ישראל כבר יותר משנה לתוך הקורונה. בשלב זה כבר ברור שבישראל איסורים על נורמות מקובלות לא מתקבלים היטב על ידי חלקים מהאוכלוסייה.
ראו מסיבות רחוב בתל אביב. ראו טישים בירושלים. זה כנראה האתוס הישראלי שאימץ את המסורת היהודית - 'ככל שיענו אותנו כך נפרוץ'. יהודים וערבים כאחד מדגימים שבישראל אי אפשר לשנות התנהגות נורמטיבית על ידי כללים שעיקרם איסורים.
אם הבנו שהגישה לא עובדת, מה נעשה?
נחמיר קנסות?
נגביר את האכיפה ?
והרי אנחנו יודעים שהאכיפה לא באמת עובדת. אולי בגלל שהשוטרים בתוך עמם יושבים ומזדהים עם התגובה הישראלית.
אולי בגלל סיבות אחרות. אבל כשמשהו לא עובד - להמשיך לנסותו שוב ושוב זה לא מועיל במיוחד, נכון ?
מה אני מציע ? לעבור מגישה אוסרת על גישה שתנחה, שתעזור, שתאפשר קיום אירועים בדרך הבטוחה ביותר.
במקום מניעה - הקצאה זמנית של מבני ציבור (שגם כך השימוש בהם לא תמיד מתאפשר בגלל מגבלות הקורונה). שימוש נבון במרחבים הציבוריים - חצרות של בית הספר, תיאטראות, מגרשי ספורט וכדומה - יכול לאפשר עריכת אירועים בצד בטיחות לא רעה בפני המגיפה.
בשלב אליו הגענו, חוסר האמון בין הממשלה לבין הציבור כפי שהוא מתבטא, למשל בפרסומים אודות הכניסה לישראל,
מבשרים שהמורשת של תקופת הקורונה עלולה להיות הרסנית.
אני לא מדבר על החשש מ- 1984 כי אני חושב שדבר אחד טוב שאפשר לקחת מההתנהלות הציבורית הזו הוא שהציבור הישראלי מפגין חסינות מרשימה לאיסורים על נורמות מקובלות. אם זה נכון - אז לא ההפנמה של נורמות רודניות היא הבעיה שלנו.
אז מה הבעיה שמטרידה אותי? כשאנחנו מביטים אחורה על ההיסטוריה אנחנו יודעים שהיו קמפיינים שלא הצליחו במטרתם אבל חיזקו את הפשיעה ויצרו סלידה מתרבות שלטון החוק. אנחנו צריכים לשים לב שזה לא יקרה לנו כאן.
האתגר הוא פשוט - למצוא את הדרך באמצעותה הממשלה תפסיק להיות הגורם שמפריע לציבור לחיות בצל הקורונה ותתחיל להיות הגורם שעוזר לציבור לחיות חיים רגילים ככל האפשר בצל הקורונה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה