזני החוקרים בחקירה מיום 21.12.2006. שקריו באים לידי ביטוי ברור בניסיונותיו להסביר כיצד ידע פרטים כאלו ואחרים על הרצח [ראו לדוגמה הסבריו הסותרים בחקירה נגדית לשאלה כיצד ידע את תנוחת המנוחה בשעת הרצח, פסקה 163 לעיל]. הגם שבמקרה דנא ניכר כי לא מדובר בהתנהלות חד-פעמית אלא בתופעה נשנית, כמעט פתולוגית, של הסתבכות בשקרים – ואולי דווקא בגלל זאת – סבורני כי יש לנקוט משנה זהירות בבואנו לזקוף שקרים של הנאשם לחובתו כחיזוק להודאתו. אין לשלול כי גם חפים מפשע היו מוצאים עצמם מסתבכים בשקרים בנסיבות שבהן רשויות האכיפה היו מטיחות בהם האשמות שווא, בניסיון לחלץ עצמם מהסיטואציה שאליה נקלעו. בל נשכח כי מדובר בסיטואציה היוצרת מטבע הדברים רגשות עזים כדחק, לחץ ודאגה בקרב הנחקר או המעיד, שחירותו מוטלת על הכף .... אוסיף כי מודע אני להלכה שלפיה שקרים של הנאשם בעניינים מהותיים, המוכחים בראיות עצמאיות ובאופן חד משמעי, עשויים לשמש אף כסיוע [ראו קדמי, עמ' 305-298 והאסמכתאות שם]. אולם, כאמור, לגישתי נדרשת זהירות מיוחדת בבואנו להסתמך על ראיה זו כתימוכין להודאת חוץ של נאשם, בוודאי ברמה של סיוע ובנסיבות המקרה הנוכחי. עוד אציין כי בדומה לידיעת פרטים מוכמנים, גם שקריו של המערער אינם בגדר תוספת חיצונית להודאה או למערער עצמו. לפיכך, סבורני כי שקריו של המערער טומנים בחובם חיזוק בלבד להודאות ובאופן מצטבר ליתר הראיות המחזקות."
השאלה החשובה באמת היא האם זדורוב נתפש בשקר, שעצם הפרכתו מעידה על אשמתו. זאת בניגוד לשאלה האם זדורוב נתפש בשקר שגם חף מפשע שהמשטרה משקרת לו היה מעלה.
לשאלה הזו מצטרפת שאלה נוספת. מרגע שהמשטרה בוחרת לשקר לחשוד, אם היינו מדמיינים שקרן פתולוגי ואדם דובר אמת הנחשדים על ידי המשטרה ובוחרים שלא לשמור על שתיקתם, אלא להתמודד עם הצהרות שקריות של המשטרה, מי לדעתכם צפוי להיות מסובך יותר בעקבות כמה ימי-חקירות? דובר האמת או השקרן הפתולוגי?
אם אנחנו מחפשים הסבר לדרך בה אדם חף מפשע יהפוך לחשוד המרכזי בחקירה משטרתית בה מותר למשטרה לשקר לחשוד, הפרעה מהסוג של שקרנות כפייתית היא הסבר טוב מאוד.
לכן זה מסוג הטיעונים שהייתי מצפה לראות בדף מידע שטוען לחפותו של זדורוב, לא לאשמתו.

כך מסתיים לו טיול קטן של לילה בארץ העובדות המשכנעות על פי הפרקליטות.
קשה לי לומר שיצאתי נינוח מהעסק הזה.
הספק המנקר שעלה בקריאה החוזרת בפסק-הדין התחזק.

האומנם עליי להתלונן רק על הפרקליטות?
מבט במארג הראייתי שסיכם כבוד השופט עמית (פסקה 106) לדבריו ובמיוחד הפרטים המוכמנים שהוא בוחר להזכיר מעלה תמונה דומה מאוד.
הדברים היחידים המוזכרים על ידו שבאמת נראים כעוברים לטעמי ללא קושי את מבחן הספק הסביר הם הראיות הנסיבתיות והשקרים שבחר זדורוב לשקר בחקירה ובמשפט. נראה לי שכל הנקודות האחרות יכולות היו וצריכות היו להיות נתונות במחלוקת במשפט צדק.
ובדומה לנקודות שעלו עד כה במסמך שהפיצה דוברות הפרקליטות - הן אינן נקיות מספק, שנתפש על ידי כסביר.

עד כאן חלקו הראשון של המסמך. ראינו את תמצית הראיות שלטעם הפרקליטות משכנעות כי זדורוב אשם. נמשיך אל חלקו השני של המסמך שהפיצה דוברות הפרקליטות הנושא את הכותרת "להלן עובדות האמת" בו נדונו פרסומים שונים המביאים ראיות לטובת זדורוב.

השעה מאוחרת, ולכן בחרתי להתייחס מתוכו רק ל-4 נקודות. בהן ישלטעמי החמצה משמעותית וחשובה של השאלות המשפטיות המהותיות לעניין הזה. לאור השעה ולאור אורך היריעה, גם זאת אשתדל לעשות בקצרה: (הטענה מובאת בBOLD; ההתייחסות לאחריה).

"2. טענה: תאיר נרצחה בסכין משוננת, וזה לא מסתדר עם טענת זדורוב שהסכין שלו חדה.
האמת: זדורוב הודה שנפטר מהלהב אחרי הרצח, כך שלא ידוע בוודאות באיזה להב היא נרצחה. קיימות סכינים יפניות עם להב משונן (זדורוב השתמש בסכינים יפניות גדולות ומסיביות של בעלי מקצוע ולא בסכינים הקטנות שיש לכולם בבית), מה גם שזדורוב סיפר שהשחיז עם אבן את להב הסכין, מה שעלול לגרום לה להיות קצת משוננת. בכל מקרה, השופטים במחוזי ושופטי הרוב בעליון קבעו שהשאלה מה סוג הלהב של הסכין היא לא שאלה חשובה בתיק הזה."
הקביעה שהשאלה מה סוג הלהב של הסכין היא לא שאלה חשובה בתיק הזה היא קביעה שגויה מיסודה. רומן זדורוב נחשד מלכתחילה בגלל שהוא נושא עליו סכינים בכל עת עקב עבודתו. אומנם אפשר להרשיע ברצח ללא מציאת כלי-הרצח אבל ראיות שמעידות כי הרצח בוצע באמצעות כלי-נשק שלא היה ברשותו של החשוד הן מהותיות לדיון. אם הדיון לא התקיים בערכאה דלמטה בצורה ממצה לדעת העליון, אין זה ראוי ונכון להגיע להכרעה. הדבר הנכון לעשות, עם כל הכבוד לפרשיה המוזרה שהתפתחה סביב הדעות הפורנזיות בנוגע לסכין, הוא לנהל דיון מקיף וממצה בעניין בביהמ"ש המחוזי, כדי להכריע את הספק. אין זה סביר להכריע שמבחינה פורנזית הרצח בוצע באמצעות סכין משוננת, לקבוע שברשות זדורוב לא היתה סכין משוננת, ולהרשיעו על בסיס ההנחה שאולי בדרך-לא-דרך סכינו פעלה כאילו היתה משוננת. כך עושים משפח ולא משפט.

4. טענה: בשירותים לא נמצא כל ממצא פורנזי (מדעי) כמו טביעות אצבע או DNA שקשור לזדורוב, בשעה שנמצאו ממצאים שקושרים אחרים לזירה.
האמת: זה נכון, אבל גם שופט המיעוט קבע שזה מסתדר עם האמירה של זדורוב למדובב, שהוא ניקה את הראיות בזירה (נפטר מהמכנסיים ולהב הסכין). מאחר שמדובר בשירותים ציבוריים שהיו בשימוש יום-יומי של תלמידים, כמובן שהיו ממצאים של אנשים אחרים בזירה, כולל טביעות נעליים. בחיים, שלא כמו בטלוויזיה, לא כל מגע משאיר DNA.

העדר ממצאים פורנזיים הקושרים את זדורוב לזירה ניתן להסבר באמצעות זריקת המכנסיים והלהב רק באופן חלקי. אם זדורוב היה בזירה, דרך על הגופה, וטיפס בדרך החוצה בדרך שתוארה בכתב-האישום, הוא היה צריך להיות מאוד שיטתי כדי לא להותיר אחריו ממצא כלשהוא (שערה ? כתם זיעה? טביעת אצבע חלקית?)
השיטתיות הזו לא מתיישבת בקנה-אחד עם טיפות הדם שהוזכר כי נמצאו בחדר השירותים בקומה הראשונה (זה שעל פי כתב האישום זדורוב הלך אליו כדי לנקות עצמו).
השיטתיות הזו גם לא מתיישבת עם היבטים אחרים בהתנהלות המיוחסת זדורוב (שאזכיר לפני סיום הפוסט הזה).
העדר ממצא הקשור לזדורוב בזירת הרצח בהחלט יכול לנבוע מהעובדה שחייבים לשקול שיפוטית כאשר אדם טוען לחפות: שהוא לא היה שם.

6. טענה: בתא השירותים נמצאו טביעות נעל קטנות, שאינן של זדורוב.
האמת: לא נמצאו עקבות קטנות של ילדים! נכון שבזירה נמצאו עוד עקבות מלבד העקבות של זדורוב, שלא את כולן הצליחו לזהות. השופטים קבעו שהיו הרבה אנשים שנכנסו לשירותים בזמן שמצאו את הגופה של תאיר ולא הצליחו לאתר את כולם. 
האמת היא שנמצאו בתא טביעות הנעל המתוות נתיב הימלטות מהתא. הטביעות זוהו בבירור ככאלה שאינן של זדורוב (עניין מצגורה, שהוזכר למעלה, אולי הטיל צל כבד על אפשרות הזיהוי הודאי של נעליים על פי טביעותיהן, אבל לא מנע את האפשרות של פסילה ודאית שנעל מסויימת הותירה עקבות מסויימים).
ראיה מהסוג הזה אינה יכולה לקבל יחס של משיכת-כתף או של תירוץ.
מדובר בראיה היוצרת אפשרות סבירה לכך שאדם אחר היה בתא.
האפשרות הזו יוצרת ספק סביר שאכן המשטרה תפשה את הרוצח האמיתי.
אי אפשר להעלים את הספק הסביר הזה באמירה שאולי אלה טביעות נעל של צוותי החיפוש.
נטל ההוכחה בשלב הזה הוא עדיין על המאשימה, והיא זו שצריכה להוכיח שהנעליים האלה אינן יכולות להיות של הרוצח.
אם היא אינה יכולה לעשות זאת, היא לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה.
אם היא לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה, רומן זדורוב אינו יכול להיות מורשע ברצח תאיר ראדה, חרף הודאתו.

11. טענה: נשארו הרבה מאוד תהיות ושאלות שאין עליהן תשובות.
האמת: השופטים מודעים לכך שכמו במקרים לא מעטים אחרים, גם בפרשה זו לא נפתרו כל התהיות שעולות מחומר הראיות, ויש כמה נקודות שאינן חסרות משמעות, שנותרו בגדר תעלומה לא פתורה. אבל הם קובעים שלראיות המפלילות, ובראשן ההתוודות של זדורוב בפני המדובב, יש עוצמה כה רבה, עד שאותם סימני שאלה שנותרו אינם יוצרים ספק סביר באשמתו.
כל השופטים, כולל שופט המיעוט, מסכימים שכדי להרשיע לא חייבים לפתור כל חידה ולענות על כל שאלה שנשארה. לא חייבים להרכיב את כל הפאזל, מספיק שמי שמתבונן בפאזל מרחוק יוכל לקבוע בוודאות: אני רואה בית, אני רואה עץ, אני רואה שמיים. לא צריך שהפאזל יהיה שלם, צריך שהוא ייתן תמונה מספקת."
אמת: אם מניחים שלהתוודות יש עוצמה רבה, סימני השאלה אינם מקבלים משמעות רבה.
אבל אם זוכרים שהודאות ניתנות לעתים מתוך לחץ רב, ומקבלים שבמקרה הזה הופעל לחץ כזה על זדורוב, נאלצים להפחית ממידת העוצמה המיוחסת להתוודות.
ובהעדר העוצמה הזו, משקלם של סימני השאלה הולך וגובר.
אינני יודע אם רומן זדורוב אשם או חף מפשע.
אבל ברור לי שהמקרה הזה מעלה יותר מדי סימני שאלה,
מכפי שיהיה נכון - במישור המשפטי - להרשיעו על סמך המארג הראייתי הקיים.

לכל הפחות הייתי מצפה מביהמ"ש העליון להחזיר את הדיון למחוזי, כדי ששאלת הסכין המשוננת ושאלת טביעות הרגליים הנוספת תזכה לדיון הראוי לה.

אבל הייתי שמח אם גם השאלות הבאות היו זוכות להתייחסות:
1. לעניין התנהלותו של זדורוב כרוצח המכסה על עקבותיו, התנהלות שלטעמי מעלה יותר סימני שאלה מאשר מתיישבת עם השכל הישר:
  • אם זדורוב אכן כל-כך הקפיד לנקות את עקבותיו, איך קרה שהוא השאיר אחריו טיפות דם בשירותי הבנים (בהם נטען שניקה את עצמו מהדם של המנוחה) ? 
  • כיצד היה יכול זדורוב להתנהל כמי שחושב שהגופה לא תימצא מהר אם ראה שהחיפושים כבר התחילו? 
  • אם זדורוב הוא אכן הרוצח, מדוע לא השליך את מכנסיו כבר ביום הרצח? למה הוא חיכה?
  • רומן זדורוב לא לקח איתו את התיק ביום הרצח. אם הוא אכן הרוצח, מדוע פעל כך? כפי שכתב השופט דנציגר: " השארת התיק בבית הספר היא מעשה שאינו מתיישב עם אשמה, אלא דווקא מעשה המעורר תמיהה [נראה כי כך ראה זאת גם בית המשפט המחוזי – ראו עמ' 344 להכרעת הדין הראשונה]. ככל שהמערער הוא הרוצח, הרי שהוא נטל על עצמו סיכון אדיר בהשארת התיק בתוך בית הספר, במקלט שבו עבד, כאשר בתוכו לכאורה מכנסיו המגואלים בדמה של המנוחה והלהב ששימש לרצח, הקושרים אותו באופן ישיר ומיידי לרצח; לא כל שכן, אם מאמצים אנו את קביעת חברי כי כבר בשלב זה היתה נוכחות של שוטרים ומחפשים במקום, שסרקו את מתחם בית הספר. הגיונו של חברי, לפיו המערער העדיף להשאיר מאחור את התיק הקושר אותו במישרין לרצח ולנעול את המקלט באמצעות קיסם על פני הסיכוי שהשוטרים יבקשו לחפש בתיק העבודה שלו בחלפו על פניהם, אינו נהיר לי. הרי בשלב זה טרם נמצאה המנוחה – מדוע שיבקשו השוטרים לחפש בתיק של אדם שנוכחותו בבית הספר אינה מעוררת כל חשד? וזאת עוד בטרם נמצאה המנוחה והתברר גורלה? יתר על כן, "נעילת" המחסן באמצעות קיסםנראית לא הגיונית בשים לב ליכולותיו של המערער בתחום עבודות הבניין, נגישותו למגוון של כלי עבודה ואף למפתח המאסטר של דלתות בית הספר. אוסיף כי על הקיסם לא נמצאו ממצאים כלשהם הקושרים אותו למערער."
2. לעניין התנהלותו של זדורוב בזמן החקירה:
  • מדוע זדורוב, עציר מתוחכם לכאורה, בעל מודעות גבוהה לכך שעוקבים אחריו בתוך התא (עד כדי שהוא לוחש ומגביר קולו חליפות, ומכבה את האור בשלב מסויים), בוחר לקום ולהדגים את הרצח לחברו לתא ? (איך יכול להיות שאדם המוצג כמי שנזהר כל הזמן מהכשלתו כך, עושה פעולה מטופשת שכזו) 
  • מדוע זדורוב, בשלב שבו כבר חזר בו מהודאתו, בחר להגיד לחוקריו "כי הוא סיפר להם 80% אמת ו-20% מהמידע הוא שומר לעצמו .... להעיד על עצמו כמי שהוא "שקרן פתולוגי"? מה שמוביל אותו למקומות שלא מגיעים אליהם אנשים נורמליים? מה מניע אדם שפוי להגיד דבר כזה בשלב שבו הוא יודע שהודה במשהו שהוא כעת מכחיש? 
  • מה היה מצבו הפסיכולוגי של זדורוב באותה תקופה? הפרטים החדשים והמשונים על דרך ביצוע הרצח ומניעיו שמסר לאחר חזרתו מההודאה אבל לפני התגבשות נחישותו נראים לי, בלשון המעטה, מאוד מטרידים (פסקה 120 לדברי דנציגר): 'הוא אמר כי את הלהב שבאמצעותו רצח את המנוחה, השחיז על אבן ברחוב לא רחוק מבית הספר והשליך לאחר מכן ... כי נעל נעליים אחרות מאלה שטען שנעל, שהוכתמו בדם, וכי זרק אותן למכולה ביום הרצח. כמו כן, טען כי לבש חולצה אחרת מזו שנתפסה על ידי המשטרה, שאותה זרק יחד עם המכנסיים .... כי יצא מתא השירותים דרך התא הסמוך לו, כנראה התא הראשון, ולא בקפיצה מעל הדלת כפי שהדגים בשחזור ... מסר מניע חדש לרצח: טען כי כשהיה בן שמונה הותקף על ידי מספר ילדות באוקראינה, שהפשיטו אותו והחדירו מקל לישבנו. המנוחה, שאותה ראה לדבריו כשבוע לפני הרצח, הזכירה לו את אחת הילדות והוא ביקש לנקום בה...וראו התנהלותו לאחר שהתגבשה נחישותו שלא להודות: " הביע ביטחון שרעייתו לא תאמין שביצע את הרצח, נראה במצב רוח מרומם, הציע לספר לסשה בדיחות ואף שר לעצמו כשנותר לבדו בחדר החקירות." (פסקה 121 לדברי השופט דנציגר) 
ושאלת השאלות (אותה שאל כבוד השופט דנציגר): במקרים הבעייתיים, אותם אנחנו מכנים 'hard cases' האם נכון יהיה יותר להתמקד ב"יש" או ב"אין" הראייתי?

תגובה 1:

  1. יוסי הרי לך טענה שלא ניטענה עד היום נראה איך אתה יוצא מזה?
    על מנת שתהיה אפשרות לבקש ערעור נוסף על פי הדין הפלילי, אין אפשרות להביא טענות חדשות לבית המשפט.
    כדי לערער צריך למצוא פגמים בהחלטות השופטים כנגד עדויות ומידע קיימים בלבד ולכן אני חוזר על הפגם שעולה מסימני הדם בזירת הרצח וטוען שפורשו לא נכון: הטענה לגבי השערות צודקת ככל שתהיה אינה יכולה להיות נידונה בשנית על ידי בית המישפט להלן ראיה שלא נידונה למיטב ידיעתי שאולי תעזור והיא: שתאיר רדה נרצחה בישיבה ולא בעמידה
    על פי עקבות הדם, כמו שכל בר דעת יכול לראות, הילדה נרצחה כאשר פניה היו מול הדוקר.
    וזאת על פי כמות הדם שנאגרה מצד שמאל של האסלה ורק שם.
    אילו עמדה עם הגב כלפי הרוצח, שלולית הדם הייתה חייבת להיות מצד ימין. או לפחות סימנים של דם על כך בקידמת האסלה ולא מאחוריה
    בנוסף, אם הרצח נעשה בעמידה עם הפנים אל הרוצח והיא הופלה לרצפה ולאחר מכן נגררה לאסלה, על סוליות הנעליים שלה היו חייבים להיות כתמי דם ועל הריצפה סימני גרירה.של דם
    דבר נוסף, בכדי להרים את הגופה ששוקלת כ 50 ק"ג אל האסלה חייב היה הרוצח למקם את רגליו מעל הגופה לאחוז בבית השחי שלה ולהשאיר סימני דם בבית השחי מכיוון שידיו היו מכוסות בדם ועקבות נעליים ברורים משני צידי קידמת האסלה.
    כל מה שציינתי לא קיים על פי הממצאים בתמונות.
    מעבר לזה, אני בספק גדול שילדים בגיל הזה באם נקבל את ההנחה שהיו אלה ילדים שהיו יכולים להרים את הגופה אל האסלה בגלל משקלה. ואם אינם יכולים איך הגיעה למצב שכיבה על האסלה? במצב שכיבה כפי שניראה בצילומים גם הילדים נחשדים
    בנוסף, מהסתכלות על ניירות הניגוב על הריצפה עולה בבירור שהם לא שימשו לניגוב. ולמיטב הבנתי היו שם על הריצפה עוד לפני הרצח על חלקם העליון של הניירות הסמוכים לאסלה אין סימני דם
    הם אינם נראים כפי שנייר טואלט היה צריך להראות אחרי ניגוב. החשיבות של עובדה זאת שאם היו ניירות זרוקים מחוץ לאסלה ליפני הרצח סביר להניח שגם הניירות שנמצאו בתוך האסלה היו שם ליפני הרצח
    אם בעת הרצח מכסה האסלה היה מורם, והיא נרצחה בעמידה חלק מעקבות הדם היו חייבים להופיע עליו בחלקו הקדמי כשהוא מורם. ועל קירות האסלה בתוכה מעיון בתצלומים בסרט סימני דם למעט 3 נקודות חשודות בחלק העליון שלמיטב הבנתי לא נבדקו על הקירות האסלה אינם נותנים בסבר איך האזור הזה לא כוסה בדם ממבט על הנירות בתוך האסלה אנו רואים שהם נקיים לחלוטין מדם והמים אדומים במקצת מחדירת כמה טיפות אחרי הרצח כתוצאה של דריכת הרוצח על חלק ממיכסה האסלה עם נעל ספוגה בדם ואפשר לראות בברור מצד ימין סימני גלישה של דם לתוך האסלה
    בנוסף אם המכסה היה מורד גם אז צריכים היו להיות עקבות דם על כל המכסה ולא רק על חלקו.וסימו לב בכל האזור האחורי אין זרזיף של סימני דם מה שלא יכול היה להיות באם נירצחה בעמידה הרי כל יתר הקירות כוסו בדם למה מאחור אין סימנים וההסבר היחידי לכך הוא שהיא נירצחה בשכיבה ומנעה בגופה את ההשפרצות על החלק האחורי של החדר
    האפשרות היחידה שנותרה היא, לפי סימני הדם, שתאיר נרצחה . בשכיבה
    אין כל אפשרות אחרת ואין כאן מקום לשיקול דעת וכל השחזור מוטעה! גם מצד התביעה שלא טענה וגם שיחזור הרצח לא מצביע על זה שהיא נירצחה בישיבה ולא בעמידה בכל מיקרה טענות אלה מעמידות את כל הרצח באור חדש ומקימות יותר מספק סביר
    אנא תגובותיכם

    השבמחק