יום שישי, 26 בדצמבר 2014

3 פסקי-דין, כתבה ומאמר דעה, וההרהורים סביבם

אדם יושב ומעלעל באחד מהעיתונים, וקורא לו כתבה הנושאת הכותרת "נדחתה עתירת תושב עזה להשתתף בהלוויית בנו בגדה" ובה מוסבר כי "בכר חאפי מנוע כניסה לגדה מנימוקים ביטחוניים, אף שלא הוגש נגדו כתב אישום בנידון. בג"ץ דחה את עתירתו לראות את בנו התינוק בפעם הראשונה והאחרונה". אותו אדם ממשיך וקורא מאמר דעה של קובי ניב, באותו עיתון, באותו עניין, שבו הוא מסביר כי האב, "חאפי הלזה הרי מעולם אפילו לא הועמד לדין ב'עבירה ביטחונית' ולו זעירה — לא זריקת אבן ולא הצתת זבל. כל פשעיו מתמצים בכמעט ולא כלום." וזועק כנגד שופטי בית המשפט העליון ה"על מה ולמה ובשם מי ומה אתם מעזים לאסור על אב להשתתף בהלוויית בנו התינוק? ...מי אתם חושבים שאתם, אלוהים?!" 

מגרד האדם בראשו. בהחלט חומר-קריאה שגורם להרגשה לא נעימה. האומנם, הכתבה ומאמר הדעה מבוססים? האומנם אלה הם פני-הדברים? ככה המדינה שלנו נוהגת באב שכול? ללא סיבה? 

מכתת האדם את רגליו. אחרי הכל אנחנו בעידן האינטרנט וחיפוש פשוט יאפשר איתור של החלטות ביהמ"ש העליון בעניינו של בכר חאפי.  ואכן, מתגלות בפני האדם 3 החלטות, לא ארוכות במיוחד. כל-כך לא ארוכות, אגב, שיכול האדם המעיין להביאן במלואן: 

בג"ץ 1104/14 בכר חאפי ואח' נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית ואח' :
"בהחלטתנו מיום 12.2.14 ביקשנו למצוא דרך כי העותר 1 יוכל לבקר את בנו התינוק, שמצבו תואר אז כקריטי והיה בטיפול נמרץ בבית החולים מקאסד בירושלים. המשיבים אכן נערכו במהלך יום 13.2.14 לליוויו מעזה ברכב ביטחון לשם ביקור כזה למספר שעות. ואולם, עוד בו ביום (13.2.14) בשעות הערב הוחזר התינוק (בנסיבות שלא הובהרו לנו) מבית החולים מקאסד לטול כרם והוא מאושפז בבית חולים שם. התיעוד שבידינו כולו עד יום 14.2.14, ובעל פה נמסר לנו מפי מתאמת הבריאות עם הרש"פ, שעמדה בקשר הבוקר עם האחות הראשית במחלקה בה שוהה התינוק, כי אינו מונשם עוד והוא מטופל באנטיביוטיקה לעניין דלקת ריאות, וזאת בנפרד מבעייתו הבסיסית שהיא – כפי שנתגלה – בעיה גנטית משמעותית. מנגד טענו באי כוח העותרים כי נמסר להם מפי רופא בטול כרם שעודו במצב קשה מאוד. כך או אחרת, טענת המשיבים היא כי אין לטעמם דרך לאפשר ביקור האב בטול כרם, להבדיל מביקור כאמור בבית חולים בישראל. נציין כאן כי ביום הדיון הקודם (12.2.14) עיינו בחומר חסוי הנוגע לעותר 1, ובו מידע הנוגע לנושאים פליליים ובטחוניים כאחד שיש בו כדי להסביר את הקושי הרב בכניסתו לישראל או לאיזור. איננו רואים מקום להכריע בשאלה ההיפותטית לעניין ביקור אם יוברר חלילה כי המצב אכן קריטי, אך מכל מקום בנסיבות כרגע, ובהיעדר אינדיקציה ממשית למצב כזה, איננו סבורים כי יש להמשיך בעתירה זו, ואנו מוחקים אותה. אנו מאחלים לתינוק החלמה שלמה, וכמובן זכויות העותרים שמורות לפי הצורך בלא שנביע דעה. 
           ניתן היום, ‏ט"ז באדר א התשע"ד (‏16.2.2014)."


בג"ץ 3010/11 בכר חאפי ואח' נ' שר הביטחון ואח'
"1.        לא ראינו עילה בדין להתערב בהחלטת המשיב להרחיק את העותר מאזור יהודה והשומרון למענו הרשום ברצועת עזה, וזאת בלא קשר להחלטה העקרונית "בעתירות ההשתקעות". פרט לעבר הפלילי הגלוי המפורט בתגובת המשיב, החומר החסוי בו עיינו אכן מצביע, ובעוצמה רבה, על מעורבותו של העותר בסחר באמצעי לחימה, בהברחת תושבי עזה לאיו"ש, בקשרים עם פעילי טרור. כן מצביע החומר על מעורבות בפלילים בתוך שטח ישראל, לרבות גניבת כלי רכב במהלך התקופה בה שהה העותר באיו"ש.

2.        לאור האמור, אנו דוחים את העתירה. 

           ניתן היום, ‏ט' טבת, תשע"ב (4.1.2012)."


בג"ץ 8588/14 בכר חאפי ואח' נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית:
"1.        לאחר עיון בחומר ביטחוני שלא ניתן לחושפו, הגענו לכלל מסקנה, כי חרף הנסיבות הקשות מבחינת העותר 1, לא נפל פגם בהחלטה שלא להתיר לו לעבור מעזה לגדה, ולוּ לביקור קצר ובכפוף לתנאים. יצוין, כי החומר הביטחוני הוא רב, ומשתרע על שנים לא מעטות, כולל מן השנה האחרונה.

2.        יחד עם זאת נציין כי היה ואשתו של העותר 1, הנמצאת באזור יהודה ושומרון, תגיש בקשה לבקרו ברצועת עזה בצירוף ילדי הזוג, הרי הבקשה תיבחן על פי הכללים ומתוך גישה חיובית.


3.        בכפוף לאמור בסעיף 2 לעיל, נדחית העתירה.


           ניתן היום, כ"ד בכסלו התשע"ה (16.12.2014), בנוכחות באי כוח בעלי הדין."


וכך יושב לו האדם, קורא, מהרהר, בוחן ומתלבט. הוא נזכר, בנסיונו להבין את ההבדל בין מזרח ירושלים לטול-כרם, כי טול-כרם נמצאת בשטח A ברשות הפלסטינית, היינו - שטח הנמצא בשליטה אזרחית ובטחונית של הרשות הפלסטינית. הוא מהרהר כיצד קרה שכאשר אפשר היה לאב לראות סוף-סוף את בנו התינוק, בבית -חולים במזרח ירושלים, הועבר התינוק באותו היום לבית-חולים בטול-כרם. הוא תמה למה מתכוון שופט כאשר הוא מדבר על חומר חסוי המצביע "בעוצמה רבה" על משהו. ובעיקר הוא תמה האם האנשים אשר כתבו את הכתבה ואת מאמר הדעה, קראו את 3 פסקי-הדין שלעיל, וזכרו שהאנשים שכתבו אותם מפעילים שיקול-דעת אנושי בדיוק כמותם. 

יום רביעי, 10 בדצמבר 2014

מאגר חוקי מדינת ישראל באתר הכנסת

שמחתי לקרוא בדה-מארקר על עלייתו לאוויר של מאגר חוקי מדינת ישראל.
ברמה העקרונית, המאגר הוא בשורה בתחום הנגשת החקיקה הישראלית לאזרחי ישראל. מקימיו מבטיחים שאפשר למצוא בו את כל החוקים שחוקקה הכנסת. ניכר בו מאמץ רציני להפוך את מלאכת למידת החוק לקלה יותר - גישה נוחה לנוסח דיגיטלי של כל חוקי מדינת ישראל, קישור להצעות החוק, לפרוטוקולים במליאת הכנסת ובוועדותיה, וקישור בין החוק המקורי לתיקוניו. 

עם זאת, המחסור העיקרי במאגר - אין בו נוסח נוכחי ומעודכן של החוק. המאגר ממשיך כאן את הקו הקודם של המאגרים שהציעו הממשלה והכנסת - הצעת החוקים לכשעצמם כפי שנחקקו. כל מי שראה פעם איך נראה חוק שמתקן חוק אחר, מבין עד כמה קשה להבינו בלי לראות את הנוסח המשולב. מבחינה זו, שנכון לעכשיו, האזרחים עדיין נדרשים לשלב התיקונים בעצמם (מלאכה מפרכת למדי כשמדובר בחוקים עתירי תיקונים דוגמת  פקודת מס הכנסה או חוק הביטוח הלאומי) או להמשיך ולהסתייע במאגרי המידע המשפטי הפרטיים.

ובכל זאת, המאגר מקל מאוד על מלאכה שעד היום המבקש לעשותה היה נדרש לאחד הפתרונות הבאים -
  • פניה לספריה משפטית טובה ועבודה שיטתית באמצעות הספרים שבה. 
  • שימוש שיטתי ומייגע במאגרים הציבוריים הכלליים הזמינים באינטרנט שהציעו הכנסת ומשרד המשפטים שעיקר מגבלתם היתה בכך שהם הציעו מידע שעיקרו מהעשור האחרון (וכן חיפוש באתרים של משרדי הממשלה השונים בהם מעלה כל משרד מבחר חוקים רלוונטיים לתחומו). 
  • או לנקוט בפתרון היעיל ביותר - שימוש במאגרי-מידע פרטיים. 
עם זאת, המשתמש במאגר נוכח לראות במהרה שהמאגר עדיין מכיל בעיות לא מעטות. לגבי חוקים רבים חסרים קישורים. לעתים אין גישה לפרוטוקולי הדיונים בועדות הכנסת. לעתים הקישורים פשוט אינם עובדים. כאשר יש קישור לאתר התזכירים של הממשלה אין מדובר בקישור ספציפי. 

בשורה התחתונה, יש כאן בשורה לא קטנה. באמצעות המאגר קל הרבה יותר לעקוב אחרי תיקוני חוק וניתנת גישה לכל פרוטוקולי מליאת הכנסת, כולל פרוטוקולים דיגיטליים משנים שבעבר לא היו נגישים מחוץ לכנסת וכולל דברי הכנסת שנסרקו. הקישור בין דברי החקיקה לפרוטוקול הועדה הרלוונטי מאוד מקל על מי שמבקש להבין את התהליך שעבר החוק בחקיקתו. 

גם מי שניצב מול המאגר ושמח על חצי הכוס המלאה, יכול להביע את תקוותו שיש כאן ביטוי למגמה שרק תלך ותתחזק. אפשר  לקוות שבעקבות המאמץ הראוי להערכה שהכנסת השקיעה בהנגשת חוקי מדינת ישראל ייעשה מאמץ ציבורי כלל-מערכתי להתמודד עם העדר-הנגישות לכלל פסקי-הדין הניתנים במדינת ישראל (כולל אלה הניתנים בערכאות הפחות מוכרות) והקושי בגישה למכלול חקיקת המשנה של הממשלה (לרבות חוזרי המנכ"ל והנהלים).

אפשר גם להביע את המשאלה שנראה את את מאגר חוקי מדינת ישראל באתר הכנסת הופך לכלי ציבורי שיעמיד לרשות כל אזרחי ישראל גישה קלה ונוחה לספר החוקים הישראלי המעודכן, וכלים חזקים וטובים להתעמק בתהליכים שעבר החוק במהלך חקיקתו ותיקוניו.


יום שלישי, 9 בספטמבר 2014

חשוב לעמוד על שלך

עודי מעיין בפסקי-הדין החדשים שפרסמה דוברת הנהלת בתיהמ"ש, והנה נתקלתי בת"ק 9324-02-14 פלוני ואח' נ' איקיוטק בע"מ ואח' העוסק בתביעה של אב ובתו הקטינה (בת ה-14) כנגד איקיוטק.

בתמצית: 
אזרח מקבל התראה במסגרתה הוא נדרש לשלם 1070 ש"ח בגין חוב שלכאורה יצרה בתו בשימושה בפלאפון.
האזרח נבהל אך איננו נכנע. הוא עומד על שלו ודורש הבהרות ופרטים בנוגע לדרישת החוב.
ההבהרות והפרטים לא נמסרים. האזרח מחליט לפנות לבית המשפט לתביעות קטנות.
האזרח זוכה בפסיקה הקובעת שההתראה נשלחה שלא כדין והמורה על פיצויים והוצאות לטובתו בסך של 1,300 ש"ח.


בהרחבה: 
איקיוטק, באמצעות עו"ד, שלחה אל הבת מכתב דרישה לתשלום חוב והתראה לפני נקיטת הליכים, בגין הירשמותה לשירות באמצעות הטלפון הסלולרי בהיותה בגיל 9. האב ובתו תבעו את איקיוטק בגין הטירחה שנגרמה להם בנסיונותיהם להתמודד עם המכתב ובגין עוגמת-הנפש שנגרמה לקטינה.

במהלך הדיון נקבע שלמרות הטענה על הפעלתו של זיהוי כפול בהירשמות לשירות, איקיוטק "לא הוכיחה שהתקיימו התנאים לחיוב". לא זאת בלבד, אלא שנציג איקיוטק בביהמ"ש לתביעות קטנות הסביר ש"הם שולחים התראות וברגע שמקבלים פניות מחייבים שטוענים כי המספר אינו שלהם הם בודקים את העניין מול חברת הסלולר." הסבר שבתגובה אליו הביעה כבוד השופטת רביע ג'באלי את תמיהתה: "מדוע הנתבעת לא בודקת שאכן התקיים השלב השני של הזיהוי הכפול לפני שהיא שולחת מכתב התראה? מדוע הבדיקה נעשית רק בדיעבד ורק לאחר קבלת פניה? "

תמהה ופסקה:
"הנתבעת לא הציגה ראיה בפני שהתקיים השלב השני של הזיהוי הכפול הן בדיון והן בכתב התביעה שכנגד אשר הוגש על ידה. הנתבעת גם לא הציגה ראיה אשר מלמדת על אופן חישוב החיוב עצמו. אשר על כן סבורני כי ההתראה נשלחה שלא כדין ובשל כך הנתבעת אחראית לנזק שגרמה ההתראה. 
מעבר לכך, ההתראה לא נשלחה בחלל ריק, התובע העיד כי בחיפושיו באינטרנט מצא חומר רב על הנתבעת ופורומים של נפגעי הנתבעת והדבר עורר בו בהלה. ב"כ הנתבעת אף הוא טען כי הנתבעת תבעה למעלה מ- 100,000 איש- כך שהפחד של התובע שמא הנתבעת תתבע אותו לא היה מנותק מהמציאות. 
במקרה דנן, ההתראה נשלחה שלא כדין והטילה פחד בלבם של התובעים מבחינה סובייקטיבית. אך גם, אובייקטיבית, אופן ניסוח ההתראה היה מטיל פחד בלב אזרח שומר חוק שטוען שאין לו חוב. 
התובע 1 ביקש פיצוי בסך של 1,000 ₪ בגין הוצאותיו, טרחתו ועוגמת הנפש שנגרמה לו ולבתו התובעת 2. סבורני כי סכום זה הנו סכום סביר אשר משקף את נזקי התובעים. לפיכך, אני מקבלת את תביעת התובעים במלואה ומורה לנתבעת 1 לשלם לתובעים סך של  1,000 ₪."

כן נפסקו הוצאות בסך 300 ש"ח לטובת האב ובתו. כמו כן נדחתה תביעה שכנגד שהגישה איקיוטק ללא קבלת רשות מביהמ"ש לתביעות קטנות.

יום שני, 1 בספטמבר 2014

הפרדוקס הדמוקרטי-הליברלי

דבריו של ראש-ממשלת בריטניה, דייויד קמרון, על ההכרח להתמודד עם האיסלאם הרדיקלי הקיצוני במקורו, בבית, בבריטניה, מדגימים היטב את הפרדוקס הדמוקרטי-הליברלי: האם בשם ערכי הדמוקרטיה והליברליזם יש לאפשר לאזרחי המדינה לחנך את ילדיהם על פי דרכם, גם כאשר החינוך הזה יביא לכך שהדור הבא של אזרחי המדינה לא יאמינו בליברליזם ובדמוקרטיה ? האם יש לאפשר ולהשלים עם מציאות בה מחונכים אזרחי הדור לשאוף לשינוי אופיה של המדינה כך שהיא לא תהיה עוד ליברלית ודמוקרטית?

ארה"ב היא אולי הדוגמא הקיצונית ביותר למדינה דמוקרטית שמבינה שדמוקרטיה היא דת, וכמו כל דת אחרת, היא חייבת להילחם בדתות האחרות, כדי לשרוד, כדי להבטיח את המשכיותה. לכן העיסוק בנושאים שבין דת ומדינה הם לעיתים כל-כך אינטנסיביים שם ולכן אפשר להיתקל בפסיקה האמריקאית בעניינים שנראים משעשעים לעין הזרה, במיוחד במצבים מורכבים בהם נעשות הבחנות דקות מן הדקות בין מה שהוא דתי בעיקרו ויש להפרידו ולהרחיקו מהמרחב "הציבורי-המדינתי" לבין מה שאיננו דתי בעיקרו (למשל, עניין McCreary County v. American Civil Liberties Union לעומת עניין Van Orden v. Perry). גם צרפת לא נמנעת מהמאבק הזה כפי שהדוגמא של חוק הרעלות מלמדת, אבל לעין המתבוננת נדמה שיש לצרפתים עוד מה ללמוד מהאמריקנים.

למתבונן במה שקורה לבריטניה בימים אלו קל להתרשם שמבחן הדמוקרטיה המתגוננת עתיד להציב את הדמוקרטיות הגדולות של המערב, לפחות האירופאיות, בקונפליקט הולך ומתעצם ככל שיגדל שיעורם של המוסלמים הדתיים בקרב אזרחיהן. תפקידן של חוקות כמגנות-המבנה המדיני הדמוקרטי הליברלי עתיד להיבחן כמו גם תהליכים דמוקרטיים של בניית-רוב ויחסי רוב ומיעוט. בד-בבד, סביר להניח שנראה חשיבה מחדש על מעמדן ותפקידן של זכויות-האדם המשמשות כנשק בידי המיעוטים שאורח-חייהם וערכיהם מאיימים על ערכי-היסוד של הדמוקרטיות הליברליות.

כמו שלימדה אותנו גרמניה של ויימאר - יש מצבים בהם דמוקרטיות קורסות. העדרה של מגננה היא הבטחתה של הקריסה.  ככל שהפרדוקס הליברלי יילך ויתבהר, כך גם תובהר נחיצותה של ההכרעה: כדי להבטיח עתיד שיש בו מדינות דמוקרטיות ליברליות, עליהן לכפות חינוך דמוקרטי-ליברלי מדי דור ולוודא שדור-האזרחים הבא יגדל על גרעין ערכים דמוקרטי ליברלי.

הפרדוקס הזה, למקרה שזה לא היה ברור, רלוונטי לישראל לא פחות מלמדינות אירופה. ה-1/9/2014, היום הראשון לשנת-הלימודים החדשה, הוא הזדמנות מצויינת לכל ישראלי לתת מבט ארוך ונוקב במראה המקומית, להרהר נוגות על תוכנית לימודי היסוד בחינוך הממלכתי ולשאול עצמו - האם רוב הישראלים ההולכים לכיתה א' היום יחונכו בשנים הבאות על בסיס ערכים ליברליים ודמוקרטיים?

לקריאה נוספת

יום שלישי, 1 ביולי 2014

הרהורים נוגים על הטרדות והכרעות

פרסום שיחת הטלפון בה הודיע גיל-עד שער המנוח למוקד המשטרה על חטיפתו הוא הזדמנות מצויינת לשקוע בהרהורים נוגים גם סביב הדרך שבה מתנהלת המשטרה שלנו.

אני לא מתכוון רק לעצם ההכרעה השגויה לסווג את השיחה הזו כשיחת-הטרדה. הופעל כאן שיקול-דעת שגוי באופן ברור ובוטה, אבל קל מאוד לקבוע את זה - בדיעבד, עם ידיעת התוצאות המרות, שאולי היו נמנעות ואולי לא.  כשאתה בתוך העבודה השוטפת, יכול להיות שזה קצת יותר קשה לשפוט מהי שיחת אמת ומהי שיחת-הטרדה. 

וזה מה שמטריד אותי . האם בכלל צריך היה להפקיד את שיקול הדעת הזה בידי מוקדן? האומנם נכון להכריע בשלב השיחה האם הקריאה היא קריאת אמת לעזרה או הטרדה סתם? האומנם היה צריך מקרה טראגי כמו זה כדי להבהיר כמה נוראה עלולה להיות טעות בסיווג? האומנם אין אפשרות ריאלית של מדיניות של מאה אחוז מענה לשיחות?

אני חושב שאי-מתן יחס רציני למאה אחוז מהשיחות היא התנערות של המשטרה ממילוי האחריות שהוטלה עליה. אני לא חושב שיש דרך נכונה אחרת לתאר את ההכרעה הזו.

כן, אני מבין שיש אחוז לא מבוטל של שיחות הטרדה. אבל אם אתה ממילא מקיים מדיניות של מאה אחוז מענה לשיחות, אז אתה ממילא תשלח ניידת אל הכתובת/איזור שממנו התקבלה השיחה, או תגיע אל מבצע השיחה באמצעות מספר הטלפון שבאמצעותו חייג אל המוקד. ואז, כשהמטריד/ה בידיך, כל מה שאתה כמשטרה צריך לעשות, הוא לאמץ מדיניות נוקשה ועקבית של העמדה לדין פלילי של כל מי שנמצא כי ביצע שיחת-הטרדה.

