בעוונותיו הרבים, עורך בלוג זה עוסק, בין היתר, בייעוץ משפטי בדיני-שכירות. אירע ושוכר שנדרש להביא ערבים, הביא הורה שעיסוקו הוא עריכת-דין. ההורה התקשה להבין מדוע אינני מסתפק בו כערב יחיד, והרי הוא עורך דין !
לא זאת בלבד, אלא שאותו הורה היה נכון להפקיד בידיי שיק ערבות, והרי מן המפורסמות שאין אמין משיק שנותן עורך דין, האין זאת ? כותב דברים אלה, בהיותו עורך-דין ספקן וקפדן בפני עצמו, שנאמנותו לחוק וללקוחו עומדות בפניו ראשונות, ודוחות חברות ונימוסין (למעט במקום שאלה ראויים או נדרשים על פי חוק), הסביר שאין ביכולתו להניח הנחות. אולי פעם, בימים עברו, שיק של עורך דין אכן היה טוב כהמחאה בנקאית. אבל בימינו אלה, לא כדאי להניח זאת. אותה הורה מחה ופעה, אך נאלץ בסופו של יום להעתר לבנו, שחפץ מאוד לשכור את אותו המושכר, והביא ידיד משפחה ששימש כערב שני.
ימים עברו, והנה התגלגל ובא מולי פסק-דינו של ביהמ"ש העליון בעניין הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב יפו נגד עורכת-הדין שרה דוידוביץ , והזכיר נשכחות. יובהר כי אין קשר בין הדמויות בפסק-הדין לסיפור שסיפרתי קודם לכן. אבל הלקח, אוי הלקח....
ונצטט הקטע הרלוונטי:
יצויין עוד, שבמסגרת הערעור בבית המשפט העליון (על 3 עניינים שונים בהן היתה מעורבת אותה עורכת-דין), בחר ביהמ"ש העליון שלא להיענות לערעוריו של הועד המחוזי, סירב להחמיר בענישה בפועל, ובמקום זאת החריף בענישה על-תנאי, מתוך שאיפה "להמחיש בפני המשיבה לראשונה את מסר הפסול בעבירות בהן הורשעה, כדי שיילמד לקח לעתיד".
החשוב בפסק-הדין לענייננו היה ונשאר: יש עורכי דין שכושלים ומבצעים "שורה של עבירות, בעלות מאפיינים שונים ומגוונים". לעתים יהא זה כשלון מקצועי, דוגמת הערעור הראשון שנדון במקרה הזה, בו דובר "ברשלנות מקצועית שעניינה זניחת טיפול בתביעה שהגישה, אשר הביאה למחיקת התביעה מחוסר מעש. מדובר בהתנהגות רשלנית בתחום המקצוע אשר נסבה על אי טיפול נאות בעניינו של לקוח".
לעתים תהא זו התנהגות כגון "מתן שיקים ללא כיסוי ואי תשלום סכומם. עבירות אלה אינן נוגעות במישרין למקצועה של המשיבה כעורכת דין, אך הן בודאי מטילות כתם של פסול מוסרי על מעמדה המקצועי, בשים לב לאופיין ולחומרתן". לעתים יהא זה "אי תשלום הפיצוי שהוטל על המשיבה לשלם למתלונן מכח פסק הדין שניתן בהליך המשמעת השני שאותו הייתה חייבת לקיים ככתבו וכלשונו, לא רק בתורת נאשמת, אלא גם כעורכת דין, האמורה להכיר בחובת כיבוד צווי בית משפט".
ככל שלא נהפוך בזה ונהפוך בזה, מדובר ב-"סטייה מן השורה, המשקפת, יותר מכל, את אי הבנתה של המשיבה את דרישות המשמעת הנובעות ממעמדה כעורכת דין, והנגזרות מהשתייכותה למערכת מקצועית הפועלת על פי כללים מסוימים שהיא נדרשת בכיבודם. הרישום המשמעתי הקודם הקיים לחובת המשיבה מבטא גם הוא קו אופייני של אי הפנמה של מסרי הענישה על תנאי שהוטלו עליה מעת לעת, והיא חוזרת פעם אחר פעם לסורה גם לאחר ענישתה. אכן, ככל הנראה מצבה הכלכלי אינו טוב, והיא מתמודדת עם קשיים בניהול משרדה, אולם אין בהיבטים אלה כדי לגרוע מהפגיעה שמעשיה והתנהגותה גורמים לא רק ללקוחותיה היא אלא גם לתדמית הכללית של ציבור עורכי הדין שהיא נימנית עליו."
והלקח הנלמד כאן, הוא: בימים טרופים ועצובים אלה, העובדה שהצד שכנגד הוא עורך-דין, אינה מקנה לו הנחה מוקדמת בנוגע לרמתו המוסרית או התנהגותו העתידית הצפויה. אותם כללי הזהירות שיש לנקוט כלפי כל אדם, יהא מקצועו אשר יהא, יש לנקוט גם אם הצד שכנגד מגיע ממקצוע המוסדר בכללי-התנהגות קפדניים.
הבעיה היא כמובן לא בכללים, אלא באכיפה. אבל כפי שניתן ללמוד מפסק-הדין, האוכפים מרוסנים - לטעמי מרוסנים מדי - על ידי הערכאות שלמעלה.
ומה שנותר לכולנו הוא לקח עצוב מאוד.
אבל מוטב להיזהר, מאשר להיפגע.
לא זאת בלבד, אלא שאותו הורה היה נכון להפקיד בידיי שיק ערבות, והרי מן המפורסמות שאין אמין משיק שנותן עורך דין, האין זאת ? כותב דברים אלה, בהיותו עורך-דין ספקן וקפדן בפני עצמו, שנאמנותו לחוק וללקוחו עומדות בפניו ראשונות, ודוחות חברות ונימוסין (למעט במקום שאלה ראויים או נדרשים על פי חוק), הסביר שאין ביכולתו להניח הנחות. אולי פעם, בימים עברו, שיק של עורך דין אכן היה טוב כהמחאה בנקאית. אבל בימינו אלה, לא כדאי להניח זאת. אותה הורה מחה ופעה, אך נאלץ בסופו של יום להעתר לבנו, שחפץ מאוד לשכור את אותו המושכר, והביא ידיד משפחה ששימש כערב שני.
ימים עברו, והנה התגלגל ובא מולי פסק-דינו של ביהמ"ש העליון בעניין הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב יפו נגד עורכת-הדין שרה דוידוביץ , והזכיר נשכחות. יובהר כי אין קשר בין הדמויות בפסק-הדין לסיפור שסיפרתי קודם לכן. אבל הלקח, אוי הלקח....
ונצטט הקטע הרלוונטי:
בשנת 2006 הורשעה המשיבה על ידי בית הדין המחוזי, על פי הודאתה, בעבירות של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין על פי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק, ובעבירות של התנהגות שאינה הולמת את המקצוע, על פי סעיף 61(3) לחוק. עניינה של קובלנה זו נסב על שישה שיקים שמסרה המשיבה לבעל דירה אותה שכרה, מר גורי זילכה (להלן: המתלונן 2), במהלך השנים 2003-2004, וזאת בידיעה שאין לשיקים כיסוי, וכי החשבון ממנו נמשכו מוגבל, ותוך שהיא מציגה עצמה בפני המתלונן כעורכת דין. כשהגיש המתלונן 2 את השיקים האחרונים לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים, לא הגישה המשיבה כל התנגדות, אך מנגד, היא לא פרעה את חובה, ולא נקטה בהליך כלשהו לקביעת יכולתה. כתוצאה מכך הוצא נגדה צו מאסר. בגין מעשים אלה, גזר בית הדין המחוזי על המשיבה, ברוב דעות, 12 חודשי השעיה על-תנאי, וזאת בנוסף לכל עונש אחר, כשהתנאי הוא שבמשך שלוש שנים לא תעבור עבירה מהעבירות בהן הורשעה בהליך זה. כמו כן, הוטל על המשיבה לשלם למתלונן 2 סכום של 5,000 ₪. במסגרת גזר הדין, ציין בית הדין, בין היתר, כי לא זו בלבד שהעבירות שהמשיבה מבצעת הולכות ומחמירות, אלא שהן נעשות "רבגוניות" יותר בטיבן, וניכר במשיבה שלא השכילה להטמיע את המסרים המתבקשים מהעונשים שהוטלו עליה עד כה. היא אינה מתקנת את דרכיה, ומוסיפה לעבור עבירות, וכל זאת במהלך תקופה קצרה. בית הדין ציין, כי העבירות של משיכת שיקים ללא כיסוי אמנם אינן קשורות במישרין לעיסוקה של המשיבה כעורכת דין, ובוצעו במסגרת חייה הפרטיים, אך העובדה כי השתמשה בתוארה כעורכת דין בביצוע עיסקה פרטית של שכירות דירה ונוכח עצם חומרת העבירות של מסירת שיקים ללא כיסוי במיוחד ביחס למי שעיסוקו בעריכת דין – ראויים לגינוי. במעשיה, כך נפסק, פגעה המשיבה בתדמיתו של ציבור עורכי הדין ובאמון שהציבור רוחש כלפיהם, על אף שהעבירות בוצעו בכשירותה כאדם פרטי. בשל השוני בין אופי העבירות נשוא הליך זה לבין העבירות הקודמות בהן הורשעה, לא הופעלו כלפי המשיבה עונשי ההשעייה על תנאי שהוטלו עליה בהליכים הקודמים.
יצויין עוד, שבמסגרת הערעור בבית המשפט העליון (על 3 עניינים שונים בהן היתה מעורבת אותה עורכת-דין), בחר ביהמ"ש העליון שלא להיענות לערעוריו של הועד המחוזי, סירב להחמיר בענישה בפועל, ובמקום זאת החריף בענישה על-תנאי, מתוך שאיפה "להמחיש בפני המשיבה לראשונה את מסר הפסול בעבירות בהן הורשעה, כדי שיילמד לקח לעתיד".
החשוב בפסק-הדין לענייננו היה ונשאר: יש עורכי דין שכושלים ומבצעים "שורה של עבירות, בעלות מאפיינים שונים ומגוונים". לעתים יהא זה כשלון מקצועי, דוגמת הערעור הראשון שנדון במקרה הזה, בו דובר "ברשלנות מקצועית שעניינה זניחת טיפול בתביעה שהגישה, אשר הביאה למחיקת התביעה מחוסר מעש. מדובר בהתנהגות רשלנית בתחום המקצוע אשר נסבה על אי טיפול נאות בעניינו של לקוח".
לעתים תהא זו התנהגות כגון "מתן שיקים ללא כיסוי ואי תשלום סכומם. עבירות אלה אינן נוגעות במישרין למקצועה של המשיבה כעורכת דין, אך הן בודאי מטילות כתם של פסול מוסרי על מעמדה המקצועי, בשים לב לאופיין ולחומרתן". לעתים יהא זה "אי תשלום הפיצוי שהוטל על המשיבה לשלם למתלונן מכח פסק הדין שניתן בהליך המשמעת השני שאותו הייתה חייבת לקיים ככתבו וכלשונו, לא רק בתורת נאשמת, אלא גם כעורכת דין, האמורה להכיר בחובת כיבוד צווי בית משפט".
ככל שלא נהפוך בזה ונהפוך בזה, מדובר ב-"סטייה מן השורה, המשקפת, יותר מכל, את אי הבנתה של המשיבה את דרישות המשמעת הנובעות ממעמדה כעורכת דין, והנגזרות מהשתייכותה למערכת מקצועית הפועלת על פי כללים מסוימים שהיא נדרשת בכיבודם. הרישום המשמעתי הקודם הקיים לחובת המשיבה מבטא גם הוא קו אופייני של אי הפנמה של מסרי הענישה על תנאי שהוטלו עליה מעת לעת, והיא חוזרת פעם אחר פעם לסורה גם לאחר ענישתה. אכן, ככל הנראה מצבה הכלכלי אינו טוב, והיא מתמודדת עם קשיים בניהול משרדה, אולם אין בהיבטים אלה כדי לגרוע מהפגיעה שמעשיה והתנהגותה גורמים לא רק ללקוחותיה היא אלא גם לתדמית הכללית של ציבור עורכי הדין שהיא נימנית עליו."
והלקח הנלמד כאן, הוא: בימים טרופים ועצובים אלה, העובדה שהצד שכנגד הוא עורך-דין, אינה מקנה לו הנחה מוקדמת בנוגע לרמתו המוסרית או התנהגותו העתידית הצפויה. אותם כללי הזהירות שיש לנקוט כלפי כל אדם, יהא מקצועו אשר יהא, יש לנקוט גם אם הצד שכנגד מגיע ממקצוע המוסדר בכללי-התנהגות קפדניים.
הבעיה היא כמובן לא בכללים, אלא באכיפה. אבל כפי שניתן ללמוד מפסק-הדין, האוכפים מרוסנים - לטעמי מרוסנים מדי - על ידי הערכאות שלמעלה.
ומה שנותר לכולנו הוא לקח עצוב מאוד.
אבל מוטב להיזהר, מאשר להיפגע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה