אירועי הדקירה במצעד הגאווה וזהותו של הדוקר - מי שרק לא מכבר סיים את עונש המאסר שלו על פשע כמעט זהה לפני כעשור, הם ראיה נוספת - למי שנזקק לה - לכך שיש סוגי פושעים שמערכת דיני-העונשין הישראלית איננה מתמודדת איתם בצורה הולמת.
חוסר-הישע הזה איננו יכול להמשיך. מערכת דיני-העונשין נדרשת לרפורמה בכל הנוגע לפושע הידוע-מראש.
זהו הצד השני של מטבע השיקום.
נדמה לי שכולם מסכימים על כך שמערך השיקום הנוכחי איננו טוב. אחוז נמוך מדי של אסירים משוחררים יכול להיות מוגדר כמשוקם.
כמי ששב להיות אזרח נורמטיבי.
רבים מדי שבים לפשיעה.
נדמה שהרוב המאמין בשיקום מסכים על כך שנדרשת רפורמה שתנסה ליצור שילוב משקם ברמה גבוהה.
אבל עדיין אין הסכמה רחבה מספיק על כך שחובתה של החברה להגן על החפים מפשע בתוכה צריכה לגבור על חובתה לזכויות היסוד הבסיסיות של מי שמצהיר - במילה או במעש - על כוונתו לפגוע בזכויות היסוד הבסיסיות של האחר.
מה שברור ומובן מאליו רגע לאחר ביצוע הפשע, איננו מקובל בשיח הזכויות רגע לפני ביצוע הפשע. אבל מה שהוא אולי איזון מקובל בבחינת מושכלות ראשונים כשמדובר במי שלא הגיע לשלב הנסיון, שהוא עדיין אדם נורמטיבי שרק משתעשע בראשו במחשבות כאלה ואחרות, איננו יכול להתקיים כשמדובר באדם שכבר הוכיח שהנורמות רחוקות מלהיות נר לרגליו.
איך אפשר לקיים את אותו מבחן של איזון חוקתי לאזרח שמעולם לא פשע ולאזרח שהוכיח שחוקי החברה אינם מהווים מעצור עבורו?
את הליקוי הזה צריך לתקן. אני נמנה על הסבורים שהגיע הזמן לתיקון הזה. לתקן את הדרך בה החברה שלנו נוהגת בחפים מפשע כאילו גורלם נחרץ מראש (והוא אכן נחרץ, במישור הסטטיסטי) בשם זכויות היסוד של פושע שעתיד להמשיך ולפשוע. כי הדרך הנוכחית מדגימה היטב את סופו של המסלול המתחיל ברחמים על האכזריים. סוף שבו זכויות האדם של הקורבן, מקבלות משקל פחות בהשוואה לזכויות האדם של הפוגע.
סוף של דרך שהיא גם איננה חוקתית. כי אחרי-הכל, גם הקורבן העתידי זכאי להגנה חוקתית על גופו ועל חייו בחוקה של מדינת ישראל, אבל איפה נשמר האיזון של הזכות הזו במערכת המשחררת לחופשי ללא מגבלות פושעים-העתידים-לפשוע בסוף מעצרם ?
האם אפשר לייצר מערכת אחרת שתהיה חוקתית ?
דעתי היא כי הדוגמא של הדוקר ממצעד הגאווה, פושע אשר ביצע פשע-שנאה ואשר מצהיר על כוונתו לחזור ולפשוע, היא אותו מקרה-קצה מיוחד שבאמצעותו אפשר לפתח את המערכת, איתה אפשר יהיה להתמודד בעתיד עם סוגים אחרים של פושעים-העתידים-לפשוע.
לכאורה אפשר היה להתחיל במנגנון פשוט מאוד שיהווה פגיעה מידתית. למשל, אדם מסוגו של הדוקר, היה מנוטרל לו היתה נוצרת חובה, גם לאחר השחרור, ולשארית חייו להתייצב בכל פעם בה מתבצע מצעד-גאווה בישראל בתחנת משטרה, בבוקר היום שבו אמור להתבצע מצעד, וממנה ייצא רק שעה לאחר תום המצעד. אי-התייצבות תאפשר מעצר מונע, לזמן המצעד, ותהווה עבירה בפני עצמה. שחרור מהחובה הזה יהיה אם האדם עבר הליך שיקום ראוי (במסגרתו הוא לקח אחריות על מעשיו, הביע חרטה, ומטפלים מקצועיים העריכו את מידת רצינותו ומחוייבותו לשיקום).
אבל זה נכון רק לכאורה. כי אם נצליח לגדר את המסוכנות של אדם מסוגו של הדוקר בהקשר של מצעדים, תעלה השאלה האם היא לא תתועל לפשעים אחרים, דוגמת הרצח בבר-נוער.
ומכאן שצריך לפתח מנגנון מורכב יותר. אפשר לנסות וללמוד מהכלים שפותחו לטיפול בעברייני מין :
ובכל זאת, צריך לזכור, שגם היום, עם כלים חקיקתיים הנראים הולמים את הצורך הכבד, יש חשש בקרב העוסקים בתחום עד כמה ההתמודדות עם שחרורם של עברייני-מין לקהילה היא אכן אפקטיבית, ובמיוחד בנוגע לאלה מביניהם המסרבים לעבור טיפול.
נזכור - ההתמודדות עם עברייני-מין לא משוקמים נותרת בעיקרה סביב הפיקוח.
האומנם אפשר היה למנוע את ההתקפה על מצעד הגאווה באמצעות מעקב צמוד אחרי הדוקר?
האומנם יש למערכת שלנו את המשאבים הנדרשים למעקב צמוד אחרי כל פושע העתיד לפשוע ?
ואם אין לנו את המשאבים האלה, האם אין חובתנו כחברה כלפי הקורבנות העתידיים של הפושעים העתידיים לפשוע מחייבת עשייה מונעת אחרת ?
בשורה התחתונה, נדמה לי שרובנו נסכים שכל מידרג שיפותח יכלול בתוכו, כאמצעי החמור והקשה ביותר, כליאה מונעת.
ברי כי האמצעי הזה יחייב הפעלה של שיקול דעת שיפוטי. אחרי-הכל, כל אדם יכול להשתנות, ונדרשת אפשרות ריאלית לשיקום מלא - למי שרוצה בכך. לכן יהיה צורך בפיקוח של שופט שיחדש את כליאתם המונעת של הפושעים העתידים להמשיך ולפשוע הקשים ביותר, אלה שאין אפשרות אחרת לגדר את מסוכנותם ואשר אין אפשרות אמיתית לשיקומם.
כליאה מונעת תהיה אמצעי לגיטמי, אם תלווה במערך שיקום חדש - כזה שינסה להגיע לשיקום של אלה המסרבים להשתקם. הצורך הזה קיים כבר היום. הוא עולה, למשל, מפסיקת ביהמ"ש העליון בנוגע לדחיית שחרורו המוקדם של עבריין מין שאיננו לוקח אחריות על מעשיו (ולכן איננו עובר שיקום).
האירועים המזעזעים והמצערים מחדדים את הצורך הזה עשרות-מונים. חשוב להבין - כליאה מונעת, שהוזכרה לעיל, צריכה להיות האמצעי האחרון. אבל הנדבך הזה צריך להתקיים, כי בלעדיו, סביר להניח שמערך שיקום למי שאינו מתחרט ואינו לוקח אחריות על מעשיו יוותר יתום.
מערך התמודדות עם פושעים העתידים לפשוע יהיה רלוונטי לכמה סוגים של פושעים -
כולם פושעים שעל שחרורם עם תום תקופת מאסרם מתנוסס דגל ברור של חוסר-יכולת מערכתית להגן על החברה מפניהם.
האומנם אי-אפשר להתמודד עם הפושע העתיד לפשוע ?
חוסר-הישע הזה איננו יכול להמשיך. מערכת דיני-העונשין נדרשת לרפורמה בכל הנוגע לפושע הידוע-מראש.
זהו הצד השני של מטבע השיקום.
נדמה לי שכולם מסכימים על כך שמערך השיקום הנוכחי איננו טוב. אחוז נמוך מדי של אסירים משוחררים יכול להיות מוגדר כמשוקם.
כמי ששב להיות אזרח נורמטיבי.
רבים מדי שבים לפשיעה.
נדמה שהרוב המאמין בשיקום מסכים על כך שנדרשת רפורמה שתנסה ליצור שילוב משקם ברמה גבוהה.
אבל עדיין אין הסכמה רחבה מספיק על כך שחובתה של החברה להגן על החפים מפשע בתוכה צריכה לגבור על חובתה לזכויות היסוד הבסיסיות של מי שמצהיר - במילה או במעש - על כוונתו לפגוע בזכויות היסוד הבסיסיות של האחר.
מה שברור ומובן מאליו רגע לאחר ביצוע הפשע, איננו מקובל בשיח הזכויות רגע לפני ביצוע הפשע. אבל מה שהוא אולי איזון מקובל בבחינת מושכלות ראשונים כשמדובר במי שלא הגיע לשלב הנסיון, שהוא עדיין אדם נורמטיבי שרק משתעשע בראשו במחשבות כאלה ואחרות, איננו יכול להתקיים כשמדובר באדם שכבר הוכיח שהנורמות רחוקות מלהיות נר לרגליו.
איך אפשר לקיים את אותו מבחן של איזון חוקתי לאזרח שמעולם לא פשע ולאזרח שהוכיח שחוקי החברה אינם מהווים מעצור עבורו?
את הליקוי הזה צריך לתקן. אני נמנה על הסבורים שהגיע הזמן לתיקון הזה. לתקן את הדרך בה החברה שלנו נוהגת בחפים מפשע כאילו גורלם נחרץ מראש (והוא אכן נחרץ, במישור הסטטיסטי) בשם זכויות היסוד של פושע שעתיד להמשיך ולפשוע. כי הדרך הנוכחית מדגימה היטב את סופו של המסלול המתחיל ברחמים על האכזריים. סוף שבו זכויות האדם של הקורבן, מקבלות משקל פחות בהשוואה לזכויות האדם של הפוגע.
סוף של דרך שהיא גם איננה חוקתית. כי אחרי-הכל, גם הקורבן העתידי זכאי להגנה חוקתית על גופו ועל חייו בחוקה של מדינת ישראל, אבל איפה נשמר האיזון של הזכות הזו במערכת המשחררת לחופשי ללא מגבלות פושעים-העתידים-לפשוע בסוף מעצרם ?
האם אפשר לייצר מערכת אחרת שתהיה חוקתית ?
דעתי היא כי הדוגמא של הדוקר ממצעד הגאווה, פושע אשר ביצע פשע-שנאה ואשר מצהיר על כוונתו לחזור ולפשוע, היא אותו מקרה-קצה מיוחד שבאמצעותו אפשר לפתח את המערכת, איתה אפשר יהיה להתמודד בעתיד עם סוגים אחרים של פושעים-העתידים-לפשוע.
לכאורה אפשר היה להתחיל במנגנון פשוט מאוד שיהווה פגיעה מידתית. למשל, אדם מסוגו של הדוקר, היה מנוטרל לו היתה נוצרת חובה, גם לאחר השחרור, ולשארית חייו להתייצב בכל פעם בה מתבצע מצעד-גאווה בישראל בתחנת משטרה, בבוקר היום שבו אמור להתבצע מצעד, וממנה ייצא רק שעה לאחר תום המצעד. אי-התייצבות תאפשר מעצר מונע, לזמן המצעד, ותהווה עבירה בפני עצמה. שחרור מהחובה הזה יהיה אם האדם עבר הליך שיקום ראוי (במסגרתו הוא לקח אחריות על מעשיו, הביע חרטה, ומטפלים מקצועיים העריכו את מידת רצינותו ומחוייבותו לשיקום).
אבל זה נכון רק לכאורה. כי אם נצליח לגדר את המסוכנות של אדם מסוגו של הדוקר בהקשר של מצעדים, תעלה השאלה האם היא לא תתועל לפשעים אחרים, דוגמת הרצח בבר-נוער.
ומכאן שצריך לפתח מנגנון מורכב יותר. אפשר לנסות וללמוד מהכלים שפותחו לטיפול בעברייני מין :
- חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, תשס"ו-2006
- חוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה, תשס"ה-2004
- חוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסדות מסוימים, תשס"א-2001
ובכל זאת, צריך לזכור, שגם היום, עם כלים חקיקתיים הנראים הולמים את הצורך הכבד, יש חשש בקרב העוסקים בתחום עד כמה ההתמודדות עם שחרורם של עברייני-מין לקהילה היא אכן אפקטיבית, ובמיוחד בנוגע לאלה מביניהם המסרבים לעבור טיפול.
נזכור - ההתמודדות עם עברייני-מין לא משוקמים נותרת בעיקרה סביב הפיקוח.
האומנם אפשר היה למנוע את ההתקפה על מצעד הגאווה באמצעות מעקב צמוד אחרי הדוקר?
האומנם יש למערכת שלנו את המשאבים הנדרשים למעקב צמוד אחרי כל פושע העתיד לפשוע ?
ואם אין לנו את המשאבים האלה, האם אין חובתנו כחברה כלפי הקורבנות העתידיים של הפושעים העתידיים לפשוע מחייבת עשייה מונעת אחרת ?
בשורה התחתונה, נדמה לי שרובנו נסכים שכל מידרג שיפותח יכלול בתוכו, כאמצעי החמור והקשה ביותר, כליאה מונעת.
ברי כי האמצעי הזה יחייב הפעלה של שיקול דעת שיפוטי. אחרי-הכל, כל אדם יכול להשתנות, ונדרשת אפשרות ריאלית לשיקום מלא - למי שרוצה בכך. לכן יהיה צורך בפיקוח של שופט שיחדש את כליאתם המונעת של הפושעים העתידים להמשיך ולפשוע הקשים ביותר, אלה שאין אפשרות אחרת לגדר את מסוכנותם ואשר אין אפשרות אמיתית לשיקומם.
כליאה מונעת תהיה אמצעי לגיטמי, אם תלווה במערך שיקום חדש - כזה שינסה להגיע לשיקום של אלה המסרבים להשתקם. הצורך הזה קיים כבר היום. הוא עולה, למשל, מפסיקת ביהמ"ש העליון בנוגע לדחיית שחרורו המוקדם של עבריין מין שאיננו לוקח אחריות על מעשיו (ולכן איננו עובר שיקום).
האירועים המזעזעים והמצערים מחדדים את הצורך הזה עשרות-מונים. חשוב להבין - כליאה מונעת, שהוזכרה לעיל, צריכה להיות האמצעי האחרון. אבל הנדבך הזה צריך להתקיים, כי בלעדיו, סביר להניח שמערך שיקום למי שאינו מתחרט ואינו לוקח אחריות על מעשיו יוותר יתום.
מערך התמודדות עם פושעים העתידים לפשוע יהיה רלוונטי לכמה סוגים של פושעים -
- פושעים המתכוונים לפשוע שוב על רקע אידיאולוגי או אישי של שנאת האחר ;
- פושעים מקצועיים לגביהם יש מידע מודיעיני מבוסס דיו כי הם המשיכו בחיי-הפשע בתוך הכלא וכי עם צאתם הם צפויים לחזור לעשייה בתחום ;
- עברייני מין רצידיביסטיים שאינם מוכנים לעבור טיפול ;
כולם פושעים שעל שחרורם עם תום תקופת מאסרם מתנוסס דגל ברור של חוסר-יכולת מערכתית להגן על החברה מפניהם.
האומנם אי-אפשר להתמודד עם הפושע העתיד לפשוע ?
בדיוק נתקלתי בכתבה על המנוול שמדביק בחורות באיידס http://news.walla.co.il/item/2887773
השבמחקלא יודע לאיזו סוג של פשיעה צריך לשייך אותו
אבל הששונקר הזה לא היה צריך להיות חופשי