יום ראשון, 28 בנובמבר 2010

סייגים להפרטה

תמיד נעים לראות את המאזן בין רשויות השלטון במדינה דמוקרטית בפעולה. פסק-הדין החשוב (מאין כמוהו) בעניין הפרטת בתי-הסוהר , התחיל בהתוויית גבולות להפרטה (מאחר ולא עסקתי בפסק הדין הזה בבלוג הזה, עד כה, מקוצר זמן, אעיר למען הדיוק בקליפת אגוז: פסק-הדין עסק בעתירה כנגד חוק שנועד לאפשר הפעלה וניהול של בית סוהר על ידי זכיין פרטי, כפי שמקובל במדינות אחרות בעולם. ביהמ"ש פסק שהסמכויות שהמדינה ביקשה להעביר לידי הזכיין הפרטי הן סמכויות שהמדינה חייבת לשמור בידיה בהיותן סמכויות שלטוניות, וקבע שהחוק איננו חוקתי).

שמחתי להיתקל בפסק-דין שממשיך את התוויית הגבולות האלה. פסק הדין ניתן בעניין עמותת "כן לזקן - לקידום זכויות הזקנים" נ' המוסד לביוח לאומי ואחרים, ועניינו  העברת המוקד הטלפוני של המוסד לביטוח לאומי לידי קבלן פרטי והחששות הכבדים של פגיעה בציבור כתוצאה מהנתק שייווצר בין התשובה שייתן מוקדן לפונה, לבין המידע הדרוש לפונה. ובל נשכח - מדובר כאן בזכויותיו הסוציאליות של הפונה, הנמצא לעתים בנסיבות קשות, להן נועד הביטוח הלאומי לתת מענה.

נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית בייניש הסבירה:
"בעקבות הדיון בפנינו נערכה עבודה רבה ביחס למתכונת של הפעלת עובדי הקבלן, באשר לנושאים עליהם מופקד המוקד והעניינים שבהם יהיה על עובד המוסד לביטוח לאומי להתייחס לנושא המתבקש ולהשיב במישרין לפונה. נוכח המורכבות הרבה של מידע בנושאי הביטוח הלאומי, ודווקא משום המורכבות, גם אותם עניינים שהמשיבים מסווגים כטכניים שבידי המוקדן לענות עליהם, הם עניינים שיש מקום להדריך את הפונה ביחס אליהם, ובהם אין זה חיוני כי המענה יינתן בידי עובד המוסד. עניינים אלה נוגעים למידע הכללי באשר לאופן הגשת טפסים, המסמכים שיש לצרף, בירורים אם נתקבלו פניות שנשלחו באמצעות הדואר, בירורים הנוגעים לזכאות באופן כללי ולתנאי סף נדרשים ועוד כיוצא באלה. מנגד נערכה על ידי המשיבים רשימה של עניינים פרטניים המחייבים הפעלת שיקול דעת שאינו מסור למוקדן." 
במקרים המורכבים האלה, הבהיר המוסד לביטוח לאומי לביהמ"ש, תיערך התייעצות בין עובדי המוקד (שהינם עובדי זכיין) ובין עובדי המוסד העובדים במוקד, לצורך מענה למקרים אלה.  המוסד התחייב כי עובדי הזכיין יונחו "כי בכל מקרה בו מערכת המידע אינה כוללת תשובה שהוכנה מראש על ידי עובדי המוסד ואשר אותה יש להקריא לפונה – אזי על עובדי המוקדן לפנות " אל עובדי המוסד. בבירורים פעוטים יחסית, עובדי המוסד יסבירו העניין לעובדי הזכיין, ואלו יחזרו אל הפונה. בפניות מורכבות, יכול והשיחה תועבר אל עובדי המוסד לביטוח לאומי וכך יווצר אפיק הידברות ישיר בין הפונה ובין עובדי המוסד לביטוח לאומי. המדינה הבהירה שבמקרי הביניים, לעובד המוסד לביטוח לאומי יהיה שיקול הדעת להחליט "אם להשתלט על השיחה ב'זמן אמת', לחזור לפונה בעצמו ו/או באמצעות אחד מעובדי הסניף, או למסור את התשובה למוקדן אשר ימסור אותה לפונה בהתאם לנסיבות העניין".

הנשיאה בייניש קבעה שהחלוקה שהציעה המדינה סבירה ומאפשרת הבחנה בין פניות שאינן דורשות מיומנות ומידע של עובד המוסד, "לבין המענה הענייני והמהותי הנותר בידי פקידי המוסד לביטוח לאומי". וכי לדעתה ההסדר המוצע מקיים את "החובה של המוסד לביטוח לאומי ליתן שירות לקהל הפונים".


מעבר לקביעות הפרטניות שאמורות לעניין את כולנו - אזרחי הארץ הזו העשויים להיזקק לשירותי המוסד ומוקד המידע שלו,
קבעה הנשיאה בנוסף - וזה הפן העקרוני והמעניין לא-פחות בפסק-הדין הזה -

"מקובל עלינו שיש יתרונות רבים בשירות הניתן במגע ישיר בין עובדי המוסד לפונים אליו. אולם גם בשירות כזה עלולים להיווצר חסרונות. אופן מתן השירות הוא עניין הנתון להכרעת מדיניות ושיקולים ניהוליים שונים של המשיבים. כלולים בו גם שיקולים תקציביים ושיקולי עלות תועלת ברמה שאינה בידי בית המשפט. עוד מקובל עלינו כי חשוב למזער את מידת הפגיעה בנגישותו של כל תושב למידע שהוא זקוק לו ממוסד כמו המוסד לביטוח לאומי שצריך לשרת ציבור רחב מאוד, ובהם אנשים רבים קשי יום שזקוקים מאוד למענה ההולם. בנסיבות הנושא שלפנינו הערובה למתן מענה הולם לפונים היא בהכשרה מתאימה של עובדי הקבלן, בסינון קפדני של העובדים כדי שיתאימו למטלה שעליהם לבצע, בפיקוח שוטף של המוסד על רמת השירות שניתן ובעדכון ושכלול הנתונים שנמסרים לאותם עובדים. חזקה על המשיבים שיפעלו לכך. "
כלומר, ההחלטה אם להפריט  שירות מסויים ("אופן מתן השירות") נתונה ל-
  1. הכרעת מדיניות ;
  2. שיקולים ניהוליים שונים ;
  3. שיקולים תקציביים ;
  4. שיקולי עלות תועלת [ברמה שאינה בידי בית המשפט] ;
או במילים אחרות - כשאין  מדובר בסמכות שלטונית, הפרטה היא מדיניות לגיטימית, ובית המשפט לא יחליף את שיקול דעת הרשות בשיקול דעתו.

עם זאת, כשמדובר בשירות כמו שירות המוסר מידע - "חשוב למזער את מידת הפגיעה בנגישותו של כל תושב למידע שהוא זקוק לו", והדרך, אליבא ביהמ"ש העליון, לעשות כן -  
  1. הכשרה מתאימה של עובדי הקבלן;
  2. סינון קפדני של העובדים כדי שיתאימו למטלה שעליהם לבצע;
  3. פיקוח שוטף של המוסד על רמת השירות שניתן ;
  4. עדכון ושכלול הנתונים שנמסרים לאותם עובדים.
 
ונסיים בתשומת-הלב שלדעתי יש להקדיש לדרך בה מסתיים פסק הדין.
בחירתה של השופטת ביניש להדגיש את הצעדים לוודא את יעילות השירות הניתן לפונה במילים "חזקה על המשיבים שיפעלו לכך" כמוה כאמירה - היה ולא יפעל המוסד כך, הוא סוטה מהנחיות משפט ההפרטה הישראלי, ויש עילה לעתירה לבג"ץ.
 
ובחירתה להוסיף את המשפט  - "יוער עוד כי כל טענות העותרת הועלו בפנינו על בסיס כללי ובלא שהצביעו חלילה על כשלון השיטה כולה, שהונהגה בעיקרון במוסדות רבים, והציבור כבר למד ולומד להפיק ממנה את המירב. " כמוה כאמירה -
אתם רוצים לתקוף את ההפרטה ? תביאו מחקרים. רק מחקרים שיצביעו על כשלון השיטה, בסוג מסויים של שירותים מופרטים, יאפשר את איסור הפרטתם. הטיעון העקרוני שעמד מאחורי פסק-הדין בעניין הפרת בתי הסוהר, לא יעמוד בעניינים שאינם סמכויות שלטוניות מהותיות. המבחן הוא פרקטי. וזו בשורה רעה לעתירות אחרות בנושאי הפרטה.


 
 

יום רביעי, 24 בנובמבר 2010

לפעמים דמוקרטיה זה כואב


האגודה לזכויות האזרח הודיעה (בגאווה) כי נעשתה פניה מטעמה "ליו"ר הכנסת בבקשה להפעיל את כובד משקלו כדי להוריד מסדר היום את הצעת החוק לעיגון ועדות הקבלה בישובים הקהילתיים ובהרחבות הקהילתיות. הצעת החוק סיימה את הליכי החקיקה וצפויה לעלות ביום שני הקרוב להצבעה בקריאה שנייה ושלישית ולהפוך לחוק".

לפעמים טחות עיניהם של אנשים מלראות מה משמעות מעשיהם. הכנסת מקדמת הליך חקיקה. הדיון בועדת חוקה בהכנה לקריאה שניה ושלישית הסתיים. הצעת החוק בדרכה לדיון במליאה בקריאה שניה ושלישית (נוסח ההצעה כפי שפורסם על ידי האגודה) וככל הנראה יש רוב התומך בה.

הפתרון של האגודה לזכויות האזרח ? לפנות ליו"ר הכנסת כדי שייעשה שימוש בכוחותיו ובסמכותו ובשליטתו בסדר היום של מליאת הכנסת, כדי שהצעת החוק לא תידון. כלומר, הפתרון של האגודה לזכויות האזרח לחוק לא דמוקרטי, הוא להמשיך ולפרק את כללי המשחק הדמוקרטיים, על ידי שיבוש הליכי החקיקה של הכנסת.

ליו"ר הכנסת סמכות לקבוע את סדר היום של המליאה, אבל הרי אין זה ראוי שהוא יעשה שימוש בסמכות זו על סמך שרירות לבו ודעותיו האישיות. סעיף 123(ד) לתקנון הכנסת  קובע: "הצעת החוק...תונח על שולחן הכנסת על ידי יושב ראש הכנסת , והוא יעמידה על סדר יומה". אומנם קורה לא אחת ששיבוץ דיון בהצעת חוק בסדר היום הולך ונגרר ומתאחר, אך ברור שמידת הסכמתו של יו"ר הכנסת עם הצעת החוק אינה יכולה להיות שיקול לגיטימי לאיחור מכוון בקביעה בסדר היום. צריכים להיות צידוקים ראויים לכך שהצעת חוק מוכנה ובשלה לשלבי החקיקה האחרונים מונחת לה על שולחן הכנסת כאבן שאין לה הופכין, וזוכה ליחס חריג ושונה למרות כל הוראות תקנון הכנסת, נוהגי והליכי החקיקה.

עוד בבג"ץ שריד הסביר השופט ברק (כתוארו אז) שקביעת סדר-הדיון היא מטיבה החלטה מינהלית, שניתן להכריע בחוקיותה על-פי אמות מידה משפטיות, וכי ראוי שביהמ"ש יתערב במקרים בהם נטען שיש הפגיעה ניכרת בערכים מהותיים של משטרנו החוקתי. זהו השיקול המכריע בדבר הצורך להבטיח את שלטון החוק על פני כל שיקול אחר.

האם קשה לדמיין פגיעה ניכרת יותר במשטר החוקתי שלנו ממצב שבו יו"ר הכנסת יחליט על בסיס דעותיו אילו הצעות חוק שהתקדמו בתהליך החקיקה אכן יגיעו לדיון הכנסת ואילו לעולם לא יהפכו לחוק ?
לדעתי, מדובר כאן בעוורון מוסרי של האגודה לזכויות האזרח, וחבל שהכוונות הטובות אכן מובילות אל המקומות האלה. לא מסכימים עם הצעת החוק ? נהלו לובי אל מול חברי הכנסת ונסו לפרק את הרוב. לא הצלחתם ? בג"ץ מחכה לכם. לא הצלחתם ? הגיע זמנם של המאבקים הפרטניים על יישומו של החוק.

וכמו שכולנו יודעים, החוק המוצע - כשלעצמו - איננו לא-דמוקרטי. נהפוך הוא, הצעת החוק - אף אוסרת אפליה על רקע השתייכות לקבוצה אתנית. זה לא שיקול שלועדות הקבלה יהיה מותר להפעיל על פי החוק המוצע. כדבר סעיף 6ג(ג) המוצע:
"ועדת הקבלה לא תסרב לקבל מועמד מטעמי גזע, דת, מין, לאום או מוגבלות."

מה שמפחיד את האגודה - וצריך להפחיד כל אדם בישראל - הוא השימוש האפשרי שייעשה בחוק לצורך אפליה אסורה. שועדות הקבלה לא יפלו אנשים בגין מוגבלותם, ערביותם, גבריותם או תכונה אסורה אחרת אלא יסתתרו מאחורי עילות כגון "אי התאמתם" למרקם החברתי של היישוב.

אבל הפתרון לכך, היה ונשאר, בדיוק כמו במקרים של משפחת קעדאן ואחרים - התמודדות פרטנית עם כל מקרה ומקרה שועדת קבלה דחתה אותו ללא סיבה מוצדקת והגיונית.

האומנם האגודה לזכויות האזרח כל-כך מבוהלת מהמאבקים הפרטניים על יישום החוק ביישובים השונים, שהיא מנסה להילחם בכל כוחה, וכל אמצעי יישר בעיניה ?

אין טוב לחברה הישראלית מסדרה של מאבקים משפטיים, על החלטות תמוהות של ועדות קבלה, שיידונו מערכאה לערכאה, ויציפו לדיון בחברה הישראלית את הסוגיות היסודיות הללו, של רצונן של קבוצות של דומים לחיות רק עם עצמם, בתור חברה הטרוגנית, ליברלית, החפצה חיים.

האור חייב להגיע למחשכי היישובים שאינם מוכנים לשכן בתוכם ובקרבם, את הזר, השונה, החריג, האחר. את הגר.

ואת המאבקים האלה אתם מבקשים להשתיק ?

[עדכון: אמצע דצמבר 2010: הארץ מדווח כי יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, נענה לפניות של גופים רבים, ובהם האגודה לזכויות האזרח, ומעכב את קביעת הדיון בהצעת החוק בקריאה שניה ושלישית, מתוך שאיפה להביא לשינוי בתוכן ההצעה.  לא זאת בלבד, אלא שהכתבה מלמדת שיו"ר הכנסת גם מוליך שולל את אחד משני יוזמי ההצעה, ומתרץ לו תירוצים טכניים לעיכוב, למרות שהסיבה האמיתית לדחייה היא ההענות לפניות. מאחר והשבועיים הקרובים הם שבועות של דיונים מתקדמים לאישור התקציב וחוק ההסדרים, ליו"ר הכנסת יהיו סיבות כבדות משקל בסבירותן לכך שההצעה לא עולה לסדר יומה של הכנסת. לאחר מכן, יגיע רגע הסרת הלוט מעל ההסברים, ויו"ר הכנסת יצטרך להתעמת עם המציאות בכל חומרתה. כפי שכתבתי - אין ליו"ר הכנסת סמכות מעבר לזו הטכנית של קביעת סדר היום. התערבות מהותית מצדו בשלב זה היא הפרת המשפט החוקתי של מדינת ישראל. אין לו אלא לקבוע את הצעת החוק לדיון במליאת הכנסת, ולתת לסדר החיים הדמוקרטי לעשות את שלו. כל פעולה אחרת, תהווה צעד נוסף בשיבוש הדמוקרטיה הישראלית.
למרות מודעותי לחוק גודווין, אני ידוע כחובב דוגמאות מגרמניה הנאצית, בשל בהירותן. מעטים מדי זוכרים ומזכירים שחלק גדול מהתשתית שאפשרה לנאצים להשתלט בקלות רבה כל-כך על הרפובליקה הדמוקרטית, היו צעדים שנעשו על ידי קודמיהם - אנשים שחשבו שהם מגוננים על הדמוקרטיה הגרמנית של ויימאר, ובעצם קירבו את סופה בשיבושים שיצרו או שהכניסו לפעולה במשטר הדמוקרטי של ויימאר. צר לי על שיו"ר הכנסת, רובי ריבלין, והאגודה לזכויות אזרח - אנשים שאין לי ספק בכך שרוצים רק את הטוב עבור הדמוקרטיה הישראלית - בוחרים ללכת באותו כיוון, ולא ללמוד מההיסטוריה. ]

[עדכון: על פי דיווח בואלה!, תהליך הפיכת תקנון הכנסת והליכי החקיקה בישראל למיש-מש נמשך ומסתמנת פשרה לפיה ועדות הקבלה יותרו רק בפריפריה הישראלית - בגליל ובנגב. חבל שיוזמי הצעת החוק משתפים פעולה. חבל עוד יותר שהתוצאה הנוצרת, יותר משהיא תוצאה ראויה, היא דוגמא נוספת לדרך בה הפריפריה הישראלית היא בעצם no-man's land. המדרון החלקלק רק הפך חלקלק יותר].

[עדכון: חוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס' 8), התשע"א-2011 (זהירות PDF!) התקבל בכנסת ב-22/3/2011 בנוסח הפשרה. החוק פורסם ברשומות ב-30/3/2011. הוא נכנס לתוקפו 30 יום לאחר מכן. ]

יום שני, 15 בנובמבר 2010

ביהמ"ש לענייני משפחה הוציא צו המורה על עריכת ברית מילה למרות התנגדות האב

ביהמ"ש לענייני משפחה הוציא צו המורה על עריכת ברית מילה למרות התנגדות האב. מסוג פסקי-הדין המביאים את המעניין בהם לאנחת "איזו החמצה!" עם סיום הקריאה. במקום דיון מעמיק בברית המילה, ביתרונות ובחסרונות הרפואיים, ובמחלוקת הערכית-תרבותית הקיימת בנושא, מצאה עצמה כבוד השופטת שפרה גליק פוסקת בעניין, על-כורחה, על סמך היבטים שבסדר-הדין ובדיני הראיות  שהם טכניים בעיקרם. הסיבה העיקרית לכורח הזה - העובדה שההורים כנראה התנגחו בסוגיה כנושא נוסף שאיפשר להם לממש את איבת-הפרידה, ולא מאחר והיה מהותי עבורם. כתוצאה, נאלץ להמתין לפסק-דין אחר בנושא הזה כדי לזכות לדיון משפטי ראוי לשמו בסוגיה המרתקת של הורים החלוקים ביניהם בשאלה האם יש לבצע ברית-מילה בבנם התינוק, ומהי טובת הילד בעניין שכזה.

מובא כאן קישור לפסק הדין באתר scribd.  פסק הדין פורסם באתר ביהמ"ש העליון, תחת מדור פסקי הדין שהופצו על ידי הדוברת. זהו מדור שתוכנו משתנה מעת לעת וכן לא יכלתי להפנות לקישור לפסק-הדין שם. אין אפשרות להביא קישור קבוע לפסק-הדין במערכת נט-המשפט, שכן משום-מה התיק כולו מסומן ככזה שאין לציבור גישה אליו (בעוד שלפסק-הדין עצמו, מרגע שהופץ על ידי הדוברת, היתה צריכה להיות גישה לציבור). לכן הקישור האלטרנטיבי.

יום שבת, 13 בנובמבר 2010

Google's reply to Oracle's Java lawsuit

Google's reply to Oracle's Java lawsuit is a reply worth reading if you have the time...seems like the guys from Google have decided to go for the neck... If this will get to a verdict (and not a settlement), this might mean to Oracle the end of control over Java and the end of license payments for Java technology.
This is just another event, in the maneuvers taking place in the unfolding Java War.
Apache's battle regarding the FoU (Field of Use) restriction of Java7 is another front Oracle has to manage, and one has to wonder whether Larry Ellison hasn't perhaps taken too big a bite here, with this brave attempt of leveraging Java...

[update, 8/5/2012: Although some claim that Oracle has won a first victory in the ongoing trial, I belong to those who believe that this unfolding saga is going Google's way. ]

[update, 27/05/2012: The jury has found No Infringements of Java Patents in Android. This is a significant moment in the patents war. May Oracle's failure be remembered by other corporations. ]  

דרשו מכם פיצוי בגלל הודעה ששלחתם לחברי הקבוצה שלכם בפייסבוק ? אל תתקפלו

למדתי על הנושא הודות לעו"ד יהונתן קלינגר שדיווח בבלוג שלו על הצלחתו בהגנה על מי שהקים קבוצת מחאה כנגד המינהג הקלוקל הזה ונתבע.
המינהג נשוא אותה תביעה - של נסיון לתבוע באמצעות חוק הספאם, גולשים תמימים ששלחו הודעות תמימות בפייסבוק לחברי קבוצות שהקימו, נתפש בעיני ובעיני אחרים כשגיאה משפטית גסה במקרה הטוב, או כנסיון לא-הוגן לנצל את חוסר-הבנתם של אזרחים בחוק הישראלי.  עו"ד אביב אילון ניתח את הסוגיה בצורה מצוינת במדורו "דין ורשת" בynet, ומומלץ לקרוא את הסקירה שלו שם.
העיקרון הוא פשוט - מאחר וקשר בפייסבוק הוא קשר דו-צדדי, הרי שבמסגרת ההסכמה לקשר בפייסבוק, ניתנת הסכמה לקבלת מידע כלשהוא מן הצד השני. ומכאן, כדבריו המצויינים של עו"ד אילון - "כאשר משתמש בפייסבוק בוחר להיות חבר בקבוצה כלשהי, הרי שהוא מסכים ומתיר לקבוצה לשתף עם חבריה מידע פרסומי, קל וחומר כאשר מדובר בקבוצה שנפתחה כחלק מקידומו המסחרי של עניין כלשהו."


על עצם התופעה, באחד מביטוייה המצערים במיוחד, וכן על השלכותיה, אפשר לקרוא כאן, כאן, כאן ו-כאן .

ולכל מי ששוקל לנסות ולהתפרנס בדרך הקלוקלת הזו של נסיון להציג משתמשים תמימים כמפיצי ספאם (ויובהר: אין לנו בעיה עם תביעות של מפיצי ספאם אמיתיים; להיפך), נזכיר -
  • למהפכת-המידע יש נטיה להתנקם באלה המנסים לנצל את פרצותיה בדרך שאיננה תמת-לב;
  • אדם שהרגיז בדרך לא ראויה את אזרחי הרשת, עוד יסבול שנים ארוכות ממוניטין מפוקפקים במנועי החיפוש; 
  • מרגע שנתפשת וכפך בצנצנת הדבש, קרא על אפקט סטרייסנד, ורד מהעץ.
ואידך זיל גמור.

יום רביעי, 10 בנובמבר 2010

המשפט הבטחוני הישראלי והדברים הרעים שהוא עושה להגיון המשפטי הישראלי

עוד דוגמא לדרך בה מקרים קשים מייצרים הלכה משפטית רעה, בדמותו של עוד פסק דין בו ניסתה מדינת ישראל להתחבא מאחורי חוק הנזיקין האזרחיים כדי לא לשאת באחריותה למותם של אם וילדיה במהלך פתיחת ציר בחבל עזה.
נסיבות פסק הדין, בתמצית נבעו מכך שבזמן פתיחת ציר,  בימי מבצע "חומת מגן", באיזור חבל עזה, פרס טנק את שרשרתו, ומפקד הטנק טעה לחשוב שהטנק עלה על מטען. הוא זיהה דמויות חשודות באיזור הטנק ופתח לעברן באש מדוייקת וקטלנית. הקורא את פסק-הדין מוצא את כותבו מתפלפל ומסביר מדוע פתיחת ציר בנסיבות האלה איננה פעולה מלחמתית, בעוד שכל אדם ששכלו ישר יכיר בכך שהנסיבות האלה בוודאי נופלות לקטגוריה של פעולה מלחמתית.

העצוב באמת כאן הוא הבחירה של המדינה לנסות להסתתר מאחורי החסינות הקבועה בחוק הנזקים האזרחיים (אחריות המדינה) , בנסיבות בהן ברור שעל המדינה לקחת אחריות על מעשי חייליה, שמאלצת את השופטים לעשות אונס בהגיונם.
מתו כאן אזרחים חפים מפשע על לא עוול בכפם ועל כך אין כל ויכוח.
היתה כאן טעות של חייל, בשטח, בנסיבות שלאורן ולנעליו לא ירצה או יוכל איש מאיתנו להיכנס.
זו סוג התקלות המבצעיות שככל שנרצה למנוע, כנראה יתרחשו. זו המציאות הנוראית שנוצרת כל עוד חיילים חמושים החרדים לחייהם לאור איומים קונקרטיים ואזרחים חפים מפשע המנסים להתקיים למחייתם יהלכו יחד באותו איזור גאוגרפי.

אבל המדינה מגדילה לעשות, ואחרי שהיא יוצרת במדיניותה הבטחונית, התקציבית והפוליטית מצב בו חייליה נאלצים לפעול ולעתים להגיע לתוצאות טרגיות, מזעזעות וכואבות, היא עוד מנסה לחסוך מכספה וממשיכה לפגוע בעוד אנשים, על ידי עיוות נפשם והגיונם של שופטיה ושל משפטה.

מדוע כל-כך קשה למנהיגנו להוציא החלטת ממשלה, שבנסיבות בהן ברורה אחריות המדינה לפגיעה בחפים מפשע שהיו במקום הלא-נכון, בזמן הלא-נכון, אין להסתתר מאחורי חסינות המדינה מתביעות ?

לבי עם שופטי המחוזי והעליון, שניסו לעשות צדק אל מול מציאות קשה. אולי קשה מנשוא.

ובכל זאת נתנחם בכך שיש שופטים בירושלים המבכרים את מוסרם על הגיונם. גם במציאות הזו.

[לצערי לא מצאתי נוסח חופשי מעודכן של חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) במרחבי האינטרנט]

לפעמים, במשטרת ישראל פותחים תיקים רק לצורך הסטטיסטיקה

מתברר שלא רק שיש שוטרים במשטרת ישראל שהם כל-כך שלומיאלים שאינם יודעים להפליל חפים מפשע גם כשהם מאוד מתרכזים 
(וכולנו -

  • שמחים עבור החפים מפשע שיצאו,
  • חרדים מהמחשבות על אלה שלא,
  • ומצטערים עבור עצמנו, על שיש בין אלה המופקדים על בטחוננו גם כאלה אנשים)

אלא שגם כאשר מנסים שוטרים וקצינים לעבוד על המערכת הממוחשבת של המשטרה, כדי להצטיין, הם ממשיכים בשלומיאליות המדהימה שלהם. הארץ דיווח על תכתובת בתוך המשטרה ממנה עולה ברורות שמאז שילובה של מערכת למעקב סטטיסטי אחרי התנהלות תחנות ומחוזות המשטרה, יש תופעות ברורות של פתיחת תיקים לצורך ניפוח הסטטיסטיקה על הפעילות.
הדוגמא הניצחת: חלק לא קטן של התיקים שנפתחו בגין החזקת סכין, נסגרו בשל חוסר ראיות. והרי אי אפשר שתיק שעצם פתיחתו מבוססת על הראיה העיקרית - הסכין, ייסגר מהסיבה הזו.... 


זה לא שכותב דברים אלה נהנה לרדת על המשטרה. רחוק מזה. כמה ממכריי החביבים ביותר הם שוטרים. אבל כאשר אתה יודע שיש גם שוטרים כאלה,  אתה מבין שלא רק הסחבת בבתי המשפט אלא גם התפקוד של המשטרה, דוחפים אנשים לחפש פתרונות למצוקותיהם בקרב בוררי העולם התחתון. גם כך נדמה שהמשטרה והמערכת המשפטית מקדישות יותר מדי זמן למרדף אחרי השחיתות בצמרת, ונשמט מזכרונן שגם האזרח הקטן רוצה שישקדו על בטחונו האישי.
אז לגלות - שוב ושוב - שבמשטרה משרתים גם אנשים שלא רק שמצפונם אינו מקשה עליהם לנהוג באופנים בלתי-ראויים, אלא שהם אינם מצויידים בחריפות-השכל הנדרשת כדי להשלים בהצלחה את הפעילויות המפוקפקות האלה, זה פשוט מדכא.

ובואו לא נשכח עוד פן עצוב של הכתבה  - תיקים שנפתחים לא תמיד נסגרים. וכדי שתיק יהיה אמין, הוא צריך להיפתח על שמו של חשוד. איזשהו אזרח. גם כאשר תיק נסגר ב"חוסר אשמה" או ב"אין עניין לציבור", הוא מותיר כתם פלילי על האזרח שעל שמו נפתח תיק משטרה, כתם שימנע ממנו מלהוציא תעודת יושר.
בזמן שאנשי-משטרה מסויימים עוסקים במה שעבורם הם משחקים בסטטיסטיקה שנועדו לשפר את מעמדם או להביא לקידומם, אזרחים נפגעים, הן  בפרנסתם והן בשמם הטוב.
אזרחים חפים מפשע, שכל רעתם היא שהיו במקום הלא נכון, בזמן הלא-נכון.
מדינת ישראל. 2010.

[עדכון, אפריל 2011: YNET מדווח על סמך ראיונות עם שוטרים שפתיחת התיקים לצורך הסטטיסטיקה נמשכת ונמשכת

יום שלישי, 9 בנובמבר 2010

בארה"ב, לעובדים יש זכות להתאגד גם בעזרת פייסבוק

דיווח מעניין (במקור בניו-יורק טיימס) מלמד שהNational Labor Relations Board, הסוכנות האמריקאית הפדרלית האחראית על איגודי עובדים ופרקטיקות העסקה לא הוגנות, פתחה בהליך שנועד להשיב לעבודה עובדת שפוטרה מאחר ומתחה ביקורת על הממונה עליה בפייסבוק. הסוכנות גורסת שהזכות המוקנה בחוק האמריקאי לעובדים לתקשר זה עם זה לגבי תנאי העבודה (במקרה זה, לגבי הממונה עליהם) חלה גם בפינת הקפה וגם באינטרנט. העניין יידון בבית המשפט בארה"ב, אך נראה שהתנאים להגנת החוק על תקשורת בנושאים האלה בפייסבוק, בארה"ב, הם שהעניין יידון בפייסבוק בין אנשים שרובם ככולם עובדים באותו מקום עבודה נידון, שהדיון יעסוק בנושאים הקשורים לעבודה (ולא, למשל, בענייניו הפרטיים של הממונה מחוץ לשעות העבודה), ושהדיון לא יפגין חוסר נאמנות למעביד (דיון משמיץ שאיננו מבוסס על עובדות).

בהתחשב בכך שהזכות להתאגד היא זכות יסוד מוכרת במשפט הישראלי, נראה לעניות דעתי שגישתה של הסוכנות ישימה ונכונה גם כאן. בתי-המשפט בישראל התקשו בשנים האחרונות להתמודד עם הסוגיות הסבוכות שמהפכת המידע הביאה איתם אל ספם, וראינו לא אחת פסקי-דין שפגעו להשקפתי פגיעה לא מידתית ולא ראויה בזכויות העובדים, עם השלכות-רוחב מסוכנות. נקווה שבעניין הזה הדברים ייראו אחרת, ושבהקשר הזה, דווקא מארה"ב תצא תורה.





יום חמישי, 4 בנובמבר 2010

השאלה היא: למה להתייעץ עם עורך-דין ולא להסתמך על עצה מהרשת או בשיחה ?

לא-אחת אני נשאל שאלות משפטיות באקראי, בשיחה חברית, במפגש עם השכנה וכדומה. בהיותי אדם נחמד אני נותן תשובה על סמך ידיעותי בנושא השאלה, ומייד לאחר מכן מסביר שהתשובה שאני נותן איננה מספיקה כדי להסתמך עליה. ייעוץ משפטי, בדיוק כמו ייעוץ רפואי או ייעוץ פיננסי או ייעוץ הנדסי (ושלל ייעוצים אחרים), הוא משהו שצריך לתפור לנסיבות המדוייקות של העניין. הייעוץ צריך להינתן לאחר עיון מפורט במסמכים ובעובדות הרלוונטיים, תשאול מעמיק ומפורט של הלקוח והאחרים המעורבים, ובדיקה עדכנית של המצב המשפטי על שלל הקשריו כשהיועץ מרוכז בעניין הנדון. בוודאי לא משהו שקל לעשות על רגל אחת, כשאתה עולה במדרגות עם השקיות מהסופר, או במפגש רעים...

ובכל זאת, שוב ושוב אני נתקל במצב הזה, כשלא אחת השואל הוא בעצמו מישהו שאמור לדעת יותר טוב. אם זה עורך-דין עמית, רופא, מהנדס או אדם אחר שבעצמו - לו היה נשאל על רגל אחת באיזושהיא סוגיה - היה מתלונן לאחר מכן על קלות-דעתן של הבריות.

ואם הצלחתי לשכנע, ולו במעט, בסכנתו של הייעוץ המשפטי על רגל אחת, נתקדם אל הסיכון שבהסתמכות על "משהו שמצאתי באינטרנט". מעבר לאי-ההתאמה בעניין שנדון "שם באינטרנט" לנסיבות הייחודיות לבעיה שלך השואל/ת, יש סיכון עצום בנוגע למידת העדכון שבתשובה - יכול להיות שהתשובה כבר לא נכונה, כי ניתן פסק-דין אחר, כי היה עדכון חקיקה, כי השתנתה הוראת-מינהל או הנחיות פנימיות של המשרד העוסק בדבר, ואולי השתנתה הפרקטיקה הנוהגת.

בקיצור - אם משהו חשוב לכם , אל תסתמכו על המידע שאתם מוצאים באינטרנט או מקבלים בשיחה קצרה. היכנסו למשרד של עורכ/ת דין או הרימו טלפון בבקשת ייעוץ והיו נכונים להשקיע את הממון הנדרש, כדי שתפעלו על סמך ייעוץ משפטי איכותי. התייחסו למידע שאתם מוצאים באינטרנט - לרבות בבלוג הזה - כאל נקודה למחשבה, נקודת פתיחה למחשבות שלכם בנושא. בוודאי לא כייעוץ משפטי לפיו אתם יכולים לפעול שם בחוץ. את החליפה המשפטית שתגן עליכם כראוי מהעולם האמיתי הקר והעויין  אפשר להשיג רק בהתאמה אישית, ממש כמו אצל חייט.

במשפטים, בניגוד לענף הביגוד, החייטים הם עדיין האפשרות הפרקטית היחידה למי שזקוק לשירות.

ונסיים בבדיחה קצרה שמקורה אינו ידוע לי, אך המסתובבת לה באינטרנט בשלל נוסחים, ומאירה פן נוסף של העניין נשוא פוסט זה:
רופא ועו"ד נפגשים במסיבה. הרופא מתלונן לעו"ד על כך שכל מכריו הנפגשים בו ברחוב או באירועים חברתיים מתייעצים איתו לגבי כל בעיותיהם, מראים לו את איבריהם השונים ושואלים על שומותיהם. "גם גוזלים ממני את הפנאי שלי, גם מסכנים אותי בתביעות רשלנות רפואית, ובנוסף לכל אני גם מפסיד פרנסה!"
העו"ד מחייך ומסביר "פעם גם אני סבלתי מזה, אבל היום יש לי פתרון מצויין לעניין."
הרופא נרגש, שואל מהו הפתרון.
"פשוט מאוד," מסביר העו"ד, "בכל פעם שמישהו שואל אותי שאלה שכזו, אני מקפיד לשלוח לו חיוב על ייעוץ משפטי בסך 500 ש"ח. מהר מאוד הפסיקו להתייעץ איתי כך, וקיבלתי בחזרה את חיי".
יומיים לאחר-מכן הופתע הרופא לקבל בדואר חשבון על סך 500 ש"ח מהעו"ד, בכותרת "ייעוץ משפטי בענין הטרדות".