יום רביעי, 20 בנובמבר 2013

נורמה שמתפוררת לה

נו, אז איסור-הפרסום הוסר וכבר מותר לכתוב ללא חשש שהזמר המפורסם החשוד בקיום יחסי-מין עם קטינות הוא אייל גולן.

כאילו שיש מישהו במדינת ישראל שבאמת רצה לדעת מי זה הזמר ששמו הוסתר באמצעות צו-האיסור, אך נותר בחוסר-ידיעתו.

אנחנו יודעים שהצו הזה הופר פעם אחת בשידור ישיר בטלוויזיה בשעות הערב בערוץ אחד:


ואנחנו יודעים שהצו הזה הופר פעם אחרת בשידור ישיר בטלוויזיה בשעות הבוקר בערוץ אחר:

ואנחנו יודעים שהזמר עצמו התייחס לעניין בהופעה, בזמן שצו הפרסום היה בתוקף:

ואנחנו יודעים שהיתה גם הפרה של הצו באתר מאקו;

ואנחנו יודעים שהצו הזה הופר על ידי בלוגר (שכבר הוריד את הפרסום מהאתר על פי הוראת המשטרה, והחזיר אותו כעת עם היתר הפרסום);

ואנחנו יודעים שלמרות שאותו בלוגר זכה להתכתבות משפטית עם עורכי-דינו של האמן המפורסם, ההתכתבות הזו נעשתה באותו זמן שבו באתר שבו לכאורה היתה לאמן או לשלוחיו אפשרות בקרה מלאה על התכנים - האינסטגרם של אייל גולן -  צו הפרסום הופר בעשרות הערות. 

ואנחנו יודעים שהצו הזה הופר גם בלי כל הפרסומים האלה, כי כל מי שבחר להקליד בגוגל "הזמר המפורסם קטינה" ולהשקיע 5 דקות מזמנו, הגיע למקומות שבהם הדברים נאמרו מפורשות (והמשקיעים גם יכלו למצוא תמונות של הקטינה שבענינה התפרסמה הפרשייה, ותמונות של האמן עם הקטינה (בנסיבות שנראות למתבונן מהצד תמימות מאוד, אך עדיין מהוות הפרה בוטה של הוראות חוק העונשין בכל הנוגע לפרסום פרטים של קורבן לכאורה של עבירת-מין) וגם הרבה מאוד מידע נוסף ודיסאינפרמציה נוספת ודעות לרוב והרבה שיח של חובבי-מגע עם סלבריטאים וסלבריטאיות וכיו"ב.

ואנחנו יודעים שגם אלה שכיבדו לכאורה את הצו, השקיעו אנרגיה רבה בנסיונות הערמומיים יותר ופחות לעקוף את צו איסור הפרסום בכתבות שנונות יותר ובכתבות שנונות פחות ובפרסומים שלכאורה אינם קשורים.

ובתוך כל זה עמדה עובדה לכאורית בסיסית אחת: תכליתו של צו איסור הפרסום היתה למנוע את כל הדיון הציבורי הזה. לכאורה, כי העובדות עדיין אינן ידועות ומערכות אכיפת-החוק לא רוצות שהדיון הציבורי ימנע את הפגיעה בעובדות והחשוד לא רוצה ששמו ייפגע.

אבל בתוך  כל זה היה ברור שבתהליך איטי, של סחיטה וגרירה ופירור, הצו מתאדה לו מחוסר רלוונטיות. כמו במקרים קודמים, הסוס ברח מהאורווה עוד לפני שהוטל צו איסור הפרסום, וככל שהזמן עבר, ההסתרה רק ריכזה יותר ויותר דיונים מפורטים, שאולי היו נחסכים, אם הדיון הציבורי היה מתאפשר.

במקומו של האמן לא הייתי מחכה שמישהו אחר יכתיב לו את ההתנהלות הזו.האמן, בסופו של יום, הוא הרי אדם מוכשר בין הרבה אנשים מוכשרים אחרים, וכולם צמאים לתשומת-הלב החיובית של הציבור. האמן המצליח בולט ביניהם הודות לשמו הטוב ולמוניטין שרכש לאורך השנים, ואלה, הולכים ונסדקים להם במחול השדים הזה, תחת אינספור התקפות לא-ישירות. במקומו, הייתי שואף להכתיב את קצב וצורת הפרסומים. לכן, במקומו של האמן, הייתי מקבל החלטות שנועדו למנוע מאחרים לעשות פרסום על חשבונו. הייתי משעה את עצמי מהשתתפות בתוכניות טלוויזיה כאלה ואחרות הרבה לפני שהדבר נעשה, בוחר לי פלטפורמה מרכזית נוחה לראיון ובה הייתי מספר את הגירסא שלי. את האמת שלי. באופן הכי חד-משמעי שאפשר. מדבר פעם אחת, ואחר כך - שותק, עד שמערכות אכיפת-החוק יעשו את שלהן.

כי כאשר אתה שותק ומסתתר (למשל מאחורי צו איסור-פרסום), אתה מעודד מחול-שדים סביב הסתרת הזהות, והחשוד המסתתר מגלה שדמו הנה כבר הוא נשפך, והדינמיקה המתפתחת של הסתרה חלקית רק מוסיפה שמן למדורה, בדמות תשומת-לב וחשדות מהסוג של "מה יש לו להסתיר?".

שוב, כמו בעבר (למשל בעניינו של שמואל דכנר המנוח ומשפט פרשת "הולילנד") מתברר שהנסיון לשלוט בדיון הציבורי איננו מצליח בעת הזו.

האינטרנט שינתה את חוקי המשחק.

לפחות לבינתיים.

ייתכן שהעתיד יביא איתו כלי אכיפה יעילים יותר אל המרחב הזה.

ייתכן שהעתיד יביא איתו הפנמה של הנורמות החדשות. 

אבל מצב הביניים הנוכחי הוא מצב של נורמה מתפוררת.

בית-משפט מוציא צו-פרסום, והציבור כולו רואה וחווה את הדרך שבה הוראה משפטית מחייבת שנתן בית משפט בישראל איננה נשמרת.

נורמות לעולם אינן מתפוררות לבדן.

ואת המחיר משלמת החברה הישראלית כולה.

יום ראשון, 27 באוקטובר 2013

כשכבר צצים חושפי שחיתויות, המערכת עושה את כל מה שאפשר כדי שייעלמו

אם יש פיסת-חדשות אחת שתראו השנה - תראו את הסרט הזה.


כתבתו של דב גילהר 'צדק תרדוף' בערוץ 10 מספרת על גורלם של חושפי שחיתויות בארץ ישראל, ומציגה את סיפורם האישי של חושפי-השחיתויות ברשות המיסים, מאיר משעול ורפי רותם, שניים ששילמו מחיר אישי כבד על אומץ לבם.

אבל על חומרת המצב בישראל אפשר ללמוד הרבה יותר משתיקתם של חושפי-השחיתויות האחרים, אלה שלא הסכימו להופיע בכתבה הזו ולספר על חייהם אחרי שניסו לחשוף שחיתות במקום עבודתם. כן, העובדות מדברות בעד עצמן והן מרות וקשות: מתוך עשרות חושפי שחיתויות אליהם פנו מכיני הכתבה, בודדים הסכימו להשתתף. הרוב המכריע סירב, תוך שהוא מביע חשש מפורש להיפגע עוד יותר.

למרבה הצער, את המסקנות בנוגע לשאלה האם כדאי להיות חושפי שחיתויות בישראל הסיקו לא רק אלה שהיה להם אומץ לעשות דבר-מה, והיום כבר חושבים אחרת.

גם האחרים, שהיו יכולים לעזור בחשיפת-השחיתויות התבוננו והבינו.

ח"כ אריה אלדד שהתראיין בכתבה סיפר: "התייצבו אצלי במשרד בכנסת לפני שש, שבע שנים, שמונה בכירי רשות המיסים ואמרו לי כל מה שאומר לך רפי רותם נכון ויותר מזה....האנשים האלה הסתכלו והסתכלו עוד פעם .. [אמרו] אנחנו לא רוצים את גורלו ונשארו בשקט עד הפנסיה".

אז מה צריך לקרות, לטעמי ?

  1. צריך להוציא את סמכות הענקת צו ההגנה מידי מבקר המדינה לידיו של אדם אחר, עצמאי, שלא יעסוק בביקורת לכשעצמה, אלא רק בהגנה על חושפי שחיתויות; כלומר, בדומה לנציבות שוויון הזדמנויות בעבודה במשרד הכלכלה ונציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים, נדרשת נציבות להגנה על חושפי שחיתויות. נדרש גוף שיימדד אך ורק בתפקודו בעניין הזה.
  2. בדומה לתלונות על הטרדה מינית, גם בהקשר של חושפי שחיתויות טוענים המואשמים כי מדובר בטענות שווא שנועדו לסכל פיטורים מוצדקים. בשני סוגי התלונות ברור שברובם של המקרים יש גרעין של אמת מאחורי התלונה כי אזרח נורמטיבי לא יכניס עצמו למערבולת העניינים סביב תלונה שכזו, בלי סיבה טובה מאוד. לכן הזהירות בהפעלת צוי-הגנה על חושפי-שחיתות איננה במקומה. צריכה להינתן הגנה בכל מקרה שבו הפניה המוצהרת היא בכוונה לחשוף שחיתות, יש ראשית-ראיה לכך שהתלונה איננה מומצאת, והיחס בין חומרת התלונה לבין ההאשמות (שבוודאי יועלו) כנגד המתלונן, מחזק את הסבירות בדבר תום לב של הפונה, בכל הנוגע לתלונתו.
  3. אין להסיר צו הגנה כל עוד התלונה המקורית לעניין השחיתות נחקרת, כל עוד עיקרה לא מוצה או כל עוד ההליכים בעניינה ברשויות החוקרות לא הפכו חלוטים.
  4. לקבוע בחוק שפיטורים או או העברה מתפקיד של חושף שחיתות על רקע העילה "היעדר יכולת להוסיף ולקיים יחסי עבודה תקינים" תיעשה רק בנסיבות מחמירות וקיצוניות ביותר, וגם אז - רק תוך מתן פיצוי הולם למתלונן; שלילת הפיצויים המיוחדים תוכל להיעשות רק בנסיבות בהן הוכח שהתלונה לחשיפת השחיתויות הוגשה שלא בתום-לב.
  5. אולי החשוב ביותר - לקבוע בחוק שפיטורים או העברה מתפקיד של חושף שחיתויות ייעשו רק לאחר מתן הסכמה מפורשת לכך על ידי נציב ההגנה לחושפי שחיתויות (וכל זמן שלא הוקמה נציבות כאמור, באישורו של מבקר המדינה); יש לקוות שהשוני בין המצב המוצע של דרישת הסכמה לבין המצב כיום של דרישת התערבות, יעשה את כל ההבדל).

וכל זמן שמצב הדברים ימשיך כפי שהוא ? איש הישר בעיניו יעשה.

לקריאה נוספת

יום שני, 19 באוגוסט 2013

האם נזכה לראות את גיל הפרישה בדרך למעלה ?

סוגיית גיל הפרישה בארץ היא סוגיה קשה וכואבת. בעוד שגיל הפרישה לגברים הועלה במסגרת חוק גיל פרישה, התשס"ד-2004, לגיל 67, גיל הפרישה לנשים הועלה רק לגיל 62, ומאז מתנהל מאבק מתמשך בשאלת העלאת גיל הפרישה לנשים ל-64, כשמבחינה חוקית המהלך הזה נדחה לפני שנה עד לשנת 2017 (במסגרת תיקון מספר 3 לחוק גיל פרישה). זאת למרות שועדה מקצועית שמונתה לעניין על ידי שר האוצר הקודם, יובל שטייניץ,  המליצה חד-משמעית להשוות את גיל הפרישה לנשים ולגברים.

הרציונל הוא פשוט: בממוצע, נשים חיות יותר מגברים, וגיל הפרישה המוקדם יותר, דן אותן לצבירה מופחתת לפנסיה (בגלל פחות שנות חסכון בעבודה) וכתוצאה - לעוני בזקנתן. גרוע מכך, המודעות של המעסיקים לגיל הפרישה המוקדם יותר של עובדות, נוסף לנדבך האפליה כנגד נשים בשוק העבודה.

הרציונל של המתנגדים גם הוא פשוט: בשוק שבו גם כך קשה לעובדים מעל לגיל 50 למצוא עבודה, לנשים מבוגרות קשה הרבה יותר, וכל זמן ששוק העבודה הישראלי איננו משנה את גישתו ומפגין צמא לעובדות ועובדים מעל לגיל 60, עצם דחיית גיל הפרישה היא מהלך שגוזר על נשים אלו עוני מיידי. כי הן ימצאו עצמן נדונות לחפש עבודה בשוק שאיננו מעוניין בעובדות מבוגרת, בלי המשענת (הרעועה משהו) של קצבאות זקנה וחסכון פנסיוני.

אחרי ששר האוצר, יאיר לפיד, נמנע בהכנות לתקציב 2013-2014 מהתעמתות עם הנושא הקשה והכואב של העלאת גיל הפרישה לנשים (דפוס חוזר של השר הזה, כפי שהודגם, למשל, בנושא תקצוב חינוך ובנושא התקציב הדו-שנתי), אפשר היה לדמות שהארץ תשקוט לה לשנתיים, אבל דו"חות ביטוח לאומי ל־2012, שפורסמו בסוף השבוע האחרון וההודעה של משרד האוצר מהשבוע שעבר על קיצוץ אפשרי של 10% בפנסיות עקב תשואות נמוכות בשוקי ההון מבטיחים מראית-עין של התמודדות פוליטית בטווח הלא-רחוק עם הסוגיה.

הסיבה ? כדברי הדו"ח האקטוארי המלא של המוסד לביטוח לאומי ל-31/12/2010 שפורסם ביולי האחרון: "כבר בשנת 2010 התקבולים של המוסד היו נמוכים מתשלומי המוסד, והקצבאות שולמו חלקית מהריבית ששולמה על הקרן באותה שנה. בעתיד, התשלומים צפויים לגדול בקצב מהיר יותר מאשר התקבולים ולכן גם בשנים הבאות הקרן תשלים את הפער הגדל בין התקבולים לתשלומים. מצב זה מאט את קצב הגידול של הקרן, עד שבשנת 2024 המצב יתהפך והקרן תתחיל לקטון ובסביבות שנת 2042 הקרן תתרוקן. מאותו רגע, המוסד ימצא בגירעון תזרימי, וללא מימון נוסף הוא לאיהיה מסוגל לשלם את מלוא התחייבויותיו על פי חוק".
(מצוטט מעמ' 9-10 לדו"ח האקטוארי המלא של המוסד לביטוח לאומי לסוף שנת 2010 (PDF)).

