הדיון התקשורתי בחוק 'ממדים ללימודים' שהסתיים בפשרה בין הקואליציה לאופוזיציה הדגים היטב את האפשרות לעבודה משותפת של קואליציה ואופוזיציה לטובתה של המדינה.
הדיון שהקדים לחוק הדגים שוב ושוב את חוסר-ההבנה המתמשך בישראל של תפקיד האופוזיציה במשטר דמוקרטי.
הבעיה היא לא רק בהשקפות בנושא של אופוזיציה, שהודגמה על ידי חבר הכנסת אלי כהן מהליכוד שהסביר את ההתנגדות של מפלגתו בדברים "לנו יש החלטה ברורה של כל ראשי סיעות האופוזיציה להתנגד באופן גורף לכל הצעה שמגיעה מכיוון הקואליציה כי זה תפקידנו, להפיל את הממשלה".
הרי ראש הממשלה עצמו גרס בנסיון לשכנע לתמוך בחוק הספציפי: "תפקיד האופוזיציה להילחם בממשלה, לא בלוחמים שלנו".
כמו שכתבתי כאן לפני כמעט שנה, תפקידה של האופוזיציה איננו להפיל את הממשלה כי יציבות שלטונית הוא אינטרס של כולנו.
הפעם אנסה לשכנע בדרך אחרת. נתחיל במבט האידיאולוגי.
הרי גם בזמן בחירות וגם בין בחירות, תפקידה של כל מפלגה הוא לנסות למקסם את כוחה מתוך מטרה להביא את האידיאולוגיה שהיא מייצגת לביטוי בממשלה הבאה בדרך האפקטיבית ביותר.
ומכאן, מפלגה באופוזיציה לא צריכה להתנגד למהלכים שהקואליציה עושה אשר מתיישבים עם האידיאולוגיה שהיא מייצגת. כי אחרת היא נמצאת מתנגדת ליישום האידיאלוגיה שאותה היא נבחרה לקדם.
גרוע מזה, אמירות מהסוג שהאידיאולוגיה תקודם פעם, בעתיד, כשהאופוזיציה תהיה בשלטון - הן מעילה באמון הבוחרים. כי הם לא בחרו את המפלגה הזו כדי שהיא תהיה השליטה היחידה. אנחנו חיים בדמוקרטיה, והבוחרים ידעו שהמפלגה תידרש לשתף פעולה עם מפלגות אחרות. הן בחרו אותה כדי שהיא תמקסם את האפשרויות שלה לקידום האידיאולוגיה.
אז איך ייתכן שהאופוזיציה תדחה את שלל ההזדמנויות לקדם אידיאולוגיה שבהן היא מאמינה, בשם החזון של הכשלת המשילות של המדינה שאת טובתה היא רוצה לא פחות מאשר הקואליציה ?
ונעבור למבט הפונקציונלי שעוזר להכריע לכל מי שעדיין מתלבט - הרי אם נבחן את הכלים העומדים לרשותה של האופוזיציה, קל לראות שעיקר תפקידה הוא בכלל לבקר את הקואליציה, ולא להפילה. האפשרות להפלת הממשלה היא רק בשולי הכלים הפרלמנטריים. במרכזם: הדיון, השאילתה, הנוכחות בועדות, הביקורת, הצעת החלופות.
זו טעות אומללה להביט על כל המרחב הפרלמנטרי ולבחור להינעל על אפשרות אחת, שהמציאות שהיא מייצרת היא ברורה: במקום שהאופוזיציה תשפר את פעולתה של הקואליציה, תשכלל את החלטותיה, ותהווה כלב-שמירה כנגד התרשלותה, האופוזיציה הופכת להיות אויבת של הקואליציה ומנהלת איתה מאבק לחיים ולמוות. והמבט הזה של פוליטיקה כמרחב של מלחמה לחיים ולמוות אפיין את המפלגה הנאצית ואת הוגי-הדעות שתמכו בנאציזם ובפאשיזם. הוא לא מבט דמוקרטי.
לסיכומם של דברים, הדרך "לשרת את העם מהאופוזיציה", כאימרתו בת-האלמוות של מנחם בגין ז"ל, איננה בנסיון מתמשך ועקבי להכשיל את הממשלה, אלא בשיפור התנהלותה. הדברים האלה, הנכונים תמיד, יהיו נכונים שבעתיים בתקופות שבהן הקואליציה לא תיהנה מרוב גדול. שהרי אז יהיה קל לשתק את פעילותה ולהגביל את משילותה. אני יודע שרבים מדמיינים פתרון קל בדמות החלפת הקואליציה באחרת, אבל אחרי שכולנו ראינו כיצד 4 מערכות בחירות בזו אחר זו אינן מניבות קואליציה יציבה, הגיע הזמן להשאיר מאחורינו את השאיפה הזו להפלת השלטון בכל מחיר, שהרי צריך להיות ברור לנו שלא מחכה לנו קואליציה יציבה יותר בהמשך הדרך. ומכאן, שלמען תפקוד הדמוקרטיה שלנו, נדרש גיבוש של תפישה אחרת של יחסי הקואליציה והאופוזיציה. תפישה של עבודה משותפת - לטובתה של המדינה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה