פרסום שיחת הטלפון בה הודיע גיל-עד שער המנוח למוקד המשטרה על חטיפתו הוא הזדמנות מצויינת לשקוע בהרהורים נוגים גם סביב הדרך שבה מתנהלת המשטרה שלנו.
אני לא מתכוון רק לעצם ההכרעה השגויה לסווג את השיחה הזו כשיחת-הטרדה. הופעל כאן שיקול-דעת שגוי באופן ברור ובוטה, אבל קל מאוד לקבוע את זה - בדיעבד, עם ידיעת התוצאות המרות, שאולי היו נמנעות ואולי לא. כשאתה בתוך העבודה השוטפת, יכול להיות שזה קצת יותר קשה לשפוט מהי שיחת אמת ומהי שיחת-הטרדה.
וזה מה שמטריד אותי . האם בכלל צריך היה להפקיד את שיקול הדעת הזה בידי מוקדן? האומנם נכון להכריע בשלב השיחה האם הקריאה היא קריאת אמת לעזרה או הטרדה סתם? האומנם היה צריך מקרה טראגי כמו זה כדי להבהיר כמה נוראה עלולה להיות טעות בסיווג? האומנם אין אפשרות ריאלית של מדיניות של מאה אחוז מענה לשיחות?
אני חושב שאי-מתן יחס רציני למאה אחוז מהשיחות היא התנערות של המשטרה ממילוי האחריות שהוטלה עליה. אני לא חושב שיש דרך נכונה אחרת לתאר את ההכרעה הזו.
כן, אני מבין שיש אחוז לא מבוטל של שיחות הטרדה. אבל אם אתה ממילא מקיים מדיניות של מאה אחוז מענה לשיחות, אז אתה ממילא תשלח ניידת אל הכתובת/איזור שממנו התקבלה השיחה, או תגיע אל מבצע השיחה באמצעות מספר הטלפון שבאמצעותו חייג אל המוקד. ואז, כשהמטריד/ה בידיך, כל מה שאתה כמשטרה צריך לעשות, הוא לאמץ מדיניות נוקשה ועקבית של העמדה לדין פלילי של כל מי שנמצא כי ביצע שיחת-הטרדה.
לא צריך לחוקק שום חוק בשביל זה. סעיף 275 לחוק העונשין, "הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו", כבר יושב בספר החוקים וקובע נחרצות:
"העושה מעשה בכוונה להפריע לשוטר כשהוא ממלא תפקידו כחוק או להכשילו בכך, או להפריע לאדם אחר או להכשילו מלעזור לשוטר, דינו - מאסר עד שלוש שנים ולא פחות משבועיים ימים."
אני מאמין שמרגע שהמשטרה תדאג להביא לידיעת הציבור כי כל מי שביצע שיחת הטרדה מצא עצמו מבלה עבודות שירות של שבועיים ימים בגין אותו מעשה, העומס של שיחות ההטרדה צפוי יהיה לרדת פלאים.
חושבים שזה לא ריאלי? אני חושב אחרת. אם בתקופת המחאה החברתית הגדולה היו למשטרה ולמדינה את המשאבים הנדרשים כדי לעצור ולהעמיד לדין עשרות מפגינים (רובם בגין הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו) הרי שבוודאי תסכימו איתי שנכון יהיה להשקיע משאבים דומים כדי לוודא שבשעת אמת מוקד החירום של המשטרה לא יתעלם מקריאה לעזרה.
תודה על הפוסט . אפשר לחשוב גם על סעיפים מקוד העונשין , אפילו יותר רלבנטיים , הנה :
השבמחק159.(א)המפרסם או משעתק אמרה, שמועה או ידיעה העלולות לעורר פחד ובהלה בציבור או להפריע את שלומו, והוא יודע, או יש לו יסוד להניח, שהן כוזבות, דינו - מאסר שלוש שנים.
הבעיה רק , שעל פי הפרשנות המילולית של הסעיף , מדובר בפרסום או שיעתוק של שמועה או ידיעה , ולא שיחת טלפון מטרידה מפי הגבורה גופא ( העבריין או המטריד ) . אבל , פרשנות תכליתית יכולה בשקט להפליל במקרה דנן . תודה
תודה על ההערה!
השבמחקהשאלה מה רלוונטי יותר או פחות היא כנראה עניין של טעם וריח, ואני נשאר בהעדפתי את 275. עם זאת,להבנתי את סעיף 159 הוא בהחלט חל גם על שיחות טלפון, וראה את ההגדרות "פרסום" ו"פרסם" בסעיף ההגדרות, 34כד, בחוק העונשין:
"פרסום" - כתב, דבר דפוס, חומר מחשב, או כל מוצג חזותי אחר וכן כל אמצעי שמיעתי העשוים להעלות מלים או רעיונות, בין לבדם ובין בעזרת אמצעי כלשהו;
"פרסם" –
(1) בדברים שבעל פה - להשמיע מלים בפה או באמצעים אחרים, בהתקהלות ציבורית או במקום ציבורי או באופן שאנשים הנמצאים במקום ציבורי יכולים לשמוע אותם, או להשמיען בשידורי רדיו או טלויזיה הניתנים לציבור, או להפיצן באמצעות מחשב בדרך הזמינה לציבור, או להציען לציבור באמצעות מחשב;
(2) בפרסום שאינו דברים שבעל פה - להפיצו בקרב אנשים או להציגו באופן שאנשים במקום ציבורי יכולים לראותו, או למכרו או להציעו למכירה בכל מקום שהוא, או להפיצו בשידורי טלויזיה הניתנים לציבור, או להפיצו לציבור באמצעות מחשב בדרך הזמינה לציבור, או להציעו לציבור באמצעות מחשב;
אכן , הגדרת הפרסום בחקיקות שונות מתאימה אכן , וגם לשיחות טלפון כמובן . אני בהקשייה הפוטנציאלית לא התכוונתי לבעיתיות או לאי המיתאם בין שיחת טלפון לבין הגדרת התיבה - פרסום ....בחקיקות שונות , אלא :
מחקשעל פי פרשנות מילולית בסיסית , סעיף 159 (א ) מוציא לכאורה מתחולה , את הדיבור הישיר של העבריין , ומתכוון למעשה ל - אמרה , שמועה , או ידיעה , שלא הוא מכונן אותה , אלא הוא רק מפרסם אותה ברבים , משמע - ניתן לטעון לכאורה שיסוד הדיבור והשיחה לא רלבנטיים ( כפי בשיחת טלפון , ולא ששיחת טלפון אינה פרסום ) .
אבל שוב , פרשנות תכליתית , יכול להפיל בגדריה שיחת טלפון או אמרה ישירה של העבריין . תודה
אחרי ההסבר אני מבין שבהקשייה הפוטנציאלית יצאת משאלת הדיבור היוצר לעומת הדיבור החוזר. אינני סבור שקריאה סבירה של 159(א) מאפשרת פרשנות מבחינה שכזו. לטעמי, הסעיף לא מייחס משקל כלשהוא לשאלה האם המבהיל המציא את זה או שהוא חוזר על דברים של אחרים ומה שמעניין אותו זה רק האם המבהיל עשה משהו עם זה (הסיפא של 159(א) לעניין הידיעה מבהירה היטב, לדעתי, שגם דיבור יוצר וגם דיבור חוזר נופלים בגדר הסעיף). לכן, לדעתי, אין כאן צורך בפרשנות תכליתית.
השבמחקולחיזוק דעתי אתלה באילנות גבוהים ואזכיר שהמשנה לנשיא ביהמ"ש העליון(כתוארו אז), אליעזר ריבלין, בדיון אגבי בסעיף 159 ציין כי "יסודות עבירה זו תואמים יפה את האילוסטרציה הנודעת על אדם הצועק 'שריפה' בתיאטרון מלא" ((זהירות - קובץ פי.די.אף)דנ"פ 7383/05 אונגרפלד נ' מ"י, פסקה 11 לדבריו בעמ' 11 לפסק-הדין).