הטלת התפקיד להרכיב ממשלה

משום מה האזרח המעיין לו בפרסומי-התקשורת מקבל את הרושם שהנשיא יטיל את התפקיד להרכיב ממשלה חדשה לאחר בחירות, על העומד בראש הרשימה הגדולה ביותר. זה אכן המצב בחלק ממדינות העולם (זהירות PDF), והצעות חוק בנוסח דומה אכן הונחו על שולחן הכנסת ה-18 (זהירות RTF) וה-17 (זהירות RTF) אך לא זכו להפוך לחוק.

כל שקובע חוק יסוד: הממשלה בסעיף 7(א) הוא: "משיש לכונן ממשלה חדשה יטיל נשיא המדינה, לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת, את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך".

החוק איננו קובע כי על הנשיא לפעול בהתאם לדעת חברי-הכנסת. כידוע, היקף חובת התייעצות במשפט הציבורי הישראלי איננו כולל חובה לקבל את דעת היועצים.

נראה שעד היום פעלו נשיאי-ישראל תחת ההנחה שאם רוב חברי-הכנסת ממליצים על המועמד שסיכוייו הטובים ביותר להקים ממשלה חדשה, הם יודעים על מה הם מדברים.

תוצאות האמת של הבחירות האחרונות (ונזכיר שהתוצאה עדיין איננה סופית, כי אם זמנית, גם בגלל שטרם נספרו הקולות שבמעטפות הכפולות, וגם בגלל שטרם עברו המועדים לערעורים על תוצאות הבחירות) מציעות אפשרות מרתקת של תיקו, או ריבוי מועמדים מומלצים, מסוג שכמותו טרם נחזה בישראל (במידה רבה מאחר וסוג הפיצול שהביאו עמן הבחירות האחרונות טרם נחזה בישראל שלא תחת מטריית בחירה ישירה לראשית הממשלה).

בנסיבות האלה, נדמה ששיקול-דעתו של נשיא המדינה יהיה רחב במיוחד. בניגוד לאחרים, אני סבור כי בנסיבות האלה, יוכל נשיא המדינה לפעול גם בניגוד להמלצה של רוב חברי-הכנסת, אם הוא נוטה לחשוב שההמלצה מייצגת גוש חוסם יותר מכפי שהיא מייצגת גוש בונה. התוצאה יכולה להשליך לכל מצב - גם במצב בו, בעקבות ספירת המעטפות הכפולות יתברר כי לימין יש גוש חוסם, לשמאל יש גוש חוסם, או כי מדובר בתיקו מוחלט.

לכאורה, במצב של תיקו מתמשך, יכול הנשיא גם  לנסות ולטלטל את המערכת, על ידי בחירת מועמד אחר לגמרי מאלה העומדים בראש 2 הסיעות הגדולות, מתוך מחשבה שדווקא ראש סיעה קטנה יותר יוכל לגבש סביב ממשלתו קונצנזוס של ממש. למרות שתרחיש כזה לא ריאלי במיוחד, תודו שהטלת תפקיד הרכבת הממשלה על ראש הסיעה הקטנה ביותר בבחירות (על פי תוצאות האמת הזמניות), שאול מופז, יכולה לטלטל את  כל המערכת הפוליטית החדשה לכדי נכונות לשיתופי-פעולה מרחיקי לכת, ובכלל זה רוטציה בראשות-הממשלה בין ראשי שתי הסיעות הגדולות, ולו רק כדי למנוע את האפשרות של היווצרות גושים חדשים שאת תוצאות-היערכותם מי ישורנו...

כיכר העיר ריקה

לפני פחות מחודש כתבתי את הפוסט "יותר קשה למחות בארץ הזאת"  והנה בא בית המשפט העליון ופוסק בבג"ץ 254/13 מפלגת צדק חברתי  נגד מפקד מחוז ירושלים ומשטרת ישראל ושם גושפנקא רשמית על הכלל החדש: לא מפגינים בכיכר ציון בירושלים. 

זה לא משנה שלכיכר "משמעות היסטורית וסמלית כאתר המשמש במה לקולות שונים בחברה הישראלית".
זה לא משנה כי "חופש הביטוי, ובכללו חופש ההפגנה, הוא מזכויות היסוד הבסיסיות הנתונות לכל אדם".
לא.

בשם האיזון "מול אינטרסים ציבוריים, בהם האינטרס שלא לשבש את אורח החיים התקין במרכזה של עיר סואנת ולא לגרום למפגעים בטיחותיים" הפגנות מוזזות קצת הצידה מהאתר החשוב הזה, המחבר בין רחוב יפו, מדרחוב בן יהודה, ושכונת נחלת שבעה שבו התקיימו מחאות היסטוריות חשובות.

בחירתו של בית המשפט להפוך לסבירה ומידתית את מדיניות המשטרה שלא לאפשר הפגנה בכיכר ככלל, היא שגיאה גדולה ופגיעה גדולה בחירויות ההפגנה בישראל. הבחירה לקבוע שראוי יהיה לאפשר עריכת הפגנה בכיכר ציון "נוכח היקף צפוי משמעותי במיוחד של הפגנה או מטעמים אחרים" מבלי לפרש את אותם הטעמים האחרים, כשאנחנו יודעים ומכירים את ההבדל בין מה שהותר בשנה החולפת למה שהותר בעבר, איננה מאפשרת מסקנה אחרת אלא שבית-המשפט העליון הכיר בהפרטת המרחב הציבורי הזה. 

קשה שלא לקרוא את המילים על "מקרה זה, בו מדובר על הפגנה הצפויה לכלול כמות קטנה יחסית של מפגינים ואשר עריכתה בכיכר ציון תגרום, כאמור, לפגיעה משמעותית בסדר הציבורי" ולא לבכות על הירידה בחשיבות אותה מייחס בית-המשפט העליון של מדינת ישראל לחופש-הביטוי ככלי שמאפשר למעטים לשכנע את הרבים.

איך ישכנעו אם מונעים מהם מלהפגין את דעתם באתרים המרכזיים של העיר ? 

הבעיה כאן איננה רק בחשיבות של מיקום המאפשר הגעה לקהל רחב יותר או פחות של עוברים ושבים.

היא אפילו לא רק בחשיבות של אתר סמלי המאפשר העלאת המודעות בגלל עוצמתו של הסמל וחיבורה של האמירה המופגנת אל הסמל הזה.

הבעיה כאן היא בכך שבית-המשפט העליון בישראל קובע כלל פשוט:

חשובה לנו יותר התנהלותה הסדירה של התחבורה, מאשר חופש הביטוי. 

מדובר בויתור מפורש של בית-המשפט העליון בשבתו כבג"ץ על ביצור מעמדו של חופש הביטוי כזכות העילאית במשפט החוקתי בישראל. שעה בה הרכבות יעמדו מלכת, ומיעוט יקבל הזדמנות לומר את דברו בכיכר העיר, היא פגיעה משמעותית מדי בסדר הציבורי. 

מעתה דע, כי הלכה פסוקה היא לבג"ץ: לא חופש הביטוי הוא ערך מקודש בחברה הישראלית, אלא תנועתה החופשית של הרכבת הקלה בירושלים. 

View Larger Map 
(כיכר ציון במבט מגוגל Street view)

150 שנה להצהרת האמנציפציה של העבדים בארה"ב

היום מלאו 150 שנה להצהרת האמנציפציה, אותו צעד אמיץ שהוביל נשיא ארה"ב, אברהם לינקולן, לשחרורם של העבדים בארה"ב, בזמן מלחמת האזרחים.

דבריו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, 150 שנה לאחר מכן, ראויים לתרגום ולתשומת-לב:

"ב-31 בדצמבר, 1862, האומה שלנו סיימה את סופה של עוד שנה של מלחמת אזרחים. בשילה ובסבן פיינס, הרפר'ס פרי ואנטיאטם, אח לחם כנגד אח. אחות לחמה כנגד אחות. דם ומרירות העמיקו את הקרע שהפריד צפון מדרום, כשהם שוחקים את קשרי-החיבה שבעבר איחדו 34 מדינות תחת דגל אחד. העבדות עדיין השעתה את האפשרות של אמריקה בה חיים וחירות היו זכות-מלידה של כולם, ולא מנת-חלקה של קבוצה.

ועדיין, אפילו באותם ימים שחורים, האור נשמר. התקווה החזיקה מעמד. כשעייפותה של שנה זקנה הוחלפה בהבטחתה של שנה חדשה, הנשיא אברהם לינקולן פרסם את הצהרת האמנציפציה - הצהיר באומץ שב-1 בינואר 1863 'כל האנשים המוחזקים כעבדים' באיזורים מורדים 'יהיו מאז ולאחר מכן ולתמיד חופשיים.' הוא פתח את צבא האיחוד ואת הצי לאפרו-אמריקאים, ונתן כוח חדש לחירות. עם מסמך זה, הנשיא לינקולן העניק כוח מוסרי חדש למלחמה, בהפיכתה לקרב לא רק לשימור אלא גם להעצמה. הוא שאף לאחד את אומתנו לא רק תחת ממשל, אלא גם בחופש שלא יידע גבולות של צבע או אמונה. כל קרב הפך לקרב עבור החירות עצמה. כל מאבק הפך למאבק עבור השוויון.

הנשיא ה-16 שלנו הבין גם כן שבעוד כל אחד מאיתנו זכאי לזכויות האינדיבידואליות שלנו ולתחומי האחריות שלנו, יש דברים מסויימים שאיננו יכולים להשיג בעצמנו. רק איחוד יוכל לשרת את התקוות של כל אזרח, להפיל מחסומים להזדמנות ולתת לכל אחד מאיתנו הזדמנות לרדוף את השאיפות הגבוהות ביותר שלנו. הוא ידע שבאותן ארצות הברית, שום חלום לא יהיה מעבר להישג ידינו כל עוד נעמוד על כך ששאיפה למימוש טובת הכלל משרתת את החירות האישית ולא מחלישה אותה.

רוח זו היא שהפכה את האמנציפציה לאפשרית והוסיפה אותה לחוקה שלנו. היתה זו האמונה במה שאנו יכולים לעשות יחד שהניעה מיליונים לצעוד למען הצדק בשנים שחלפו מאז. והיום, זוהי מורשת שאנו בוחרים לא רק לזכור, אלא להפוך לשלנו. הבה נתחיל את השנה החדשה הזו על ידי חידוש הקשרים שלנו זה לזה ובהשקעה מחדש בעבודה המחכה לנו, בטוחים שאנו יכולים להמשיך ולקדם את פיתוח החופש בזמננו.

לכן, כעת, אני, ברק אובמה, נשיא ארצות הברית של אמריקה, בכוח הסמכות שניתנה לי על ידי החוקה וחוקי ארצות-הברית, מצהיר בזאת על ה-1 בינואר 2013, כיום השנה ה-150 להצהרת האמנציפציה. אני קורא לכל האמריקאים לקיים יום זה עם תוכניות, טקסים ופעילויות מתאימים אשר יחגגו את הצהרת האמנציפציה ויאשרו את העקרונות הנצחיים שהיא אישרה.

ולעדות אודות כך, אישרתי בחתימת ידי ביום 31 בדצמבר זה, של שנת אלוהינו אלפיים ושתים עשרה, ושנת עצמאותנו המאתיים שלושים ושבע. "

והמקור (מצוטט מאתר הבית הלבן)-

"On December 31, 1862, our Nation marked the end of another year of civil war. At Shiloh and Seven Pines, Harpers Ferry and Antietam, brother had fought against brother. Sister had fought against sister. Blood and bitterness had deepened the divide that separated North from South, eroding the bonds of affection that once united 34 States under a single flag. Slavery still suspended the possibility of an America where life and liberty were the birthright of all, not the province of some.

Yet, even in those dark days, light persisted. Hope endured. As the weariness of an old year gave way to the promise of a new one, President Abraham Lincoln issued the Emancipation Proclamation -- courageously declaring that on January 1, 1863, "all persons held as slaves" in rebellious areas "shall be then, thenceforward, and forever free." He opened the Union Army and Navy to African Americans, giving new strength to liberty's cause. And with that document, President Lincoln lent new moral force to the war by making it a fight not just to preserve, but also to empower. He sought to reunite our people not only in government, but also in freedom that knew no bounds of color or creed. Every battle became a battle for liberty itself. Every struggle became a struggle for equality.

Our 16th President also understood that while each of us is entitled to our individual rights and responsibilities, there are certain things we cannot accomplish on our own. Only a Union could serve the hopes of every citizen, knocking down the barriers to opportunity and giving each of us the chance to pursue our highest aspirations. He knew that in these United States, no dream could ever be beyond our reach when we affirm that individual liberty is served, not negated, by seeking the common good.

It is that spirit that made emancipation possible and codified it in our Constitution. It is that belief in what we can do together that moved millions to march for justice in the years that followed. And today, it is a legacy we choose not only to remember, but also to make our own. Let us begin this new year by renewing our bonds to one another and reinvesting in the work that lies ahead, confident that we can keep driving freedom's progress in our time.

NOW, THEREFORE, I, BARACK OBAMA, President of the United States of America, by virtue of the authority vested in me by the Constitution and the laws of the United States, do hereby proclaim January 1, 2013, as the 150th Anniversary of the Emancipation Proclamation. I call upon all Americans to observe this day with appropriate programs, ceremonies, and activities that celebrate the Emancipation Proclamation and reaffirm the timeless principles it upheld.

IN WITNESS WHEREOF, I have hereunto set my hand this thirty-first day of December, in the year of our Lord two thousand twelve, and of the Independence of the United States of America the two hundred and thirty-seventh."

החשיבות הגדולה בציונה של הצהרת האמנציפציה עבור ארה"ב ברורה. אבל היא חשובה לא פחות גם עבורנו, כאן במדינת ישראל. כל מי שמודע לחשיבות המונח 'אמנציפציה' בהיסטוריה של היהודים, איננו יכול להישאר אדיש כשהוא עד למאמציה של אומה אחרת לזכור ולקדש את החירות שניתנה. איננו יכול שלא להרהר במצבה של החירות במדינה בה הוא חי. איננו יכול שלא לייחל לכך שכל בני-האדם יזכו לחופש שלא יידע גבולות.  

• על הצהרת האמנציפציה בויקיפדיה 
• על מלחמת האזרחים של ארה"ב
• סריקה של נוסח מאושר של הצהרת האמנציפציה
• כרונולוגיה של שחרור העבדים במהלך מלחמת האזרחים של ארה"ב

שוויון וצדק אינם זהים Equality doesn't mean Justice

This image is a currently spreading Facebook meme. I saw it on  the "Feed India" Facebook Page.

  

(The Intellectual property of Facebook memes is a fascinating and rather complicated issue.  I believe that the most proper, fair and safe manner to quote and spread around memes, in the case of memes whose creator is anonymous, is to give due reference to the earliest respective origin.  If you choose to re-quote this, please do the same) 

עוד מופע של תיאטרון הפסילה, ובשביל מה ?

בית המשפט העליון של מדינת ישראל ידון הבוקר בפסילתה של חברת-הכנסת חנין זועבי, ממפלגת בל"ד, מלהתמודד בבחירות הבאות לכנסת, על ידי ועדת הבחירות המרכזית.

ועדת הבחירות המרכזית, בראשותו של שופט בית-המשפט העליון אליקים רובינשטיין, היתה צריכה לדעת יותר טוב מזה. היא היתה צריכה להקשיב לעומד בראשה, כשאמר "שיש להשתמש בזכות הפסילה רק במקרים קיצוניים", וניסה להסביר לתומכים בפסילה שצריך לדעת להתמודד אחרת עם אי-הנוחות שגורמים הצהרות ומעשים כמו השתתפותה של ח"כ זועבי במשט המרמרה, במקום להשתמש בסעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת בפזיזות שכזו.

אבל חברי הועדה הלכו על האופציה התיאטרלית, למרות שידעו, כפי שיודעים כולנו, כי ההלכה המשפטית הנוהגת בישראל לא מאפשרת פסילה שכזו, וכי בית המשפט העליון יתיר לח"כ זועבי להתמודד בבחירות הבאות.

מדוע הם עושים זאת ?

לכאורה, מדובר במהלך של דמוקרטיה מתגוננת. בעבר לא כללה החקיקה הישראלית הוראה שאפשרה מניעת השתתפות בבחירות של מפלגה או מועמד בשל מצע או פעולה. בע"ב 1/65 ירדור נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית, פ"ד יט(3) 365 (להלן – עניין ירדור), נפסק ברוב דעות כי כי לועדת הבחירות המרכזית סמכות למנוע את השתתפותה בבחירות של רשימת מועמדים השוללת את עצם קיומה של המדינה. בע"ב 2/84 ניימן נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת-עשרה, פ"ד לט(2) 225 (להלן – עניין ניימן הראשון) נפסק ברוב דעות, כי אין להרחיב את ההלכה שנקבעה בעניין ירדור באופן שיאפשר מניעת השתתפותה של רשימת מועמדים גזענית או כזו השוללת את אופייה הדמוקרטי של ישראל.

בעקבות עניין ניימן הראשון תוקן חוק יסוד: הכנסת, ונוסף לו סעיף 7א. סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת קובע:

"רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לפי הענין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה:

1. שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; 
2. הסתה לגזענות;
3. תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל."

בא"ב 11280/02 ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש- עשרה נ' ח"כ אחמד טיבי סיכם יפה הנשיא (כתוארו אז) אהרון ברק את אופיו ומהותו של סעיף 7א:

"סעיף 7א לחוק-היסוד – וכמוהו הוראות דומות בחוקותיהן של מדינות דמוקרטיות – נועד לפתור דילמה קשה בה נתונה המדינה הדמוקרטית, המהווה מעין פאראדוקס דמוקרטי... דילמה זו נעוצה במתח הקיים, בתוככי הדמוקרטיה, בין שני שיקולים נוגדים. מחד גיסא, עומד השיקול כי הדמוקרטיה מבוססת על שוק חופשי של דעות, וכי כל מפלגה או רשימת מועמדים – גם זו המבקשת לשלול את הדמוקרטיה או לפגוע בה – זכאית להביע את דעתה ולהתמודד באופן שוויוני בבחירות הקובעות את פני החברה. על פי שיקול זה שלילת השתתפותן בבחירות של רשימות אנטי-דמוקרטיות אינה עולה בקנה אחד עם הדמוקרטיה עצמה. היא עומדת לכאורה בניגוד לרעיון הבסיסי של קיום 'שוק פתוח' של דעות. זאת ועוד: שלילת ההשתתפות של רשימות אנטי דמוקרטיות על ידי רוב קיים מעוררת חשש של שימוש לרעה בכוח הרוב תוך דיכוי כוחו הפוליטי של המיעוט. היא גם יכולה להראות כפתרון קסם, שאינו מטפל בשורש הבעיה אלא מונע את ביטויה ובכך אף מקצין את פעולתן של הרשימות האנטי דמוקרטיות. מאידך גיסא, עומד השיקול כי הדמוקרטיה זכאית להגן על עצמה מפני הקמים עליה. זכותה של הדמוקרטיה לשלול את ההשתתפות בהליך הדמוקרטי של רשימות השוללות את הדמוקרטיה עצמה. כדי להוכיח את חיותה אין הדמוקרטיה צריכה לאבד עצמה לדעת. זאת ועוד: מי שאינו מקבל את עקרונות היסוד של הדמוקרטיה ומבקש לשנותם, לא יכול לבקש להשתתף בדמוקרטיה בשם אותם הכללים. ... בישראל קיימת מסגרת מקיפה של דינים הקשורים בפאראדוקס הדמוקרטי. השתתפותה של מפלגה בחיים הפוליטיים – ועצם קיומה - מותנית ברישומה. זהו חידוש של הדין הישראלי, שכן מרבית המדינות הדמוקרטיות אינן מטילות דרישות מהותיות של רישום לשם ייסוד מפלגה ...כאשר מפלגה מתחילה בפעולתה היא כפופה, כמובן, לעניין השתתפות רשימת מועמדים מטעמה בבחירות ...להוראותיו של סעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת, המונחות ביסוד ההליכים שלפנינו. אם מפלגה ומועמד מטעמה עברו מבחנים אלה, הם עדיין כפופים לאפשרות של נטילת חסינות. סעיף 1א לחוק חסינות חברי כנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-1951, קובע כי החסינות (המהותית) של חבר כנסת לא תחול על מעשים או התבטאויות השוללים את קיום המדינה כמדינתו של העם היהודי, את אופיה הדמוקרטי של המדינה, שיש בהם הסתה לגזענות, או תמיכה במאבק מזוין נגד המדינה. עם הסרת החסינות יהא ניתן, בין השאר, להביא את חבר הכנסת לדין בגין הסתה לגזענות לאלימות ולטרור ...בנוסף, סיעה או חבר כנסת שיבקשו להניח על שולחן הכנסת הצעת חוק, יהיו כפופים להוראת סעיף 134(ג) לתקנון הכנסת, הקובע סייגים לסמכותו של יושב-ראש הכנסת לאשר הצעות חוק פרטיות אם תוכנה של הצעת החוק שולל את קיום המדינה כמדינתו של העם היהודי או שהיא גזענית במהותה. לבסוף, חברותו של חבר כנסת בכנסת נפסקת אם הוא הורשע בפסק דין סופי בעבירה שבית המשפט קבע כי יש בה קלון ... סעיף 7א מבטא את המשוואה החוקתית שנקבעה אצלנו בין החירות שהדמוקרטיה מעניקה לכל ביטוי והפלורליזם בהשקפות ובדעות עליו היא מבוססת לבין ההגנה על המשך קיומה כדמוקרטיה. הוא מבטא את אופייה של ישראל כדמוקרטיה מתגוננת ... הוא שומר על אופיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. פרשנותה של משוואה זו היא המונחת בפנינו. פרשנות זו חייבת לשמור על האיזון החוקתי העדין. יש לקיים את הזכות לבחור ולהיבחר – שהיא מאושיות המשטר הדמוקרטי – המונחת ביסוד קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית, בלא לפגוע בקיומה כמדינה יהודית, בשלילת הגזענות ובמניעת התמיכה במאבק מזוין נגד המדינה. איזון זה לא יושג אם כל אחד מחלקי המשוואה החוקתית יקבל את מלוא ההגנה. ... האיזון החוקתי העדין יושג רק אם כל אחד מחלקי המשוואה ירכז עצמו למצבים הקיצוניים. ...   כדי לקיים איזון עדין זה בין חלקי המשוואה, נקבעו על ידי בית משפט זה במספר פסקי דין מסקנות פרשניות, אשר לאורן יש ליישם את הוראותיו של סעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת. פסיקה זו חלה על כל אחת מהעילות למניעת ההשתתפות בבחירות. ביסוד פסיקה זו מונחת התפישה כי "מניעת השתתפותה של מפלגה בבחירות היא צעד קיצוני. הזכות לבחור ולהיבחר היא זכות חוקתית מהמדרגה העליונה ביותר... כמובן, אין זו זכות מוחלטת, וככל זכות אחרת היא ניתנת להגבלה. עם זאת, ההגבלות המוטלות על זכות זו צריכות להיות מינימאליות, ועליהן להגן על אינטרסים חיוניים ביותר" ... יש ליישם את הוראותיו של סעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת "תוך אימוץ גישה, המביאה בחשבון את המשקל הרב המיוחס בהתאם לתפיסותינו לחירויות היסוד" ... בעניין זה ניתן להצביע על מספר אמות מידה פרשניות אשר נקבעו בפסיקה להפעלתו של סעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת, והמשקפות מגמה מצמצמת זו: ראשית, הפניה אל מטרותיה של רשימת מועמדים היא פניה אל "מאפיינים דומיננטיים, הניצבים כמרכזיים בין השאיפות או הפעילויות של הרשימה" ...שנית, מטרותיה הדומיננטיות והמרכזיות של הרשימה – ובאותה מידה מעשיו של מועמד לבחירות במסגרת רשימת מועמדים – נלמדות הן מהצהרות מפורשות שיש בהן היגד ישיר והן ממסקנות מסתברות המשתמעות באופן חד-משמעי ... שלישית, לא די במטרות בעלות אופי תיאורתי. יש להראות כי רשימת המועמדים "פועלת למען מימוש מטרותיה ולשם הפיכתן מרעיון להגשמתו" ... חייבת להיות "פעילות בשטח" אשר נועדה להוציא את מטרות הרשימה מהכוח אל הפועל. פעילות זו צריכה להיות חוזרת ונשנית. לא די בפעילות ספורדית. הפעילות צריכה לבוא לידי ביטוי חמור וקיצוני מבחינת עוצמתה ...הדמוקרטיה אינה נוקטת בפעולות כלפי מי שאינו נוקט בפעולות כלפיה. זוהי הדמוקרטיה המתגוננת, אשר אינה מונעת השתתפות בבחירות של רשימת מועמדים רק בשל מטרותיה של הרשימה, אלא מתגוננת כנגד מעשים המכוונים כלפיה. לבסוף, הראיות המבססות את המטרות והמעשים המביאים לידי מניעת השתתפותה של רשימת מועמדים, או של מועמד בבחירות לכנסת, צריכות להיות "משכנעות, ברורות וחד-משמעיות"  "

השאלה האם יש לבחון את פוטנציאל ההתגשמות של העילות הקבועות בחוק (למשל דרך בחינת ההסתברות להתגשמות ברמות שונות, דוגמת "אפשרית", "ממשית", "סבירה" או "קרובה לוודאי", המוכרת גם כ-"סכנה ברורה ומיידית"), או שמא אין זה נכון לעסוק במבחנים הסתברותיים אלא בהוכחת מהות הפעולה או הבעת הדעה ברמת הוכחה גבוהה, "מעבר לספק הסביר", כפי שנדרש בדין הפלילי נותרה פורמלית בצריך עיון עד היום ולא הוכרעה, אך דומני כי בחירתו החוזרת של בית-המשפט העליון להיזקק לתשתית הראייתית כנימוק דומיננטי, מלמדת כי הגישה השניה היא המועדפת, אם לא להלכה, אזי למעשה (ע"ב 561/09 בל"ד - המפלגה הלאומית הדמוקרטית ואח' נ' ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-18 ואח' מדגים היטב זאת).

רק אדם תמים יחשוב שבבחינת המאפיינים הדומיננטיים במטרותיה, הצהרותיה ופעולותיה בשטח של ח"כ חנין זועבי  אפשר יהיה להציגה כמי  ששוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, כמי שמסיתה לגזענות או כמי שתומכת במאבק מזוין כנגד ישראל.

רק שינוי הלכה דרמטי, תוך איזון מחודש של חופש הביטוי עם ערכים אחרים,  יאפשר את הפסילה הזו. קשה לדמיין שדווקא נשיא בית-המשפט הנוכחי, כבוד השופט אשר גרוניס, הידוע כפורמליסט, יבחר לשנות הלכה ששורשיה נטועים היטב בתרבות הפוליטית-דמוקרטית של מדינת ישראל.

אם כך, תשאלו, אז בשביל מה זה טוב, כל העסק הזה ?

אפשר להציע לשאלה הזו שתי תשובות רציונליות, סבירה פחות וסבירה יותר:

1. שמדובר במהלך חברתי של איתות לחברי-הכנסת שסטו מקוי-המשחק המוסכמים. אם היו חברי ועדת הבחירות המרכזית יודעים בוודאות שבית-המשפט העליון יאשר את החלטת הפסילה שלהם, הם לא היו מקבלים אותה כלל, מחשש שבסיבוב הבא, בבחירות הבאות, הנשק הזה יופנה אליהם על-ידי יריבים פוליטיים. דווקא כשהם יודעים שבית-המשפט העליון ינהג כמבוגר האחראי ויוודא שהפסול יוכשר, הם יכולים להעביר איתות ברור לכך שקרה כאן משהו שלא היה צריך לקרות, שאיננו מקובל על הקהילייה הפוליטית, מתוך תקווה שהרשימה או המועמד יקבלו את המסר ויפנימו אותו. עם זאת, כשמביטים על המקרה של הח"כ לשעבר עזמי בשארה או על המקרה של ח"כ אחמד טיבי או על המקרה של המתמודד ברוך מרזל, קשה לומר שהאיתותים האלה אכן אפקטיביים במיוחד. 
2. שמדובר במהלך פוליטי גרידא שנועד להציג בפני ציבור הבוחרים מצג-שווא של מאבק פוליטי עז, למרות מודעותם של השחקנים המניעים את התהליך בדבר חוסר-התועלת שבו. עוד נסיון אחד מני-רבים לקנות פופולריות בזול. 

קשה שלא להעריך שההסבר השני הוא הנכון. הוא גם מסביר מדוע, בניגוד לנסיונות הפסילה של ח"כ זועבי ושל מפלגת 'עוצמה לישראל', דווקא נסיונות הפסילה של סיעות המדירות נשים נכשלו, למרות שכולנו יודעים שיש סיעות שאכן מדירות נשים.

אבל המהלך הזה לא עובר ללא מחירים. הפופולריות הזולה שקונים חברי-הכנסת שמנעו מ'אוייב העם' להתמודד בבחירות איננה נקנית ללא מחיר. אמון הציבור בבית-המשפט העליון נפגע לאור מצג-השווא של 'הכשרת האוייב'. תיאטרון הפסילה הוא מוסד הפוגע באופיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, בהחלישו את הרשות השופטת, שכל כוחה נשען על אמון הציבור.

מי שמתיימרים למנוע אחרים מלרוץ לכנסת בגלל היותם איום על אופיה של המדינה, הם החותרים תחת אופיה של המדינה. 

יותר קשה למחות בארץ הזאת

האגודה לזכויות האזרח פרסמה את דו"ח מצב זכויות האדם לשנת 2012. לא חייבים להסכים עם כל דבר שנאמר בו, או להזדהות עם הדגשים החשובים לאגודה. אבל חשוב לקרוא וחשוב לדעת.

מטבעם של דוחו"ת כאלה שהם עוסקים בנושאים רבים ושונים, והמציאות המתוארת בהם איננה פרי העשייה של שנה אחת, אלא תוצאה של מצב נמשך.

לי נדמה שהשינוי הבולט ביותר לרעה בשנה החולפת, עבור האזרח הישראלי, הוא התממשותן של הגבלות חדשות, בולטות וקשות על חופש הביטוי והמחאה, בכל הנוגע למחאה רבת-היקף בערים הגדולות בישראל.

זה לא שלא ראינו "חידושים והמצאות" של מדינת ישראל בנושא הזה גם קודם לכן. קשה לשכוח את פעולותיה של מדינת ישראל כנגד המחאה רחבת-ההיקף נגד ההתנתקות ובמסגרת פינויים של יישובים, דוגמת עמונה. אבל העובדה שכבר לא רואים הפגנות גדולות בכיכר ציון בירושלים איננה מקרית והיא מסוכנת לכל אזרחי-ישראל.

מאז הדיווחים בשלהי מאי 2012 על כך שלא יתאפשרו הפגנות בכיכר ציון ובכיכר פאריז כדי שלא להשבית את הרכבת הקלה (הארץ, גלובס), על המשא-ומתן שהתפתח, על החלופות שהתקבלו בהסכמת חלק מפעילי המחאה החברתית ועל הפגנות המחאה בציר "האסור", נראה שנוצר סטטוס-קוו בהתאם לקווים שהתוותה הממשלה.

המחפש אחרי הפגנות בכיכר ציון בשנה החולפת אחרי יוני 2012 נאלץ להסתפק בהפגנה אחת, מחאה נגד התקפות גזעניות על פלסטינים בשלהי אוגוסט, ותו-לא. מאחר ובאופן כללי היקף אירועי המחאה החברתית ירדו בחודשים האחרונים (עם או בלי קשר לבחירות הממשמשות ובאות), אין אפשרות לקבוע קביעה נחרצת בדבר חלקן של רשויות המדינה בדיכוי פעולות-המחאה. אך עצם טבעם של הדברים הידועים מספיק כדי לומר, חד-משמעית, שאם 2011 היתה שנה של מחאת אביב-עמים גם עבור ישראל, 2012 היתה שנה של דיכוי-מחאות.

ומה עם קולם של החולים הפוטנציאליים ? (כן, זה אני ואת/ה)

התמשכותו של מאבק האחיות בד בבד לסיומו המוצלח של מאבק העובדים בנמל אשדוד מבהירים שוב שתי נקודות עצובות וידועות:

1.  אין במדינת ישראל סולידריות בין העובדים. 
2. אין סולידריות בין פקידי-המדינה לאזרחי המדינה. 

הועדים החזקים, המארגנים עובדים במקומות עבודה ששולטים על "השאלטרים של המדינה" מגיעים להסכמים שטובים מאוד עבורם וכנראה טובים פחות עבור הציבור הרחב, כי פקידי-הממשל לא מסוגלים להתמודד איתם.

הועדים של עובדים במקומות עבודה שלהשקפת נערי-האוצר המדינה יכולה להמשיך ולתפקד גם בלעדיהם, יכולים מבחינת המדינה לשבות במשך שבועות וחודשים.

קו אחד פשוט וברור עובר בין שביתת הרופאים לפני כשנה לשביתת האחיות השנה. אלה הם מאבקים שהאוצר הישראלי מבקש להציג כמאבקים על שכר, אבל מלחמת התלושים (התלוש שהאוצר רוצה שנחשוב שהוא מייצג, והתלוש שהאוצר מעדיף שלא יעמוד במרכז הבמה) מטשטשת את העובדה שמאחורי הויכוח על תנאי-העבודה השוחקים של האחיות מסתתרת מערכת-בריאות שמשרד האוצר הישראלי שוחק באופן מכוון ויזום.

במאמר בדה-מארקר הציג היטב פרופ' גבי בן-נון את העובדות שעומדות בבסיס המאבק הזה:

• "שיעור האחיות המועסקות בישראל עומד כיום על כ-4.8 אחיות לאלף נפש, לעומת כ-9 אחיות לאלף נפש בממוצע ארצות OECD. שיעור זה הוא מהנמוכים ביותר בעולם המערבי ועל פי קצב ההצטרפות הנוכחי למקצוע דומה ששיעור זה רק ילך וירד."
• "שיעור המיטות הכלליות במדינת ישראל הוא מהנמוכים בארצות OECD וגם הוא ילך וירד בשנים הקרובות שכן קצב הגידול במספר המיטות הכלליות נמוך מקצב הגידול וההזדקנות של האוכלוסיה."

זה כל מה שצריך לדעת.