וככה זה נראה באופן גרפי -
(הגרף מצוטט מתוך עמ' 115 לחלק השלישי של הדוח הכספי ליום 31 בדצמבר 2012 של המוסד לביטוח לאומי
(PDF))

התופעה של קריסה ממשמשת ובאה של מוסדות הביטוח הסוציאלי נוכח העלייה בתוחלת-החיים היא לא תופעה ייחודית לישראל. הערכים הויקיפדיים Social Security debate in the United States ו-Pensions crisis מתארים דילמה דומה בארה"ב, ואותה הבעיה מטרידה את כל מדינות העולם המפותח.

במוקדם או במאוחר, התפישה של פרישה מעבודה בלי קשר לתוחלת-החיים תשתנה ותומר בתפישה מפוכחת יותר, המעניקה לאדם הקשיש אפשרות למנוחה בשנות חייו האחרונות, אך המחייבת אותו לפרוש בשלב חיים מאוחר הרבה יותר מזה המקובל היום. ככל שההכרעה הזו תידחה, כך הפתרון שיאומץ יהיה דומה יותר לחקיקה הגרמנית הראשונה בעניין - קביעת גיל פרישה מעבודה כה מאוחר, עד כי רק מעטים יזכו להגיע אליו.

כל זה לא בא לומר שממשלת ישראל צריכה להטיל את כל הנטל על אזרחיה. במקביל למהלך של העלאת גיל הפרישה מעלה, ל-70, צריכה הממשלה לקחת על עצמה מעורבות בהנפקת אגרות חוב לפנסיה, כדי להבטיח פנסיה ראויה יותר; מעורבות רבה בשוק העבודה, כולל קצבאות אבטלה והבטחת-הכנסה ללא הגבלות-זמן למבקשי-עבודה מעל גיל 60, ששירות התעסוקה מאשר כי אינם מצליחים למצוא עבודה; ובעיקר - פעילות אינטנסיבית לשינוי אופיו של שוק העבודה, ולהכחדת האפלייה על רקע גיל ועל רגע מגדר, העומדות בשורש ההתנגדות הרבה להעלאת גיל הפרישה.

אחרת, המהלך המשולב של התנערות ממחוייבות לחסכון הפנסיוני של העובדים, בד בבד עם דחיית גיל הפרישה לגילאים בהם קשה יותר לעבוד וקשה עד מאוד למצוא עבודה, יבטיח לכל ממשלה שתקדם אותו קריסה פוליטית. ובדילמה דמויית דילמת האסיר הזו, היצמדות באי-שיתוף פעולה או בפעולת-נגד, והתנכרות למסלול היחיד שמבטיח הצלחה לכל - שיתוף פעולה הדדית, יביא לתוצאת האימים עליה מבשרים דוחו"ת המוסד לביטוח לאומי: היום שבו לא יוכל המוסד לביטוח לאומי של מדינת ישראל לשלם קצבאות לכלל האזרחים המבוטחים, בוא יבוא.

יש כלכלנים שישמחו על נפילת רעיון הערבות הההדדית והביטחון הסוציאלי האוניברסלי, ועל יצירת מנגנון אחר, חלופי, של צדקה ועזרה לעניים ולחלשים. יש גם אזרחים שיעדיפו מצב כזה של סיוע סוציאלי רק לחלשים, על פני העלאת גיל הפרישה באופן גורף לכולם. אני נמנה על אלה הסבורים שבכל מצב, בכל נסיבות, רק מודל סוציאלי אוניברסלי הוא המודל הנכון, הראוי וההולם את ערכיה של מדינה דמוקרטית. בלעדיו, התיוג שיידרש אזרח לעבור כדי להיות "זכאי", יוסיף נדבך נוסף של מיסוד פערי-הכוח בין האזרחים החלשים והחזקים כלכלית במדינה, ויקרב את המדינה צעד בוטח נוסף אל עבר הזהות עמה צריכה כל מדינה קפיטליסטית להיאבק - כפלוטוקרטיה.

לקריאה נוספת


יום ראשון, 16 ביוני 2013

בלבול מושגי קל אצל היועץ המשפטי לממשלה ?

התקשורת מדווחת על של היועץ המשפטי לממשלה: חוק שנועד להעניק הטבות למשרתים בצה"ל או בשירות הלאומי, איננו חוקתי. מדוע ?

על פי הדיווח 'היועמ"ש הבהיר כי אין הוא רואה מניעה משפטית למתן תגמול כספי למשרתים בצבא ובשירות הלאומי והאזרחי, וזאת בכפוף לעקרונות של רלבנטיות ומידתיות. אולם, בחוות הדעת שהוגשה מטעמו לוועדה, עמד וינשטיין על הקושי החוקתי שבהעדפת ה'תורמים למדינה' ביחס לנגישות למשאבים מוגבלים, דוגמת מקרקעי המדינה והזכאות לדיור במעונות סטודנטים.... הייחוד במשאבים אלו הוא כי הקצאתם לאחד באה בהכרח על חשבון האחר, ומכאן החשיבות הרבה לחלוקתם בין כלל אזרחי המדינה באורח שוויוני וענייני. לפיכך, סבור היועמ"ש כי ישנם קשיים חוקתיים כבדי משקל בכוונה לבטא גמול למשרתים דווקא באמצעי זה...פגיעה בשוויון הגלומה בהצעת החוק, מופנית כלפי קבוצות באוכלוסייה הסובלות ממילא מאפליה עמוקה. אשר על כן, חייבת אותה פגיעה לעמוד בכל התנאים הקבועים בפסקת ההגבלה הקבועה בחוק היסוד, וביסודם הדרישה שהפגיעה תיעשה לתכלית ראויה ותהיה מידתית"

קשה שלא לגרד בראש ולתמוה האם היועץ המשפטי לממשלה, או מי שניסח עבורו את חוות-הדעת התבלבל:

  1. הבחירה של אדם צעיר להקדיש זמן יקר מחייו לתרומה לציבור, בשירות צבאי או בשירות לאומי, היא היוצרת הבדל מהותי מאוד, שמבחין היטב בינו לבין אדם צעיר אחר שבוחר אחרת. הבחירות השונות האלה הן שיוצרות הבדל ענייני ו"שוברות שוויון" בין המשרתים את החברה בתוכה הם גדלו, לבין אלה שאינם בוחרים להקדיש את זמנם למען הציבור. 
  2. הזמן הזה הוא כה יקר, עד כי הסברה שמתן תגמול כספי הוא מידתי בעוד שמתן תגמול בדמות עדיפות בנגישות למשאבים מוגבלים איננה מידתית, מעידה על כך ששיקול הדעת המשפטי של מי שניסח את חוות-הדעת הזו איננו סביר. הרי דיור במעונות סטודנטים איננו נדרש למי שיש לו מספיק כסף כדי לממן לעצמו מגורים; מקרקעי המדינה נגישים הרבה יותר למי שיש לו מספיק כסף. אז תגמול כספי בהיקפים שיאפשרו העדפה של משרתים בשירות צבאי ולאומי היא סבירה משפטית, אבל העדפות ישירות בתחומים האלה איננו סביר משפטית ? זה ייתכן רק כאשר היקף התגמול הכספי הוא מוגבל ולא מאפשר שינוי משמעותי בתחומים האלה. 
  3. אבל חשוב מכל אלה: המדינה מאפשרת לכל אוכלוסיה שהיא לשרת בצבא או בשירות לאומי. אף גוף ציבורי אינו מונע מאזרח המדינה לבחור את הבחירה הזו. גם בני אותן קבוצות באוכלוסיה יכולים לשרת שירות צבאי או לאומי. יש אף ביניהם העושים זאת. 

    לטעמי, עיקר חוסר-הסבירות שבחוות-הדעת הזו הוא לא רק באמירה שהזמן המוקדש לטובת החברה אולי שווה כסף, אבל לא יותר מדי כסף; הוא לא רק בהתעלמות מכך שבתוך הציבורים הבוחרים לשרת את מדינתם יש הנדרשים לשרת שירות קרבי, במסגרתו הם נדרשים להעניק לחברה הישראלית את היקר ביותר שאדם יכול להעניק - את חייו, ובעצם הדרישה הזו מהם מופר כל מבחן אפשרי של שוויון; אלא הוא בעצם הבחירה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ככסות למהלך הזה. 

    נדמה שצריך להזכיר לכותבי חוות-הדעת האמורה ולחתום עליה כמה אמירות של בג"ץ לעניין הזה:
    עמדת בג"ץ בנוגע למבחן השני של המידתיות הינה כי  "החובה לבחור באמצעי שפגיעתו פחותה, אינה שקולה כנגד החובה לבחור באמצעי שבאופן מוחלט הוא הפוגעני פחות". החובה היא לבחור באמצעי שפגיעתו פחותה. לא יותר מזה. והרי מתאפשרת לקבוצות האוכלוסיה האמורות כניסה לקבוצה המוטבת, הן בשירות צבאי והן בשירות לאומי (  (בג"ץ 5578/0 מנור ואח' נ' שר האוצר; להלן - בג"ץ מנור).
    עמדת בג"ץ בנוגע למבחן השלישי של המידתיות - היחס בין הפגיעה לתועלת שבאמצעי הנבחר -היא שנדרש יחס סביר בין הנזק שייגרם לזכויות-אדם לבין התועלת הצפויה לחברה (בג"ץ מנור). האם יש מישהו שמסוגל לטעון שהתועלת הצפויה לחברה מכך שכל בני ה-18 בישראל המסוגלים לכך ישרתו שירות צבאי או לאומי נמוכה מהנזק שייגרם לאותם בני 18 שיבחרו שלא לעשות שירות כזה ?

    וחשוב מכל זה - כאמור בבג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל ואח' נ' שר האוצר ואח' : "במקום בו קיים מיתחם של אמצעים, יש להכיר בכוח התימרון ובמרחב שיקול הדעת של המחוקק".

    כל מי שמכיר את תחום המשפט בישראל יודע שאחת הבעיות הגדולות של המדינה היא ההיתר שלקחו לעצמם משפטנים, להיכנס לתחומים לא להם, ולעשות בהם כאילו הסמכות העליונה לתחום ולשפוט הופקדה בידיהם. הנסיון הזה לתחום מהלך באופן הזה יוצר אפליה קשה ובלתי-סבירה דווקא בקרב אותן 'קבוצות באוכלוסיה הסובלות ממילא מאפליה עמוקה'. בחור או בחורה צעירים מתוך אותן קבוצות שבחר לשרת שירות צבאי או לאומי לא יזכה, אליבא דיועמ"ש, לעדיפות על פני החברים לגיל שבחרו לפעול למען עצמם, אלא בכסף. אבל חלילה לא ביותר מדי כסף. אחרת, מישהו עוד יצליח לשנות את החברה הישראלית, ואז אנה אנו באים ? 

    במקרה הזה, השקפתי היא שההתערבות הערכית הזו, היא התערבות שבחוסר-סמכות, תוך דריסה ברגל גסה של ההלכה המשפטית בישראל, מתוך נסיון לקדם השקפת-עולם, על ידי מי שלא נבחר לתפקידו כדי לעשות כן. אפשר רק לקוות שנבחרי-הציבור של מדינת-ישראל יצליחו להתמודד על הסמכות הנלקחת מהם מול משפטני-ישראל, באופן טוב יותר מכשלונות העבר שלהם במאבקיהם מול כלכלני-ישראל. 

    יום שלישי, 11 ביוני 2013

    השאלה היא: כמה עורכי-דין פעילים יש בישראל ?

    משרד הכלכלה פרסם רשימת המקצועות הנדרשים במשק. בהיותי אדם סקרן השש על כל הזדמנות להתוודע למאגר-מידע חדש וללמוד ממנו עוד קצת על העולם, אצתי-רצתי לי באופן וירטואלי לעיין בו.

    למרבה הצער, כבר בשלב של עיון ראשוני במאגר עלו במוחי יותר תמיהות מאשר זכיתי בתשובות מאלפות.

    על פי המאגר יש בישראל 17,978 עורכי-דין העובדים במקצוע.

    (תמונת המסך מצוטטת מאתר ovdim.gov.il; צילום המסך בוצע ביום 11/06/2013; הטבלה מוינה על פי סה"כ עובדים במקצוע)

    בהשוואה, הדיווח העדכני ביותר של לשכת עורכי הדין שמצאתי (מרץ 2013) דיבר על 51,991 עורכי-דין פעילים החברים בלשכה. בהתחשב בכך שלבחינות הלשכה האחרונות נגשו 2839 מתמחים ומתמחות, ובכך שדיווח של הלשכה משנת 2009 דיבר על כ-40,496 עורכי-דין פעילים, קשה שלא להעריך שמאגר המידע של משרד הכלכלה סובל מהערכת-חסר של מספר עורכי-הדין הפעילים במקצוע במדינת-ישראל.

    העובדה שחלק לא-קטן מעורכי-הדין הרשומים כפעילים בלשכת עורכי-הדין עוסקים בתחומי עיסוק נוספים, ושיש אף הרשומים כפעילים בלשכת עורכי-הדין אך אינם עוסקים במשפטים כלל ועיקר, איננה יכולה להסביר בשום צורה את הפער הזה.

    הסיבה לפער היא פשוטה: משרד הכלכלה לא כלל בנתונים האלה את המגזר הציבורי. המשמעות, לגבי שלל מקצועות (עריכת-דין, רפואה, פקידות, ראיית-חשבון, ועוד) היא עצובה ומרה. המאגר רחוק מלתת את התמונה המלאה לגבי חלק גדול של המקצועות במשק.

    המבקש להכיר את התמונה המלאה בנוגע לשאלת זמינות וכדאיות משרות עריכת-הדין במשק בישראל צריך לזכור שכבר בשנת 2000 היו בישראל כ-23,000 עורכי-דין פעילים חברים בלשכה.

    מאז המספר כבר הוכפל.

    אומנם על פי דיווחי התקשורת גם הבכירים וגם הזוטרים בקרב עורכי הדין בישראל מתפרנסים לא רע, אבל הפערים ההולכים וגדלים בין המשרדים הקטנים והגדולים הם לא מקריים.

    הצפת המקצוע היא תהליך מתמשך עליו התריעו רבות בשנים האחרונות.  כבר ישבה על המדוכה ועדה שעסקה בעניין ישירות  (שלא להזכיר ועדות שנגעו-לא-נגעו בסוגיה דרך שאלת ההתמחות).סקרים תיארו אחוז לא-קטן מקרב עורכי-הדין אשר שוקלים החלפת-המקצוע.

    שר הכלכלה, כאשר הצהיר על הקמת מאגר המידע הנ"ל, קרא לציבור הצעיר: "אל תלמדו משפטים; תעבדו בבניין - יש שם משכורות לא רעות". אבל צעיר המתבונן בנתוני המאגר יראה שהשכר ההתחלתי של בנאי נמוך מהשכר ההתחלתי של עורך-דין. הוא גם יראה  שיש בארץ יותר בנאים מאשר עורכי-דין. למרות שאותו אדם צעיר בוודאי יוכל להתרשם מנתוני המשרות הפנויות ולהבין שיהיה קשה יותר למצוא עבודה כעורך-דין מאשר כבנאי, קשה להעריך שמאגר המידע הזה ידרבן אותו לבחור את הבחירה שאליה פילל משרד הכלכלה.

    כל מי ששוחח עם רואה-חשבון בשנים האחרונות יודע שעריכת-דין איננה מקצוע הצווארון הלבן היחיד שנמצא במצב של הצפה. זו בעיה שמקצועות רבים שותפים לה. כאשר משרד ממשלתי מבקש להשפיע על החברה שעל רווחתה הוא מופקד ולשנות את הבחירה המקצועית של אזרחיה הצעירים, כדאי שהדבר ייעשה בשום שכל, ומתוך הבנה כיצד ייקראו הנתונים על ידי המעיינים בהם. לא יזיק אם גם סוגיות יסוד בנוגע לדימויים של מקצועות, חשיבותם החברתית, המשמעות הערכית של הבחירה בהם, והיבטים של סיפוק ומימוש אישי יילקחו בחשבון.

    אחרי כל זה, מתוך רצון להקל על הציבור להתחבר למסר שביקש שר הכלכלה להעביר, אצטט לסיום בדיחה ישנה-נושנה שנתקלתי בה אי-אז בעבר בתיבת הדואר הנכנס שלי, והיא יפה לנושא (ואין בה כדי לומר דבר-אמת על המקצועות המוזכרים בה, אלא רק להאיר היבטים ברעיון שמאחורי מאגר-המידע הנ"ל):

    Changing Professions
    One professor of mathematics noticed that  his kitchen sink at his home broke down.        
    He called a plumber. 
    The plumber came on  the next day, sealed a few screws and everything was working as before.                   
    The professor was delighted.       
    However, when the plumber  gave him the bill a  minute later, he was shocked.

    "This is one third of my monthly salary!" he yelled.
    Well, all the same he paid it and then the plumber said to him:
    "I understand your position as a professor. Why don't you come to our
    company and apply for a plumber position? You will earn three times
    as much as a professor. But remember, when you apply, tell them that
    you completed only seven elementary classes. They don't like educated people."

    So it happened. The professor got a plumber job and his life significantly improved. 
    He just had to seal a screw or two occasionally, and his salary went up significantly.

     One day, the board of the plumbing company decided that every plumber
    has to go to evening classes to complete the eight grade. So, our professor had to go there too.  
    It just happened that the first class was math. 

    The evening teacher, to check students' knowledge, asked for a formula for the area of the circle. 
    The person asked was the  professor. 

    He jumped to the board, and then he realized that he had forgotten the formula. 

    He started to reason it, he filled the white  board with integrals, 
    differentials and other advanced formulas to  conclude the result he forgot.  

    As a result he got "minus pi times r square".
    He didn't like the minus, so he started all over again. 
    He got the minus again. 
    No matter how many times he tried, he always got a minus. 

    He was frustrated. He looked a bit scared at the class and saw all the plumbers whispering to him:
    "Switch the limits of the integral!!"

    ובתרגום לעברית: 
    על החלפת מקצועות
    פרופסור למתמטיקה שם לב שהכיור במטבחו נוזל.
    הוא התקשר לשרברב. 
    השרברב הגיע למחרת, אטם כמה חיבורים, והכל חזר לפעול כמקודם. 
    הפרופסור היה מאושר. 
    עד שהשרברב נתן לו את החשבון דקה לאחר מכן. הוא היה בהלם. 
    "זה שליש מהמשכורת שלי!" הוא צווח. 
    בלית ברירה הוא שילם, ואז השרברב אמר לו:
    "אני מבין את המצב שלך כפרופסור. מדוע שלא תבוא לחברה שלנו ותגיש מועמדות למשרת שרברב ? אתה תרוויח פי 3 ממה שאתה מרוויח כפרופסור. אבל תזכור, כשאתה מגיש את הבקשה , תאמר להם שהשלמת רק 7 שנות לימוד. הם לא אוהבים אנשים עם השכלה." 

    וכך היה. הפרופסור קיבל את משרת השרברב והחיים שלו השתפרו משמעותית. 
    הוא רק היה צריך לאטום חיבור או שניים פה ושם, והמשכורת שלו השתפרה באופן משמעותי. 

    יום אחד, הוועדה של חברת השרברבות החליטה שכל שרברב צריך לבוא לשיעור ערב כדי להשלים את שנת-הלימודים השמינית. וכך, הפרופסור שלנו נאלץ גם הוא לבוא.
    במקרה, השיעור הראשון היה מתמטיקה. 

    המורה , כדי לברר את ידיעות תלמידיו, ביקש שיציגו לפניו את הנוסחה לחישוב שטח של עיגול. 
    האדם ממנו הוא ביקש היה הפרופסור. 

    הפרופסור קפץ אל הלוח, ואז הבין שהוא שכח את הנוסחא. 

    הוא התחיל לחשוב, ומילא את הלוח עם אינטגרלים, דיפרנציאלים, ונוסחאות מתקדמות אחרות כדי להסיק את הנוסחא אותה שכח. 

    כתוצאה הוא הגיע ל "מינוס פיי כפול אר בריבוע". 
    הוא לא אהב את המינוס, וכך הוא התחיל שוב מהתחלה. 
    הוא שוב קיבל את המינוס. 
    הוא ניסה שוב ושוב, ובכל הפעמים בהן הוא הוא ניסה, הוא תמיד הגיע למינוס. 

    הוא היה מתוסכל. הוא הביט עם מעט פחד בכיתה וראה את כל השרברבים לוחשים אליו:
    "תחליף את גבולות האינטגרל!" 

    יום שני, 10 ביוני 2013

    תרגיל מבריק ואמת עצובה

    התקשורת דיווחה על תרגיל מבריק של עורך הדין איתמר בן גביר בדיון בו הואשם אדם בתקיפת עובד ציבור בנסיבות מחמירות.

    כאשר עלה נציג רשויות החוק אל הדוכן, ביקש ממנו עו"ד בן-גביר שיצביע על התוקף.
    נציג החוק הצביע לעבר האדם שישב על ספסל-הנאשמים ואמר כי הוא "מזהה אותו בוודאות".
    למרבה צערו של נציג רשויות החוק, עו"ד בן-גביר הושיב קודם לכן על ספסל הנאשמים אדם אחר במקום הנאשם, שלא היה לו כל קשר לאירוע.

    התוצאה: כתב האישום בוטל.

    אבל מעבר לברק התמרון וההצלחה שבמקרה הזה, הוא גם מהווה דוגמא למה שצריך להטריד את כולנו. עצם העובדה שאדם מעיד כנגד אדם אחר ומזהה אותו בוודאות כשבדיעבד ברור לכולנו שהוא  כלל איננו זוכר כיצד הוא נראה.

    לא צריך לקפוץ למסקנות בנוגע לכוונת-זדון של נציג החוק.

    ההסבר הוא פשוט הרבה יותר - עצם התיוג של אדם כחשוד או נאשם, מספיקה לרבים, לרבים מדי, להכריע בנפשם כי הם מזהים אותו. אבל כתוצאה מההכרעה הזו, אנשים מעידים, ובמו דבריהם מייצרים את הראיות שבלעדיהן היתה נשמרת לו חזקת החפות.

    הכשל המובנה הזה במערכת המשפט הוא אמת עצובה, שכל זמן שיתקיים, ימשיך לייצר מקרים של אי-צדק.

    בזמנים האלה, עם התפתחות עידן מחשוב כל הדברים, אפשר לקוות שלא ירחק היום בו כל נציג אכיפת-חוק יפעל עם מצלמות זעירות שיתעדו כל מפגש ואירוע בהם הוא נוכח. התיעוד הזה, אפשר לקוות, יסיר את המחסום הזה בפני עוורונה של אלילת-הצדק.

    יום שבת, 18 במאי 2013

    מישהו עושה כאן סיבוב על מישהו

    שר האוצר, יאיר לפיד, מסביר שקיצוץ התקציב למוסדות התורניים לא בוטל אלא רק נדחה בחצי שנה וכל זאת בגלל קשיים משפטיים שמחייבים חקיקה מתאימה.

    בהתחשב בלהיטותו של השר להמשיך ולהשתמש במנגנונים חוקיים קיימים, חרף בעייתיותם (תקציב דו שנתי וחוק הסדרים עב-כרס הממשמש ובא, אם להסתמך על הצעת התוכנית הכלכלית לשנים 2013-2014, ועל הדיווחים בתקשורת), ובהתחשב בכך שנוסחו הסופי של חוק ההסדרים רחוק מלהיות מגובש (ראו מינויה של ועדת שרים לעניין) , קשה להבין מדוע דווקא לעניין הזה, לא נשקל כלל שימוש בחוק ההסדרים.

    נזכיר רק כמה דוגמאות משני חוקי ההסדרים האחרונים (החוק הקודם להם, האחרון בתקופת ממשלת אולמרט, הוא דווקא דוגמא לתהליך החיובי שאפיין את ממשל אולמרט של שימוש מוגבל יחסית בחוק הזה):
    חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009 (PDF)
    הסדיר בין היתר סוגיות כגון מיחזור פסולת בניין, אכיפה להגנת הסביבה, פעילות משרד עורכי-דין זרים בישראל, הנפקת מרשם שלא בידי רופא/ה, טיפול רפואי בנפגעי תאונות דרכים, הסדרת ואכיפת גביית האגרה במנהרות הכרמל, הוראות בדבר התניית גובה קצבאות ילדים בקבלת חיסונים, הרחבת הגדרת תשתיות לאומיות בחוק התכנון והבניה כך שיכללו גם מתקני גז ואתרי כרייה וחציבה, איגודי ערים למים ולביוב, היטל בשל צריכת מים עודפת, שיפורים בזכויות עובדים (כן, חוק ההסדרים הזה הוא דוגמא לכך שחוקי אומניבוס יכולים להיות נשק בידי כל הצדדים במשק. ראו עמודים 242-245 ).

    חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה), התשע"א-2011 (PDF) הסדיר בין היתר סוגיות כגון שירותי נדידה, הגבלת תשלום בשל ביטול הסכם של טלפון סלולרי, דיווחים על תרומות בתחום הבריאות, שינויים בחוק עידוד השקעות הון, שינויים בחוק פינוי ובינוי, ועוד. 

    אינני עיוור לחשיבות הרבה שיש במכשירים כגון חוק-ההסדרים עבור ממשלה במדינה דמוקרטית, בסוגיות שבהן יישום המשילות הוא קשה ומר, נוכח עוצמתן של קבוצות-אינטרסים כאלה ואחרות, הקושי בקיומה של משמעת-קואליציונית נוכח הכרח במדיניות שאיננה פופולרית, ולאור קואליציות שאינן יציבות במיוחד. למרות זאת, אני מתנגד למכשיר הזה, מטעמים אידיאולוגיים שקשורים ביחסים הצריכים להתקיים בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת במדינה דמוקרטית, ובגלל הסכנות האיומות על עתידה של דמוקרטיה שפקידיה ונבחרי-הציבור שבה מתרגלים לפתרונות שנשענים על כוח קבוצת-הרוב, ולא על הדיאלוג המורכב והעדין עם קבוצות המיעוט. 

    אבל זה אני. שר האוצר חושב אחרת. את זה קל להסיק מהתנהלותו בתקופתו הראשונה במשרד ומבחירתו לדבוק בתקציב דו-שנתי ובחוק ההסדרים. 

    מדוע שר האוצר שמשרדו מקדש את השימוש בחוק-ההסדרים נמנע משימוש בחוק הזה דווקא בנושא הקרוב ללבו שנמצא בליבת המצע של מפלגתו ?  רק לשר פתרונים. 







    יום חמישי, 2 במאי 2013

    האיחור לא מאפשר לעבוד על שני תקציבים במקביל (אבל הוא כן מאפשר לעבוד על תקציב דו-שנתי?)

    יש רגעים בהם האדם המעלעל לו בחדשות-היום מתעצב ללבו. רגע אחד שכזה עבר עליי עודי מעיין בידיעה אודות הופעתו של שר-האוצר, יאיר לפיד, לפני ועדת הכספים של הכנסת.

    שר האוצר הסביר כי הוא ומשרדו אינם תומכים בתקציב דו-שנתי מהסיבות הבאות -
    • "תקציב הוא הרגע בו המדינה מגדירה את סדרי העדיפויות שלה ויש חשיבות שגם הכנסת תביע את עמדתה באשר לתקציב, ולא רק פעם בשנתיים"
    • "ישנו פער גדול בין התכנון לביצוע. גילינו זאת בניתוח התקציב הדו-שנתי הקודם. היום אנחנו ניצבים מול חור ...בשל הקושי שהיה לחזות את ההכנסות שנתיים מראש."

    אבל למרות שתי הסיבות האמורות, כל אחת כבדת-משקל בפני עצמה, הבהיר השר כי משרדו יניח בקרוב על שולחן הכנסת תקציב דו-שנתי. נימוקיו: "במסגרת הזמן הקצר שלי בתפקיד אני נאלץ להשתמש בכלים שמונחים על שולחני.... לוחות הזמנים שנבעו בין היתר מהבחירות הביאו אותנו לאיחור שלא מאפשר לעבוד על שני תקציבים במקביל".
    השר סיכם את דבריו באומרו "ולכן זו הפעם האחרונה שנעביר תקציב דו-שנתי. זו עמדת האוצר והסיכום על כך הוא ברור". על פי הידיעה שר האוצר הוסיף "כי אם יידרש תקציב נוסף להתאמות יתקיים על כך דיון במועדו."

    אתה קורא את הידיעה, ומגרד בראשך במבוכה. האם שר האוצר רוצה לומר כי למשרדו אין די משאבי-תכנון לתכנן תקציב טוב לשארית-השנה הזו ותקציב טוב נוסף לשנת התקציב הבאה ? האומנם האמירה הזו מתיישבת עם המהלך של תכנון תקציב אחד כולל לכל התקופה הזו ?
    האומנם מה שלא מתאפשר לעשות ברמה השנתית, כן מתאפשר לעשות ברמה העל-שנתית ?
    בתקופה בעייתית מאוד מבחינה כלכלית ותקציבית ? 
    חרף נסיונו המר של משרד האוצר עם תקציב 2011 - 2012 והגרעון "המפתיע" ?

    לא זאת בלבד שההתנהלות הזו איננה הגיונית מבחינה תכנונית, אלא שהיא גם מפגינה שוב את היכולת הישראלית הבלתי-נדלית לא ללמוד מעשיית-העבר. 

    בשנותיה הראשונות של המדינה, תוכנן התקציב בשיעורים, באישורים והקצבות לתקופות, ולא כמכלול. כך תיאר יו"ר ועדת הכספים, ח"כ ישראל גורי, כשהציג את תקציב 1955/56 בקריאה שניה לפני מליאת הכנסת את הדיון בתקציב בשנים שקדמו לאותה שנה: "בתקציב 1948/49 – אמנם היתה זו שנה מיוחדת, שנת מלחמת השחרור – דנו בתקציב בשישה שלבים; בשנת 1949/50 – בחמישה שלבים; אושרו תקציבים זמניים; בשנת 1950/51 – בשלושה שלבים; בשנת 1951/52 – בארבעה שלבים; בשנת 1952/53 – בשלושה שלבים; בשנת 1953/54 – בשישה שלבים; בשנת 1954/55 – בשני שלבים; ועתה דנים בתקציב 1955/56 בשלב אחד בלבד. ב-31 במארס יאושר התקציב על שני חלקיו – התקציב הרגיל ותקציב הפיתוח – בשלב אחד." (ד"כ 17, עמ' 1301). 

    לאחר אותה שנה נדון ואושר חוק התקציב מדי שנה בשלב אחד. ולאחר מכן, הוגשו חוקי תקציב מתקנים, בשלב מאוחר יותר במסגרת אותה שנת תקציב, בשנות תקציב רבות. את נתוני-הטבלה שמובאת להלן אספתי במחקר שערכתי בזמנו על חקיקת-התקציב בישראל בשנים 1955-1985: 
    חוק התקציב (מס' 2) לשנת 1955/56, תשט"ז-1955
    חת"ה, תשי"ג-תשכ"ג (1-34),12,  עמ' 50 -57

    חוק התקציב (מס' 3) לשנת הכספים 1955/56, תשט"ז-1955
    חת"ה תשי"ג-תשכ"ג, 12,
    עמ' 57 -59

    חוק התקציב (מס' 4)(קרן המגן) לשנת 1955/56, תשט"ז-1955
    חת"ה תשי"ג-תשכ"ג, 12, עמ' 60

    חוק התקציב (מס' 3) לשנת 1956/57, תשי"ז-1957

    חת"ה תשי"ג-תשכ"ג, 16, עמ' 12 – 16
    חוקי תקציב תשי"ז-י"ט (16-24), 16, עמ' 132 –
    152
    חוק התקציב (מס' 2) לשנת 1957/58, תשי"ח-1957
    חת"ה תשי"ג-תשכ"ג, 19, עמ' 26 – 29
    ח"ת תשי"ז-י"ט, 20, עמ' 146 -  158
    חוק התקציב (מס' 3) לשנת 1957/58, תשי"ח-1958
    חת"ה תשי"ג-
        תשכ"ג, 20, עמ' 32 – 34
    ח"ת, תשי"ז-י"ט, 21, עמ' 160 – 165
    חוק התקציב (מס' 2) לשנת 1958/59, תשי"ט-1958
    חת"ה תשי"ג-תשכ"ג, 22, עמ' 48 – 50
    ח"ת, תשי"ז-י"ט, 23, עמ' 148 -  153
    הצעת חוק התקציב לשנת 1959/60 (תיקון), תש"ך-1960
    חת"ה תשי"ג-תשכ"ג, 24,
    עמ' 14 – 17
    ח"ת תש"ך-כ"א (25 – 29), 25, עמ' 206 -  216
    תקציב 1960/61 לא תוקן


    חוק התקציב (מס' 2) לשנת 1961/62, תשכ"ב-1961
    חת"ה תשי"ג-תשכ"ג, 28, עמ' 14 – 17

    לא נעשה תיקון כללי לתקציב1962/63 (נעשה תקציב מיוחד בהקשר לרשות הפיתוח, כמפורט להלן – בסעיף (שמספרו כרגע 7 )


    חוק התקציב (מס' 2) לשנת 1963/64, תשכ"ד-1963
    חת"ה תשי"ג-תשכ"ג, 35, עמ' 14 – 18
    ח"ת תשכ"ג-ה (35 – 40), 37, עמ' 244 – 246
    חוק התקציב (מס' 2), לשנת 1964/65, תשכ"ה-1964
    חת"ה 1962-1971 (33-51), 37, עמ' 14 – 18
    ח"ץה תשכ"ג-ה, 39, עמ' 274-278
    תקציב 1965/66 לא תוקן.


    תקציב 1966/67 לא תוקן.


    חוק התקציב לשנת 1967/68 (תיקון), תשכ"ז-1967
    חת"ה 33-51, 41, עמ' 18
    ח"ת תשכ"ו-ז, 43, עמ' 294
    חוק התקציב (מס' 2), לשנת 1967/68, תשכ"ז-1967
    חת"ה 33-51, 41, עמ' 18
    ח"ת תשכ"ו-ז, 44, עמ' 296
    חוק התקציב (מס' 3) לשנת 1967/68, תשכ"ז-1967
    חת"ה 33-51, 42, עמ' 20 – 22
    ח"ת תשכ"ו-ז, 44, עמ' 298 – 302
    חוק התקציב (מס' 2) לשנת 1968/69, תשכ"ח-1968
    חת"ה 33-51, 44, עמ' 18 – 20
    ח"ת 1968-1969 (46-50), 47, עמ' 314 – 332
    חוק התקציב (מס' 3) לשנת 1968/69, תשכ"ח-1968
    חת"ה 33-51, 45, עמ' 22
    ח"ת 1968-1969, 48, עמ' 334
    חוק התקציב (מס' 2) לשנת 1969/70, תש"ל-1969
    חת"ה 33-51, 47, עמ' 18
    ח"ת 1968-1969, 50, עמ' 310
    חוק התקציב (מס' 3) לשנת 1969/70, תש"ל-1970
    חת"ה 33-51, 49, עמ' 18 – 19
    ח"ת 1970-1971 (51-55), 51, עמ' 312-313
    חוק התקציב (מס' 2) לשנת 1970/71, תש"ל-1970
    חת"ה 33-51, 50, עמ' 22-27
    ח"ת 1970-1971,  51-55, 53, עמ' 304-309
    חוק התקציב (מס' 3) לשנת 1970/71, תש"ל-1970
    חת"ה 33-51, 50, עמ' 28
    ח"ת 1970-1971,  51-55, 53, עמ' 310 -
    חוק התקציב (מס' 2) לשנת 1971/72, תשל"ב-1971
    חתה 1971-1974 (52-59), 52,  עמ' 18 -22
    ח"ת תשל"ב (56-58), 56, עמ' 328 – 357
    חוק התקציב (מס' 2)  לשנת הכספים 1972, תשל"ג-1973
    חתה 52-59, 55, עמ' 24 – 26
    ח"ת תשל"ג (59-60), 59, עמ' 324 - 329
    חוק התקציב (מס' 2) לשנת הכספים 1973, תשל"ד-1973
    חתה 52-59, 57, עמ' 18
    ח"ת תשל"ד (61-63), 61, עמ' 368
    חוק התקציב (מס' 3), לשנת הכספים 1973, תשל"ד-1974
    חתה 52 -59, 58, עמ' 20 – 26
    ח"ת תשל"ד, 62, עמ' 370-372
    חוק התקציב (מס' 2) לשנת הכספים 1974, תשל"ה-1975
    חת"ה 1974-1981 (60-72), 60, עמ' 18-20
    הממשלה חזרה בה מהצעת החוק.
    חוק התקציב (מס' 2) לשנת הכספים 1974, תשל"ה-1975
    חת"ה 1974-1981, 61, עמ' 23 – 27
    ח"ת תשל"ה-ל"ח (64 – 72), עמ' 358 – 360
    חוק התקציב(מס' 2) לשנת הכספים 1975, תשל"ו-1976
    חת"ה 1974 – 1981, 63, עמ' 3 – 11
    ח"ת תשל"ה-ל"ח, 67, עמ' 3 – 19
    תקציב 1976 לא תוקן.


    חוק התקציב (מס' 2) לשנת הכספים 1977, תשל"ח-1978
    חת"ה 1974 – 1981, 68, עמ' 18 – 24
    ח"ת 1977-1980, 73, עמ' 2 - 4
    חוק התקציב (מס' 2) לשנת הכספים 1978, תשל"ח-1978
    חת"ה 1974 – 1981, 69, עמ' 26 – 32
    ח"ת 1977-1980, 75, עמ' 2 - 7
    חוק התקציב  (מס' 2) לשנת הכספים 1979, תש"ם-1980

    ח"ת 1977-1980, 78, עמ' 2-7
    חוק התקציב (מס' 2) לשנת הכספים 1980, התשמ"א-1980

    ח"ת 1980-1983, 80, עמ' 2 - 7
    חוק התקציב (מס' 3) לשנת הכספים 1980, התשמ"א-1981
    חת"ה 1974-1981, 72, עמ' 2- 3
     ח"ת 1980-1983, 81, עמ' 10 -11
    חוק התקציב (מס' 2) לשנת הכספים 1981, התשמ"ב-1982
    חת"ה 1982-1987 (73-84), 74, עמ' 18-23.
    ח"ת 1980-1983, 85, עמ' 7-10
    חוק התקציב (מס' 2) לשנת הכספים 1982, התשמ"ג-1982
    חת"ה 1982-1987, 76, עמ' 30
    ח"ת 1980-1983, 88, עמ' 1 – 2
    חוק התקציב לשנת הכספים 1983 (מס' 2), התשמ"ד-1984
    חת"ה 1982-1987, 79, עמ' 21 - 28
    ח"ת תשמ"ד-מ"ז (50-101), 90, עמ' 3 – 63
    חוק התקציב (מס' 2) לשנת הכספים 1984, התשמ"ה-1985
    חת"ה 1982-1987, 80, עמ' 3 – 11
    ח"ת תשמ"ד-מ"ז, 94, עמ' 6 - 20
    חוק התקציב (מס' 2) לשנת הכספים 1986, התשמ"ז-1986
    חת"ה 1982-1987, 83, עמ' 3 -  11
    ח"ת תשמ"ד-מ"ז, 101, עמ' 246 -  
    255.

    כפי שקל להתרשם (למרות הנתונים החסרים, עקב הצורך לקטוע את המחקר בגלל נסיבות הזמן) הכלי של חקיקת חוק תקציב נוסף, במהלך השנה, היה נפוץ ושגור מאוד. 

    בעבר, ממשלת ישראל ידעה לעבוד על תקציב לתקופה קצרה יותר, אם היה ברור לה שאין משמעות בתכנון לטווח ארוך יותר.
    בעבר, ממשלת ישראל גם ידעה להגיש יותר מחוק תקציב אחד במהלך שנת-תקציב. 
    אבל היום, בעידן מערכות-המידע, לא רק שהממשלה מתעקשת על מהלך תכנוני ארוך-טווח שנציגה שלה עומד על הבעייתיות והסיכון הרבים שבו, אלא שהמהלך מנומק בכך שהמשרד איננו מסוגל לעבוד על שני תקציבים שונים במקביל, באותה תקופה.

    העובדה שמשרד האוצר של 2013 איננו מוכן או מסוגל לעמוד במשימות התכנון המפורט שכדוגמתן ביצע משרד האוצר של תקופות כלכליות קשות וטרופות הרבה יותר צריכה להדאיג את כולנו. 

    האומנם חוסר-יכולת הוא הנימוק האמיתי ? לי, כמתבונן מהצד, קשה שלא לחשוד שעיקר תכליתה של הבחירה בתקציב דו-שנתי, "רק עוד פעם אחת" כלל איננה קשורה בנימוקי תכנון. דומני כי ההנעה העיקרית של בחירת הממשלה במהלך הזה היא משילותית: לנצל עוד פעם אחת את כוחם הקואליציוני של חוק-התקציב וחוק-ההסדרים להתמודדות עם הכנסת. 

    מאחר וכולנו יודעים שהכנסת כמעט ואיננה משפיעה על תקציב המדינה, אשר נכנס אל שעריה ויוצא ממנו, כשתוכנו נשמר - רובו ככולו - בדיוק כפי שיצא מידי הממשלה, אין מנוס מהמסקנה המצערת שהממשלה מוטרדת מהעימות עם הכנסת כרשות מפקחת, ומהדיונים הציבוריים העתידים להתפתח.

    אור השמש, כמו שאמר שופט העליון האמריקאי לואיס ברנדייס, הוא המחטא הטוב ביותר. הפיתוי לדלג מעל הכנסת בתפקידה כעיני הציבור הצופות במעשי הממשלה, לעולם לא ייעלם, והבחירה של הממשלה, לשוב ולהיכנע לפיתוי הזה, צריכה להדאיג את כולנו.