יום רביעי, 2 בדצמבר 2015

גם כשעוסקים בתקציבים לבעלי מוגבלויות חשוב לדייק

בויכוח בין שרת המשפטים איילת שקד לח"כ אילן גילאון שפרץ היום במליאת הכנסת לאור דחיית הקואליציה את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – השוואת קצבת נכות לשכר המינימום), התשע"ה–2015, אשר יזמו גילאון וחברי-כנסת רבים אחרים (מהאופוזיציה ומהקואליציה) הטיח הח"כ בשרה כי חברי מפלגתה פועלים רק למען אינטרסים מסויימים
ולא לטובת בעלי מוגבלויות:"כל סיעות הבית מצאו לנכון לחתום על ההצעה הזו, שעושה צדק חלוקתי שכל כך דרוש במדינה הזאת, למעט סיעה אחת - הבית היהודי".

השרה, בתשובה כועסת, ציינה תקציבים שהוקצו במשרדים בשליטת מפלגתה - במשרד החינוך ובמשרד הדתות -  לטובתם של אנשים עם מוגבלויות, אבל שכחה להעיר שהתקציבים שהזכירה  הם תקציבים שהמשרדים חייבים להקצות בהתאם להוראות פרק הנגישות שבחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998, מכוח אותן התקנות שהושלמה התקנתן מכוחו של הפרק.

בהתחשב בכך שהשרה יודעת שהתקציבים האלה הם תוצאה של חובה שבחוק שהממשלה מחוייבת לקיימו וגוררת את רגליה בנוגע אליו שנים ארוכות, קשה שלא לנסח את תשובתה כחוצפה. אבל החוצפה הזו היא לא רק שלה - היא של ממשלות ישראל לדורותיהן, שמתנהלות כאילו צריך להודות להן כאשר הן סוף סוף מואילות בטובן לתקצב ולקיים הוראות חוק.

החוצפה הממשלתית לא מסתכמת בזה. יישומו של פרק הנגישות בחוק השוויון מתעכב כבר שנים רבות לעומת הקצב המקורי שתוכנן בחקיקה, בעיקר בגלל העיכוב הממשלתי בהתקנת התקנות:


עכשיו, כשסוף-סוף מתחילים לתקצב את נושא הנגישות, גם מסתתרים מאחוריו כדי לתרץ את המשך ההזנחה של סוגיות חשובות אחרות, כמו שאלת הקיום של התלויים בקצבאות הנכות ?

לקריאה נוספת 



יום שישי, 27 בנובמבר 2015

האומנם הפתרון היחיד לנושא הגז הוא המתווה המונח על השולחן?

יותר מדי אנשים אומרים שהפתרון היחיד לנושא משאבי-הגז של ישראל
הוא המתווה שמונח על השולחן. הם כל-כך חוששים מאי-המשך פיתוח משאבי-הגז
של ישראל, שהם מתעלמים מהתוצאה אליהם הם דוחפים אותנו: להפקיד את עתידה של ישראל
בנושא הגז בידי אותן חברות שאינן מפתחות את משאבי-הגז.

האמת העצובה היא שיש פתרון אחר, פשוט להפליא, יעיל להפליא,
וכבר עשו אותו בעולם.

חברה ממשלתית לנושא הגז.
היא לא חייבת לעבוד עם נובל אנרג'י.
היא לא חייבת ללמוד מאפס.
היא רק צריכה לחתום חוזים ולעשות רגולציה.
הרי יש מספיק חברות שירותים לאיתור, קידוח והובלת
נפט וגז שם בחוץ, שישמחו מאוד לעבודה, בעולם הזה של מחירי נפט וגז נמוכים.
לא צריך להמציא את הגלגל. אפשר לבקש עזרה ממדינות סקנדינביה.
STATOIL, חברת הנפט והגז הלאומית של נורבגיה, יכולה להיות סוג של מודל.
חשוב לזכור שניהול נכון יכול להפוך חברה ממשלתית לחזקה יותר מהמדינה עצמה 
ולכן חשוב לשמור על שליטה ציבורית אפקטיבית במיזם כזה.

אפשר לעשות את זה במהירות. החקיקה בנושאי הנפט והגז מאפשרת את הפקעת הרשיון
במקרה של הפרת תנאיו, ואי פיתוח המאגרים הוא הפרה מהסוג הזה, ועוד הפרה שלא התחילה אתמול.

למה הממשלה שלנו לא שוקלת ברצינות את הכיוון הזה?
התשובה פשוטה ועצובה ומרתקת ומאלפת בו זמנית.
הממשלה שלנו מחזיקה באידיאולוגיה נאו-ליברלית.
סוג האידיאולוגיה הזה, המקדש את השוק הפרטי,
מביט על הממשלה והגופים הציבוריים כמסוכנים מצד אחד או חסרי-ישע מהצד השני.
הוא מתעלם לגמרי מלקחי העבר, שמדינה כמו ישראל מדגימה היטב בשורה ארוכה של פרוייקטים
שניזמו, תוכננו, בוצעו ומתפקדים היטב עד היום.
והוא שובה את המחזיקים באידיאולוגיה הזו בתוכה, בצורה שהם מאמינים (במובן הכמו-דתי)
בכך שרק השוק הפרטי יכול לפעול, ובלעדיו - יהיו כאן מדבר ושממה.

לא השוק הפרטי הקים את מדינת ישראל.
אפשר גם אחרת.
אם תרצו - אין זו אגדה.

יום שלישי, 22 בספטמבר 2015

סובלים מכאבים וקבעו לכם תור לעוד חצי שנה?


ת"ק 6189-06-15 פארי נ' קופת חולים מכבי רמת השרון (זהירות: PDF) עוסק באדם שסבל מכאבים, ונקבעה לו בדיקה לעוד חצי שנה, לכן פנה לבדיקה פרטית ולאחר מכן תבע את הקופה בביהמ"ש לתביעות קטנות להחזר העלות.

כבוד השופט יעקב שקד קבע כי לא ניתנה חוות דעת רפואית אשר הצדיקה בדיקה מיידית, כי אין זה מתפקידו של רופא מטפל ליידע כל מטופל בדבר נהלים פנימיים אדמיניסטרטיביים של הקופה בדבר אפשרות להקדים תור. וכי "שומה היה על התובע לעשות דבר פשוט: ליצור קשר מיד לאחר שידע על מועד התור עם נציגים מוסמכים של הנתבעת ולבקש הקדמה של התור, דבר שלא עשה."

והשופט סיכם:
'אכן, קביעת תור לביצוע בדיקה רפואית לעוד חצי שנה הינה מצב מצער, וניתן לומר כי בעיה
זו במערכת הרפואית בישראל הינה כמעט בגדר ידיעה שיפוטית.  
מן הסתם, אלפי אנשים ויותר ממתינים בעיניים כלות לביצוע בדיקות רפואיות שונות,
תקופות ארוכות, וקדימות ניתנת למצבים דחופים בלבד. 
התובע לא הוכיח כי מצבו הרפואי חייב טיפול ובדיקה מיידית, ולו חפץ, לנסות להקדים את
התור היה עליו לפנות לנתבעת ב"צינורות המקובלים", ולא לפעול בדרך של קביעת עובדה,
על ידי פניה לשרות רפואי פרטי, ללא אישור המבטח הרפואי, ולאחר מכן לדרוש את השבת
הכספים ששילם.  
מתן גושפנקא לתביעה מעין זו משמעה מתן אפשרות ל"עקוף" את התור, ללא כל תימוכין
רפואיים כנדרש. " ' 
והתביעה נדחתה.

כשאני מהרהר בנוגע לסיבות להכרעה הזו, נראה לי שהשיקול העיקרי בדחיית התביעה מנומק במשפט האחרון בדבר 'מתן אפשרות לעקוף את התור'. אבל דומני כי לא רק שיקולים של מדיניות משפטית הניעו את כבוד השופט - הוא נשען גם על היבטים של המקרה הספציפי, אותם היבטים שהשאירו את המקרה הזה כתביעה קטנה ולא הפכו אותו לתביעת רשלנות רפואית רבתי (שככל הנראה, על פי האמור בעובדות פסק-הדין, אכן לא היתה במקרה הזו, למרות הזמן הארוך בין מועד התלונה למועד הבדיקה שנקבע מראש; ואשאיר להזדמנות אחרת את השאלה האם דחייה משמעותית מאוד של בדיקה של מטופל הסובל מכאבים אך שאיננו בסכנה אומנם איננה רשלנית כלל).

אבל נקודה אחת עודה מטרידה אותי והיא גורמת לי לחוש אי-נוחות נוכח ההכרעה הזו. כשהבין המטופל מתי יזכה להיבדק בנוגע לכאבים העזים מהם סבל, הוא פנה לרופא שנתן לו את ההפניה וכן למזכירתו של הרופא. והם לא עדכנו אותו בדבר אפשרות 'מערכתית' להקדמת התור, אפשרות הקבועה בנהלים האדמיניסטרטיביים הפנימיים של הקופה, שעל פי פסק הדין אינם מפורסמים. אם כן, כיצד היה על המטופל/המבוטח לדעת על קיומם של נהלים כאלה?

עובדת אי-הידיעה והעדר האפשרות לדעת על הנהלים גורמת לי לתחושה של החמצה. לטעמי, הן נוכח עובדות פסק-הדין, והן בשל טעמים שבמדיניות משפטית, היה אפשר והיה ראוי להכריע אחרת.
בין עובדות פסק-הדין מוזכרת פנייתו של המטופל, זמן מסויים לאחר קביעת התור לבדיקה העתידית, לחדר מיון בגין הכאבים מהם סבל. מכאן, שהוא לא סבר כי יש לו אפשרות אחרת. נוכח אי-הידיעה הזו שלו, האומנם אפשר לקבוע שאין לקופה שום תרומה לדרך בה בחר? לכן, לדעתי, היה על הקופה לפצות את המטופל בסכום מסויים, לאו דווקא גבוה במיוחד, וזאת משום שלא נמסר למבוטח שיש אפשרות לפנות למוקד שאולי אכן יוכל להקדים לו את התור.

מבחינת המדיניות המשפטית, הרי אין שום סיבה סבירה לכך שהנהלים האדמיניסטרטיביים הפנימיים האלה לא יובאו לידיעת כל המטופלים. היה מקום להורות לקופה לפרסם את הנהלים הפנימיים האלה, ולהקפיד שכל מבוטח שנקבע לו תור בעתיד הרחוק, ובמיוחד מטופל הסובל מכאבים עזים, יהיה מודע לקיומם.

נכון, אפשר להניח שכאשר מדובר בבדיקה שיש סיבות רפואיות לביצוע דחוף שלה, הרופאים דואגים לקביעת תור בהקדם. אבל בין המצבים הדחופים לבין המצבים שאפשר לבדקם בעוד שישה חודשים (דוגמת סקירות תקופתיות וביקורות), יש גם מצבי-ביניים.

אבל כבוד השופט בחר אחרת, והותיר אותנו - אזרחי ישראל עם הידיעה העגומה: קבעו לכם מועד עתידי שנראה לכם רחוק בצורה לא סבירה? נדנדו! אל תסתפקו בפניה למי שהפנה אתכם אל הבדיקה. פנו אל כל מי שאפשר ובררו כיצד אפשר להקדים את הבדיקה.

נראה לכם שזו עצה לא כל-כך טובה מבחינת הגופים נותני-השירות?אני מסכים.
אבל לא אני זה שקובע לאדם הסובל מכאבים בדיקה לעוד חצי שנה. הם שעושים כן.

לקריאה נוספת
אבל הוסיפו מיטות, לא ? 




יום שישי, 31 ביולי 2015

כיצד נרתיע טרוריסטים יהודיים ?

פיגוע הטרור בכפר דומא, רציחתו של התינוק עלי דוואבשה ז"ל ושל אביו, סעד דוואבשה ז"ל והפגיעה האנושה באמו ואחיו, שיש לקוות כי יחלימו, הם לא רק אירוע טראגי וקשה, אלא סימן-דרך שאסור לחברה הישראלית להתעלם ממנו.

זהו סימן לכך שרצח מוחמד אבו-ח'דיר לא היה דוגמא נדירה נוספת לטרור מצד יהודים, אלא סממן של תופעה שחובה עלינו להפנים כי היא חלק במאבק של העם היהודי על ארצו. העשבים השוטים של הטרור הפכו לחלק ממרקם החיים היהודי כאן, וחובה עלינו לנכשם ולהעלימם בכל דרך.

מאחר ובשלב הזה נראה כי אפשרויות ההרתעה של טרוריסטים יהודיים הן מועטות, צריך לבחון את ארגז הכלים העומד לרשותנו בנחישות. נדמה כי אין מנוס מלהכיר בכך שצריך להוסיף לאפשרויות האלה את הריסת-הבתים מהם יצאו הטרוריסטים.

לא בגלל התמיכה הרחבה במבצעים בקרב הציבור ממנו יצאו. אלא כדי לקוות שגם הקיצוניים ביותר, השונאים ביותר, ישקלו פעמיים האם הסיכון שבהרס ביתם שווה את המהלך שהם מבקשים לעשות. וכדי לנסות ולהפעיל לחץ נוסף על המשפחות שלהם, כך שכל ביטוי שנאה קיצוני אותו הם אולי השמיעו בימים שלפני הפשע, יזכה בנזיפה הולמת. תדע כל משפחה בישראל שמעשה טרור אשר ייצא ממנה יביא לא רק לחורבן ביתה של משפחה חפה מפשע כמו משפחת דוואבשה, אלא גם לחורבן ביתה שלה.

הסמכות החוקית כבר קיימת. סעיף 119 של תקנות ההגנה לשעת חירום קובע: 
" (1)  מפקד צבאי רשאי להורות בצו שיוחרמו לזכות ממשלת ישראל כל בית, מבנה או קרקע, שיש לו טעם לחשוד בהם שמהם נורה כל כלי יריה שלא כחוק, או שמהם נזרקו, פוצצו, התפוצצו או נורו באופן אחר פצצה, רימון-יד או כל חפץ נפיץ או מבעיר שלא כחוק, או כל בית, מבנה או קרקע השכונים בכל שטח, עיר, כפר, שכונה או רחוב, שבהם נוכח לדעת כי תושביהם, או מקצת מתושביהם, עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים, או היו שותפים שלאחר מעשה לעוברים עבירה על התקנות האלה, עבירה שבה כרוכות אלימות או הטלת אימה או עבירה שעליה נדונים בבית-משפט צבאי; ומשהוחרמו כל בית או מבנה או קרקע כנ"ל, רשאי המפקד הצבאי להחריב את הבית או את המבנה או כל דבר הנמצא בבית, במבנה, בקרקע או עליהם. מקום שכל בית, מבנה או קרקע הוחרמו לפי צו מאת מפקד צבאי כאמור לעיל, רשאי שר הבטחון בכל זמן, בצו, למחול על ההחרמה כולה או מקצתה ואז תקומנה שנית, כדי מידת אותה מחילה, הבעלות על הבית, המבנה או הקרקע וכל טובות הנאה או זכויות-שימוש, בבית, במבנה או בקרקע או עליהם, לקנין בני-אדם שהיו זכאים בהם אילולא ניתן צו ההחרמה וכל שעבודים על הבית, המבנה או הקרקע, יחזרו לתקפם לטובת בני-האדם שהיו זכאים בהם אילולא ניתן צו ההחרמה.
           (2)  חברים לחילות הממשלה או לחיל המשטרה, הפועלים בהרשאתו של המפקד הצבאי, רשאים לתפוס ולהחזיק, ללא פיצויים, כל רכוש בכל שטח, עיר, כפר, שכונה או רחוב כאלה הנזכרים בתקנת-משנה (1), לאחר שיפנו משם, ללא פיצויים, את המחזיקים הקודמים, אם ישנם כאלה."

הסעיף בתוקפו מאז נחקק בזמן השלטון הבריטי ונשאר בתוקפו - כמו רוב תקנות ההגנה לשעת חירום - גם במדינת ישראל. סביר להניח שהפעלתו תיתקל בהתנגדות עזה ובעתירה לבג"ץ. יש הסבורים כי בג"ץ יפסול החלטה כזו, אבל צריך לזכור כי בעבר הרסה מדינת ישראל בתי טרוריסטים שהחזיקו בתעודת-זהות ישראלית בתחומי הקו הירוק. האומנם ההבדל - יהודי או ערבי - הוא שינחה את פסיקת בג"ץ? בוודאי שלא. בפסק הדין הגדול האחרון שעסק בסוגיה, כתב כבוד השופט נועם סולברג בעניין כי -
'הטעם לכך שלא נעשה שימוש בתקנה 119 כלפי יהודים נעוץ בכך שאין צורך באותה הרתעה סביבתית במגזר היהודי. אין לכחד: יש ויש מעשים של תקיפה מצד יהודים כלפי ערבים. לבטח יש צורך במיצוי הדין הפלילי ובענישה הולמת. להוותנו אף לכדי הרצח הנורא של מוחמד אבו-ח'דיר הגענו. אך השוני עולה על כל דמיון. הפער הוא עצום – באיכות הפיגועים, בכמות, ובעיקר לצורך ענייננו, ביחס הסביבה: גינוי תקיף והחלטי מקיר לקיר במגזר היהודי, מה שאין כן בצד שכנגד, ואכמ"ל. ' (פסקה 15 לדברי השופט סולברג; בג"ץ 8091/14 המוקד להגנת הפרט ואח' נ' שר הביטחון ואח')
אך עם כל הכבוד לנימוק זה של כבוד השופט, יש מקום להאריך. זאת מהסיבה הפשוטה שבלעדי אמצעי זה, אין בעצם בידי המערכת אמצעי אחר להרתיע מחבלים הפועלים על רקע אידיאולוגי קיצוני ואמונה עמוקה בצדקת דבריהם. כאן באים הצידוקים להריסת-הבתים ותופשים משקל של ממש. אחרי הכל -
  • "הריסת בתי מחבלים תוסיף לתחשיב העלות-תועלת שאותו עורך מחבל פוטנציאלי את הידיעה על כך שקרוביו ישלמו מחיר על מעשיו" (פסקה 13 לדברי השופט סולברג בבג"ץ שלעיל)
  • "ההרתעה נועדה להשפיע לא רק במישרין על הלך-מחשבתו של המחבל, אלא גם להניעו ממעשיו באמצעות התערבות מצד בני משפחתו. יכולת ההשפעה הנתונה למשפחה מוכרת היטב בספרות" (פסקה 14 לדברי השופט סולברג בבג"ץ שלעיל). 
מערכת הביטחון הישראלית הפסיקה בעבר את פעילות הריסת בתי המחבלים לצורך הרתעה כשיטה באזור יהודה ושומרון מתוך כוונה לשמרה למצבי קיצון. המצב מולו ניצבת החברה הישראלית בעת הזו הוא מצב קיצון. חובה עלינו להעביר את המסר - בצורה המהדהדת ביותר - כי מעשה האלימות הזה הוא מוקצה מחמת-מיאוס, וכי מבצעיו צריכים להיענש בצורה החמורה ביותר. עונש מאסר, לכשעצמו, לא הרתיע אותם. העובדות העצובות מדברות בעד עצמם. לכן, בעת הזו, אין מנוס מנקיטת אמצעים חמורים יותר, שיהדהדו בארץ ובעולם כולו ויעבירו מסר חד וברור: מדינת היהודים איננה מוותרת ואיננה סולחת לטרוריסטים היוצאים מתוכה. ידעו כל החושבים מחשבות אוון, כי המדינה תנקוט באמצעים הקיצוניים ביותר אם ינסו להפוך את מחשבות העוועים שלהם למעשים. 

ובל נשגה - אם הצעדים האלה ודומים להם לא יינקטו בעת הזו - הדברים רק יילכו ויורעו, ותגיע העת בה יקרה האחד מהשניים - או שהקונצנזוס במדינת ישראל יקבל את הטענה האומרת שאין מנוס מהרס בתיהם של מחבלים יהודיים, או שהקונצנזוס במדינת ישראל יצדיק מעשים איומים שכאלה. 

זה הזמן לדמוקרטיה מתגוננת לעשות ולא רק לדבר. האם הפחד יגבר בכל מקרה נתון על השנאה? זאת לא נדע. אבל חובה עלינו להילחם בשנאה הזו בכל אמצעי העומד ברשותנו, לפני שהיא תכלה את כולנו. 

לקריאה נוספת


[עדכון 12/08/2015: למרבה הצער, אבי המשפחה, סעד דוואבשה, נפטר מפצעיו]

האם אפשר להתמודד עם הפושע העתיד לפשוע ?

אירועי הדקירה במצעד הגאווה וזהותו של הדוקר - מי שרק לא מכבר סיים את עונש המאסר שלו על פשע כמעט זהה לפני כעשור, הם ראיה נוספת - למי שנזקק לה - לכך שיש סוגי פושעים שמערכת דיני-העונשין הישראלית איננה מתמודדת איתם בצורה הולמת.

חוסר-הישע הזה איננו יכול להמשיך. מערכת דיני-העונשין נדרשת לרפורמה בכל הנוגע לפושע הידוע-מראש.
זהו הצד השני של מטבע השיקום.
נדמה לי שכולם מסכימים על כך שמערך השיקום הנוכחי איננו טוב. אחוז נמוך מדי של אסירים משוחררים יכול להיות מוגדר כמשוקם.
כמי ששב להיות אזרח נורמטיבי.
רבים מדי שבים לפשיעה.
נדמה שהרוב המאמין בשיקום מסכים על כך שנדרשת רפורמה שתנסה ליצור שילוב משקם ברמה גבוהה.

אבל עדיין אין הסכמה רחבה מספיק על כך שחובתה של החברה להגן על החפים מפשע בתוכה צריכה לגבור על חובתה לזכויות היסוד הבסיסיות של מי שמצהיר - במילה או במעש - על כוונתו לפגוע בזכויות היסוד הבסיסיות של האחר.

מה שברור ומובן מאליו רגע לאחר ביצוע הפשע, איננו מקובל בשיח הזכויות רגע לפני ביצוע הפשע. אבל מה שהוא אולי איזון מקובל בבחינת מושכלות ראשונים כשמדובר במי שלא הגיע לשלב הנסיון, שהוא עדיין אדם נורמטיבי שרק משתעשע בראשו במחשבות כאלה ואחרות, איננו יכול להתקיים כשמדובר באדם שכבר הוכיח שהנורמות רחוקות מלהיות נר לרגליו.
איך אפשר לקיים את אותו מבחן של איזון חוקתי לאזרח שמעולם לא פשע ולאזרח שהוכיח שחוקי החברה אינם מהווים מעצור עבורו?
את הליקוי הזה צריך לתקן. אני נמנה על הסבורים שהגיע הזמן לתיקון הזה. לתקן את הדרך בה החברה שלנו נוהגת בחפים מפשע כאילו גורלם נחרץ מראש (והוא אכן נחרץ, במישור הסטטיסטי) בשם זכויות היסוד של פושע שעתיד להמשיך ולפשוע. כי הדרך הנוכחית מדגימה היטב את סופו של המסלול המתחיל ברחמים על האכזריים. סוף שבו זכויות האדם של הקורבן, מקבלות משקל פחות בהשוואה לזכויות האדם של הפוגע.
סוף של דרך שהיא גם איננה חוקתית. כי אחרי-הכל, גם הקורבן העתידי זכאי להגנה חוקתית על גופו ועל חייו בחוקה של מדינת ישראל, אבל איפה נשמר האיזון של הזכות הזו במערכת המשחררת לחופשי ללא מגבלות פושעים-העתידים-לפשוע בסוף מעצרם ?

האם אפשר לייצר מערכת אחרת שתהיה חוקתית ?
דעתי היא כי הדוגמא של הדוקר ממצעד הגאווה, פושע אשר ביצע פשע-שנאה ואשר מצהיר על כוונתו לחזור ולפשוע, היא אותו מקרה-קצה מיוחד שבאמצעותו אפשר לפתח את המערכת, איתה אפשר יהיה להתמודד בעתיד עם סוגים אחרים של פושעים-העתידים-לפשוע.

לכאורה אפשר היה להתחיל במנגנון פשוט מאוד שיהווה פגיעה מידתית. למשל, אדם מסוגו של הדוקר, היה מנוטרל לו היתה נוצרת חובה, גם לאחר השחרור, ולשארית חייו להתייצב בכל פעם בה מתבצע מצעד-גאווה בישראל בתחנת משטרה, בבוקר היום שבו אמור להתבצע מצעד, וממנה ייצא רק שעה לאחר תום המצעד. אי-התייצבות תאפשר מעצר מונע, לזמן המצעד, ותהווה עבירה בפני עצמה. שחרור מהחובה הזה יהיה אם האדם עבר הליך שיקום ראוי (במסגרתו הוא לקח אחריות על מעשיו, הביע חרטה, ומטפלים מקצועיים העריכו את מידת רצינותו ומחוייבותו לשיקום).
אבל זה נכון רק לכאורה. כי אם נצליח לגדר את המסוכנות של אדם מסוגו של הדוקר בהקשר של מצעדים, תעלה השאלה האם היא לא תתועל לפשעים אחרים, דוגמת הרצח בבר-נוער.

ומכאן שצריך לפתח מנגנון מורכב יותר. אפשר לנסות וללמוד מהכלים שפותחו לטיפול בעברייני מין :


ובכל זאת, צריך לזכור, שגם היום, עם כלים חקיקתיים הנראים הולמים את הצורך הכבד, יש חשש בקרב העוסקים בתחום עד כמה ההתמודדות עם שחרורם של עברייני-מין לקהילה היא אכן אפקטיבית, ובמיוחד בנוגע לאלה מביניהם המסרבים לעבור טיפול.

נזכור - ההתמודדות עם עברייני-מין לא משוקמים נותרת בעיקרה סביב הפיקוח.
האומנם אפשר היה למנוע את ההתקפה על מצעד הגאווה באמצעות מעקב צמוד אחרי הדוקר?
האומנם יש למערכת שלנו את המשאבים הנדרשים למעקב צמוד אחרי כל פושע  העתיד לפשוע ?
ואם אין לנו את המשאבים האלה, האם אין חובתנו כחברה כלפי הקורבנות העתידיים של הפושעים העתידיים לפשוע מחייבת עשייה מונעת אחרת ?

בשורה התחתונה, נדמה לי שרובנו נסכים שכל מידרג שיפותח יכלול בתוכו, כאמצעי החמור והקשה ביותר, כליאה מונעת.

ברי כי האמצעי הזה יחייב הפעלה של שיקול דעת שיפוטי. אחרי-הכל, כל אדם יכול להשתנות, ונדרשת אפשרות ריאלית לשיקום מלא - למי שרוצה בכך. לכן יהיה צורך בפיקוח של שופט שיחדש את כליאתם המונעת של הפושעים העתידים להמשיך ולפשוע הקשים ביותר, אלה שאין אפשרות אחרת לגדר את מסוכנותם ואשר אין אפשרות אמיתית לשיקומם.

כליאה מונעת תהיה אמצעי לגיטמי, אם תלווה במערך שיקום חדש - כזה שינסה להגיע לשיקום של אלה המסרבים להשתקם. הצורך הזה קיים כבר היום. הוא עולה, למשל, מפסיקת ביהמ"ש העליון בנוגע לדחיית שחרורו המוקדם של עבריין מין שאיננו לוקח אחריות על מעשיו (ולכן איננו עובר שיקום).

האירועים המזעזעים והמצערים מחדדים את הצורך הזה עשרות-מונים. חשוב להבין - כליאה מונעת, שהוזכרה לעיל, צריכה להיות האמצעי האחרון. אבל הנדבך הזה צריך להתקיים, כי בלעדיו, סביר להניח שמערך שיקום למי שאינו מתחרט ואינו לוקח אחריות על מעשיו יוותר יתום.

מערך התמודדות עם פושעים העתידים לפשוע יהיה רלוונטי לכמה סוגים של פושעים -

  • פושעים המתכוונים לפשוע שוב על רקע אידיאולוגי או אישי של שנאת האחר ; 
  • פושעים מקצועיים לגביהם יש מידע מודיעיני מבוסס דיו כי הם המשיכו בחיי-הפשע בתוך הכלא וכי עם צאתם הם צפויים לחזור לעשייה בתחום ; 
  •  עברייני מין רצידיביסטיים שאינם מוכנים לעבור טיפול ; 

כולם פושעים שעל שחרורם עם תום תקופת מאסרם מתנוסס דגל ברור של חוסר-יכולת מערכתית להגן על החברה מפניהם.
האומנם אי-אפשר להתמודד עם הפושע העתיד לפשוע ?

יום שישי, 10 ביולי 2015

על הדיבור באינטרנט

מצאתי עצמי תורם מעט ייעוץ משפטי מונע לאחרונה בנושאי התבטאויות בפייסבוק,
ונוכחתי שוב לראות עד כמה מוגבלת כרגע ההבנה של רוב בני-האדם את טבעו האמיתי של המדיום.
משהו באינטימיות של אדם מול מכשיר מתעתע ומטעה,
ואנשים מתבטאים בלי להבין שהם בעצם מחזיקים ביד רמקול ודוברים אל נוכח קהל רב. עד כמה רב?
לעתים, נוכח כל הרחוב, השכונה, הארץ ואף העולם.

אבל לא צריך להישבות בדימוי של דיבור באמצעות רמקול כי הוא בא להמחיש רק את פן הפומביות.

להתבטאות באינטרנט בכלל, ובפייסבוק בפרט, יש מאפיין נוסף, מאוד שונה: הדברים נשארים כתובים ואינם נעלמים. ממש כאילו נכתבו בספר.
מי שלא נחשף אליהם היום יוכל להחשף אליהם מחר.
שיחה תמימה שמתנהלת בקבוצה סגורה בפייסבוק עשויה להיראות אחרת לגמרי עשור קדימה, כשילדו של מישהו שהוזכר באותה שיחה הופך להיות חבר הקבוצה ורואה מה נאמר עליו.

זה משליך גם על דברים שנכתבים לקבוצה (קטנה או גדולה) אבל גם על דברים שנכתבים באינטימיות של שיחה בין אדם לחברו. הקלות שבשכפול האינטרנט יכולה להביא לתוצאות מפתיעות מאוד (כפי שמגלים אנשים לגבי תמונות וסרטונים שהם משתפים בהם את ראובן, ומגלים להפתעתם זמן-מה לאחר מכן שגם שמעון ולוי ואולי עוד כמה מחבריהם זכו לראותם).

לכן, כשאתם עומדים לכתוב משהו ולפרסמו באינטרנט - זכרו כי כתיבה באינטרנט היא מקבילה ל-

  •  כתיבת ספר, 
  •  עמידה עם רמקול בכיכר העיר 
  •  שיחה אינטימית שייתכן כי היא מוקלטת 

וכל זה -  בו זמנית.

יום שני, 11 במאי 2015

אתגרים משפטיים בהקמת ממשלה : הרחבת מספר השרים בממשלה

כידוע לכולנו, הממשלה ה-34 ההולכת ומתרקמת לה מביאה איתה כמה סוגיות משפטיות מעניינות. בפוסט הזה נעיין מעט בנושא של הרחבת מספר השרים בממשלה והטענה ששינוי ההסדר מחייב רוב מיוחד של 70 חברי-הכנסת.

סעיף 5 לחוק יסוד:הממשלה (זהירות: קובץ וורד!) קובע:
"5. (א) הממשלה מורכבת מראש הממשלה ומשרים אחרים.
(ב) ראש הממשלה יהיה מבין חברי הכנסת; שר אחר יכול שיהיה שלא מבין חברי הכנסת.
(ג) שר יהיה ממונה על משרד.
(ד) אחד השרים שהוא חבר הכנסת יכול שיהיה ממלא מקום ראש הממשלה.
(ה) שר יכול שיהיה סגן ראש הממשלה.
(ו) מספר חברי הממשלה, ובכלל זה ראש הממשלה, לא יעלה על 19, אלא אם כן הביעה הכנסת אמון בממשלה או החליטה לאשר צירוף שרים לממשלה, ברוב של שבעים חברי הכנסת לפחות."
הממשלה הקודמת, כידוע, מנתה יותר מ-19 שרים. באופן כללי, הרכבן של רוב הכנסות בישראל מקשה מאוד על הקמתן של קואליציות יציבות בלי הממשלה גדולה מספיק.
תאמרו - אפשר היה לבנות קואליציות יציבות גם עם ממשלות קטנות יותר.
אשיב: אולי. עובדה שלאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל, מאז שנות ה-60, הממשלות מונות כמעט תמיד מעל ל-20 שרים (חריג בולט הוא ממשלת נתניהו הראשונה, שמנתה 18 שרים, בהתאם להוראות החוק אז. כשאהוד ברק עלה לשלטון אחרי נתניהו, החוק תוקן ואיפשר ממשלה גדולה יותר. מבט מפוכח לאחור מלמד שזה לא הועיל בהרבה ליציבות ממשלתו של ברק (שהתמודדה עם אתגרים קשים ביותר), אבל תמיד אפשר יהיה לתהות האם ממשלתו הראשונה של נתניהו היתה מחזיקה מעמד זמן רב יותר, לו היו בה יותר שרים).

בכנסת הקודמת נעשה מהלך חוקי שתכליתו להגביל את מספר חברי הממשלה. על פי ההסדר הקבוע בסעיף 5(ו) לחוק יסוד: הממשלה, ההגבלה חלה, אלא אם הכנסת תומכת בהגדלת הממשלה, "ברוב של שבעים חברי הכנסת לפחות". כעת, על פי דיווחי התקשורת, מבקשת הקואליציה לתקן את הסעיף הזה בחוק, כדי לאפשר ממשלה בכל גודל. מצד שני, מנסה האופוזיציה להוביל מהלכים משפטיים שתכליתם לפסול את התיקון על רקע הטענה שאם היה צריך רוב של 70 חברי-הכנסת לאשר ממשלה גדולה יותר, הרי שבהכרח נדרש רוב כזה עבור התיקון.
קשה לי להבין איך טענה כזו זוכה להתייחסות רצינית. נראה לי, על פניה, שהיא חסרת-בסיס מבחינה משפטית.

מדוע?
נקודת המוצא במשטר השריון בחוק הישראלי (המכונות הוראות 'נוקשות') היא פשוטה. בהעדר הוראה משריינת, כל עוד לא נחקק חוק יסוד: החקיקה, יכולה הכנסת לשנות כל חוק ברוב של 2 חברי כנסת מול חבר כנסת אחד. רוב מינימלי כזה נדרש בכל אחת מההצבעות במליאה. וזה הכלל גם לגבי חוקי-יסוד. ראוי לסייג שתאורטית, אם נקבל דברים שנאמרו בפסק-הדין בעניין בנק המזרחי כהלכה (רוב הדברים שנאמרו שם נאמרו כאוביטר), הרי שאפשר לתקן חוקי-יסוד בישראל רק באמצעות חוקי-יסוד אחרים. ממילא, זהו הנוהג המקובל. כלומר, המבקש לתקן חוק-יסוד שאין לגביו הוראת שריון, יעשה זאת בחוק יסוד אחר, ברוב של 2:1.

אילו הוראות שריון יש בחוק הישראלי?
  • סעיף 45 לחוק יסוד: הכנסת דורש רוב מיוחד (80 ח"כים) לשינוי סעיף 44 (המגן על חוק היסוד מתקנות ההגנה לשעת חירום) ולשינוי סעיף הנוקשות (45) עצמו. 
  • סעיף 9א(א) לחוק יסוד: הכנסת דורש רוב מיוחד (80 ח"כים) להארכת תקופת כהונת הכנסת. 
  • סעיפים 4, 9א(ב) ו- 34 לחוק יסוד הכנסת דורשים רוב מיוחד (רוב חברי הכנסת - 61) לחוקים לפיזור הכנסת. 
  • סעיף 7 לחוק יסוד: חופש העיסוק קובע כי "אין לשנות חוק-יסוד זה אלא בחוק-יסוד שנתקבל ברוב של חברי הכנסת." תוצאת לוואי של הסעיף הזה, היא שסעיף 1 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו (סעיף עקרונות היסוד), כנראה גם הוא נהנה מהגנת הוראת הנוקשות הזו, שכן הוא נוסף על ידי סעיף 11 לחוק יסוד: חופש העיסוק (מוזר, אבל ככה נראה המשפט החוקתי בישראל). 
  • סעיף 7 לחוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל קובע כי אין לשנות את הוראות הסעיפים העוסקים בשטח תחום ירושלים ובאיסור על העברת סמכויות, אלא בחוק-יסוד שנתקבל ברוב של חברי הכנסת. 
  • ואחרון חביב - סעיף 44 לחוק יסוד: הממשלה קובע כי "אין לשנות חוק-יסוד זה אלא ברוב חברי הכנסת; הרוב הדרוש לפי סעיף קטן זה יהא דרוש להחלטות מליאת הכנסת בקריאה הראשונה, בקריאה השניה ובקריאה השלישית; לענין סעיף זה, 'שינוי' - בין מפורש ובין משתמע." (הוראת הנוקשות מחריגה סעיפים שמתקנים חוקים אחרים) 
כלומר, יש לנו בחוק יסוד הממשלה סעיף נוקשות ברור.
האם ייתכן שבמקביל לסעיף הזה, יש לנו באותו חוק גם הוראת נוקשות במשתמע ?
ברור שמבחינת לשון סעיף 5(ו), זה לא מה שנאמר בו.
עוד ברור שיש סעיף נוקשות ברור בתוך החוק, והוא שותק לגבי הסעיף המסויים הזה.
כך שמבחינת הפרשנות העולה מלשון הטקסט, נראית הטענה של שריון אחר לסעיף 5(ו), איך נאמר בעדינות, חסרת-בסיס.

אפשר היה לסיים כאן, ובכל זאת, אולי נתאמץ? הרי אנו חיים בשיטת-משפט עם כל-כך מעט שריונים, כל-כך מעט נוקשות, ואולי כדאי לנצל כל הזדמנות כדי להגן על החוקה שלנו ולשריינה?
איך נבחן זאת ? בואו נברר יחד - מה היתה כוונת המחוקק ?

אם מעיינים בהיסטוריה החקיקתית של חוק-יסוד : הממשלה (תיקון) שהביא עמו את ההסדר הנוכחי, למדים שרב הנסתר על הגלוי.
בראשיתם של דיוני ועדת החוקה של הכנסת בהצעת החוק, היתה לחלק מהמחוקקים כוונה לשריין שריון מיוחד את הסעיף. ראו -
בהמשך, הבשיל הנוסח הנדון בועדה לגרסאות שונות. הגרסאות נבדלו בשאלה האם הגנת-שריון מיוחדת או מנגנון מיוחד שמאפשר ממשלה גדולה יותר ברוב מיוחד, ובשאלה מה יהיה הרוב המיוחד.

כדברי היועצת המשפטית לועדה, עו"ד סיגל קוגוט בפרוטוקול דיון ועדת החוקה, מיום 25/11/2013 (זהירות, קובץ וורד!):
"יש לנו גרסה של 22 עם המודל המיוחד שב-70 אפשר להעלות, יש לנו הגרסה שלך של 19 עם המודל המיוחד שאפשר להעלות, יש לנו גרסה של שריון ב-70, ואז תצטרכו להחליט – לא חייבים עכשיו – אם זה בכל הקריאות או בשתי קריאות ב-61 ובקריאה השלישית ב-70. לא חייבים עכשיו להתעסק עם זה."
לקראת תום הדיונים, במהלך שעיקרו כנראה התרחש בין הדיונים, בהתייעצויות של מציעי התיקון בינם לבין עצמם ועם אחרים, הבשיל הנוסח להסדר שקבוע היום בחוק, עם המודל שאפשר להעלות וללא שריון, כפי שניתן לראות בפרוטוקול דיון ועדת החוקה, מיום 2/3/2014 (זהירות: קובץ וורד!)

בדיונים במליאה, כנראה בגלל הצורה שלבש הדיון אז, הנושא לא זכה להתייחסות ספציפית.
לסיכום העיון בכוונת המחוקק, אין מנוס מהמסקנה כי המחוקק, מסיבותיו הוא, התלבט בין שריון לבין מנגנון אישור מיוחד, והלך על מנגנון אישור מיוחד.

אפשר היה לסיים כאן, ובכל זאת, אולי נקדיש עוד טיפה תשומת-לב לחשיבה על השלכות הרוחב של ההצעה הזו?
הנסיון לתקוף את הנסיון לשנות את סעיף 5(ו) באמצעות מנגנון שריון משתמע, הוא נסיון שאם יתקבל, יערער את המשפט החוקתי הישראלי. מדוע? כי משמעות קבלת הטענה היא יצירת מצב שבו ההסדר המיוחד הקבוע בחוק שכל תכליתו היא קביעת משטר-הנוקשות של החוק עלול להימצא כפוף - בדיעבד - לכל הסדר אחר שאולי משתמעת ממנו נוקשות אחרת.
התוצאה העתידית תהיה אי-וודאות באשר לנוקשותן של הוראות חוק, בעוד שכל תכליתה של הוראת נוקשות היא להביא לוודאות בכללי-המשחק הבסיסיים ביותר של שיטת המשטר שלנו.

ומכאן, נדמה לי, שאין מנוס מהמסקנה ההגיונית האחת - כל טענה שמבקשת לייחס שריון-יתר דווקא לסעיף 5(ו) צריכה להידחות.

ויפה שעה אחת קודם.

לקריאה נוספת

יום שלישי, 17 במרץ 2015

כיצד יוכל נשיא המדינה לקדם באופן האפקטיבי ביותר הקמת קואליציה רחבה?

ההתבוננות בתוצאות המדגמים מלמדת שלחבר הכנסת שיקבל את תפקיד הרכבת הממשלה הבאה מחכה מלאכה לא פשוטה. גם אם יצליח להקים קואליציה, היא לא תהיה יציבה במיוחד. מדוע? כי גודלן של הסיעות הגדולות ביותר איננו גדול מספיק כדי ליצור קואליציה יציבה דייה.

מאז המעבר לבחירות ישירות זה המצב בישראל. ביטול הבחירות הישירות לא תיקן את המצב הזה. בהעדר סיעה גדולה באמת, המהווה יסוד של הקואליציה המסויימת (ויכולה להוות יסוד של קואליציות חלופות), יכול כל עימות בין 2 סיעות להביא לתהליך התפרקות קואליציוני.

עד שתתוקן שיטת הבחירות הישראלית (בהנחה שזה בכלל אפשרי לגבש קונצנזוס בישראל סביב התיקון הזה), נדרשת דרך אחרת להגביר את היציבות של קואליציה המורכבת ממספר לא קטן של סיעות שהפערים בגודלן איננו רב. תחשבו על התוצאות המאכזבות בהיבט המשילותי מאז 2006.

אחרי הבחירות ב-2013 הצעתי בפוסט להטיל את הרכבת הממשלה על אדם שאיננו אחד מהעומדים בראש הסיעות הגדולות. לנשיא יש סמכות בחוק להחליט בדרך הזו. כפי שכתבתי שם, מה -
 'שקובע חוק יסוד: הממשלה בסעיף 7(א) הוא: "משיש לכונן ממשלה חדשה יטיל נשיא המדינה, לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת, את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך". 
החוק איננו קובע כי על הנשיא לפעול בהתאם לדעת חברי-הכנסת. כידוע, היקף חובת התייעצות במשפט הציבורי הישראלי איננו כולל חובה לקבל את דעת היועצים.

נראה שעד היום פעלו נשיאי-ישראל תחת ההנחה שאם רוב חברי-הכנסת ממליצים על המועמד שסיכוייו הטובים ביותר להקים ממשלה חדשה, הם יודעים על מה הם מדברים.'
הבעיה היא שחברי-הכנסת ממליצים על מי שסיכוייו הם הטובים ביותר להקים קואליציה חדשה, אבל לאו דווקא הקואליציה היציבה ביותר. הדיון שכבר התחיל להתפתח בין ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, לבין נשיא המדינה, ראובן ריבלין, לגבי אפשרות הקמתה של ממשלת אחדות (ריבלין תומך נלהב; נתניהו מתנגד נחרצות) והשאלה עד כמה סביר שיצחק הרצוג יוכל להקים ממשלת אחדות בראשותו שהליכוד בכלל יסכים להשתתף בה, מציבה את נשיא המדינה בפני דילמה. הוא יכול להטיל את התפקיד על בנימין נתניהו, מתוך ידיעה שהקואליציה הצפויה לקום תהיה לא יציבה ותעמוד נוכח כנסת לעומתית. הוא יכול להטיל את התפקיד על יצחק הרצוג, מתוך הנחה סבירה שהקואליציה שזה יצליח להקים תהיה תמונת ראי של זו שנתניהו יצליח להקים - גירסא נוספת של קואליציה לא יציבה העומדת נוכח כנסת לעומתית.
כיצד אם כן יוכל הנשיא לקדם באופן האפקטיבי ביותר הקמת קואליציה רחבה?

אני סבור שהדרך הזו נשענת על ידי שינוי הפרדיגמה. הרי ממילא, כל אדם בר-דעת רואה שאם תוצאות המדגמים יהיו תוצאות האמת, יהיה זה משה כחלון שיכריע את זהות ראש הממשלה הבא. אם זה המצב המעשי, מדוע לא ינסה נשיא המדינה להטיל על כתפיו את תפקיד הקמת הממשלה הבאה? או במילים אחרות - אולי הגיע הזמן לנסות להרכיב קואליציה שאיננה נשענת על אחת הסיעות הגדולות אלא על לשון המאזניים עצמה?

יום ראשון, 15 במרץ 2015

השאלה היא: למה לא מפרסמים סקרים בימים האחרונים לפני הבחירות?


"למה בעצם לא מפרסמים סקרים בימים האחרונים לפני הבחירות?" נשאלתי, והתשובה הקצרה היתה מאוד פשוטה. זו הוראה בסעיף 16ה לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), תשי"ט-1959. החוק הזה קובע בסעיף קטן (ח):
"בתקופה שתחילתה בתום יום שישי שלפני פתיחת הקלפיות והמסתיימת במועד סגירת הקלפיות, לא ישדר ולא יפרסם אדם בכתב לציבור על תוצאותיו של סקר בחירות שלא שודרו או פורסמו בכתב לציבור לפני תחילתה של התקופה האמורה. המשדר או המפרסם בתקופה האמורה על תוצאותיו של סקר בחירות ששודרו או פורסמו לפני תחילתה של אותה תקופה, יציין בהבלטה שהסקר אינו עדכני ואין ללמוד ממנו על דפוסי הצבעה או עמדות של הציבור ביום השידור או הפרסום."
ולמה קבעו את זה? סעיף 16ה לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי"ט– 1959 בנוסחו הישן אסר על פרסום תוצאותיו של סקר שלא פורסם קודם לכן ביממה שלפני פתיחת הקלפיות. דברי-ההסבר בהצעת החוק מסבירים מדוע חשבו חברי-הכנסת שיהיה נכון להאריך את תקופת האיסור: 
"מוצע להרחיב את איסור הפרסום החל מסיומו של יום שישי שחל לפני הבחירות. כיוון שהבחירות נערכות לרוב ביום שלישי, המשמעות היא הרחבת איסור הפרסום למשך תקופה של כשלושה ימים. 
התכלית העומדת בבסיס הרחבת האיסור היא מניעת הטעיית הציבור והבטחת הזכות לבחור ולהיבחר באופן חופשי. 
נמצא כי בתוצאות סקרי הבחירות ישנה טעות דגימה של כ־%4 בממוצע, שהם שווי ערך לכשישה מנדטים. 
כן נמצאו פערים של יותר משישה מנדטים בניבוי של סקרי הבחירות השונים, שכולם נערכו בשיטות סטטיסטיות מדעיות ומקובלות (ראו ג' וימן "מדבר סקר תרחק? הסיקור של סקרי בחירות בתקשורת הישראלית" בתוך: אמת וסקר (עורכים: ק' פוקס וש' בר־לב), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988; מחקר שנערך בנוגע לסקרי בחירות בישראל משנת 1969 עד שנת 1996). 
כמו כן, נתונים כדוגמת אחוז הנשאלים שמסרבים להשיב לסקרי בחירות (בממוצע בין %30 ל־%40 מהאוכלוסייה הנדגמת) ואופן חלוקת המנדטים העודפים בבחירות לכנסת, מובילים למסקנה שסקרי הבחירות אינם מסוגלים לנבא במדויק את תוצאות חלוקת המנדטים בבחירות. 
תוצאות הסקרים נתפסות בקרב הציבור כניבוי מדויק של תוצאות הבחירות, ויש בהן כדי להטעותו. התחום העיקרי שבו ניכרת ההשפעה המטעה של סקרים היא בניבוי הקשור לאחוז החסימה. אף כי טעות הדגימה כאמור לעיל עולה על אחוז החסימה, העומד כיום על %2 מהקולות הכשרים, תוצאות הסקר עצמן יוצרות לעתים הלך רוח המוביל להתממשות הניבוי בסקר. מנגד, עשויות תוצאות הסקרים לעורר תחושה כי הבחירות כבר הוכרעו ולהוביל לאחוזי הצבעה נמוכים בבחירות. מעבר לכך, יש בסקרים כדי לגרום לתופעה של רידוד השיח הציבורי בתקופה שלפני הבחירות, המכונה בספרות המקצועית כ"תופעת סיקור מירוץ הסוסים". זאת, במקום דיון בהשקפות העולם השונות של הרשימות המתמודדות ומצעיהן. בנוסף, פרסום תוצאות הסקרים זמן קצר לפני הבחירות עשוי למנוע ממועמדים את האפשרות להגיב על אי דיוקים והטעיות בסקרים. איסור מעין זה המוצע, ואף איסור לתקופה ארוכה יותר, מקובל בעולם. כך למשל, בלוקסמבורג אוסר החוק את פרסומם של סקרי בחירות לתקופה של שלושים ימים לפני הבחירות, באיטליה וביוון – לתקופה של 15 ימים לפני הבחירות, ובספרד – לתקופה של חמישה ימים לפני הבחירות. בהצעת החוק מוצע להגביל את האיסור לתקופה מצומצמת של כשלושה ימים, דרך כלל, טרם הבחירות. זאת, כדי שלא לפגוע יתר על המידה בחופש הביטוי ובזכות הציבור לקבל מידע הנוגע להצבעתו בבחירות."
אם תשאלו אותי, כשמאזנים בין השיקולים:

  • שלא לפגוע יתר על המידה בחופש הביטוי 
  • שלא לפגוע יתר על המידה בזכות הציבור לקבל מידע הנוגע להצבעתו בבחירות.  

לבין השיקולים:

  • תוצאות הסקרים נתפסות בקרב הציבור כניבוי מדויק של תוצאות הבחירות, ויש בהן כדי להטעותו.  
  • תוצאות הסקר עצמן יוצרות לעתים הלך רוח המוביל להתממשות הניבוי בסקר. 
  • תוצאות הסקרים עשויות לעורר תחושה כי הבחירות כבר הוכרעו ולהוביל לאחוזי הצבעה נמוכים בבחירות.
  • במקום דיון בהשקפות העולם השונות של הרשימות המתמודדות ומצעיהן הופך הדיון הציבורי לדיון בשאלה מי מוביל.
  • פרסום תוצאות הסקרים זמן קצר לפני הבחירות עשוי למנוע ממועמדים את האפשרות להגיב על אי דיוקים והטעיות בסקרים. 
  • איסור מעין זה המוצע, ואף איסור לתקופה ארוכה יותר, מקובל במשטרים דמוקרטיים בעולם. 
האיזון היה מביא אותי למסקנה הרבה יותר מרחיקת לכת. כי השאלה שבאמת מטרידה אותי היא איזה מידע מועיל מקבל הציבור בסקרים. אני בהחלט מבין שהסקרים הם מידע חיוני עבור המפלגות. אבל במה הוא מועיל לציבור? הרי ברור לכולנו שאחרי פרסום הסקרים הראשונים, מתחילה הטיית-עיגון. בהתחשב בסטיות בין סקר אחד למשנהו ובעובדה שבסקרים העוקבים אין הקפדה לסקור אנשים שלא נחשפו לסקר הראשון, אפשר להאמין באותה סבירות בדיוק שהסקרים חוקרים את המציאות או שהחוקרים מעצבים את המציאות. מה טוב בכך שייתכן שסקר אקראי מעצב את נטיותיו הפוליטיות של ציבור הבוחרים? 

ואם מקבלים את הטענה שאין הרבה תועלת בסקרים עבור הציבור, ומקבלים גם את הטענה שהסקרים משנים את השיח הציבורי משיח של בחירה על סמך ערכים לשיח של אוהדי-ספורט בתחרות, הרי שקל להסיק מכאן שיותר משהסקרים מביאים איזושהיא תועלת לדמוקרטיה בישראל, הם מזיקים לה. 

המסקנה המתבקשת היא, שאם רק נצליח לגבש קונצנזוס בעניין הזה אולי נקבע איסור שלא לפרסם סקרים בכלל במערכת הבחירות? אז אולי נשוב ונראה כאן שיח ערכי, ויכוח פוליטי על סמך השקפת-עולם, ורחמנא ליצלן, נראה גם ציבור אזרחי מעורב יותר, שלא מקבל את ההכרעה למי להצביע רק לקראת יום הבחירות, על סמך השאלה למי יש יותר סיכויים, אלא על סמך השאלה, עם אילו דעות אני (יותר) מסכים... 

לקריאה נוספת


יום רביעי, 11 במרץ 2015

אלמנה לא תענון

לפני כמה ימים חגי הוברמן וערוץ 7 עברו יחד על איסור "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" (שמות כ"ב כא). הוברמן עצמו ידע לכתוב באותה כתבה נוראה כי "היה זה משה דיין המנוח, שאחרי מלחמת יום הכיפורים עמד בפני צעקות של הורים שכולים 'אתה רצחת את הילד שלנו', וכשנשאל מדוע אינו מגיב השיב: 'משפחה שכולה תמיד צודקת'. "

אבל הוברמן עצמו מרשה לעצמו לפסוק כי לולא היתה ישראל מבצעת נסיגה זו או אחרת סא"ל דולב קידר לא היה נופל במבצע 'צוק איתן'. הוא מרהיב עוז ומטיל את האחריות בדברים אלה על אלמנתו של המנוח, בגלל דעותיה הפוליטיות.

כאילו לפני ההתנתקות שקטה הארץ 40 שנה. הרי את אותם דברי איוולת בדיוק היו יכולים להטיח אנשים מהצד השני של המפה הפוליטית בהוברמן, שבגלל דעתו הפוליטית הוא נושא באחריות על מותם של אזרחים תמימים שנרצחו על ידי טרוריסטים שיצאו מעזה לאורך כל השנים בהן ישראל בחרה להחזיק בה, החל בילדי משפחת ארויו ז"ל וכלה בבנות משפחת חטואל ז"ל.

האחריות למותם של הנרצחים במערכות הטרור של עזה והנופלים במערכות הצבאיות של עזה היא אחת - בידי ארגוני הטרור של עזה. רק אנשים מבולבלים - מוסרית ופוליטית - מפנים את כעסם פנימה, אל תוך המחנה, ושוכחים מי הוא האוייב האמיתי. אנשים כאלה לא צריכים לקבל במה ציבורית לכתיבה.אחרי שהדברים פורסמו - הם ומי שנתן להם את הבמה הזו צריכים לעשות חשבון נפש.

לא מצאתי הוראת חוק במדינת ישראל המגנה על האלמנות והיתומים מפני התנהלות גסה ופרועה כזו של הוברמן. זו כנראה תולדה של המציאות בעבר, אז הנורמה יוצגה בדברים האמורים לעיל של משה דיין. אז ידעו להבדיל בין הראוי לבלתי-ראוי.יכול להיות שהיום אין מנוס מתיקון המצב המשפטי ועיגון הגנה על אלמנות ויתומי צה"ל.

עד אז, כל מי שרואה את עצמו כיהודי שומר מצוות כדאי לו שיתעמק באיסור עינוי אלמנה ויתום, וכדאי לו מאוד שיזכור "כי ה' יריב ריבם".

יום שני, 16 בפברואר 2015

תיאטרון הפסילה 2015

מחר יישב בית המשפט העליון של מדינת ישראל על המדוכה ויידון בעתירות של חנין זועבי וברוך ברזל כנגד פסילתם כמועמדים לכנסת ה-20.

ראינו את זה קורה לא כל-כך מזמן. זוכרים?
ההלכה ידועה וברורה:

  • "הזכות לבחור ולהיבחר היא זכות חוקתית מהמדרגה העליונה ביותר..."
  • "אין זו זכות מוחלטת, וככל זכות אחרת היא ניתנת להגבלה. עם זאת, ההגבלות המוטלות על זכות זו צריכות להיות מינימאליות, ועליהן להגן על אינטרסים חיוניים ביותר..."
  • "הדמוקרטיה אינה נוקטת בפעולות כלפי מי שאינו נוקט בפעולות כלפיה. זוהי הדמוקרטיה המתגוננת, אשר אינה מונעת השתתפות בבחירות ..." רק בשל מטרות אלא על סמך מעשים המכוונים כלפיה, וגם אז על בסיס ראיות "משכנעות, ברורות וחד-משמעיות". 

ובכל זאת כשהתפרסמה הידיעה על החלטות הפסילה של ועדת הבחירות המרכזית שמעתי עוברים ושבים, מכרים וידידים מתפעלים מההחלטות, חלקם מסכימים איתן, חלקם מתנגדים. אבל כולם סבורים משום מה שהן סופיות.

רק שנתיים עברו מהבחירות הקודמות וממופע תיאטרון הפסילה הקודם. איך זה קורה שאזרחי מדינת-ישראל לא מפנימים שהצגת התיאטרון המועלית מולם ריקה מתוכן משמעותי? האם זו בעייה בזכרונם? בעייה בהבנתם? איך זה קורה שאנשי-הציבור בישראל לא מבינים את המשמעות של הולכת-השולל הציבורית הזו?

אני נוטה לחשוב שהבעיה היא בתקשורת הישראלית. מאחר ולחלק גדול מן האזרחים האזרחים לא מדובר בעניין הקרוב ללבם הרי שהם מקשיבים למידע הנמסר בתקשורת וממסגרים את הנושא בדרך הזו, ולא מקפידים להתעמק בו. התוצאה היא שדרך הדיווח על הפסילה קובעת את הדרך שבה היא נתפשת בתודעה הציבורית.
אם כל כלי-התקשורת הישראליים היו מדווחים באופן הראוי, הרי שכל אזרח במדינה היה יודע שהפסילה בוועדת הבחירות המרכזית היא אקט חסר-משמעות לאור ההלכה המשפטית הנוהגת בישראל.
יותר מכך, כל אזרח במדינה היה מבין שאנשי-הציבור היושבים בועדת הבחירות המרכזית בחרו לנהוג בניגוד לחוקי מדינת ישראל כשפסלו את ח"כ חנין זועבי ואת ברוך מרזל מלהתמודד על מקום בכנסת ה-20.
אולי אזרחי המדינה אפילו היו מוצאים לנכון למתוח ביקורת על ההתנהלות המטופשת הזו, המבזבזת משאבי-ציבור יקרים, והמנסה לזרות חול בעיניהם.

ומי יודע? אולי הם היו מנערים חוצנם מאנשי-הציבור האלה, ומבהירים שהם לא מוכנים לקבל התנהלות כזו-

  • המזלזלת במשפט החוקתי של המדינה;
  • המרשה לעצמה להתנגח פוליטית בכל מחיר;
  • המעידה שאנשי-הציבור הפוסלים לא באמת מבינים את כובד-המשקל והאחריות הקשורים להיותו של אדם נציגו של ציבור מאזרחי ישראל. 
האומנם מי שמתנהל בדרך הזו, של תיאטרון הפסילה, ראוי להיבחר לכנסת?

לקריאה נוספת







יום ראשון, 8 בפברואר 2015

בגלל משובת נעורים

אופנוע דוהר בשעת ערב בצפון ישראל. במהלך הנסיעה ארעה לנהגו תאונה קשה, כאשר סטה מנתיבו והתנגש בעוצמה ברכב פרטי שבא ממולו, וכתוצאה מהפגיעה נתלשה ונקטעה ידו השמאלית מהכתף ומטה. המערער נותר בשטח בהכרה משך כארבעים דקות, מסוק שהגיע לשטח פינה אותו לבית החולים וחייו ניצלו. לאופנוע לא היה ביטוח. אלה עובדות פס"ד בע"א 4603/14 יפרח נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ואח'. אבל העובדות האלה התבררו רק לאחר התעמקות בעובדות. כי באותו ערב דהרו שני אופנועים בבעלות המערער באותו הכביש. באחד נהג המערער ובאחר חברו שהיה ללא רשיון נהיגה. אחד האופנועים היה מבוטח בביטוח חובה. האחר לא. כשאירעה התאונה החבר יצא ממנה ללא פגע אך ברח מהמקום לאחר שנוכח בפציעתו הקשה של המערער. הבירור העובדתי הפשוט - מי נהג באיזה אופנוע - נעשה עד תומו בערכאה דלמטה. 

ובכל זאת, למרות שערכאת ערעור בישראל איננה מתערבת בממצאי עובדה ומהימנות – אלא במקרים חריגים ולמרות שהמקרה אינו נופל בגדרו של אחד החריגים, ומסקנתו של בית משפט קמא נתפשה על ידי ביהמ"ש העליון כ"מעוגנת היטב בחומר הראיות", וביהמ"ש סבר כי "ניתן לאשר את פסק דינו של בית משפט קמא על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984" (קביעה בדבר דחיית הערעור, ובלבד שמתקיימים כל אלה - אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה דלמטה, הממצאים שנקבעו בערכאה תומכים במסקנה המשפטית;אין לגלות טעות שבחוק בקביעת הערכאה דלמטה) מצא לנכון ביהמ"ש להקדיש את שארית פסק-הדין לעיצומה של המחלוקת והצביע על הראיות המרכזיות התומכות במסקנת הערכאה דלמטה. 

מדוע? קשה לראות סיבה אחרת לפירוט הזה, מלבד השורות האחרונות של פסק-הדין: "התוצאה הסופית קשה עד מאוד למערער. הנה כי כן, בגלל משובת נעורים בהיותו בן 16, המערער נותר ללא פיצוי לאור סעיף 7(5) לחוק הפיצויים, הקובע כי מי שנהג ברכב ללא ביטוח אינו זכאי לפיצוי על פי החוק."

אפשר היה להכביר מילים על הרציונל שמנחה את בתי-המשפט בישראל לנמק או להימנע מלנמק הכרעות, אפשר היה להעלות השערות כאלה ואחרות מה מבחין בין מקרה למקרה ומה מייחד את פסק-הדין הזה. אפשר.

אבל אותי עניין פסק-הדין דוקא מזווית אחרת, פחות משפטית ויותר פדגוגית: האירועים העובדתיים של פסק-הדין הזה הם שיעור מצויין לנהגים צעירים. במיוחד לצעירים המבקשים את נפשם להתנסות בנהיגה מהירה ועתירת-אדרנלין. האם אפשר לקוות שפסק-דין כזה (או לפחות תמציתו) תיכלל בחובת-קריאה במבחני התאוריה, ותיבדק הבנת הנקרא של הנבחנים ?