יום חמישי, 4 בנובמבר 2021

השלושה הודו במעשים בחקירת שב"כ אולם מאוחר יותר חזרו בהם

קראתי בהארץ הבוקר ש"פרקליטות מחוז תל אביב הודיעה היום (רביעי) כי היא חוזרת בה מכתב האישום שהגישה לפני כחצי שנה נגד שלושה מתוך שישה נאשמים, ערבים תושבי יפו, בגין מעורבות בניסיון לינץ' בחייל בעיר. זאת לאחר שתיעוד ממצלמת אבטחה הראה כי הם לא נכחו בזירה בעת האירוע. השלושה הודו במעשים בחקירת שב"כ אולם מאוחר יותר חזרו בהם."

במילים אחרות: 3 חשודים הודו בעבירה חמורה שאותה הם כלל לא ביצעו. 

למה הם עשו את זה? אנחנו לא יודעים. 

אנחנו רק יודעים שזה קרה "בחקירת שב"כ". 

לולא היה התיעוד ממצלמת האבטחה שהראה בבירור שהם הגיעו לאיזור מאוחר יותר - הם כנראה היו מורשעים על סמך הודאתם. 

אפשר היה לנסות להתייחס להתרחשות הזו בהומור, כמו בדיחת החקירות הזו שהובאה בעבר בבלוג , אבל הדרך הזו שבה חפים מפשע מודים בכך שהם דוב כי זה מה שהשירות החשאי דורש מהם, היא קשה ורעה. למרבה השמחה במקרה המסויים הזה, התהליך נעצר בשלב האישום ולא הבשיל להרשעה של חפים מפשע, בניגוד למקרים אחרים בהם התובעים והשופטים 'רק עושים את עבודתם'. אבל קל לחשוש כמה מקרים אחרים לא נעצרו בשלב הזה. 

זו הזדמנות מצויינת להזכיר את ספרו החשוב של בועז סנג'רו "הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם". 


אפשר לעיין בספר אונליין באתר המחבר (זהירות! PDF); ואפשר לרכשו בהוצאת רסלינג. זהו ספר שכל אדם בישראל צריך להכיר. בוודאי כל אדם בישראל המעורב באכיפת החוק, החל בחוקרים, דרך הפרקליטים וכלה בשופטים. 

הנושא של הרשעת חפים מפשע צריך להטריד כל אחד מאיתנו.  ונקודת המוצא היא פשוטה: הגיע הזמן להפסיק לאפשר הרשעה של חפים מפשע הנסמכת על סמך הודאתם. 

"אז מה צריך לעשות ?
אני סבור כי יש לשנות את ההלכה ולקבוע צירוף נסיבות בו הודאה לא תוכל לשמש כנגד נאשם. אני מציע את צירוף הנסיבות הבא:
  • חקירה שבתחילתה החשוד טען כי הוא איננו אשם ודבק בגירסתו זו;
  • החקירה נמשכה זמן רב (זמן הוא יחסי, וכמובן שיש לפרש זאת בצורה שונה לגבי חשודים שונים, אבל ככלל אצבע, חקירה שנמשכת כמה ימים במהלכם החשוד נתון במעצר);
  • חקירה במהלכה החשוד נתן הודאה ולאחר מכן חזר בו מהודאתו;
  • גם אם היו שינויים בעוצמת החזרה מההודאה, החל בשלב מסויים, החשוד דבק בחזרה מההודאה בכל מאודו; 
  • ההודאה לא הניבה אף ראיה חפצית הקושרת את החשוד אל הפשע;
  • החשוד נמנה על אוכלוסיה מוחלשת של חשודים (זו תישאר לנצח רשימה פתוחה, אבל קל להתחיל עם חשודים הסובלים ממוגבלות שכלית, חשודים שאינם דוברים עברית היטב, חשודים שהגיעו לישראל ממדינות טוטליטריות; חשודים שמאובחנים על ידי פסיכולוג כדמויות פאסיביות ועוד כהנה וכהנה);
בהתקיים צירוף נסיבות כאמור, אני סבור שיש לקבוע כלל ראייתי המקנה משקל אפס להודאה. הכרה בכך שעבור קבוצה מסויימת של חשודים ומצבים ההודאה היא לא מכשיר שאפשר או רצוי לסמוך עליו.

לטענתי, ההודאה במצבים האלה הופכת לסוג של חרב פיפיות שמזיקה למערכת המשפטית שלנו. מדוע?
כי היא מביאה את חוקרי המשטרה, את התביעה ואת ביהמ"ש:
  • להתמקד בחשוד מסויים שנשבר והודה במקום לבחון את המערך הכולל
  • לעסוק בהצדקה שבדיעבד של ההישענות על ההודאה גם כשהמערך הראייתי משתנה בצורה דרמטית
  • לעסוק בשיח של ספק סביר שמעקר את המונח הזה מתוכנו האמיתי"
ויפה שעה אחת קודם. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה