יום חמישי, 12 במרץ 2020

קורונה בפרטאצ'יה : פוסט 2

עצוב. פשוט עצוב לקרוא את דיווחי משרד הבריאות על התפשטות הקורונה מישראל. כפי שכתבתי בפוסט קודם "מעצם הבחירה במודל הנאו-ליברלי כנראה שהפסדנו בנסיון למנוע מוירוס הקורונה מלהפוך למגיפה". או במילים אחרות, משום מה, האלתור הפרטאצ'י והרגולציה המסתפקת בהוראות ולא מקדישה משאבים לא הצליחו לעצור את התפשטות הקורונה בישראל.

זו כמובן לא רק בעיה ישראלית. ארגון הבריאות העולמי הצהיר (סופסוף) על כך שוירוס ה-COVID-19 הוא פנדמיה. מגפה עולמית.

כל הקורא את הצהרת הWHO על כך שהcovid-19 הוא פנדמיה מתקשה שלא להצטמרר מהמשפט האחרון:
"And we have never before seen a pandemic that can be controlled, at the same time."

הדברים מתחברים להערכתה הפסימית של אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה כי "כי 70 אחוזים מתושבי גרמניה עלולים לחלות בקורונה". אם בגרמניה, שם יודעים לפעול בצורה מדוייקת ולציית להוראות, חוזים כזה שיעור הדבקה, מה מחכה לנו? אנחנו צריכים לדבוק במטרה המשותפת לנו ולגרמנים ולכל בני-האדם על הגלובוס, כדברי מרקל: "מאחר ואין עדיין תרופה שיכולה לרפא את הקורונה, ההתמקדות תהיה בניסיון לעצור את התפשטות הנגיף. זה ייעשה בעיקר כדי להרוויח זמן".

אז האם נצליח להרוויח זמן גם כאן בארץ הקודש?
כרגע, קשה להיות אופטימי. למה ? כי חכמי פרטאצ'יה מגדילים לעשות. מצד אחד הם קובעים נחרצות - יש להגביל התכנסויות עד ל-100 איש. מצד שני בתי-ספר, התחבורה הציבורית ומקומות העבודה ימשיכו כרגיל. גם המרכזים המסחריים. ומי ידאג שלא תהיה שם צפיפות? זו לא בעיה של חכמי חלם, סליחה, של משרד הבריאות. החנויות ,הקניונים ומרכזי-הקניות -  הם עצמם שיווסתו את עומס המבקרים.
מי יווסת בתחבורה הציבורית? במקומות העבודה הגדולים? בבתי-הספר? לחכמי משרד הבריאות פתרונים.
ואני תמה - אם הגענו למצב שיש להגביל התכנסויות עד 100, לא היה עדיף לעשות את זה "כמו שצריך" ?
אבל בפרטאצ'יה מעדיפים לאלתר ולחפף כי כנראה הוירוס יודע להבדיל איפה מותר לו להתפשט ואיפה אסור לו.

אולי ננסה להתנחם בכך שהמדינה תקצה 10 מיליארד ש"ח להתמודד עם משבר הקורונה ?
איך נתנחם? הרי אפשר היה לצפות שחלק הארי יוקדש למערכת הבריאות שלנו. מערכת בריאות שכידוע גם בלי קורונה, בתקופה הזו של השנה תמיד סובלת מעומסי-יתר מטורפים בשל תחלואי-החורף ובשל הרעבתה הנמשכת על ידי הממשלה.
אפשר היה לצפות - אבל ראו איזו הפתעה!
"8 מיליארד שקל מיועדים להלוואות לעסקים, מיליארד שקל למערכת הבריאות ועוד מיליארד למניעת התפשטות הנגיף;"
כלומר, לשתי המערכות העיקריות נקצה רק 20% מהתקציב למערכה כנגד הקורונה -
  • 10% לקרב המניעה הכל-כך חשוב, 
  • ועוד 10% לקרב על חיי החולים הקשים. 
ולאן יילך כל השאר ? 80% מהמאמץ הפיננסי הראשון של הממשלה יוקדש להלוואות לעסקים.
ההגיון הפרטאצ'י מכה שוב.
אל תבינו אותי לא נכון - בוודאי שיש צורך להתמודד עם ההשלכות הכלכליות חסרות-התקדים של הקורונה.
אפשר בהלוואות. אפשר במענקים. אפשר אפילו, רחמנא ליצלן, ברכישה יזומה של שירותים ומוצרים על ידי הממשלה.
האומנם ? העסקה יזומה כמו פעם? כי כשהשוק קורס על רקע תופעה לא-כלכלית מישהו צריך להתערב.
אבל ההגיון הזה לא מקובל על נאו-ליברלים. אצל נאו-ליברלים תפקיד הממשלה הוא לתת הלוואות, לתת הוראות, ולחכות שהדברים יסתדרו איכשהוא.

אבל סדרי-עדיפויות צריכים להיות.
במצב של פנדמיה - מה קודם ? כלכלה או בריאות?
בפרטאצ'יה, כידוע, יודעים מה באמת חשוב, ומה לא כל-כך.

עוד לא התנחמנו בזה, והנה בא YNET מדווח על החולה השני בארץ שנדבק אף שלא שהה בחו"ל, ושבעצם, אין לנו מושג איך הוא נדבק. נתייחס לשתי נקודות מהכתבה. הן מתחרות זו בזו - מי משתיהן מייצגת את פרטאצ'יה בצורה נאמנה יותר:

  1. 'גורם בבית החולים איכילוב התייחס לכך שהחולה הוא עובד רשות התעופה ואמר: "אני לא מבין איך עובדים שנמצאים במגע עם אנשים ששבים מחו"ל לא נכללים בקריטריונים של מי שצריך לעבור בדיקות קורונה". ' 
  2. על פי הכתבה, הרופאים  שהיו במגע עם החולה המשיכו במשמרת וטיפלו בחולים אחרים, למרות שאולי סייעו בהפצת המחלה. מדוע? "כוח האדם מאוד מצומצם, וזה גרם לנו להפעיל שיקול דעת בעצמנו אם לעזוב באמצע משמרת ולהיכנס לבידוד בית או לטפל באנשים".

שתי נקודות שהן בעצם אחת. שנים רבות שוקדות ממשלות ישראל על זריעת רוח במערכת הבריאות הישראלית.
ועכשיו?
עכשיו אנחנו נקצור את הסופה.

ובכל זאת, יש אולי משהו פחות פסימי ?  כן! משרד הבריאות סוף סוף הרחיב את הבדיקות לגילוי נגיף הקורונה: "גם לחולים אשר לא חזרו מחו"ל." מבטיחים לנו ש-"מספר המעבדות המבצעות את הבדיקות יגדל כבר בתוך שבוע מארבע לתשע והיקף הבדיקות היומיות יעלה מכ-600 כיום ל-2400." וגם מבחינת הוראות הבידוד, סופסוף מבינים שהסוס ברח מהאורווה ומנחים: "מי שסובל מחום או/ושיעול מחויב מיידית להיכנס לבידוד". כן עכשיו כבר לא מניחים יותר שרק מי שהיה ליד חולה או נשא שחזר מחו"ל הוא בסכנה. כן-כן ! עכשיו אפילו חכמי פרטאצ'יה מבינים שהוירוס חופשי שם בחוץ. ושיש סבירות שכל מי שמשתעל או סובל מחום הוא חולה בקורונה.... אז לא משנה אם הייתם ליד מישהו חשוד כנשא/חולה או לא. משתעלים? יש חום ? תתבודדו בבקשה. זה באמת חשוב. רק חבל שהמדינה לא עוזרת למי שלוקח על עצמו להיות בבידוד למען החברה כולה, כך שהבידוד יהיה אפשרי בהיבטים הכלכלי והאנושי ויעיל בהיבט הבריאותי.

למרבה הצער אי-אפשר להיוותר פחות פסימיים נוכח דבריו חוזי-הבאות של פרופ' איתמר גרוטו, המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, בסשן שאלות ותשובות לקוראי הארץ. בתשובה לשאלה שכנראה עליה בונים בכל חצי הכדור הצפוני: "האם ההתחממות במזג האוויר תעזור להפחתת ההידבקות בווירוס?" השיב גרוטו:
"הנגיף ככל הנראה רגיש לחום, לכן ההתחממות הצפויה ככל הנראה תאט את התפשטותו. עם זאת, רוב ההערכות הן שהוא ישוב בעוצמה גדולה יותר לקראת החורף הבא".

דברים מאלפים. קשה שלא לתמוה מה בעצם התוכנית של הממשלה נוכח התחזית הזו.
תוכנית? שכחתם.
אנחנו חיים בפרטאצ'יה.

יום שישי, 6 במרץ 2020

יוזמת חקיקה שתמנע הרכבת ממשלה בידי מועמד הנאשם בפלילים

השיח הפוליטי סביב  יוזמת חקיקה שתמנע הרכבת ממשלה בידי מועמד הנאשם בפלילים הולך ומתקדם.
רשימת כחול לבן הודיעה שתקדם חקיקה כזו
רשימת העבודה גשר מרץ תתמוך בחקיקה כזו
רשימת ישראל ביתנו תתמוך בחקיקה כזו.
הרשימה הערבית המשותפת תתמוך בחקיקה כזו.

אבל למרות שכל-כך הרבה רשימות תומכות בחקיקה כזו - היא מוטעית מיסודה.
משתי סיבות -

זו חקיקה מסוכנת לדמוקרטיה 
בואו נניח לרגע שבאמת יש צורך בחקיקה כזו (ואין בה צורך). מקדמי החקיקה הזו מאמינים כי המצב המשפטי הנוכחי מאפשר לנאשם בפלילים להרכיב ממשלה חדשה (שוב, למקרה שזה לא ברור: הוא לא יכול. אראה זאת בהמשך).
כלומר, להשקפת התומכים בחקיקה, לבנימין נתניהו יש זכות כיום להימנות על חברי הכנסת לגביהם ישקול הנשיא, על פי סמכותו לפי סעיף 7(א) לחוק יסוד:הממשלה:
"משיש לכונן ממשלה חדשה יטיל נשיא המדינה, לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת, את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך; הנשיא יטיל את התפקיד כאמור בתוך שבעה ימים מיום פרסום תוצאות הבחירות או מיום היווצרות העילה לכינון ממשלה חדשה, ובמקרה של פטירת ראש הממשלה - בתוך 14 ימים מיום הפטירה."
וכדי להיפטר ממנו כמתחרה פוליטי על האפשרות לקבל את התפקיד מהנשיא, הם מתכוונים לשנות את החוק. ההנמקה היא אולי ערכית, אבל בפועל מדובר בחקיקה המוציאה שחקן פוליטי משדה המשחק. והיא עושה זאת רק אחרי שהסתיים השלב הראשון של התחרות והתברר שהיריב הפוליטי הוא רב עוצמה מספיק כדי שיהיה לו סיכוי לקבל את התפקיד מהנשיא.
כתקדים זהו מהלך מסוכן מאין כמוהו למשטר הדמוקרטי. היום יחסמו כך את נתניהו על רקע הסטטוס הפלילי שלו. נימוק ראוי לפעולה לא ראויה. מחר יחסמו איש ציבור אחר ובהעדר נימוק טוב יותר, יעשו זאת על רקע הקרחת שלו. ככה לא מתנהלת דמוקרטיה. כללי המשחק צריכים להיות שווים מלכתחילה. שינוי הכללים באופן הזה הוא מתכון לריסוק הדמוקרטיה ומחיקתם של יריבים על ידי רוב אקראי.

למותר לציין שזו כנראה גם לא חקיקה מעשית במיוחד. ראשית, בהתבונן על מבחן בג"ץ: בהתחשב בכך שמדובר בפגיעה קשה בזכות חוקתית המוגדרת בחוק יסוד ובפגיעה קשה בלב המנגנון הדמוקרטי, קשה להאמין שבג"ץ יקבל שינוי כזה של כללים. קל לראות, אגב, שבג"ץ לא יצטרך לקבוע שהחוק כולו איננו חוקתי. די בקביעה שסעיף התחולה של החוק הזה איננו חוקתי. שיכתוב התחולה כך שהחוק יחול החל מהכנסת ה-24 תאפשר לחוק לעמוד, ולנתניהו להמשיך ולהיות אחד מהמועמדים לקבלת התפקיד להרכיב ממשלה.

זו חקיקה שאין בה צורך
אבל כאמור, לא זו בלבד שחקיקה כזו תהיה תקדים נורא, היא גם לא נדרשת. רק פרשנות לא-סבירה של משפט ישראל כיום יכולה להביא לתוצאה שנאשם יכול להרכיב ממשלה חדשה. מדוע ?

בחוק יסוד: הממשלה יש שני הסדרים העוסקים בבמצב בו מתנהל הליך פלילי כנגד חבר הממשלה. אחד לגבי ראש-ממשלה. אחד לגבי שר או סגן שר:

"חקירת ראש הממשלה בתקופת כהונתו ואחריה, הגשת כתב אישום והרשעה
17. (א) לא תיפתח חקירה פלילית נגד ראש הממשלה אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה.
(ב) לא תיפתח חקירה פלילית נגד מי שכיהן כראש הממשלה, בשל חשד לביצוע עבירה שנעברה בעת כהונתו או בשנה לאחר שחדל לכהן, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה.
(ג) כתב אישום נגד ראש הממשלה יוגש בידי היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט המחוזי בירושלים, שישב בהרכב של שלושה שופטים; הוראות בענין כתב אישום שהוגש בטרם החל ראש הממשלה לכהן בתפקידו ייקבעו בחוק.
(ד) בית המשפט שהרשיע את ראש הממשלה בעבירה, יקבע בפסק דינו אם יש באותה עבירה משום קלון. 
הפסקת כהונה של ראש הממשלה מחמת עבירה
18. (א) הכנסת רשאית, בהחלטה ברוב חבריה, להעביר מכהונתו את ראש הממשלה שהורשע בעבירה ובית המשפט קבע בפסק דינו שיש עמה משום קלון; החליטה הכנסת כאמור, יראו את הממשלה כאילו התפטרה עם קבלת ההחלטה.
(ב) בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין כאמור בסעיף קטן (א), תחליט ועדת הכנסת של הכנסת בדבר המלצתה לענין העברת ראש הממשלה מכהונתו ותביא את המלצתה בפני מליאת הכנסת; לא הביאה ועדת הכנסת את המלצתה בתוך המועד האמור, יעלה יושב ראש הכנסת את הענין לדיון במליאת הכנסת.
(ג) ועדת הכנסת והכנסת לא יחליטו בדבר העברת ראש הממשלה מכהונתו אלא לאחר שניתנה לו הזדמנות לטעון את טענותיו לפניהן.
(ד) לא הועבר ראש הממשלה מכהונתו לפי סעיף זה ופסק הדין כאמור בסעיף קטן (א) נעשה סופי, תיפסק כהונתו של ראש הממשלה ויראו את הממשלה כאילו התפטרה ביום שבו פסק הדין נעשה סופי.
(ה) הוראות סעיפים 42א ו-42ב לחוק-יסוד: הכנסת, לא יחולו על ראש הממשלה."
"הפסקת כהונת שר מחמת עבירה
23. (א) כתב אישום נגד שר, למעט בעבירות שייקבעו בחוק, יוגש ויתברר בבית משפט מחוזי; הוראות בענין כתב אישום שהוגש בטרם החל השר לכהן בתפקידו ייקבעו בחוק.
(ב) בית המשפט שהרשיע שר בעבירה, יקבע בפסק דינו אם יש באותה עבירה משום קלון; קבע בית המשפט כאמור, תיפסק כהונתו של השר ביום מתן פסק הדין.
(ג) סעיף זה לא יחול על ראש הממשלה."
עיון בשני-ההסדרים מלמד על דמיון אך על הבדל ברור - לגבי ראש-הממשלה יש הבחנה בין שלב הדיון בביהמ"ש לבין שלב הפסקת הכהונה. הסיבה ברורה - בגלל שבהסדר שקובע חוק היסוד, הפסקת כהונת ראש-הממשלה כמוה כהתפטרות הממשלה כולה.

והנה, יודעים כולנו שלמרות שזו לשון החוק, התפטר ראש-הממשלה נתניהו מכל התפקידים שמילא כשר, למרות שכלאורה חוק היסוד קובע אחרת. מדוע ?
הוא עשה זאת בגלל הלכת פנחסי (בג"ץ 4287/93 חנוך ואח' נ' רבין, פנחסי ואח' (זהירות: PDF)), אותה הלכה בה קבע ביהמ"ש כלל חדש לגבי העברת חברי-ממשלה מתפקידם אם הוגש נגדם כתב-אישום. ביהמ"ש בחן את חוק יסוד: הממשלה של אותו הזמן, לא מצא בו התייחסות למצב הזה, וקבע שבמסגרת סמכות ההעברה מתפקיד של ראש-הממשלה, בנסיבות כאלה אין לו שיקול דעת: הוא חייב להעביר את השר מתפקידו.

לכאורה, אחרי חקיקה חוק יסוד: הממשלה הנוכחי ב-2001 נקבע הסדר אחר. ובכל זאת, הדברים היו נכונים אז - והם נכונים גם היום. בג"ץ עצמו חזר על הלכת פנחסי וקבע את תוקפה בבג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה (זהירות: PDF) וכן בבג"ץ 1400/06 התנועה למען איכות השלטון נ' ממלא מקום ראש הממשלה, היועמ"ש וצחי הנגבי.

אם כן, יש לנו מצב שבו חוק היסוד קובע הסדרים דומים לגבי שר וראש-ממשלה שהוגש כנגדם כתב-אישום. לגבי שרים אנחנו יודעים שההסדר בפועל שונה לגמרי.

כשאנחנו בוחנים את הטלת התפקיד להקים ממשלה, כלומר את בחירתו של הנשיא בראשון השרים, ברור שלא יהיה זה הגיוני להטיל תפקיד חשוב כזה על מישהו שיצטרך לעמוד במבחנים נורמטיביים מחמירים פחות מאשר אלה שאותם ימנה לתפקידי שרים וסגני-שרים. ההגיון כאן הוא פשוט לגמרי. לא יתכן העדר-עקביות גדול מזה הגורס ששרים חייבים במידות טוהר גבוהות מאלה של הממונה עליהם. בשיטה משפטית שיש בה כלל נורמטיבי כמו הלכת פנחסי הכרחי שגם מי שיוטל עליו תפקיד הקמת הממשלה יצטרך לעמוד באותם תנאים.

ולכן אין צורך בחקיקה כזו. כבר היום הנשיא מוגבל בסמכותו להטיל התפקיד להרכיב ממשלה על מי שאיננו בסטטוס של נאשם בפלילים. כתבתי את הדברים האלה מייד אחרי הבחירות בפוסט "תמיהה ושתי הערות בעקבות מדגמי הבחירות".

עם זאת, בשולי הדברים, יש להודות שאני מחזיק בעמדה קיצונית יותר מזו שאוחז בה ביהמ"ש העליון. אני סברתי שגם ראש ממשלה מכהן אינו יכול להיוותר בתפקידו מרגע שהוגש נגדו כתב-אישום. פירטתי נימוקיי לכך עוד בשלהי 2018, בפוסט "השאלה היא: האם על ראש ממשלה שהוגש כנגדו כתב-אישום להתפטר ?" וחידדתי והדגשתי את הדברים בפוסט "למה צריך להחליט דווקא עכשיו?" בו הבעתי דעה חד-משמעית כי המצב שבו מכהן ראש-ממשלה נאשם איננו ראוי בשל הפגיעה בטוהר מערכת הממשל הישראלית. ועדיין, למרות שבהשוואה לכל שופטינו אני כנראה קיצוני במבט על האיזון בין טוהר השירות הציבורי לבין יציבות המערכת השלטונית, אין ספק בלבי שאין שום אפשרות רציונלית להביט על שיטת המשפט הישראלי ולאפשר לה לקיים סטנדרט כפול ביחס לשרים ולראש-הממשלה. קביעה משפטית שתאפשר לנאשם בפלילים להרכיב ממשלה תקעקע את טוהר השירות הציבורי בישראל ותפגע באמון הציבורי במערכת השלטונית. כי בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר ?

יום חמישי, 5 במרץ 2020

לא כלולים ?

הופתעתי מאוד לקרוא הבוקר את הצהרתו הבאה של ראש ממשלת-המעבר, יו"ר הליכוד, ח"כ בנימין נתניהו:
"הכרעת העם ברורה. המחנה הציוני-ימני כולל 58 מנדטים, והמחנה הציוני-שמאלי, יחד עם ליברמן כולל 47 מנדטים. הרשימה המשותפת שמכפישה את חיילי צה"ל ומתנגדת למדינה לא כלולים".

מצד אחד, בהיבט הפוליטי, יש כאן שתי תגליות נעימות לכל מי שמגדיר עצמו כציוני (כמו כותב דברים אלה).  הראשונה -המרת רשימת יהדות התורה לציונות. אלה חדשות טובות מאוד לעם היושב בציון. חשוב מזה, התגלית השניה - ח"כ נתניהו נוקט לשון מאחדת המסווגת את כל רשימות השמאל הישראלי-יהודי כציוניות.  זה לא דבר של מה בכך.

מצד שני, עצוב לשמוע איש ציבור המרשה לעצמו לסמן כ"לא-כלולים" קבוצה שלמה, מורכבת, הטרוגנית, שיש בקרבה גם חיילים המשרתים בצה"ל, ושרובה המכריע הם אזרחים ואזרחיות נאמנים במדינת-ישראל החיים כאן כתף אל כתף עם האזרחים היהודים, ושאיש איננו מרהיב לנסות ולא לכלול אותם בכל הקשור לתרומתם לבתי-החולים, בתי המרקחת, בתי-האבות, המסחר, המסעדות, התיירות, התעשיה והבניין. אזרחים האמורים להינות מאותה הבטחה נושנה של מגילת העצמאות: "מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין."

הדברים קשים הרבה יותר אם ניזכר בכך שאותו נתניהו עצמו הצהיר קבל עם ועדה בשנת 2012 כי לא ידע עד כמה הסבל במיגזר נורא ובשנת 2015 התנצל אותו נתניהו על אימרת 'הערבים נוהרים' במילים "אני יודע שהדברים שאמרתי לפני ימים אחדים פגעו בחלק מאזרחי ישראל, פגעו בערביי ישראל. לא היתה לי שום כוונה שכך יהיה. אני מצטער על כך".

בנימין נתניהו יודע שאזרחי ישראל ממוצא ערבי הם אזרחים לכל דבר ועניין. יש להם זכות הצבעה. הם בחרו נציגים. והנציגים האלה ראויים לשוויון מלא בפעולתם בכנסת. כולל בדיונים על הקמת הממשלה. גם אם ההכרעה בבחירות הנכונות לא נעימה לנתניהו, המנדטים שקיבלה הרשימה הערבית המשותפת צריכים להיכלל בכל מבט ומחשבה וסיכום של התוצאות.

חמור מכך, במבט המשפטי, נראה כי האמירות החוזרות האלה של בנימין נתניהו הולכות ומתקרבות אל הסף שמעבר לו יהיה ברור וחד-משמעי כי מדובר בעבירה על החוק.

למה כוונתי ?

לדעתי נתניהו עובר עבירה ברורה על סעיף 159 לחוק העונשין. סעיף זה אוסר על "פרסום ידיעות כוזבות הגורמות פחד ובהלה" וזו לשונו -

"159. (א) המפרסם או משעתק אמרה, שמועה או ידיעה העלולות לעורר פחד ובהלה בציבור או להפריע את שלומו, והוא יודע, או יש לו יסוד להניח, שהן כוזבות, דינו - מאסר שלוש שנים.
(ב) באישום לפי סעיף קטן (א) תהא לנאשם הגנה טובה בטענה שלא ידע, או שלא היה לו יסוד להניח, שהאמרה, השמועה או הידיעה הן כוזבות, ובלבד שהוכיח שנקט אמצעים סבירים כדי לאמת את דיוקן לפני פרסומן."

האמירה הזו של נתניהו על כך שהמנדטים של הרשימה המשותפת אינם צריכים להיכלל בבחינת ההכרעה בבחירות היא בוודאי יכולה להפריע לשלומו של ציבור רחב ויש לנתניהו ידיעה שאין היא נכונות. לא רק מתוך הכרת המציאות שבה נשיא המדינה עתיד להיוועץ גם בחברי הרשימה המשותפת לקראת ההכרעה על כתפי מי להטיל את תפקיד הרכבת הממשלה הבאה. דבריו של נתניהו מהשנים 2012 ו-2015 מלמדים זאת !

חשוב להבין שכאשר נתניהו מרשה לעצמו לעבור את העבירה הזו, כשהתנהלותו נועדת להשפיע על התהליכים של הקמת הממשלה בעקבות הבחירות, הוא גם עובר על סעיף 197 לחוק העונשין האוסר על הפרעה לבחירות.
"197. המנסה למנוע, לחבל או להפריע בחירות ציבוריות - בכוח, באלימות, באיומים או בכל מעשה שהוא עבירה לפי חוק זה, דינו - מאסר שלוש שנים."
וגרוע מכל אלה,  בהצהרה הזו, נתניהו גם עושה יותר מזה. מאחר והוא מבקש להפחית מזכותם של אזרחי מדינת ישראל שבחרו להצביע לרשימה המשותפת להשתתף בתהליך הפוליטי. והוא אינו מוצא לנכון להבחין בין הסיעות המרכיבות את הרשימה המשותפת, קשה שלא לחוש בניחוח הגזעני העולה מדבריו, ולחשוד שיש מקום לראות את העבירות שלעיל ככאלו אשר בוצעו ממניע של עוינות כלפי ציבורי אזרחי ישראל הערבים. סעיף 144ו לחוק העונשין קובע כי מניע כזה הוא נסיבה מחמירה:
144ו. (א) העובר עבירה מתוך מניע של גזענות כהגדרתה בסימן א'1 או של עוינות כלפי ציבור מחמת דת, קבוצה דתית, מוצא עדתי, נטיה מינית או היותם עובדים זרים, דינו – כפל העונש הקבוע לאותה עבירה או מאסר עשר שנים, הכל לפי העונש הקל יותר.
(ב) בסעיף זה, "עבירה" – עבירה נגד הגוף, החירות או הרכוש, עבירה של איומים או סחיטה; עבירות של בריונות ותקלות לציבור ושל מטרדים הכלולים בסימנים ט' וי"א בפרק זה, ועבירה בשירות הציבור וכלפיו הכלולה בפרט ט' סימן ד', הכל למעט עבירה שהעונש שנקבע לה הוא מאסר עשר שנים ומעלה.
לפני סיום, יש להעיר שמערכת אכיפת החוק בישראל נמנעת מלהעמיד לדין אנשי ציבור ופוליטיקאים בעבירות האלה, בשם חופש הדיבור. סביר להניח שהאיזון הזה נכון ועדיף על פני מציאות שבה אנשי-ציבור יחששו להתבטא מחשש לתביעה. אבל לעתים קשה שלא להרגיש שהתדרדרות השיח הציבורי בישראל הגיעה אל השפל המחייב התערבות כזו. אחרי הכל, האם אפשר לדמיין התבטאות קיצונית יותר מזו המבקשת לקבוע שחלק מאזרחי ישראל אינם נחשבים ואינם זכאים להשתתף בתהליך הפוליטי?



המאבק בוירוס הקורונה בפרטאצי'ה (או - כשניאו-ליברליזם וקורונה נפגשים)

כשרואים את הדרך  בה משרד הבריאות מנסה לנהל את מניעת התפשטות וירוס הקורונה בישראל קשה שלא לראות עד כמה משרד הבריאות רואה את תפקידו אך ורק כרגולטור של אזרחי ישראל בתחום הבריאות. 

המכשיר הראשון להתמודדות עם האיום - הבידוד העצמי, הוא לא באמת בעיה של משרד הבריאות. המשרד לא מפעיל היבטים שונים בביצוע של הבידוד העצמי. זו - בעיה של האזרחים. לכן הוא גם לא צריך לעסוק בהשלכות של הוראות הבידוד על חייהם של האזרחים. חשוב לי להבהיר - הביקורת להלן איננה על עצם הבידוד. הוא כנראה הכרחי כדי לעצור התפשטות של מחלה שעלולה להפוך למגיפה. הביקורת שלי היא על דרך הביצוע.

זה מתחיל בכך שמצפים מהאנשים החוזרים לישראל (ממדינות שבהן וירוס הקורונה נפוץ) לבצע נס - להצליח לעבור דרך נמל התעופה ולהגיע הביתה בלי לסכן אחרים. בישראל יש בוודאי מידע מקדים על אותם אנשים שמגיעים לישראל. חברות התעופה הרי יודעות את רשימת הנוסעים עוד טרם ההמראה. ובכל זאת, בישראל מתנהגים כאילו הבעיה מתחילה רק אחרי הנחיתה וכאילו אין דרך להיערך אליה. 

כך קורה שלא מתבצע בידוד מסודר של האנשים עם כניסתם לישראל כך שלא יתערבבו עם אנשים המגיעים ממדינות אחרות. כך קורה שלא פועלים כדי לסייע להם להגיע הביתה בלי לסכן אחרים. המשרד הבהיר שהוא מבקש מהנוסעים השבים הביתה שיגיעו הביתה שלא בתחבורה ציבורית. איך בדיוק הם אמורים לעשות זאת ? האם לכולם יש רכב פרטי שמחכה להם בשדה התעופה ? ואם לא - האם עליהם לקחת מונית על חשבונם ? מה עם הסיכון אליו ייחשף נהג המונית (ולאחר מכן נוסעיו העתידיים)? אולי המשרד מניח שהנוסעים השבים לציון יסנג'רו חבר או קרוב משפחה עם רכב פרטי לצורך המשימה הלאומית הזו ? אבל מה עם הסיכון של המסונג'ר ? ומה עם אותם אנשים שאולי חסכו שקל לשקל כדי לטייל בחו"ל ועכשיו כשהם חוזרים אין להם שום פתרון כזה ? האם במשרד הבריאות מצפים מהם ללכת הביתה ברגל ?

אבל אוזלת היד הרגולטורית לא עוצרת שם. היא ממשיכה בעצם השאלה של ביצוע הבידוד בבית שלא הותאם לכך מעולם. איך אמור האדם הנדרש להתבודד, לעשות זאת בבית עם אחרים ? אם הוא חי עם אנשים אחרים, הם כנראה חולקים איתו חדרי אמבטיה ושירותים. מה בדיוק הפתרון לזה? ואם המבודד על כורחו באמת חי לבדו - איך בדיוק הוא אמור לדאוג לצרכי מזונו בלי לצאת מהבית? ושוב, נזכיר, לא לכולם יש את המשאבים להזמין משלוחים. 

אבל אוזלת היד לא מגיעה לשיא בקשר לתנועה ולניהול הבידוד. השיא הוא בהשלכה על הפרנסה של המבודדים. יש כאן ציפייה שעצמאים ישתקו את חייהם ושמעסיקיהם של השכירים ישאו על גבם את הנטל הכלכלי של מימון המאבק בקורונה. זו הרי החצנת עלויות קלאסית של הממשלה אל אנשים פרטיים. והרי האנשים הנכנסים לבידוד עושים זאת למען כולנו. ולכן על החברה בישראל לשאת בעלות הזו. בדיוק כמו במאבק כנגד הטרור - מי שנפגע זכאי לעזרת החברה. וראשוני הנפגעים הם הנכנסים לבידוד. 

חשוב להבין שהמנגנון שמשרד הבריאות בחר - בידוד עצמי, לא נבחר סתם. הוא נבחר כי זה נוח - לא צריך להקים מערכת ציבורית שתעשה זאת. לא צריך להקצות כספים לכך. אבל המנגנון הזה עתיד לסבך אנשים בצרות. השכירים יאבדו כך ימי-מחלה יקרים. מי מהם שיחלה בעתיד במחלה קשה ימצא עצמו מול שוקת שבורה. העצמאים יסתבכו הרבה קודם - כי איזה עסק קטן יכול לשרוד במצב שבו הוא נסגר לפתע למשך שבועיים ? 

אפרים קישון המנוח הוא שתיאר את ישראל בסאטירה "פרטאצ'יה אהובתי" המתארת את אופיו של העם היושב בציון, בתורת ה"פרטאצ'י" הרשלן והמאלתר. ואכן כך נראה המאבק בוירוס הקורונה.
אבל אין אלה רשלנות ואלתור שנגזרו משמיים. אלה הם תוצרים של המדיניות הנאו-ליברלית המאפיינת את ממשלות ישראל כבר עשרות שנים. זו מדיניות המייצרת ממשלה רזה שהיא בעצם במידה רבה נרפית וחסרת-כוח.
ממשלה אשר יכולה להוציא הוראות אבל כמעט ואיננה יכולה לאכוף אותם. היקף המשאבים שהיא יכולה להעמיד לרשות המאבק מוגבל מעצם השקפתה על כך שהממשלה חייבת להיות רזה ולהסתפק ברגולציה מעטה.
ככה אי אפשר לנצח נוכח אתגרים גדולים. מעצם הבחירה במודל הנאו-ליברלי כנראה שהפסדנו בנסיון למנוע מוירוס הקורונה מלהפוך למגיפה. 

ואחרי שנפסיד נגלה את האמת המרה באמת לגבי הנאו-ליברליזם, האלתור והרשלנות הישראלים. הדרך שבה חזון-התעתועים הזה המנסה לאכול העוגה ולהותירה שלמה בדמות ניהול מדינה "רזה" והקצאת משאבים מינימלית למערכות הציבוריות  תביא אותנו אל עברי פי-פחת. כי עכשיו אנחנו נזקקים לשירותיה של מערכת הבריאות אחרי שהרעבנו אותה במשך שנים ארוכות. 

המלחמה במגיפת הקורונה תתנהל במחלקות הפנימיות - אותן מחלקות שהממשלה מסרבת לתקצב כראוי כבר זמן רב. הנסיון הנואל להקים מחלקות בידוד ייעודיות הוא נסיון להקצות משאבים בצורה לא יעילה ולא נכונה - מעט מדי ומאוחר מדי בשעת החירום הזו. 

במקום זאת, צריך היה להתמודד עם המשבר הזה מראשיתו בצורה לא פרטאצ'ית. להבין שהממשלה צריכה לקחת אחריות כללית על מהלכי הבידוד מראשיתם ועד אחריתם (בדיוק כפי שמדינת הרווחה של פעם הבטיחה להיות אחראית כלפי אזרחיה -  מהעריסה ועד הקבר). ובעיקר - להפסיק לאלתר ולהתחיל להתנהל נוכח האתגר הזה תוך הבנה שיש כאן הזדמנות אמיתית - הזדמנות להתחיל בשיקום מערכת הבריאות ובהזרמת משאבים אליה בצורה מחושבת - כך שגם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך נזכה למערכת בריאות ציבורית חסונה, איכותית, הנמצאת בעומסים סבירים בשגרה ולכן מסוגלת להתמודד בשעת-חירום עם העומסים הנוספים בלי להכניס את כל העם היושב בציון להיסטריה. 

לקריאה נוספת
(

יום שני, 2 במרץ 2020

תמיהה ושתי הערות בעקבות מדגמי הבחירות

קצת קשה לי להבין כיצד פרשנים פוליטיים מהינים לדבר על נצחון פוליטי של צד אחד או שני בעקבות פרסום המדגמים. כולנו יודעים שיש תיקו מתמשך בזירה הפוליטית הישראלית. והמדגמים בסך הכל מבשרים על המשך התיקו. בסך הכל, מבט ב-מדגמי הבחירות מלמד שחזרנו למצב הגושים כפי שהיה בעקבות בחירות אפריל 2019. השינוי הוא במעבר מנדט אחד - גוש השמאל נחלש במנדט לעומת אפריל 2019. ישראל ביתנו התחזקה במנדט אחד. הייתכנות להקים ממשלה לא השתנתה משמעותית מאז. לשון המאזניים היתה ונשארה ישראל ביתנו. נקודות המחלוקת בינה לבין המפלגות הדתיות לא השתנו. אז איך אפשר לדבר על נצחון ?


מרץ 2020 (זמני, מדגם כאן)
גוש ימין:
60
55
60
גוש שמאל:
55
57
54
ישראל ביתנו:
5
8
6

בשלב הזה, קל להניח שלא תהיה ממשלה בלי שיקרה אחד מאלה -
  • ממשלת אחדות;
  • שינוי עמדות מצד ישראל ביתנו;
  • מעבר של סיעה מגוש אחד למשנהו;
  • מעבר של חברי כנסת מגוש אחד למשנהו; 
  • הקמת ממשלת מיעוט; 
  • שינוי שיטת הממשל. 
וזה הרי אותו מצב שבו נמצאת ישראל מאז אפריל 2019. מבחינה פוליטית, כפי שהאפשרות של מערכת בחירות נוספת נראתה לא סבירה במהלך אפריל 2019 והלכה והפכה סבירה יותר ויותר ככל שעברו החודשים, יש מקום לחשש שגם כעת נשוב ונראה את התהליך הזה. ואין מקום לחשוב שהדברים השתנו. אז על מה כל המהומה ? על כך שבמשחק הנד-נד הישראלי גוש אחד גדול מעט יותר מגוש אחר ? ועוד להקים את כל המהומה הזו טרם ראינו את תוצאות האמת, כשהפערים כל-כך צמודים ? 

עד כאן התמיהה הפוליטית. 

בצדה יש להעיר שתי הערות משפטיות. 
הערה משפטית ראשונה: יש הבדל מהותי בין אפריל 2019 לבין מרץ 2020. באפריל 2019 מועמד הליכוד נתניהו לראשות-הממשלה היה "רק" חשוד בפלילים. היום הוא כבר נאשם.

מדוע זה משנה? 
כי בשיטת המשפט הישראלית אין למנות נאשם בפלילים לתפקיד של שר. כך קובעת ההלכה המשפטית הקרויה "הלכת פנחסי". כבוד השופט ריבלין (כתוארו אז) סיכם אותה בבג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה (זהירות: PDF):
' התפיסה המשתקפת בפסקי-הדין דרעי ופנחסי היא, שקיומו של כתב-אישום בעבירה חמורה, המבוסס על ראיות לכאורה, נושא עמו "משקל סגולי" מספיק, כדי לפגוע באמון הציבור ובטוהר השירות הציבורי במידה המחייבת העברה מכהונה'
יתרה מכך, בשיטת המשפט הישראלית כבר נקבע שמועמד לראשות-העיר אשר נבחר לתפקיד כאשר היה נאשם בפלילים - לא ייכנס לתפקידו. יצחק רוכברגר יצא לנבצרות ושלמה לחיאני הושעה מתפקידו. 

מקל וחומר עולה בבירור שנאשם בפלילים לא יוכל לקבל את התפקיד הנכבד של הקמת ממשלה בישראל. 

כרגע, הכדור בידיו של נשיא המדינה. אם נשיא המדינה ימצא לנכון לפעול בניגוד לשיטת המשפט הישראלית ויטיל את התפקיד להקים ממשלה על הנאשם נתניהו - הכדור צפוי לעבור לידי בג"ץ.

התתכן שיטת משפט המגנה על הציבור ממינויים של נאשמים לתפקידים פחותים אבל מאפשרת לפוליטיקאי נאשם לכהן כראש הממשלה הבאה? איך אפשר יהיה לדבר על טוהר השירות הציבורי בשיטה הזו ? מה יוותר מאמון הציבור בשירות הציבורי?

הערה משפטית שניה:
משום מה יש דוברים מהימין הרואים באמירה המשפטית הראשונה הזו - שהנאשם נתניהו איננו יכול להרכיב ממשלה חדשה - רדיפה פוליטית. בואו נזכור ש"הנרדף" הוא ראש-הממשלה היוצא. פוליטיקאי בכיר בישראל כבר עשרות שנים. בוודאי לא אזרח חלש או נטול יכולת.
אבל חשוב הרבה יותר מכך - כשמדברים על רדיפה פוליטית, היא כרוכה בהעדפה פוליטית. והרי המצב הפוליטי הוא ברור וחד-משמעי: לכל אורך השנה האחרונה מועמד אחר ממפלגתו של נתניהו היה יכול לקבל לידיו את התפקיד של הרכבת הממשלה והיה יכול להציג ממשלה בפני הכנסת ולקבל את תמיכתה.
וזה לב ההערה השניה: להשקפתי, האפשרות המשפטית הסבירה היחידה העומדת בידי נשיא המדינה, נוכח המצב שנוצר, היא להטיל את תפקיד הרכבת הממשלה על אחד מחברי הליכוד הבאים ברשימת הליכוד לכנסת אחרי בנימין נתניהו.

לאותו פוליטיקאי שישקול לקבל את התפקיד נכונה מלאכה קשה ביותר נוכח ההתנגדות הצפויה מצדו של בנימין נתניהו ותומכיו. גם אם הוא יסכים לכך, הוא יצטרך לנסות להקים ממשלת ימין נוכח מחלוקת קשה ומתמשכת בין ישראל ביתנו לבין המפלגות החרדיות או לחלופין לנסות להקים ממשלת אחדות בתצורה כזו או אחרת, אפשרות קלה יותר, שלא עמדה בפני בנימין נתניהו, עקב הסתבכויותיו המשפטיות.

אם תוצאות המדגמים יתבררו כתוצאות האמת, הרי האפשרות הזו - של הטלת התפקיד להקמת ממשלה על מועמד מרשימת הליכוד שאיננו נאשם בפלילים - היא האפשרות היחידה שתשמור על טוהר השירות הציבורי. אין אחרת.