ועכשיו הגיע התקדים המשפטי. פסק הדין של ביהמ"ש העליון ברע"פ 83664-02-26 עמרי אסנהיים נ' משטרת ישראל ואח' הוא אחד מאותם פסקי-דין שאתה קורא בהם ומקווה שעוד שנים הרבה הוא יילמד בבתי הספר למשפטים. הוא מביא איתו גם חידושים פרוצדורלים אבל בעיקרו עוסק באיזון שבין צורכי חקירה פלילית לבין חופש העיתונות והחיסיון העיתונאי.
איך הדברים התחילו?
כזכור, העיתונאי עמרי אסנהיים ראיין את אלי פלדשטיין בתוכניתו ב"כאן 11" בנוגע לפרשיות ה"בילד" ו"הפגישה הלילית".
בעקבות שידור הראיון, פנו שניים - ראשון, יונתן אוריך (שהוא חשוד בפרשה הזו, כזכור) ומשטרת ישראל וביקשו מבית המשפט להורות לאסנהיים למסור את כל חומרי הגלם של הראיון מכוח סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי, בטענה שהם דרושים להגנתו (במקרה של אוריך) או למיצוי החקירה (במקרה של המשטרה).
השלום והמחוזי הורו על מסירת החומרים, תוך קביעה כי מכיוון שזהות המקור (פלדשטיין) ידועה, החיסיון העיתונאי אינו חל או נסוג מפני חקר האמת.
בעליון הדברים נראו אחרת.
ראשית, קבע העליון מפי הנשיא יצחק עמית (בהסכמת כבוד השופטים כבוב ושטיין) לעניין סדר הדין:
- סעיף 43 מיועד למשטרה בלבד: חשודים (כמו אוריך) אינם רשאים להשתמש בסעיף זה כדי לקבל חומרים מצדדים שלישיים בשלב החקירה.
- זכות ערר לצד שלישי: עומדת לצד שלישי (כמו עיתונאי) שנכפה עליו למסור חומרים המצויים בידו, זכות להשיג על ההחלטה בזמן אמת (במיוחד כשמדובר באינטרס מוגן כמו חיסיון עיתונאי).
ועיקרו של פסק-הדין: הרחבת החיסיון העיתונאי
בית המשפט קבע כי יש להרחיב את החיסיון העיתונאי. החיסיון הוא על תוכן ולא רק על זהות: החיסיון חל גם על תוכן המידע, ולא רק על זהות המקור, בהקשר הזה הוחל החסיון לגבי אמירות שהוגדרו "לא לציטוט" (off the record). בית המשפט הכיר בעצם בחיסיון עיתונאי כחיסיון מוסדי שנועד להגן על מוסד העיתונות ועל יחסי האמון שבין עיתונאי למקור.
הסיבה להרחבת החסיון היא שחיוב עיתונאי למסור חומרי גלם שנותרו על "רצפת חדר העריכה" עלול ליצור "אפקט מצנן", להפוך את העיתונאי ל"סוכן משטרתי" ולפגוע בזרימת המידע לציבור. ובעתיד, יידרש ביהמ"ש לבחון את טיב יחסי האמון בין המקור לעתונאי. כלומר, היקף ההגנה על חומרי הגלם ייבחן לפי טיב ומשך מערכת היחסים בין העיתונאי למקור ומידת ההסתמכות ביניהם.
כזכור -
'עוד בהלכת ציטרין נקבע כי למול אינטרסים ציבוריים חשובים של חופש העיתונות, איסוף מידע חיוני ופרסומו לציבור, עומדים אינטרסים ציבוריים אחרים, חשובים לא פחות, של עשיית משפט צדק וגילוי האמת. משכך, נקבע כי מדובר בחיסיון יחסי שבית המשפט רשאי להסירו (כמו כל חיסיון יציר הפסיקה ובדומה למרבית החסיונות בשיטת משפטנו). בהלכת ציטרין נקבע מבחן משולש להסרת החיסיון, הכולל שלושה תנאים מצטברים המגלמים בחובם את האיזון שבית המשפט נדרש לעשות בין אינטרסים של גילוי האמת ובין אינטרסים ציבוריים של חופש העיתונות, והתנאים הם: רלוונטיות המידע המבוקש לפי המבחנים המקובלים; נחיצות המידע מכיוון שאין ראיות אחרות שעליהן ניתן להישען; וחיוניות המידע לעשיית צדק בנושא מהותי ובעל תוצאות מהותיות. לעניין המבחן האחרון ראיתי להבהיר כי דומני שהוא טומן בחובו את נוסחת האיזון המקובלת בחסיונות היחסיים המנויים בפקודת הראיות, לפיה בית המשפט יסיר את החיסיון אם "מצא כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף על הענין שיש שלא לגלותה" ' (פיסקה 23 לדברי הנשיא עמית)
הנשיא עמית אימץ את הטיעון מצדו של אסנהיים לגבי בחינה דו-שלבית של בקשה לחומרים:
- הקומה הראשונה (סעיף 43): המשטרה נושאת בנטל להוכיח רלוונטיות ונחיצות של החומרים. בית המשפט נדרש לבחינה דווקנית וקפדנית, ולוודא שהמשטרה מיצתה כיווני חקירה חלופיים ולא מדובר ב"מסע דיג".
- הקומה השנייה (חיסיון): אם המשטרה עמדה בנטל, העיתונאי יכול לטעון לחיסיון. וכעת תבחן חיוניות המידע. מכיוון שהחיסיון יחסי, בית המשפט יכריע האם הצורך בעשיית צדק גובר על האינטרס שבשמירת החיסיון.
ביישום ההלכה החדשה במקרה שלפנינו קבע בית המשפט כי המשטרה לא עמדה בנטל המוטל עליה. הבקשה הוגדרה כמסע דיג במכמורת ולא בחכה. המשטרה לא הוכיחה כי מיצתה פעולות חקירה אחרות (כמו חקירה משלימה לפלדשטיין בנושאים מסוימים). הטיעון של המשטרה כי החומר נחוץ להבנת ה"דינמיקה" של הראיון נמצא ככללני מדי וככזה שעלול לרוקן מתוכן את החיסיון העיתונאי.
בשורה התחתונה: הערר התקבל. הצו הגורף למסירת החומרים בוטל. המשטרה נדרשה להגיש בקשה חדשה, מצומצמת וקונקרטית, שתפרט בדיוק אילו חלקים בחומרי הגלם רלוונטיים ולשם מה הם נחוצים. המשטרה כבר הודיעה שלא תגיש בקשה חדשה.
הדרך בה העליון הישראלי לקח את השאלה האם ניתן לחייב עיתונאי למסור "חומרי גלם" מראיונות שקיים והרחיב את החסיון באופן העשוי לעגן את חופש העתונאות בישראל שנים קדימה היא מלהיבה. אחרי כמה שנים בהן נראה היה שהדמוקרטיה הליברלית הישראלית מאבדת מחוסנה והולכת ומתדרדרת מטה אל עבר האוטוריטריות, יש תחושה של משב-רוח רענן.
האם זו תחילת תנועת המטוטלת חזרה ? אפשר לקוות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה