זהו הפוסט האחרון בסדרת פוסטים בנושא אחריות רשויות ציבור בנזיקין ואחריות המחוקק בנזיקין, כמוסבר בפוסט הראשון בסדרה.
אלה הקישורים לכל הסדרה:
H. Street Governmental Liability - A Comparative Study (1953)
United States v. Gaubert, 499 U.S. 315 (1991)
אלה הקישורים לכל הסדרה:
3) חקיקה בישראל
סיכום
מקור חסינות רשויות הציבור בפני אחריות בנזיקין הוא בשיטה הפאודלית, בה נתפשו יחסי הריבון ונתיניו בצורה שונה לחלוטין מהדמוקרטיה המודרנית. הדמוקרטיות המודרניות שיצאו מנקודת מוצא של " “it is not a tort for government to govern [230] , פיתחו תפישות של חסינות רשויות ציבור בנזיקין, כשהחסינות הרחבה ביותר מוענקת לרשויות שלהן שיקול דעת רחב, וזאת בהתבסס על שורת נימוקים ובראשם החשש מההשלכות על יציבותן ותפקודן של רשויות אלה. בעת תכנונה של עבודה זו קיוויתי להגיע לתיאור תמציתי של התפתחות תפישת אחריות רשויות הציבור בנזיקין, ואולם, הרצון להבין את הדרך שבה הגיעה דוקטרינה המבוססת על חסינות ריבון מלוכני לארה"ב ולעקוב אחר התפתחות התפישה הישראלית של סוגיה זו, הביאו להיקף רחב יותר. ללא מגבלות המקום והזמן שהתקיימו לגבי עבודה זו ראוי יהיה לבחון נושאים נוספים, בהם - העמקה בהתפתחות הפסיקה באנגליה, בארה"ב ובישראל; תפישת אחריות רשויות ציבור בנזיקין בשיטות משפט קונטיננטליות; במשפט העברי; התפישה הפילוסופית העומדת מאחורי ההכרעה בעד דוקטרינה כזו או אחרת, וביטויה בשיטות משפט שונות, ואצל שופטים שונים ובזמנים שונים; היחס שבין התפתחות דיני הנזיקין להתפתחות חקיקה המעניקה פיצויים במצבים של אחריות המדינה, אשר מחליפה את דיני הנזיקין (או, בתפישה אחרת, משתלבת בהם); היחס בין ההכרעות המשפטיות לנתונים הסטטיסטיים.
דומה כי ההכרעות המשפטיות לטובת החסינות אינן מבוססות על נתונים סטטיסטיים, אלא על השקפה אישית ורטוריקה, והן נעשות בהתעלם משיטות משפט בהן מופעלת הלכה למעשה שיטה של אחריות מוגברת בנזיקין של רשויות ציבור, דוגמת שיטת המשפט הצרפתית. שיטה זו שטרם המהפכה הצרפתית עוד נהג בה הכלל שהמלך אינו יכול לעשות עוולה – "le Roi ne peut mal faire"[231], פיתחה דיני נזיקין מיוחדים לרשויות הציבור עוד ב-1870[232], דינים המטילים אחריות בנזיקין על רשויות הציבור בגין אשם בפעולתן, ואחריות מוגברת בגין סיכון בפעולתן, שכן לתפישת שיטת המשפט הצרפתית, אין צדק בכך שיחיד יישא במימוש הסיכון, שמפירותיו נהנו רבים[233]. העיקרון של "equality in bearing public burdens" אף הביא להכרה במקרים שונים באחריות בנזיקין של המדינה בגין מעשי חקיקה, וזאת כאשר ניתן היה ללמוד מההסטוריה החקיקתית של החקיקה המזיקה כי לא היתה ליוזמיה כוונה לפגוע בצורה זו, וכאשר הפגיעה היתה משמעותית[234].
לדעתי, יש ללמוד משיטת המשפט הצרפתית את העיקרון של חלוקת הנטל, בהיותו צודק יותר מהתפישה הרואה בנזק כתוצאה מפעילות רשות ציבור סיכון שבחיים בחברה המודרנית. בנוסף, בתפישה שבה אנו חותרים לשלטון החוק (או למרות המשפט[235]) באופן שוויוני מהותי, לרבות שלטון החוק במחוקק, ראוי להכיר בכך שגם המחוקק חב חובת זהירות כלפי כל מי שעשוי להיות מושפע ממעשה חיקוק, ושבמקרה המתאים, יפוצה מי שייפגע עקב מעשה חקיקה רשלני. כך אולי אף יפחת שיעור מעשי החקיקה הנעשים ברשלנות, ותשתפר איכות החוק.
ביבליוגרפיה
חקיקה
דבר המלך במועצתו, 1922
חוק הבחירות לכנסת ולראש הממשלה [נוסח משולב], תשכ"ט-1969, ס"ח תשכ"ט, עמ' 106
חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח – 1968
חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995, ס"ח התשנ"ה, עמ' 210.
פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970, נ"ח 320
חוק בית הספר החקלאי מקוה ישראל, תשל"ו-1976, ס"ח התשל"ו
חוק בית חולים באשדוד (הקמה והפעלה), התשס"ב –2002, ס"ח התשס"ב, עמ' 124.
חוק גיל פרישה, התשס"ד – 2004, ס"ח התשס"ד, עמ' 46.
חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951, ס"ח תשי"א, עמ' 258
חוק הכנסת, התשנ"ד – 1994, ס"ח תשנ"ד, עמ' 140
חוק יסוד: הכנסת, ס"ח תשי"ח, עמ' 69
חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה), התשס"ד-2004, ס"ח התשס"ד, עמ' 70
חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950
פקודת המשפטים הממשלתיים, חא"י א', ל"ח, 472
פקודת הנזיקין [נוסח חדש], דמ"י 10, תשכ"ח, עמ' 266
חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב – 1952, ס"ח תשי"ב, עמ' 339
חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב],
חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975, ס"ח תשל"ה, עמ' 234.
חוק הפרשנות, התשמ"א – 1981
חוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח – 1958, ס"ח תשי"ח, עמ' 118
חוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין)(תיקון), התשנ"ט – 1998 , ס"ח 1695, עמ' 34
הצעות חוק
הצעת חוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (משפטי המדינה), תש"ח – 1958, ה"ח תשי"ח, עמ' 153
הצעת חוק לתיקון סדרי הדין האזרחי ( המדינה כבעל דין)(תיקון)(מתן סעד זמני וביצוע פסק דין
נגד המדינה), התשנ"ט – 1988, ה"ח 2751, עמ' 1.
הצעת חוק הנזיקים האזרחיים(אחריות המדינה), תשי"ב – 1952, ה"ח 108 עמ' 166 .
ספרות
ד' אבניאלי חסינות אישי ציבור (תשס"ב)
י. אנגלרד, א. ברק, מ. חשין דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית (עורך: ג. טדסקי, מהדורה
שניה מתוקנת ומעודכנת, תשל"ז)
א. ברק אחריות שילוחית בדיני נזיקין (1964)
א' ברק שיקול דעת שיפוטי (תשמ"ז) עמ 548
ד. ברק-ארז עוולות חוקתיות (תשנ"ד)
א' גורלי מבוא לדיני הנזיקין (1954) נא
פ. להב ישראל במשפט – שמעון אגרנט והמאה הציונית (תשנ"ט)
א' מלחי תולדות המשפט בארץ ישראל (מהדורה שניה, תשי"ג )
נ. מקיאבלי הנסיך (הוצאת דביר, 2003)
א' רובינשטיין, ב' מדינה המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל (מהדורה 5, 1996, כרך א')
המג'לה (בתרגומו של גד פרומקין, תרפ"ח)
J Bell, N. Brown French Administrative law (4th ed. Oxford , 1993)
I. Englard The Philosophy of Tort Law (1993)
J.G. Fleming The law of Torts (Ninth edition, 1998)
T. Hobbes Leviathan (ed: C.B. Macpherson, Penguin books, 1985)
ת. גדרון "אחריותו של המפקח על הביטוח להתמוטטות חברת ביטוח" המשפט ג' 133
י' גלעד "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור" משפט וממשל ב (תשנ"ד-תשנ"ה) 339
י' גלעד "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור (חלק שני)" משפט וממשל ג (תשנ"ה-תשנ"ו) 55
י. גלעד "אוי לדור ששופטיו צריכים להישפט ?" עלי משפט ב' (תשס"ב) 255
י. דותן "האחריות הנזיקית של עובד הציבור המפעיל סמכויות של שיקול דעת" משפטים טו (תשמ"ה-תשמ"ו) עמ' 245
ר' וולפסון "הפרקליט לאור חוקת הנזיקים האזרחיים" הפרקליט ד' (1947) 239;
ג. טדסקי "נזקי גוף ללא שימוש בכוח וה'רשלנות הזדונית' הפרקליט כ"ג (תשכ"ז) 170;
מ' מאוטנר "כללים וסטנדרטים בחקיקה האזרחית" משפטים י"ז (תשמ"ח) 321
י' פוטשובצקי "המדינה כעבריין" המשפט ג (תשנ"ו) 281
א. פולונסקי "חוקת הנזיקין" הפרקליט א' (44-1943) 3;
א. פולונסקי "נזיקין בלי חוק נזיקין" הפרקליט ד' (1947) 189
א' רובינשטיין, ד' פרידמן "אחריות עובדי ציבור בנזיקין" הפרקליט כ"א (תשכ"ה) 61
ל. שלף "מ'שלטון החוק' ל'מרות המשפט': הרהורים וערעורים על מושג-יסוד" עיוני משפט טז
(1991) 559.
"לשאלות השעה" הפרקליט ב (1945) 3;
"לשאלות השעה" הפרקליט ד' (47-1946) 97;
P. H. Schack "Suing our servants, the Court, Congress, and the Liability of public officers for damages" The Supreme Court L. Rev. 281 (1980)
T. R. Machan "Public Choice Theory: Not the Whole Story"
מאתר Liberty Haven (שכתובתו http://www.libertyhaven.com/) בכתובת –
http://www.libertyhaven.com/theoreticalorphilosophicalissues/publicchoice/publictheory.html
פסיקה
עליון (אלא אם צויין אחרת, פסקי הדין המובאים מהאינטרנט, מצוטטים מאתר הרשות
השופטת – http://www.court.gov.il)
ע"א 247/55 סרג עדין בע"מ בפירוק מרצון נ' ראש העיר תל אביב יפו וא4 אח', פ"ד יא 1110
ע"א 144/60 מדינת ישראל נ' חואטי, פ"ד טז(1) 209
ע"א 32/60 פלקסברג נ' המנהל הכללי של רכבת ישראל, פ"ד יד 1629
ע"א 405/60 מדינת ישראל נ' רבינוביץ ואח', פ"ד טו 2381
ע"א 98/62 מדינת ישראל נ' גיטר ואח', פ"ד יז 2073
ע"א 437/65 מאורר נ' המועצה האזורית גליל עליון ומדינת ישראל, פ"ד כ(3) 645
ד"נ 6/66 שחאדה נגד חילו ו3 אח', פ"ד כ(4) 617.
ע"א 343/74 רחל ו-אברהם גרובנר נ' עירית חיפה ו-2 אח', פ"ד ל(1) 141.
המ' 342/75 חביבה הכטר ו-17 אח' נ' קורץ ואח', פ"ד ל(1) 277
ע"א 694/75 מרסל אלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2), 382.
ע"א 684/76 אייל נ' פוקסמן ו18 אח', פ"ד לא(3) 349
ע"א 144/79 יוטבין נ' מדינת ישראל ו-3 אח', פ"ד לד(2) 344.
ע"פ 257/79 מנחם סווירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 757
ע"א 20/80 אריה פליישר ו-3 אח' נ' ג'ורג' לקטוש ו-3 אח', פ"ד לו(3) 617
ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113
ע"א 404/80 בני עטרות ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד לח(4) 30
ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' אהרון זוהר ו-4 אח', פ"ד לז(3) 757
ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד לח(3) 337
ע"א 324/82 עירית בני-ברק ו-2 אח' נ' ברוך רוטברד ואח', פ"ד מה(4) 102.
ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' תמר סוהן, פ"ד מב(3) 733.
ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1) 113
ד"נ 13/84 ד"ר אמיליה לוי נ' יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, פ"ד מא(4) 291.
ע"א 558/84 מזל כרמלי נ' מדינת ישראל ו-4 אח', פ"ד מא(3) 757
בג"צ 761/86 ח"כ מוחמד מיעארי ואח' נ' יו"ר הכנסת ח"כ שלמה הלל ואח', פ"ד מב(4) 868
בג"צ 975/89 Nimrodi Land development ltd. ואח' נ' דב שילנסקי ואח', פ"ד מה(3), 154
ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' דני לוי ו-3 אח', פ"ד מח(3) 45
בג"צ 1921/94 יוסף סוקר נ' הועדה לבניה למגורים ולתעשיה, פ"ד מח(4) 237
בג"ץ 3975/95 פרופ' שמואל קניאל ו-5 אח' נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(5) 459
ע"א 3622/96 אברהם חכם ו-2 אח' נ' קופת חולים "מכבי", פ"ד נב(2) 638.
ע"א 653/97 חברת מרכז ברוך וצפורה בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד נג(5) 817
רע"א 3145/99 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' חזן ואח', פ"ד נז(5) 385.
ענמ"ש 1844/00 דן תיכון נ' הכנסת באמצעות חשב הכנסת, תק-על 2000(2) 1968;
ע"א 3065/00 חברת מרכז ברוך וציפורה נ' עיריית ת"א ואח' (מאתר הרשות השופטת ,
בכתובת - http://62.90.71.124/files/00/650/030/l07/00030650.l07.HTM).
ע"א 1678/01 מ"י ואח' נ' וייס ואח' (טרם פורסם בכתובים.ניתן לאתרו באתר הרשות שופטת,
בכתובת – http://62.90.71.124/files/01/780/016/l17/01016780.l17.HTM )
בג"ץ 4128/02 אדם טבע ודין נ' רה"מ ואח' (הנוסח מובא מאתר הרשות השופטת, בכתובת
http://62.90.71.124/files/02/280/041/a16/02041280.a16.HTM )
דנ"א 5218/03 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ (מובא מאתר הרשות
השופטת, בכתובת – http://62.90.71.124/Files/03/180/052/f02/03052180.f02.HTM ).
בג"ץ 3106/04 האגודה לזכויות האזרח נ' הכנסת ואח' (ניתן למצוא את נוסח העתירה באתר
האגודה לזכויות האזרח (שכתובתו – http://www.acri.org.il), בכתובת -
http://www.acri.org.il/hebrew-acri/engine/story.asp?id=841
ואת נוסח ההחלטה באתר העליון, בכתובת –
http://62.90.71.124/files/04/060/031/a03/04031060.a03.HTM ).
משפט משווה
פסיקה אנגלית
(אלא אם נאמר אחרת, פסקי הדין מצוטטים מאתר Lexis (שכתובתו http://www.lexis.com. לא ניתן להגיע על ידי שימוש בכתובת אינטרנט ישירות למסמכים בlexis, כנראה בגלל הטכנולוגיה המשמשת אתר זה, ולכן אינני מביא את הכתובת המדוייקת למסמך).
East Suffolk Rivers Catchment Board v. Kent (1940) , 4 All E.R. 527
Dutton v Bognor and another [1972] 1 All E. R. 462
Home Office v. Dorset Yacht co. ltd. [1970[ A.C. 1004
Anns v. Merton London Borough [1978] A.C. 728
Hill v. Chief Constable of West Yorkshire [1988] 2 W.L.R 1049
Yuen Kun-Yeu v. Attorney General of Hong Kong [1987] 1 All E.R 705
Matthews v. Ministry of defense [2003]
(מובא מאתר הפרלמנט הבריטי ( http://www.parliament.the-stationery-office.co.uk/ ) ונוסחו המלא מצוי בכתובת –
http://www.parliament.the-stationery-office.co.uk/pa/ld200203/ldjudgmt/jd030213/mathws-1.htm
פסיקה אמריקאית
(אלא אם נאמר אחרת, פסקי הדין מצוטטים מאתר Findlaw ( http://www.findlaw.com):
Chisholm v. Georgia (1793)
http://caselaw.lp.findlaw.com/scripts/getcase.pl?court=US&vol=2&invol=419
וכן באתר http://www.fact-index.com, בכתובת –
http://www.fact-index.com/c/ch/chisholm_v__georgia.html .
Gregoire v. Biddle, 177 F .2d 579 (lexis מאתר )
Pierson v. Ray, 386 U.S. 547 (1967)
http://caselaw.lp.findlaw.com/scripts/getcase.pl?court=US&vol=386&invol=547
Dalehite v.United States, 346 U.S. 15 (1953) 39 http://caselaw.lp.findlaw.com/scripts/getcase.pl?navby=case&court=us&vol=346&page=15
http://caselaw.lp.findlaw.com/scripts/getcase.pl?court=us&vol=499&invol=315
UNITED STATES v. GILLOCK, 445 U.S. 360 (1980) http://caselaw.lp.findlaw.com/scripts/getcase.pl?navby=volpage&court=us&vol=445&page=368
שונות
צ. זרחיה "הח"כים לא הבחינו בטבלה והעלו את גיל הפרישה" הארץ, 9 בינואר 2004
דברי הכנסת - דיון במליאת הכנסת ביום 14/01/2004, פרוטוקול ישיבה 94 של הכנסת ה-16, מאתר הכנסת (שכתובתו http://www.knesset.gov.il),
בכתובת: http://www.knesset.gov.il/Tql//mark01/h0010998.html#TQL).
הובס - T. Hobbes Leviathan (ed: C.B. Macpherson, Penguin books, 1985) 228-239 - שנקודת המוצא
לתפישתו היא אמנה חברתית ממנה נגזרת מחוייבות של המדינה לפרט, ומהצד השני ניתן להצביע על הוגים דוגמת
מקיאבלי (נ. מקיאבלי הנסיך (הוצאת דביר, 2003)) שמהגותם ניתן ללמוד על תפישה של הריבון כמי שנוטל את
השלטון לידיו, ומסדיר את יחסי המדינה והפרט לפי צרכיו כשליט.
שאלת היחסים שבין המדינה למשפט, ומידת כפיפות המדינה למשפט היא שאלה רחבה, ואחריות המדינה בנזיקין
היא חלק ממנה. לאורך עבודה זו אגע במעט בשאלה הזו (למשל בנוגע לדין הדיוני שחל על המדינה בישראל (בעמ'
17) ובמשפט המשווה (בעמ' 7-9), אך מדובר בנושא שהיקפו רחב מזה של עבודה זו. דוגמא לדיון האפשרי
והנדרש הוא ההיבט הנדון במאמרו של י' פוטשובצקי "המדינה כעבריין" המשפט ג (תשנ"ו) 281, בנוגע לאחריות
המדינה בדיני עונשין.
המובאים שם; נראה כי הדברים תקפים גם כיום.
ובערכים המובילים במערכת זו, דורש מקום וזמן מעבר למגבלותיה של עבודה זו. לדעתי ניתן לאפיין שיטת משפט
השואפת להכרעה יעילה וצודקת בסוגיה נדונה כשיטה תועלתנית. עם זאת, אפיון זה מחייב ביסוס רחב יותר מכפי
שיתיר המקום, וגם לאחר ביסוס זה, יידרש דיון מעמיק בניתוח דרך ההכרעה של מהו שנחשב כיעיל וכצודק,
במיוחד לאור השינויים שעברה החברה הישראלית מאז קום מדינת ישראל ועד היום.
[4] למורכבות היחס בין ועדה מקומית לתכנון ובניה לבין הרשות המקומית ראה פיסקה 9 בפסק דינו של השופט ברק
בע"א 324/82 עירית בני-ברק ו-2 אח' נ' ברוך רוטברד ואח', פ"ד מה(4) 102.
[5] א' רובינשטיין, ב' מדינה המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל (מהדורה חמישית, 1996, כרך א') עמ' 331
ולא אדון באחריות בנזיקין של רשויות הציבור העוסקות בחקיקת משנה. התשובה לשאלת האחריות בנזיקין
בחקיקת משנה לא בהכרח תגזר מהתשובה בנוגע לחקיקה ראשית, שכן גם במשפט החוקתי היחס בין שתיהן איננו
דומה (למשל, דברי השופט חשין בג"ץ 4128/02 אדם טבע ודין נ' רה"מ ואח', המצביע על כך שבניגוד לחקיקה
הראשית שנקבעה כחוקתית באותו ענין, חקיקת משנה דומה היתה נפסלת לבטח; פסק הדין ניתן לאיתור באתר
ביהמ"ש העליון בכתובת (http://62.90.71.124/files/02/280/041/a16/02041280.a16.HTM ), עם זאת, אותם
העקרונות בהם אדון כאן, יהיו ישימים בדיון בחקיקת המשנה, לגביו יקצר המקום בעבודה זו.
[8] דיון נוסף בנושא ניתן למצוא אצל י' גלעד "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור" משפט וממשל ב
(תשנ"ד-תשנ"ה) 339 (חלק ראשון מהמאמר) בעמ' 341-345 (להלן – "גלעד, אחריות בנזיקין (חלק א') ").
המשפטית הפועלת במשפט הציבורי ובמשפט הפרטי – כך למשל קיימת הבחנה בין הממשלה והשרים המהווים
אישיות משפטית במשפט הציבורי, למדינת ישראל שהיא האישיות המשפטית במשפט הפרטי . דיון בכך ניתן
למצוא בדברי השופט ברק בעניין בני ברק נ' רוטברד, לעיל הערה 4, בפיסקה 8 לדבריו.
[10] י. אנגלרד, א. ברק, מ. חשין דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית (עורך: ג. טדסקי, מהדורה שניה מתוקנת
ומעודכנת, תשל"ז) עמ' 401-402 (להלן – "תורת הנזיקין הכללית").
[12] תורת הנזיקין הכללית, שם, בעמ' 25-26; J.G. Fleming The law of Torts (Ninth edition, 1998) p. 3-7
(להלן – "Fleming") מבחין בין דיני העונשין שמטרתם להעניש לדיני הנזיקין שמטרתם לפצות, בין דיני החוזים
שנושאם עסקאות ומטרתם הקצאה רצונית בעיקרה של סיכונים לדיני הנזיקין שנושאם פציעות והפסדים, בהם
ההקצאה נעשית באופן קולקטיבי, ע"י החברה, ובין דיני עשיית עושר ולא במשפט שמטרתם השבה של רווחים,
לדיני הנזיקין שמטרתם פיצוי על הפסדים. לדיני הנזיקין היבט נוסף לה של הפיצויים, היבט הציווי, שמטרתו דומה
לזו של הפיצויים – השבת המצב לקדמותו, או מניעת שינויו של מצב קיים.
[16] גלעד, אחריות בנזיקין (חלק א'), לעיל הערה 8, בעמ' 351-358; י. דותן "האחריות הנזיקית של עובד הציבור
המפעיל סמכויות של שיקול דעת" משפטים טו (תשמ"ה-תשמ"ו) עמ' 245, 245-250 (להלן – דותן); תורת הנזיקין
הכללית, שם, בעמ' 381, ובעמ' 401-402; I. Englard The Philosophy of Tort Law (1993) 127-132 .
[20] P. H. Schack "Suing our servants, the Court, Congress, and the Liability of public officers for
damages" The Supreme Court L. Rev. 281 (1980) ; דותן, שם, בעמ' 252.
מקומיות בישראל, ספק אם אכן מתקיים בטחון תעסוקתי כזה.
עליה, הגורסת שקיומן של השקפות עולם שונות בהכרח משפיעות על הבחירה בכיווני פעולה אצל עובדי ציבור,
ניתן למצוא אצל T. R. Machan "Public Choice Theory: Not the Whole Story" , באתר Liberty Haven
(שכתובתו http://www.libertyhaven.com/) בכתובת –
http://www.libertyhaven.com/theoreticalorphilosophicalissues/publicchoice/publictheory.html .
"Street") ; תורת הנזיקין הכללית, לעיל הערה 10, בעמ' 401; תקצר היריעה לדיון מעמיק בסיבות לכך. נראה כי
נדרשו התפתחויות הן בתפיסה הפוליטית של תפקיד המדינה, והן התפתחות בתפיסה המשפטית של המדינה
כתאגיד לצורך ההכרה בזכות שכזו.
[27] כלל שככל הנראה במקורו נועד לקבוע שהמלך איננו צריך ואיננו רשאי לעשות עוולה, ואם עשה כן, עליו להתיר
לבתי המשפט שלו לשפוט בעניין, אך שקיבל פירוש שונה לחלוטין עם הזמן, נוח הרבה יותר למלך, האומר שהמלך
כלל איננו מסוגל לבצע מעשה עוולה, ולכן אין לחייבו בנזיקין - תורת הנזיקין הכללית, לעיל הערה 10, בעמ' 401.
[29] א' רובינשטיין, ד' פרידמן "אחריות עובדי ציבור בנזיקין" הפרקליט כ"א (תשכ"ה) 61, 63; ככל הנראה הלכה זו
נפסקה ב-1612, בפס"ד בעניין ה-Marshalsea המוזכר אצל רובינשטיין ופרידמן בהערה 3 שם.
[30] עוולת misfeasance in public office שנקבעה ב-1703 בעניין Ashby המובא אצל ד. ברק-ארז עוולות חוקתיות
(תשנ"ד), בעמ' 84-88.
[32] , p. 3 25 Street, supra note ; ובמילותיו של סטריט : " the Crown, as the personification of the English
state, was accorded all those immunities and prerogatives originally personal to the King".
( פסק הדין מובא מאתר הפרלמנט הבריטי, שכתובתו http://www.parliament.the-stationery-office.co.uk/ )
ונוסחו המלא מצוי בכתובת –
http://www.parliament.the-stationery-office.co.uk/pa/ld200203/ldjudgmt/jd030213/mathws-1.htm .
http://www.law.cornell.edu/ ); כתובת נוסח החוקה - http://www.law.cornell.edu/constitution/ ;
כתובת נוסח הסעיף - http://www.law.cornell.edu/constitution/constitution.articleiii.html#section2 .
[42] ibid, p.7- 8; ניתן למצוא את נוסח פסק הדין באתר Findlaw (שכתובתו http://www.findlaw.com), בכתובת -
http://caselaw.lp.findlaw.com/scripts/getcase.pl?court=US&vol=2&invol=419 ; על המקרה מסופר
באתר http://www.fact-index.com, בכתובת - http://www.fact-index.com/c/ch/chisholm_v__georgia.html .
[43] מנוסח החוקה שבאתר Legal Information Institute של ביה"ס למשפטים של קורנל, לעיל הערה 41, בכתובת -
http://www.law.cornell.edu/constitution/constitution.amendmentxi.html .
[45] תורת הנזיקין הכללית, לעיל הערה 10, בעמ' 402; Street, ibid, p. 9 ; גם מלומדים ושופטים אנגליים עסקו
בהצדקה זו.
[46] , p. 10 25 Street, supra note ; י' גלעד "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור"(חלק שני)
משפט וממשל ג (תשנ"ה-תשנ"ו) 55, 56 (להלן – "גלעד, אחריות בנזיקין (חלק ב') ").
בכתובת - http://caselaw.lp.findlaw.com/casecode/uscodes/28/parts/vi/chapters/171/toc.html .
[56] ראשית, בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], דמ"י 10, תשכ"ח, עמ' 266 (להלן – פקודת הנזיקין או פקנ"ז) עצמה ניתן
למצוא עדות לדיני הנזיקין שקדמו לפקודה, בדמות התייחסות ל"דיה" – פיצויים בגין נזק גוף בדין המוסלמי –
בסעיף 91. במג'לה עצמה (בתרגומו של גד פרומקין, תרפ"ח), ניתן למצוא דיני נזיקין: ס' 7 קובע כי "אין יושן
בנזיקין"; ס' 19 קובע כי "אין להזיק, ואין מידה כנגד מידה בנזיקין"; ס' 20 קובע כי "יש לסלק את הנזק"; ס' 25
קובע כי "אין לסלק נזק בנזק דומה לו"; ס' 26 קובע כי "בוחרים בנזק היחיד לשם סילוק נזק הרבים"; ס' 27
"מסלקים את הנזק החמור על ידי נזק קל הימנו"; ס' 31 קובע כי "מסלקים את הנזק ככל האפשר"; ס' 86 קובע
כי "אין תשלום שכר ואחריות לנזק באים כאחד"; כן ניתן למצוא במג'לה הוראות על נזקי רכוש, ואסתפק בכמה
דוגמאות במסגרת הערה זו – ס' 912 קובע שהמשחית נכס של אחר במזיד או בשגגה חייב בנזקם; ס' 1192 העוסק
באיסור להזיק ע"י הסרת תמיכה מבניין אחר (בדומה לס' 48א לפקנ"ז הקובע שמניעת תמיכה במקרקעי שכן
היא עוולה בנזיקין); ס' 1201 למג'לה האוסר על האפלת על האור המגיע לשכן, אך המתיר מניעת חדירת קרני
שמש לחלון אחד מכמה (דומה לס' 48 לפקנ"ז העוסק ב"הפרעה לאור שמש", למרות שהמחוקקים של הסעיפים
הלכו בדרכים שונות); ס' 1202 עד 1206 עוסקים בהיזק שנראה שבפקנ"ז עצמה אין לו מקביל - "היזק
ראייה" – בדמות הקביעה באילו תנאים חייב אדם להמנע מראיית מקום הנשים של שכנו (ייתכן וניתן לראות
בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981, כמקבילה מודרנית נרחבת לסעיפים אלה). התייחסות נוספת לקיום
הוראות בדבר נזקי רכוש במג'לה ניתן למצוא אצל א. ברק אחריות שילוחית בדיני נזיקין (1964) בעמ' 3, בהערה 5
שם (להלן – ברק, אחריות שילוחית) וכן אצל א' מלחי תולדות המשפט בארץ ישראל (מהדורה שניה, תשי"ג )
בעמ' 153-164. עם זאת, המג'לה היא קובץ חקיקה אזרחי, וככל הנראה פגיעות בגוף בדין המוסלמי, הן חלק
מהדין הפלילי, וכפי הנראה בראשית שנות ה-30' נוצר מצב שבו נפסק כי נזקי גוף לא נכללו בתחום בו אפשר
לתבוע תביעת נזיקין אזרחית, מה שהגביל מאוד את התפתחות התחום, והביא לתיאורה של המלומדת פ. להב;
עדויות לכך ניתן למצוא אצל ג. טדסקי "נזקי גוף ללא שימוש בכוח וה'רשלנות הזדונית' הפרקליט כ"ג (תשכ"ז)
170; א. פולונסקי "חוקת הנזיקין" הפרקליט א' (44-1943) 3; "לשאלות השעה" הפרקליט ב (1945) 3; "לשאלות
השעה" הפרקליט ד' (47-1946) 97; ר' וולפסון "הפרקליט לאור חוקת הנזיקים האזרחיים" הפרקליט ד' (1947)
239; א. פולונסקי "נזיקין בלי חוק נזיקין" הפרקליט ד' (1947) 189 מספר כי התשובה שהיתה נותנת מחלקת
הפיצויים של הצבא הבריטי למי שתבע בגין תאונה היתה "בארץ שלכם הרי אין חוק נזיקין..." ומלין בעמ' 190 כי
"ברגע שבתי המשפט בארץ הזאת באו לידי המסקנא בצדק או שלא בצדק כי הוראות המג'לה אינן חלות על נזקי
אדם היה צורך בעת ובעונה אחת ..." [לייבא את ההלכה האנגלית] (ההדגשה וההשלמה – שלי). נראה כי בתחילת
הדרך פירשו בתי המשפט המנדטוריים את דיני הנזיקין במג'לה כאילו אינם כוללים נזקי גוף, ולאחר פסיקה
סותרת בשאלת אפשרות ייבוא הדין האנגלי, דרך סימן 46 לדבר המלך במועצתו, 1922, נפסק שאין אפשרות
לייבא את דיני הנזיקין האנגליים על ידי הפסיקה, קביעה שנהפכה רק לקראת תום המנדט . תקצר היריעה לדיון
מעמיק בבירור השאלה ההסטורית-משפטית מדוע בחרו בתי המשפט בארץ ישראל המנדטורית ללכת בדרך זו,
ומדוע לא השתמשו בס' 29 למג'לה המנחה לבחור בקלה משתי הרעות, ובס' 39 למג'לה הקובע כי "אין לכחד,
שעם שינויי העתים, משתנים אף הדינים עמהם" כדי לשנות את המשפט המקומי כפי שפירשו אותו ולעדכנו (ובל
נשכח שבאותו זמן נפסק באנגליה עניין Donaghue v. Stevenson [1932] A.C. 562, בו הפגינה הפסיקה
האנגלית מוכנות לחדשנות, בדמות קביעת עוולת הרשלנות...). ואם נשוב מדיון זה לנושא עבודה זו, מעניין להעיר
כי ככל הנראה גם בשיטת המשפט העותמנית קשה היה לתבוע את השליט. ניתן להסיק זאת מהוראת ס' 26
למג'לה, המעדיף את נזק היחיד על נזק הרבים. בנוסף, ברק, אחריות שילוחית (לעיל, בהערה זו) בעמ' 268 מציין
כי שיטת המשפט העותמאני לא הכירה כלל של אחריות שילוחית, ומכאן שקשה היה לייחס מעשים של פקידי
הציבור העותמאני למדינה, ולתבוע בגינם. עם זאת, לכאורה עדיין עמדו לניזוק האפשרויות לתבוע את פקידי
הציבור עצמם, או לפנות לשליט בבקשה –אפשרויות המחייבות (בדומה לכל נושא הערה זו) מחקר נוסף.
האזרחיים").
את אחריות המדינה בנושאים אלה; חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב], ו-חוק
משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 הם ההסדרים החוקיים הראשיים בנושא
אחריות המדינה לחייליה שנפגעו במערכה ולמשפחותיהם של מי שנספה במערכה; ס' 7א לחוק הנזיקים
האזרחיים (אחריות המדינה) אף מאריך את תקופת ההתיישנות למי שהגיש תביעה בנזיקין בגין אירוע מהמנויים
בס' 6 ו-7 שנדחתה בגלל האמור בסעיפים אלה. ככל הנראה, הנמקה נוספת לבחירת המחוקק בחקיקה מיוחדת
לעניין זה, מעבר לתפישה המוסרית של האחריות בנדון, היא הרצון להמנע מהתדיינויות משפטיות בכל הנוגע
לענייני הצבא - גלעד, אחריות בנזיקין (חלק א'), לעיל הערה 8, בעמ' 383.
כתוצאה ממצבים אלה, אלא מתמודדת עימם בחקיקה שמסדירה את אחריותה מחוץ לדיני הנזיקין.
הממשלתיות, 1936; חוק נכסי נפקדים, תש"י – 1950; חוק נכסי גרמנים, תש"י – 1950; חוק בנק הדואר,
תשי"א–1951. הפסיקה קבעה בע"א 437/65 מאורר נ' המועצה האזורית גליל עליון ומדינת ישראל, פ"ד כ(3) 645
כי הוראות חוק שקדמו בזמן לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), המגבילות את אחריות המדינה בנזיקין
אך לא הוזכרו בסעיף 9, אינן מקנות עוד הגנה בנזיקין למדינה. עם זאת, נקבע בעניין מאורר כי הוראות כאלה
יכולות עדיין להגן על עובדי הציבור עצמם. המגמה היא לפרש הוראות כאלה בצמצום, וניתן למצוא בפסיקה ביטוי
למגמה כללית של צמצום הוראות המחילות דין שונה על המדינה ורשויותיה – כך לעניין הוראה המקנה פטור
מארנונה בדנ"א 5218/03 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ (טרם פורסם, ניתן לאתרו באתר
הרשות השופטת (http://www.court.gov.il) בכתובת –
http://62.90.71.124/Files/03/180/052/f02/03052180.f02.HTM ).
[68] למרות שבעניין זה היו גם דעות אחרות, ובכך דן גלעד, אחריות בנזיקין (חלק א'), לעיל הערה 8, בעמ 377 בסוף
הערה 128 שם (ד"ה "נראה כי הן לצורך תחולת ההגנות הללו..."). בפסקי דין שונים ניתן למצוא הבחנה בין מעשה
למחדל. לכאורה בע"א 144/60 מדינת ישראל נ' חואטי, פ"ד טז(1) 209 בוטלה ההבחנה בין רשלנות שבמעשה
לרשלנות שבמחדל שהיתה מקובלת במשפט האנגלי, וכך הוא מתואר בע"א 20/80 אריה פליישר ו-3 אח' נ' ג'ורג'
לקטוש ו-3 אח', פ"ד לו(3) 617 בפיסקה 7 לדברי השופט ש' לוין; עם זאת, ניתן למצוא בפסיקה מאוחרת יותר
התייחסות שונה למחדל ולמעשה – כך למשל דעתו של השופט זוסמן בעניין מאורר, שם; נראה כי בעניין ע"א
862/80 עיריית חדרה נ' אהרון זוהר ו-4 אח', פ"ד לז(3) 757 ,בפיסקה 15 לדברי השופט ברק, שוב בוטלה
ההבחנה. השופט ברק הזהיר מפני יצירת הבחנות שקשה להצדיקן ולהפעילו וקבע נחרצות "ודאי שאין כל צידוק
בהבחנה הידועה שבין מעשה או מחדל, שכן חובת הזהירות יכול שתקום בשניהם".
[74] סעיף 13(ב) לפקודת הנזיקין מסביר כי יראו מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודה, אם העובד עשהו בתורת עובד,
בביצוע התפקידים הרגילים הכרוכים בעבודתו, ואף אם ביצע עבודתו באופן לא נאות, ולמעט פעולה של העובד
לטובת עצמו.
[75] עניין בני ברק נ' רוטברד, לעיל הערה 4, בפיסקה 2 לדברי השופט ברק נאמר: " 'פעולת שיפוט' לעניין חסינות
מאחריות בנזיקין קשורה לתפקיד השיפוטי, בו קיים אותו 'שילוש' שבו ראובן (בעל התפקיד השיפוטי) מכריע
בסכסוך בין שמעון לבין לוי (בעלי הדין) וזאת על-פי הליך דמוי משפט, אשר כתוצאת לואי לו, עשוי להגרם נזק.
כדי להעניק חופש פעולה לשופט, הוענקה לו חסינות מאחריות בכל הנוגע להתנהגותו והחלטתו במסגרת אותו
הליך...אדם שאינו הוא גופו בית-משפט, אלא אך מבצע פעולות שיפוט, יוכל להנות מהחסינות הנתונה לרשות
השופטת רק אם מתקיימים שני אלה: הפונקציה המבוצעת על-ידו הינה, מבחינתם של דיני הנזיקין,
פונקציה שיפוטית, וההליך אשר במסגרתו מבוצעת הפונקציה, הוא הליך דמוי הליך שיפוטי".
[76] ד' אבניאלי חסינות אישי ציבור (תשס"ב) עמ' 21-30; י. גלעד "אוי לדור ששופטיו צריכים להישפט ?" עלי משפט
ב' (תשס"ב) 255, בעמ' 268 מסכם: "במשפט האנגלי מגנה החסינות מפני תביעות בנזיקין על כל מעשה בעל אופי
שיפוטי (act of judicial character), כשמתחום החסינות מוצאים רק מעשים כאמור העונים על שני קריטריונים
מצטברים – חריגה מסמכות ופעולה שלא בתום-לב. בארצות-הברית מוקנית לשופטים בדרך כלל חסינות מוחלטת
(absolute) על מעשים שנעשו בתחום מילוי חובותיהם..."; לשם הדיוק יש לציין כי חסינות השופטים בארה"ב
מוגבלת לפעולה בתחום הכוח שניתן להם בחוק ("''Acting within the scope of his office or employment
(כהגדרת סעיף 2671 ל-Federal Torts Claims Act, לעיל הערה 51, שם) אך סייג זה משמש רק לבדיקה האם
השתמש בחוק למטרתו, כפי שאמר השופט Learned Hand בעניין Gregoire v. Biddle, 177 F .2d 579:
“What is meant by saying that the officer must be acting within his power cannot be more than that
the occasion must be such as would have justified the act, if he had been using his power for any of
the purposes on whose account it was vested in him”.
(פסק הדין מצוטט מאתר Lexis (שכתובתו http://www.lexis.com. לא ניתן להגיע על ידי שימוש בכתובת מלאה
ישירות למסמכים בlexis, כנראה בגלל הטכנולוגיה המשמשת אתר זה, ולכן אינני מביא את הכתובת המדוייקת
למסמך).
בעניין PIERSON v. RAY, 386 U.S. 547 (1967) (ניתן למצוא את פסק הדין באתר FindLaw, בכתובת –
http://caselaw.lp.findlaw.com/scripts/getcase.pl?court=US&vol=386&invol=547 ),
המסתמך על דברי השופט Learned Hand בעניין Gregoire v. Biddle, 177 F .2d 579,. דברי השופט Hand היו:
“It does indeed go without saying that an official, who is in fact guilty of using his powers to vent
his spleen upon others, or for any other personal motive not connected with the public good, should
not escape liability for the injuries he may so cause; and, if it were possible in practice to confine
such complaints to the guilty, it would be monstrous to deny recovery.” (supra note 76, ibid).
בהמשך ישיר לדברים אלה קבע השופט המלומד כי אין לפגוע בחסינות השופטים, בשל החשש מהטלת אימה
(dread) בלבם של רוב השופטים הישרים, וכתוצאה מכך שיבוש פעולת מערכת המשפט, וכי איזון האינטרסים
מביא למסקנה כי יש להעדיף את הרע המועט. לאחר קביעה זו, הצדיק השופט Hand את פסיקת הערכאות
הנמוכות כי:
“the defendants had an absolute immunity from liability, even though their unlawful acts
had been induced only by personal ill-will”
וקבע בכך כי אזרח צרפתי, שחירותו נשללה בין השנים 1942 ל-1946, עקב זיהויו המוטעה על ידי שני תובעים
כלליים עוקבים כאזרח גרמני , תוך התעלמות מקביעה של ועדת בדיקה כי מדובר באזרח צרפתי, לא יהיה זכאי
לתבוע פיצויים על פגיעה זו בחירותו (פסק הדין ניתן באוקטובר 1949).
[79] בר"ע 2315/00 מדינת ישראל נ' פרידמן (טרם פורסם בכתובים); נדון בהרחבה אצל י' גלעד, לעיל הערה 76, שם.
[80] ראוי להעיר כי לפחות במקרה אחד בישראל בע"פ 257/79 מנחם סווירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 757, הורשע
שופט, ראש ההוצאה לפועל בירושלים, בקבלת שוחד עבורו הוא קידם דיונים מסויימים. הערכאה הנמוכה
הרשיעה את השופט סווירי גם בסחיטה באיומים, מאחר וסברה שהוא הוציא צווי-הבאה לחייבים. הערכאה
שלמעלה מצאה כי הקביעה העובדתית בנושא זה של הערכאה הנמוכה לא היתה נכונה, וכי הוא נהג להוציא צווי-
הבאה גם בתיקים של בעלי חוב אחרים, כתוצאה מפרשנות שגויה שלו, של החוק. דומה כי מקרה כזה כיום היה
נכנס לחריג הלכת פרידמן, ומאפשר תביעה של המדינה בנזיקין על ידי מי שנפגע בדיונים אלה.
117 כי דין רשות הדואר כדין המדינה לעניין חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה). בסעיף 86 לחוק זה
קבועה הוראת הגנה מיוחדת על פקידי הדואר, הקובעת כי "לא יישא פקיד דואר באחריות פלילית או אזרחית על
כך שבתום לב, בתוקף תפקידו, שידר או העביר במברק דבר שהוא עבירה או עוולה לפי כל דין או נטל חלק בשידור
או בהעברה כאמור". י' גלעד מביא דוגמאות נוספות (גלעד, אחריות בנזיקין (חלק א'), לעיל הערה 8, בעמ' 378,
בהערה 133 שם.
הפרשנות, התשמ"א – 1981, הקובע בסעיף 4 "מקום שמדובר באדם - אף חבר-בני-אדם במשמע, בין שהוא תאגיד
ובין שאינו תאגיד". ההוראה היחידה המבחינה בין תאגיד לאדם באופן מפורש בפקודת הנזיקין עצמה היא הוראת
סעיף 10, הקובעת כי "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק".כמובן שגם לגבי הוראות
נוספות ייתכן הבדל, בשל ההבדל בין אישיות משפטית מלאכותית, לאדם, דוגמת הוראת סעיף 9 העוסקת
בקטינים, שאין לה משמעות בכל הנוגע לתאגיד בתורת קטין, שכן תאגיד איננו יכול להחשב ככזה.
[84] בחוק יסוד: הכנסת, ס"ח תשי"ח, עמ' 69 (להלן – חוק יסוד: הכנסת), נאמר בסעיף 16 כי "לחברי הכנסת תהיה
חסינות; פרטים ייקבעו בחוק" ובסעיף 17 "לבניני הכנסת תהיה חסינות; פרטים ייקבעו בחוק". לחסינותה של
הכנסת עצמה אין התייחסות בחוק זה.
[85] למשל תב"ע (ירושלים) נז/537-3 נאוה כהן נ' כנסת ישראל ואח', תק-עב 2001(2) 1208 עוסק בתביעה במסגרת דיני
העבודה. בית המשפט איננו מתייחס לעובדת היותה של הרשות המחוקקת הנתבעת, ודן במקרה כבכל תביעה
רגילה נגד רשות ציבורית. דוגמאות נוספות לכך - ענמ"ש 1844/00 דן תיכון נ' הכנסת באמצעות חשב הכנסת, תק-
על 2000(2) 1968; ד"נ 13/84 ד"ר אמיליה לוי נ' יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, פ"ד מא(4) 291.
מעניין לציין כי לא מצאתי דוגמאות רבות לתביעות אזרחיות נגד הכנסת, ואלו שמצאתי עוסקות ברובן בתביעות
בנוגע לגמלאות.
חברי הכנסת").
שתחילת החסינות הפרלמנטרית היא "מתום יום הבחירות" – עבור הנבחרים. לגבי מי שהופך לחבר כנסת לאחר
יום הבחירות, קובע הסעיף כי הוא "ייהנה מחסינות פרלמנטרית מן היום שהיה לחבר הכנסת".
[90] רובינשטיין ומדינה, שם, בעמ' 474 בהערה 2 שם, ובעמ' 481, מביאים דוגמא כזו, של תביעת חוב כספי, שנוצר
בהקשר לפעילותו הפוליטית של חבר הכנסת שמאי, ושבית המשפט קבע כי החסינות לא חלה עליה.
153, 154 (להלן- ה"ח לתיקון סדרי הדין האזרחי).
[93] חוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח – 1958, ס"ח תשי"ח, עמ' 118 (להלן – "חוק לתיקון
סדרי הדין").
[94] מתוך דברי ההסבר לה"ח לתיקון סדרי הדין האזרחי, לעיל הערה 92, בעמ' 155. הצהרה שאיננה מדוייקת לפחות
בנוגע לדין המהותי, ולו רק בהתחשב בהוראות החסינות שבחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה).
מנכ"ל משרד הסעד (כפי שנקרא משרד הרווחה אז), ובקשתם נדחתה ע"י השופט ח' כהן, שישב בדן יחיד וסבר
"שאין המבקשים רשאים לעקוף את הוראות החוק האוסר מתן צו-מניעה נגד המדינה, על-ידי החלפת המדינה
בפקידיה כנתבעים לתביעתם".
החולקתשל השופט עציוני. מאוחר יותר הוכרה גם האפשרות למתן סעד הצהרתי זמני - בע"א 144/79 יוטבין נ'
מדינת ישראל ו-3 אח', פ"ד לד(2) 344.
העליון שב וקרא לתיקון כזה, למשל - בג"צ 1921/94 יוסף סוקר נ' הועדה לבניה למגורים ולתעשיה, פ"ד מח(4)
237 בפיסקה 9 לדברי הנשיא ברק. התיקון נעשה בעקבות המלצות ועדה בראשות השופט אור שמינה שר
המשפטים לבחינת העניין, כאמור בדברי ההסבר להצעת החוק – הצעת חוק לתיקון סדרי הדין האזרחי ( המדינה
כבעל דין)(תיקון)(מתן סעד זמני וביצוע פסק דין נגד המדינה), התשנ"ט – 1988, ה"ח 2751, עמ' 1. באותו תיקון
תוקן גם סעיף 7 לחוק לתיקון סדרי הדין, כך שהמדינה תבצע פסק דין שניתן נגדה, גם אם עדיין יש לה עליו זכות
ערעור, כך שאם מבקשת המדינה שלא לבצעו, עליה לבקש עיכוב ביצועו של פסק הדין, בדומה לכל בעל דין אחר.
תפישת אחריותן של רשויות הציבור בנזיקין, בהשוואה לאחריות האזרחים הפרטיים, ותפישת אחריותן של
רשויות הציבור בהפעילן סמכות שבשיקול דעת. להבנתי, אלו שני ההיבטים החשובים יותר בדיון בשאלת אחריות
המדינה בנזיקין בגין מעשי חקיקה.
[99] גלעד, אחריות בנזיקין (חלק א'), לעיל הערה 8, בעמ' 387; א' ברק שיקול דעת שיפוטי (תשמ"ז) עמ 548. בין
הדוגמאות המובאות– ע"א 32/60 פלקסברג נ' המנהל הכללי של רכבת ישראל, פ"ד יד 1629, בו הוכרה חובת
הזהירות המושגית של הרשות הציבורית בתורת מעבידה רשלנית; אחריות המדינה כממונה על נכס מסוכן,
בדמותו של צופר אזעקה בלתי מגודר על גג מלון, בע"א 405/60 מדינת ישראל נ' רבינוביץ ואח', פ"ד טו 2381;
אחריות המדינה כמחזיקת מקרקעין בע"א 98/62 מדינת ישראל נ' גיטר ואח', פ"ד יז 2073.
[100] ע"א 247/55 סרג עדין בע"מ בפירוק מרצון נ' ראש העיר תל אביב יפו וא4 אח', פ"ד יא 1110, בעמ' 1116 מול
האות ז' ו-1117 מול האות א'.
[101] השופט לנדוי קבע כי אם היתה לעיריה חובה ציבורית לספק תעלת ניקוז חלופית, הרי שהיה על האזרח להשתמש
בצעדים מהמשפט הציבורי (שם, בעמ' 1118, מול האות א'). לטעמו לא היתה חובה ציבורית כזו משום שהרחוב
המדובר מעולם לא הוכרז כרחוב ציבורי (שם, בעמ' 118, מול האות ז' ובעמ' 1119 מול האות א'). לנסיונה של
העיריה לשלוח פועל שהעמיק חריץ שעבר בצד הרחוב לא היה משמעות, אליבא השופט לנדוי, בשל העדר החובה
של העיריה (שם, בעמ' 1118 מול האותיות ב'-ד'). לשכנים לא היתה חובה לשמור על תעלת הניקוז שעברה דרך
מגרשם, בגלל שלא היה מדובר בתעלה שהתקיימה זמן רב (שם, בעמ' 1119, מול האותיות ו'-ז'), ושיקול נוסף
שמביא השופט לנדוי (שם, בעמ' 1120, מול האות א'): המרתף כבר הוצף בעבר, והמערער היה מודע לסכנה זו,
ובכל זאת "כל מאמציו של מר סולניק [התובע, בעלי סרג עדין] היו מכוונים להמריץ אחרים לפעולה, ובינתיים
הוא לא עמד בחובתו הראשונית לדאוג בעצמו להגנת רכושו" (דומני כי זה היה השיקול המכריע, וייתכן שניתן היה
להסתפק רק בו, לצורך ההכרעה בעניין. מרגע שהוכרע שאין חובה חוקית, הרי שלגבי רשלנות, מדובר באשם תורם
שניתן לראותו כמנתק כל קשר סיבתי ).
[107] שם, בעמ' 624, מול האות א'; גלעד, אחריות בנזיקין (חלק א'), לעיל הערה 8, בעמ' 385 וכן הערה 168 שם.
הנזק, מפני שסמכות זו עצמה מצטמצמת רק ליום העברת הרשיון". לדעתי ניתן היה להסתפק באמירה זו, לצורך
ההכרעה בדיון.
"אולם בבוא בית-המשפט לבחון טיב מעשיהן של הרשויות, נכון יעשה אם יתן דעתו גם לשיקול הציבורי, המאזן
בין צרכי הכלל וחלוקת המשאבים שבידיו, לבין הדרישות העולות מעת לעת במסגרת האמצעים הנתבעים לשם
יצירת בטיחות רבה יותר בתחום מוגדר".
השופטים מ' עציוני וח' כהן.
היווצרותו של הסיכון, הסתפק בכתיבת מכתב כמתואר ולא וידא כי אכן נעשתה הפעולה הנדרשת או פעולה
אחרת כלשהי כיוצא בזה. בינתיים חלף הזמן וגם ירדו גשמים, ולא רק שלא נעשה מאומה אלא היפוכו של דבר,
החפירה עוד הועמקה והורחבה החל מיום 27.2.1967, מבלי שנבנו תמיכות ומבלי שננקטו אמצעי זהירות אחרים.
כל אותה עת לא יצא הגה מפיה של העיריה והאלם שבו נתקפה משום מה היווה קרקע פוריה להמשך נהגם
המופקר והלא-איכפתי של הקבלנים. זאת ועוד, גם האזהרה לדרי הבית לא ניתנה אלא, כאמור לעיל, רק רגעים
מספר לפני ההתמוטטות" .
בהחלטיות, יזעיק את המשטרה ואת משרד העבודה במידת הצורך, יפעל לפינוי הבנין המסוכן, יזום פניה
לערכאות וכיוצא באלה פעולות שאיש הרשות יכול לנקוט בהן. אם חלפו למעלה משבועיים מבלי שנעשה דבר,
למרות שהכל הצביע על כך כי מה שהוצע במכתב לא בוצע, הרי יש בכך מעשה רשלנות כלפי דיירי הבית
שהתמוטט וכלפי בעליו. המהנדס ידע וצריך היה לדעת ולצפות לכך שהללו עלולים במהלכם הרגיל של דברים
להיפגע מכך שאיננו משתמש במיומנות ואיננו נוקט פעולות, שמהנדס עיר סביר וכשיר לפעול היה משתמש או
נוקט באותן נסיבות.
[124] מעניין להעיר כי בפסק הדין בעניין אייל נ' פוקסמן, בניגוד לפסיקה לפניו ואחריו בעניין אחריות רשויות ציבור
בנזיקין, אין כל התייחסות לפסיקה זרה, והפיתוח המשפטי נעשה אך ורק בהסתמך על הדין הישראלי. ייתכן
שהעובדות החמורות של האירוע חסכו מהשופט שמגר את הצורך להיתלות באילנ ות גבוהים. כן ייתכן שדווקא
בפסק הדין ש"חצה את הגבול" בחר השופט שמגר לילך בדרך ישראלית-עצמאית.
א' ברק (עמו הסכימו השופטים ש' נתניהו וד' לוין).
[127] שם, שם; אך בפיסקה 37 לדבריו ממשיך השופט ברק - "מבחנו של החוק - חיקוק שנועד לטובתו של אדם אחר –
הוא סתום וכללי. הקושי העיקרי נעוץ בכך, כי מספרם של הפרטים, אשר על האינטרסים האינדיווידואליים
שלהם בא החוק להגן, אינו מעלה ואינו מוריד. נמצא, כי חוק עשוי להגן על האינטרסים של הפרט, גם אם הוא
בא להגן בדרך זו על האינטרסים של כל אחד מהפרטים במדינה. מצב דברים זה מקרב קרבה יתירה בין חיקוק
שכזה לבין חיקוק, שנועד להגן על האינטרסים של הציבור 'בתור שכזה' ".
[130] שם, בפיסקה 11 לדברי השופט ברק. הדגש שלי. בפיסקה 12 לדבריו הוא מפרט את הפעולות בהן יכלה העירייה
לנקוט בנוגע לסככה, לו היתה מזהה אותה כמבנה מסוכן – שילוט המזהיר מהסכנה, גידור ואף הריסה.
[134] ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1) 113 (השופט ברק כתב את פסק הדין, ועמו הסכימו
השופטים מ' שמגר (הנשיא דאז), ש' לוין, ד' לוין ו-ג' בך).
[136] (1) בפיסקאות 7-13 מכריע השופט ברק כי ניתן לתבוע בעוולת מסגרת, דוגמת רשלנות, בנסיבות בהן מתקיימים
רוב אך לא כל מרכיביה של עוולה פרטיקולרית, כנגישה, במקרה שהשימוש בסמכויות שלטוניות נעשה ללא
זדון. כסיכומו שם, בפיסקה 11 לדבריו: "העוולות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] אינן "איים" של אחריות, שכל
המוצא עוגן על אחד מהם אינו יכול, בעת ובעונה אחת, להטיל עוגן גם באי אחר. זאת ועוד : העוולות אינן
מגנטים של אחריות, באופן שכל הנמצא בתחום המשיכה של אחת העוולות מוצא ממילא מתחום המשיכה של
עוולה אחרת. העוולות בפקודה הן רשתות רשתות, המוטלות, זו על גבי זו, על מערכת עובדתית נתונה. חלקן של
הרשתות אינן "תופסות" מערכת עובדות נתונה. לעתים נתפסת מערכת עובדות נתונה על-ידי רשת אחת בלבד.
לעתים היא נתפסת על-ידי מספר רשתות, הכול על-פי אינטנסיביות השתי והערב ברשתות השונות".בפיסקה 9
ניתן למצוא תיאור של תפישתו את התפתחות דיני הנזיקין המסבירה את קביעתו. בע"א 558/84 מזל כרמלי נ'
מדינת ישראל ו-4 אח', פ"ד מא(3) 757 הכריעו השופטים ג' לוין וג' בך כנגד דעתה של השופטת ש. נתניהו, כי
כאשר מתקיימת הגנה מהגנות הפקודה כנגד תביעה בעוולה הפרטיקולרית, לא ניתן לתבוע בעוולת המסגרת,
וההגנה עומדת גם כנגדה.
(2) בפיסקאות 32-36 מכריע השופט ברק כי "נזק לא-רכושי גרידא אף הוא נזק לעניין עוולת הרשלנות, והוא בר-
פיצוי, אם על אדם סביר מוטלת החובה (המושגית והקונקרטית) לצפות את התרחשותו בשל התרשלות".
[138] השופט ברק עצמו איננו מציג זאת כחידוש. אך אם נעיין בפסק הדין בעניין זוהר(לעיל הערה 128), נראה כי
החזקה האמורה עדיין איננה קיימת. בפיסקה 9 לדבריו בעניין זוהר, הוא מנמק את ההכרה בחובת זהירות
מושגית, באומרו: "הסמכויות הסטטוטוריות יוצרות תפקיד ציבורי ומעניקות מעמד של שליטה ופיקוח. כל אלה
יוצרים תשתית עובדתית, אשר ממנה ניתן להסיק, כי הגוף השלטון צריך לצפות, ששימוש או אי-שימוש רשלן
בכוחותיו עשויים לגרום נזק מהמבנים המסוכנים לאנשים המצויים בקרבתם. זאת ועוד: הנזק הצפוי עשוי
להיות פגיעה בחיי אדם. כנגד פגיעה שכזו צריך גוף שלטון, שבידו הכוח למנוע את הפגיעה, לנקוט אמצעי
זהירות". לאחר שהשופט ברק דוחה טיעונים כנגד הכרה באחריות רשויות ציבור בנזיקין, הוא קובע שיש להטיל
זאת על רשות ציבור בעלת סמכות פיקוח ומייד לאחר מכן, בפיסקה 10 בעניין זוהר, קובע שבנסיבות שבין
עיריית חדרה לזוהר, העירייה חבה חובת זהירות קונקרטית, באומרו: "נזק זה ניתן היה לצפות במישור
'הטכני'....אך צפיות "טכנית" אינה מספקת. בנסיבות הענין צריך היה לצפות 'נורמטיבית'. הסככה מצויה על
שפת הים. רבים באים להתרחץ במקום, וחוסים בצילה. הנזק שהתמוטטותה יכולה לגרום הוא רב, הן לגוף
והן לרכוש. על העיריה לצפות להתרחשותו של נזק זה אם לא תפעל כראוי".
המשפט העליון, מאפשרת טענה כי הלכות העליון בעניין האחריות המוגברת של רשויות בציבור לא השתרשו,
אך לעניין זה יידרש מחקר נוסף בעניין.
ההרחבה של אחריות רשויות ציבור בנזיקין, הוא דוגמא לפסק דין בנושא, בו לא ישב השופט ברק. באותו מקרה
פסק בית המשפט העליון (השופטים מ' בייסקי, ד' לוין, ש' נתניהו) כי המשטרה אחראית בנזיקין בשל אכיפת צו
מניעה מביצוע קטיף עגבניות בחלקה, כנגד שלמה בוסקילה, בעוד שהצו הוצא כנגד אביו. אכיפת הצו נעשתה
למרות שהאב והבן הודיעו למשטרה שהחלקה שייכת לבן בלבד, פעלה זו למנוע קטיף בחלקה של הבן, ללא בירור
העובדות לאשורן. אינני מסכים לדעתו של המלומד גלעד שרואה פסק דין זה כעומד בקנה אחד עם הגישה הישנה
לאחריות רשויות ציבור בנזיקין (גלעד, אחריות בנזיקין (חלק א'), לעיל הערה 8, בעמ' 394) ומנמק שמדובר
בגרימת נזק אקטיבית על ידי הפעלת סמכות שלטונית כופה, המופעלת באופן רשלני ואולי אף ברשלנות חמורה.
דעתי זו נסמכת על הנמקתו של השופט בייסקי, שנעזר בנימוקים של השופט ברק בעניין עירית חדרה נגד זוהר
(דברי השופט בייסקי בעניין בוסקילה, בפיסקה 7). לדעתי מדובר ביישום פשוט של ההלכה המרחיבה.
ביטוי נוסף לכך שפסק דין זה מייצג את ההלכה המרחיבה, הוא בכך שהשופטים נחלקו ביניהם רק בשאלה עד
כמה גבוהה אחריות המשטרה, בהשוואה לאחריות המושב שהתלונן למשטרה, והביא לאכיפת הצו:
בביהמ"ש השלום נקבעה אחריות של 10% למשטרה ו-90% למתלונן. המחוזי סבר שאין אחריות בנזיקין במקרה
כזה. בעליון, השופט בייסקי סבר שלמשטרה אחריות של 50%, ועמו הסכים השופט דב לוין. לעומתם, סברה
השופטת נתניהו כי למשטרה אחריות של 75%.
[144] לעיל הערה 139, שם, בדבריו הקצרים של השופט בך המבהיר כי הסכמתו מוגבלת רק לסוגיה הנדונה, שכן לדידו
המחדל הנדון כאן מיוחד במינו, מאחר ו-"המשטרה, והיא בלבד, חולשת על נושא בדיקה זו, ורק בידיה למנוע את
הנזק שייגרם לאדם שביקש את הצו לאיסור היציאה, במקרה שהצו יופר" ולכן לדעתו מוטלת עליה חובה
מיוחדת לבחון את הנוסעים המתייצבים במקומות היציאה הרשמיים.
[146] כמתואר אצל י. גלעד, אחריות בנזיקין (חלק א'), לעיל הערה 8, בעמ' 360-375. לאור קוצר היריעה, אמנע
מתיאור מפורט של התפתחות הפסיקה הזרה, באנגליה ובארה"ב, לאחר החקיקה שהכירה באחריות מסויימת
של רשויות הציבור בנזיקין, ואתמקד בתפישת אחריות רשויות ציבור בנוגע לסמכות שבשיקול דעת, הרלוונטית
לעבודה זו.
[147] עניין East Suffolk v. Kent , לעיל הערה 102, שם. התביעה נדחתה שכן לא נגרם נזק נוסף כתוצאה מפעולת
הרשות, ומשום שפעולת הרשות היתה במסגרת סמכות (power) אך לא תחת חובה (duty). יש לשים לב שעניין זה
עסק באחריות בנזיקין של תאגיד עצמאי, לא של הכתר, ולכן יכל להתנהל דיון כזה גם לפני 1947.
[148] שם, בעמ' 89-88: Apart from the existence of a public duty to the public, however, every person, "
whether discharging a public duty or not, is under a common law obligation to some persons in
some circumstances to conduct himself with reasonable care so as not to injure those persons likely
to be affected by his want of care. This duty exists whether a person is exercising a public duty or
merely exercising a power which he possesses either under statutory authority or in pursuance of his ordinary rights as a citizen” (Lexisמצוטט מפסק הדין כפי שהוא מופיע באתר ).
היסודות, שלא היו עמוקים כהנחיית תוכניות הבניה, הביאה להווצרות סדקים בבניין.
http://caselaw.lp.findlaw.com/scripts/getcase.pl?navby=case&court=us&vol=346&page=15 ).
בנוגע לאחסון והטענת הדשן באומרו שהם "classically within the exception" ובהתבססו על פסיקה שקדמה
לFederal torts claims act, בהתייחסו לפעילות הלא-מוצלחת של מכבי האש לאחר ההתפוצצות הוא מאמץ את
הלכות העבר בדבר העדר אחריות בנזיקין בגין פעולות כאלה, תוך גזירה שווה מהחסינויות הנקובות במפורש
ב-FTCA , דוגמת הטלת הסגר.
http://caselaw.lp.findlaw.com/scripts/getcase.pl?court=us&vol=499&invol=315 .
[171] ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' דני לוי ו-3 אח', פ"ד מח(3) 45; ניתן ב-17/05/1994 (להלן – עניין לוי).
משולב], תשכ"ח – 1968 אשר קבע שבמקרה תביעה נגד צד ג' כאשר מתקבלים פיצויים גם מהמוסד, הזכאי
לפיצויים יקבל לפחות 25% מהפיצויים והמוסד לביטוח לאומי יהא זכאי לשאר הסכום, בגין האחריות לפצות
שנטל על עצמו. הסדר זה קבוע היום בסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995, ס"ח
התשנ"ה, עמ' 210.
באופן מובן, מפסקי הדין– מבריטניה בעניין Hill ומארה"ב בענייןDalehite ובעניין Gaubert.
[180] בפיסקה 24 לדברי הנשיא שמגר. הוא מנמק קביעה זו בהסבירו כי לא ניתן, למשל, להשוות את גובה הנזק לעלות
ההוצאה שנדרשה למניעת הנזק "משום שנדרשת הכרעה בדבר ערכן היחסי של פעילויות, של מדיניות
אלטרנטיבית, ושל רמת הסיכון שעל הציבור לעמוד בו. החלטות מעין אלו אינן מתאימות לבדיקה בקריטריון של
רשלנות"
מסויים, ולדעתו הסיכון לנזק מהפעלת סמכות שלטונית הוא מ-"סיכוני רקע הנובעים מחיים בחברה מאורגנת".
[194] ע"א 653/97 חברת מרכז ברוך וצפורה בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד נג(5) 817 (להלן – עניין מרכז ברוך
וציפורה נ' עיריית ת"א) פסק הדין ניתן ב-28/11/99. פסק דינו של השופט אריאל כלל ביקורת על הלכת לוי, לה
לא הסכים השופט אנגלרד. השופט ברק הסכים לפסק דינו של השופט אנגלרד.
להטיל, על ידי דרישת זיקת קרבה מיוחדת, וכי כוונתו היא רק לדרישה לקירבה בין המזיק לניזוק.
המשפט המחוזי, ניתן פסק דין ללא שנתן לצדדים זכות לטעון, ולכן בוטל פסק הדין והושב למחוזי כדי שיוצגו
הראיות ויישמעו טיעוני הצדדים (ע"א 3065/00 חברת מרכז ברוך וציפורה נ' עיריית ת"א ואח', מאתר העליון ,
בכתובת - http://62.90.71.124/files/00/650/030/l07/00030650.l07.HTM).
[197] ע"א 1678/01 מ"י ואח' נ' וייס ואח' (טרם פורסם בכתובים. ניתן ביום 2/06/2004. ניתן לאתרו באתר הרשות
השופטת, בכתובת - http://62.90.71.124/files/01/780/016/l17/01016780.l17.HTM ) (להלן - "עניין וייס").
המשטרה, שלא הגנה על משפחה שנוהל נגדה מסע הפחדה ואלימות לאורך זמן. מחסור במשאבים וסדרי עדיפות
בחלוקת המשאבים אין בהם כדי להסביר מדוע לא ננקטו פעולות לאכיפת החוק נגד אלה שעשו שימוש באלימות
ובאמצעי הפחדה נגד בני משפחת וייס....על רקע העובדות שנחשפו...אין מנוס מלקבוע כי המשטרה אחראית אף
היא לנזקיה של משפחת וייס". הש' מ' נאור: "...נסיבות העניין שלפנינו יוצאות דופן הן. מלאה הסאה ועל
המחדלים שבעבודת המשטרה בהצטברותם – לא ניתן לעבור לסדר היום בלא הטלת אחריות." ; השופט א'
ריבלין: "מדובר במסכת ארוכה של מעשים שאין להגדירם אלא כהתעללות שכנים בבני משפחת וייס, ואשר
בגינם הוגשו תלונות חוזרות ונשנות למשטרה...תלונותיה של משפחת וייס...לא טופלו באופן סביר, הגם שהן היו
ממוקדות והתייחסו למעשים ספציפיים, לסיכונים מובחנים ולמתנכלים מזוהים. זאת, למרות הבטחות מצד
אנשי משטרה לפעול כנגד המרעים, ועל אף שמשפחת וייס ניסתה בכל מאודה "לסייע" למשטרה במעשים
ובהצעות, ולפתוח בפניה דרכי פעולה, שהיו כמובן פתוחות ממילא. לפי כל קנה מידה, נקשרו כאן יחסים קרובים
די הצורך להקמת חובה על המשטרה כלפי משפחת וייס – וחובה זו לא קוימה" (פיסקה 4 לדבריו); השופטת א'
חיות: "במשך כשנתיים ימים הייתה משפחת וייס קורבן לאלימות מילולית ופיזית ...למרות רצף האירועים,
למרות חומרתם ולמרות תלונותיה החוזרות ונשנות של משפחת וייס נהגה המשטרה ברפיסות תמוהה ובאזלת
יד בכל הנוגע לתלונות אלה, תוך שהיא מסווגת את המסכת החריגה והמאורגנת של ההתעללות והרדיפות
שעברה משפחת וייס בסיווג המינורי "סכסוך שכנים". ... התברר מתוך העובדות שאינן שנויות במחלוקת, כי
המשטרה פעלה ברשלנות שאין להשלים עמה ובאופן שאינו מתיישב בשום פנים עם הסטנדרטים ועם החובות
המוטלות עליה כמי שמופקדת על שמירת שלום הציבור ובטחונו".
לאפשרות של אחריות נזיקית בגין עוולת הפרת חובה חקוקה, ללא הכרעה. לדעתי עולה מדבריה כי כנראה היתה
מכריעה בצורה דומה, אם היתה נדרשת לכך, אך יקצר המקום לדיון בנושא זה.
http://caselaw.lp.findlaw.com/casecode/uscodes/28/parts/vi/chapters/171/sections/section_2680.html .
בדומה לתאגידים אחרים, פועלת בהסתמך על פעולתם של רבים המסייעים בחקיקה, דוגמת היועץ המשפטי
לכנסת, המשנה לו ונציב הדורות הבאים (שמעמדם מוסדר בחוק הכנסת, התשנ"ד – 1994, ס"ח תשנ"ד, עמ' 140),
וכן נעזרת בנציגי הממשלה; עדיין, הדגש בנוגע להבנה ולהכרעה בנוסח ובנורמה, צריך להיות, להבנתי, לגבי
הבנתם וכוונתם של חברי הכנסת עצמם.
ביום 14/01/2004, במסגרת הצעות לסדר היום, העידו חברי כנסת רבים על ההטעיה, לגרסתם
(מתוך פרוטוקול ישיבה 94 של הכנסת ה-16, אותו ניתן לאתר באתר הכנסת, בכתובת:
http://www.knesset.gov.il/Tql//mark01/h0010998.html#TQL).
[215] בג"ץ 3106/04 האגודה לזכויות האזרח נ' הכנסת ואח' (ניתן למצוא את נוסח העתירה באתר האגודה לזכויות
האזרח (שכתובתו – http://www.acri.org.il), בכתובת -
http://www.acri.org.il/hebrew-acri/engine/story.asp?id=841 ). העתירה נדחתה, אך נימוקי פסק הדין
יינתנו בנפרד (ההחלטה באתר העליון - http://62.90.71.124/files/04/060/031/a03/04031060.a03.HTM ).
"אכן, חשיבותו העצומה של מוסד הפנסיה, הן בהיבט החברתי והן בהיבט הכלכלי, מחייבים חקיקה מקיפה של
הכנסת; גם אם חקיקה זו מחייבת הכנה מורכבת וממושכת אין לדחותה עד אין קץ".
[221] דוגמת סעיף 5(ב) לחוק בית חולים באשדוד המגביל את זמן הליכי התכנון והבניה, סעיף 4 לחוק מקוה ישראל,
המגביל שימוש במקרקעין, או סעיף 5 לחוק מקוה ישראל המקל במתן היתרי בניה.
להציג חקיקה שתאפשר ל-4 אנשים להשיג רשיון חשמלאי בכיר שהם לא הצליחו להשיג, בשל כשלונם לעבור את
הבחינות הקיימות באותה עת. הוא ניסה להמנע מלהעיד בשל חסיונו כמחוקק, ונקבע כי החסיון לא יעמוד כנגד
האינטרס הציבורי שבאכיפת חקיקה פדרלית פלילית (ניתן למצוא את פסק הדין באתר FindLaw (שכתובתו –
http://caselaw.lp.findlaw.com/), בכתובת –
http://caselaw.lp.findlaw.com/scripts/getcase.pl?navby=volpage&court=us&vol=445&page=368
ההליך המוזכר הוא פלילי, אך אם יתברר שחוק מסויים שעבר נחקק בנסיבות כאלה, וכתוצאה, למשל, נגרם
נזק בשל העדר הכשירות של אחד החשמלאים הבכירים, האם לא ניתן לטעון שהרשלנות שבהעברת החוק על ידי
בית המחוקקים מטילה אחריות על בית המחוקקים, אשר ראוי שתזכה את הניזוקים מהחוק בפיצויים ?
[229] דותן לעיל הערה 16, בעמ' 267-269; גלעד, אחריות בנזיקין (חלק א'), לעיל הערה 8, בעמ' 346-349; עניין עיריית
חדרה נ' זוהר, לעיל הערה 128, בעמ' 772-773; פיסקאות 8-10 בדברי השופט אריאל בעניין מרכז ברוך וצפורה,
לעיל הערה 194. אך יש לזכור גם את הפסיקה בעניין ע"א 404/80 בני עטרות ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד
לח(4) 30, בו נקבע כי המבחן לשאלה האם הרשות פעלה במסגרת הרשאתה החוקית, לצורך הכרעה בשאלה האם
תהנה מהחסינות שבס' 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) הוא האם המעשה שעשתה עומד באמות-
המידה של המשפט המנהלי, וניתן לטעון שפסיקה זו יוצרת קשר בין דיני הנזיקין למשפט הציבורי המצמצם את
תחולת דיני הנזיקין, בפעולות במישור הציבורי, ופסיקה זו מתווה כיוון מנוגד לאמור לעיל.
הערה 30, בעמ' 66-75.
[235] המלומד שלף מעדיף את השימוש במונח "מרות המשפט", בהיותו מדוייק יותר, ודעתו אכן נראית משכנעת –
ל. שלף "מ'שלטון החוק' ל'מרות המשפט': הרהורים וערעורים על מושג-יסוד" עיוני משפט טז (1991) 559.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה