, p. 10 25 Street, supra note ; י' גלעד "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור"(חלק שני)
משפט וממשל ג (תשנ"ה-תשנ"ו) 55, 56 (להלן – "גלעד, אחריות בנזיקין (חלק ב') ").
בניגוד לסייגים האחרים, נראה שהסיבה כאן איננה מחשש לאחריות גדולה מדי, מאחר ותחיקה אחרת מסדירה
את אחריות המדינה בנושאים אלה; חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב], ו-חוק
משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 הם ההסדרים החוקיים הראשיים בנושא
אחריות המדינה לחייליה שנפגעו במערכה ולמשפחותיהם של מי שנספה במערכה; ס' 7א לחוק הנזיקים
האזרחיים (אחריות המדינה) אף מאריך את תקופת ההתיישנות למי שהגיש תביעה בנזיקין בגין אירוע מהמנויים
בס' 6 ו-7 שנדחתה בגלל האמור בסעיפים אלה. ככל הנראה, הנמקה נוספת לבחירת המחוקק בחקיקה מיוחדת
לעניין זה, מעבר לתפישה המוסרית של האחריות בנדון, היא הרצון להמנע מהתדיינויות משפטיות בכל הנוגע
לענייני הצבא - גלעד, אחריות בנזיקין (חלק א'), לעיל הערה 8, בעמ' 383.
עניין בני ברק נ' רוטברד, לעיל הערה 4, בפיסקה 2 לדברי השופט ברק נאמר: " 'פעולת שיפוט' לעניין חסינות
מאחריות בנזיקין קשורה לתפקיד השיפוטי, בו קיים אותו 'שילוש' שבו ראובן (בעל התפקיד השיפוטי) מכריע
בסכסוך בין שמעון לבין לוי (בעלי הדין) וזאת על-פי הליך דמוי משפט, אשר כתוצאת לואי לו, עשוי להגרם נזק.
כדי להעניק חופש פעולה לשופט, הוענקה לו חסינות מאחריות בכל הנוגע להתנהגותו והחלטתו במסגרת אותו
הליך...אדם שאינו הוא גופו בית-משפט, אלא אך מבצע פעולות שיפוט, יוכל להנות מהחסינות הנתונה לרשות
השופטת רק אם מתקיימים שני אלה: הפונקציה המבוצעת על-ידו הינה, מבחינתם של דיני הנזיקין,
פונקציה שיפוטית, וההליך אשר במסגרתו מבוצעת הפונקציה, הוא הליך דמוי הליך שיפוטי".
חוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח – 1958, ס"ח תשי"ח, עמ' 118 (להלן – "חוק לתיקון
סדרי הדין").
ע"א 343/74 רחל ו-אברהם גרובנר נ' עירית חיפה ו-2 אח', פ"ד ל(1) 141.
שם, בפיסקה 7 לדברי השופט שמגר: "רשלנותו של מהנדס העיר התבטאה בכך, כי גם לאחר שנודע לו על
היווצרותו של הסיכון, הסתפק בכתיבת מכתב כמתואר ולא וידא כי אכן נעשתה הפעולה הנדרשת או פעולה
אחרת כלשהי כיוצא בזה. בינתיים חלף הזמן וגם ירדו גשמים, ולא רק שלא נעשה מאומה אלא היפוכו של דבר,
החפירה עוד הועמקה והורחבה החל מיום 27.2.1967, מבלי שנבנו תמיכות ומבלי שננקטו אמצעי זהירות אחרים.
כל אותה עת לא יצא הגה מפיה של העיריה והאלם שבו נתקפה משום מה היווה קרקע פוריה להמשך נהגם
המופקר והלא-איכפתי של הקבלנים. זאת ועוד, גם האזהרה לדרי הבית לא ניתנה אלא, כאמור לעיל, רק רגעים
מספר לפני ההתמוטטות" .
מעניין להעיר כי בפסק הדין בעניין אייל נ' פוקסמן, בניגוד לפסיקה לפניו ואחריו בעניין אחריות רשויות ציבור
בנזיקין, אין כל התייחסות לפסיקה זרה, והפיתוח המשפטי נעשה אך ורק בהסתמך על הדין הישראלי. ייתכן
שהעובדות החמורות של האירוע חסכו מהשופט שמגר את הצורך להיתלות באילנ ות גבוהים. כן ייתכן שדווקא
בפסק הדין ש"חצה את הגבול" בחר השופט שמגר לילך בדרך ישראלית-עצמאית.
ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113 , בפיסקה 35 לדברי השופט
א' ברק (עמו הסכימו השופטים ש' נתניהו וד' לוין).
ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1) 113 (השופט ברק כתב את פסק הדין, ועמו הסכימו
השופטים מ' שמגר (הנשיא דאז), ש' לוין, ד' לוין ו-ג' בך).
עניין שלמה בוסקילה נ' מדינת ישראל ואח', לעיל הערה 72, המובא בספרות כדוגמא נוספת למגמת
ההרחבה של אחריות רשויות ציבור בנזיקין, הוא דוגמא לפסק דין בנושא, בו לא ישב השופט ברק. באותו מקרה
פסק בית המשפט העליון (השופטים מ' בייסקי, ד' לוין, ש' נתניהו) כי המשטרה אחראית בנזיקין בשל אכיפת צו
מניעה מביצוע קטיף עגבניות בחלקה, כנגד שלמה בוסקילה, בעוד שהצו הוצא כנגד אביו. אכיפת הצו נעשתה
למרות שהאב והבן הודיעו למשטרה שהחלקה שייכת לבן בלבד, פעלה זו למנוע קטיף בחלקה של הבן, ללא בירור
העובדות לאשורן. אינני מסכים לדעתו של המלומד גלעד שרואה פסק דין זה כעומד בקנה אחד עם הגישה הישנה
לאחריות רשויות ציבור בנזיקין (גלעד, אחריות בנזיקין (חלק א'), לעיל הערה 8, בעמ' 394) ומנמק שמדובר
בגרימת נזק אקטיבית על ידי הפעלת סמכות שלטונית כופה, המופעלת באופן רשלני ואולי אף ברשלנות חמורה.
דעתי זו נסמכת על הנמקתו של השופט בייסקי, שנעזר בנימוקים של השופט ברק בעניין עירית חדרה נגד זוהר
(דברי השופט בייסקי בעניין בוסקילה, בפיסקה 7). לדעתי מדובר ביישום פשוט של ההלכה המרחיבה.
ביטוי נוסף לכך שפסק דין זה מייצג את ההלכה המרחיבה, הוא בכך שהשופטים נחלקו ביניהם רק בשאלה עד
כמה גבוהה אחריות המשטרה, בהשוואה לאחריות המושב שהתלונן למשטרה, והביא לאכיפת הצו:
בביהמ"ש השלום נקבעה אחריות של 10% למשטרה ו-90% למתלונן. המחוזי סבר שאין אחריות בנזיקין במקרה
כזה. בעליון, השופט בייסקי סבר שלמשטרה אחריות של 50%, ועמו הסכים השופט דב לוין. לעומתם, סברה
השופטת נתניהו כי למשטרה אחריות של 75%.
שם, בעמ' 89-88: Apart from the existence of a public duty to the public, however, every person, "
whether discharging a public duty or not, is under a common law obligation to some persons in
to be affected by his want of care. This duty exists whether a person is exercising a public duty or
merely exercising a power which he possesses either under statutory authority or in pursuance of his ordinary rights as a citizen” (Lexisמצוטט מפסק הדין כפי שהוא מופיע באתר ).
ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' דני לוי ו-3 אח', פ"ד מח(3) 45; ניתן ב-17/05/1994 (להלן – עניין לוי).
בפיסקה 24 לדברי הנשיא שמגר. הוא מנמק קביעה זו בהסבירו כי לא ניתן, למשל, להשוות את גובה הנזק לעלות
ההוצאה שנדרשה למניעת הנזק "משום שנדרשת הכרעה בדבר ערכן היחסי של פעילויות, של מדיניות
אלטרנטיבית, ושל רמת הסיכון שעל הציבור לעמוד בו. החלטות מעין אלו אינן מתאימות לבדיקה בקריטריון של
רשלנות"
שם, בפיסקה 26 לדברי הנשיא שמגר. לתפישתו מדובר בסיכון שהוא שווה לכלל הציבור ואיננו מיוחד לאדם
מסויים, ולדעתו הסיכון לנזק מהפעלת סמכות שלטונית הוא מ-"סיכוני רקע הנובעים מחיים בחברה מאורגנת".
ע"א 1678/01 מ"י ואח' נ' וייס ואח' (טרם פורסם בכתובים. ניתן ביום 2/06/2004. ניתן לאתרו באתר הרשות
השופטת, בכתובת - http://62.90.71.124/files/01/780/016/l17/01016780.l17.HTM ) (להלן - "עניין וייס").
לאפשרות של אחריות נזיקית בגין עוולת הפרת חובה חקוקה, ללא הכרעה. לדעתי עולה מדבריה כי כנראה היתה
מכריעה בצורה דומה, אם היתה נדרשת לכך, אך יקצר המקום לדיון בנושא זה.
דברי הנשיא ברק בע"א 3622/96 אברהם חכם ו-2 אח' נ' קופת חולים "מכבי", פ"ד נב(2) 638.
בג"ץ 3975/95 פרופ' שמואל קניאל ו-5 אח' נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(5) 459 ,בעמ' 520-521:
"אכן, חשיבותו העצומה של מוסד הפנסיה, הן בהיבט החברתי והן בהיבט הכלכלי, מחייבים חקיקה מקיפה של
הכנסת; גם אם חקיקה זו מחייבת הכנה מורכבת וממושכת אין לדחותה עד אין קץ".