לא צריך לחוקק שום חוק בשביל זה. סעיף 275 לחוק העונשין, "הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו", כבר יושב בספר החוקים וקובע נחרצות: 
"העושה מעשה בכוונה להפריע לשוטר כשהוא ממלא תפקידו כחוק או להכשילו בכך, או להפריע לאדם אחר או להכשילו מלעזור לשוטר, דינו - מאסר עד שלוש שנים ולא פחות משבועיים ימים."

אני מאמין שמרגע שהמשטרה תדאג להביא לידיעת הציבור כי כל מי שביצע שיחת הטרדה מצא עצמו מבלה עבודות שירות של שבועיים ימים בגין אותו מעשה,  העומס של שיחות ההטרדה צפוי יהיה לרדת פלאים.

חושבים שזה לא ריאלי? אני חושב אחרת. אם בתקופת המחאה החברתית הגדולה היו למשטרה ולמדינה את המשאבים הנדרשים כדי לעצור ולהעמיד לדין עשרות מפגינים (רובם בגין הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו) הרי שבוודאי תסכימו איתי שנכון יהיה להשקיע משאבים דומים כדי לוודא שבשעת אמת מוקד החירום של המשטרה לא יתעלם מקריאה לעזרה. 

יום רביעי, 11 ביוני 2014

פייר פליי בבחירות לנשיאות

אני מתאר לעצמי שלאור כל הרעש התקשורתי סביב הבחירות לנשיאות, מה שהטריד את מנוחתי עד כדי כתיבת הפוסט הזה ייראה לרוב האנשים בטל בשישים. ובכל זאת, אני מוטרד, אז אני כותב.

הזדמן לי לצפות בשידור הישיר של הבחירות לנשיאות המדינה היום, והוטרדתי לראות את המועמדים ראובן ריבלין ומאיר שטרית מצביעים מאחורי הפרגוד, בעוד המתמודדים האחרים, דליה דורנר, דן שכטמן ודליה איציק מתבוננים ועיניהם כלות, כיצד מתחריהם זוכים, כל אחד, ביתרון של קול, בשל התפקיד אותו הם ממלאים.

התחושה הזו, של תחרות שאיננה הוגנת, למשרה שהציפיה הבסיסית של כולנו ממנה היא של ייצוג מכובד וראוי של מדינתנו, לא נעמה לי. האם אפשר היה לצפות אחרי מערכת בחירות כה רועשת להתנהגות ג'נטלמנית של חברי-הכנסת המתמודדים עד כדי ויתור על אפשרותם להצביע למען ההוגנות ?

תקראו לי תמים, אבל הייתי רוצה לראות התנהלות כזו מצד המועמדים. ואם זה גדול עליהם, בהתחשב באינטנסיביות של ההתמודדות, אולי צריך לתקן את חוק יסוד:נשיא המדינה ולקבוע את הכלל הפשוט וההוגן הזה, שאדם לא יוכל להצביע למען עצמו בנסיבות בהן הוא מתמודד עם אנשים שאינם יכולים להשתתף בהצבעה ?

לקריאה נוספת




יום חמישי, 8 במאי 2014

בעוד עשרים שנה מהיום

קורה שאתה קורא כתבה, ואתה באמת מתקשה להבין האם עיניך קוראות את שהן אכן רואות.

יובל יועז העלה במאמר בגלובס סדרת טענות משפטיות בנוגע לחשדות הפליליים כנגד סילבן שלום ששיאן הוא באמירה ההחלטית:
" יש לקבוע נורמה ציבורית חדשה, שעבירות פליליות נושאות עמן מחיר בדמות הכהונה הציבורית, הפרלמנטרית והמיניסטריאלית, גם בהיעדרו של כתב אישום."
אתה קורא, ואתה תמה. מי יקבע את עובדת התרחשותן של אותן עבירות פליליות מעבר לספק הנדרש?
מי יהיה זה אשר לו רוצה יובל יועז להעניק את העוצמה של מניעת אפשרות כהונה ציבורית, פרלמנטרית ומיניסטריאלית מאזרחים ישראליים  פלוניים ואלמוניים ?

ליובל יועז זה ברור: היועץ המשפטי לממשלה. מי שעומד בראשה של התביעה במדינת ישראל.

כולנו למדנו כי שיטת האיזונים במדינה הדמוקרטית, מביאה עמה, בין היתר, את הרעיון שיש רשות אחת העוסקת בהאשמות, ויש רשות אחרת שמכריעה בהן.  רעיון יסודי וחשוב ביותר כדי למנוע רדיפה כוחנית ושרירותית כנגד יריבים פוליטיים או אישיים או סתם אנשים שהשלטון איננו מחבב מסיבותיו הוא.

אבל יובל יועז סבור שגם בהיעדרו של כתב אישום, היועץ המשפטי לממשלה, האיש האחראי על התביעה הכללית במדינת ישראל - יוכל להיות המאשים וגם המרשיע. הוא כותב, וכנראה איננו מבין, שבכתיבה הזו הוא מבסס את יסודותיו של משטר דיקטטורי, שבו אם ירצה הרוצה, יהיו האשמות ויהיו הכרעות.

השאיפה הזו לקיומה של מערכת משפטית אלטרנטיבית למערכת המשפטית הרגילה,  אולי מובנת נוכח הביצועים הנוכחיים, אבל היא מושתתת על התעלמות טוטאלית מההשלכות של הסרת איזונים ובלמים קריטיים.

קשה שלא לחוש מבוכה גדולה לגבי כל ההליך החקירתי הזה נגד סילבן שלום:

דווקא נוכח המבוכה הזו חשוב לזכור מושכלות ראשונים. התיישנות היא לא סתם מין עניין פרוצדורלי שכזה, איננה סתם מין קושי ראייתי שכזה הנובע מחסם חיצוני שאינו בתחום מאזן ההסתברויות.
התיישנות היא מסד מרכזי בדין הפלילי ובדין האזרחי אשר תכליתו לאפשר משחק הוגן. בלעדיה לא יוכלו אזרחים לחיות את חייהם באופן סביר, שכן האזרח הסביר יידרש לשאת עול של התגוננות מול טענה אזרחית או פלילית בנוגע לתקופה וזמן שעצם ההסתברות שיוכל אדם לעמוד מולם ולהציג גירסת הגנה סבירה ומשכנעת היא כמעט אפס.
לך תוכיח מה עשית לפני עשרים שנה.
מה תוכיח? לך תזכור מה עשית אז.
אבל התיק נסגר והודעת משרד המשפטים על סגירת התיק היא מלאכת אמנות של הפיכת הנחת-היסוד של זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו, אל הכלל הנוהג בימים אלה בישראל: אשם כל עוד לא הוכיח חפותו.
איך תוכיח שאין לך אחות, אם באמת אין לך אחות?

עם דבר אחד שכתב יובל יועז אני מסכים לגמרי: "הנורמה הציבורית והנורמה הפלילית אינן זהות, אף שפוליטיקאים נוטים, מטעמיהם, לטשטש את ההבחנה ביניהן. למשל, כשתיק חקירה נגדם נסגר מחוסר ראיות - והם ממשיכים לכהן בתפקיד ראש הממשלה; או כשמתקבלת נגדם הרשעה בעבירה שאין עמה קלון - והם מוקפצים בחזרה לשולחן הממשלה, לעמדה מיניסטריאלית משודרגת."

אבל לא רק פוליטיקאים עושים את הטשטוש הזה. גם עיתונאים עושים אותו. למשל, במקרים בהם נראה שאין שום בסיס להאשמות, אבל במקום שהן תעלמנה לגמרי, נותרת עננה לא-ברורה של שמועות המשמשת כקרדום לחפור בו כנגד החשוד האומלל - שלא הצליח להוכיח שאין לו אחות.

העובדה היא שהנורמה הציבורית והנורמה הפלילית אינן זהות.

הדינמיקה הישראלית ביחס בין פלילי לציבורי בעשורים האחרונים היא מורכבת וקשה.

אריה דרעי הוא האיש שמבחינות רבות יצר את המציאות הישראלית החדשה שבה אדם יכול להיות אשם מהפן הפלילי אך זכאי מהפן הציבורי, והוא מדגים היטב כיצד הכללים שנועדו להתמודדות במצבים האלה אינם מועילים. מי שהיה שר שהורשע בפלילים וישב בכלא שב לפוליטיקה והוא עומד בראשה של מפלגה גדולה וחשובה בישראל. כרגע מפלגתו באופוזיציה, אבל כולנו מכירים את הדינמיקה הישראלית, וכולנו יכולים לחזות את היום שבו הוא ישוב ויישב בממשלה. מי יודע? אולי אפילו באותו תפקיד אותו נאלץ לעזוב לפני שנים בגלל חשדות בפלילים?

אבל זה לא נכון להאשים רק את הפוליטיקאים העקשנים האלה. איך מסבירים מצב שבו ראש עיר כמו שלומי לחיאני נבחר על ידי ציבור האזרחים בעירו כשהאישומים והחשדות הפליליים נגדו ידועים?
האומנם בעיניו של ציבור אזרחי בת-ים  ניצבת מדרגה זהה של נורמות כמו זו של ביהמ"ש העליון כשפסק שלחיאני לא יוכל להמשיך ולשמש כראש עיר עד הבחירות? הם הרי שבו ובחרו בו. האם היתה זו התרסה, או שהם האמינו שהוא יזכה למלא את התפקיד? שלומי לחיאני כנראה כבר לא ימלא את תפקיד ראש-העיר בקדנציה הזו, אבל אי אפשר שלא להרהר בשאלה האם פעולותיה של המערכת המשפטית הולמות את רצון אזרחי בת-ים. איזו נורמה חשובה יותר לאזרחים בישראל? האם ייתכן שהאזרחים מוכנים לקבל מנהיגי-ציבור מושחתים ובלבד שהם מוכשרים ? (את הקשר האפשרי בין שחיתות לכריזמה ויכולת ביצועית גבוהה הזכיר רביב דרוקר כשהתייחס לשאלת אמינותו של לחיאני).
ושלומי לחיאני הרי לא היה ראש העיר היחיד שנבחר למרות החשדות הפליליים ולמרות אמירתו של בג"ץ בעניינו.

אפשרות פעולה אחת העולה מהמציאות הזו, שנדמה שהיא האפשרות שמאמץ יובל יועז, היא להביע חוסר-אמון בשיקול הדעת הציבורי של אזרחי ישראל. ולכן לבקש לתת את ההכרעה בנורמות ציבוריות בידי המערכת המשפטית.

אבל אפשרות אחרת, אליה אני נוטה, היא לשוב ולהזכיר שהכלים המשפטיים לא מתאימים למצבים האלה.

חשוב לזכור שיש סיבות מדוע לא כל הנורמות הן משפטיות. מערכת המשפט נועדה לאכוף נורמות שנחשבו חשובות מספיק להפוך לפליליות, אבל נורמות אחרות, במיוחד כאלה אשר מסדירות מצבים אפורים, אינן מתאימות לטיפולה. עוד חשוב לזכור שחלק גדול מהמציאות של אישי-ציבור שנחשדים בפלילים ובכל זאת נבחרים היא תוצאה של חוסר היעילות של המערכת המשפטית הישראלית. היא הרי היתה יכולה לחסוך את כל הבלאגן הזה אם תוך זמן סביר מרגע העלאת האישום הראשון לחלל האוויר היה נחרץ הדין. האם היא שיכולה לתקן את המצב האפור שנוצר כשהולכים בינינו אנשים,נישאים מעם בזכות התפקיד הציבורי שהם ממלאים, מורדים מעם בגין האשמות המוטחות בהם ושלל החקירות אליהן הם מוזמנים, וכל זאת כמובן בכיסוי צמוד, רעשני ואינטנסיבי של התקשורת?

המצב בו נראה כי נורמות ציבוריות מסויימות מתפוררות הוא חמור.העובדה שהנורמה הציבורית איננה נאכפת על ידי דעת הקהל אומרת משהו על הקהל ועל קבוצת מנהיגיו (ואולי בעיקר על אלה מביניהם שלא נחשדו בפלילים).
המחדל הזה של ציבור שותק ופאסיבי נוכח נורמה ציבורית שהופרה הוא לטעמי מסוכן בהרבה משחיתות "רגילה".

אבל הפתרון איננו לערבב בין הנורמה הפלילית לציבורית כשהאחרונה הולכת ומתדרדרת.
כי התוצאה הסופית לא תהיה חיזוק של הנורמות הציבוריות, אלא המשך ריסוקה של כלל המערכת, כשהנורמה הפלילית תצטרף אל אחותה, ותהפוך לאות מתה, לעניין שהציבור איננו מאמין בו.
בהחלט יכול להיות שאות ראשון לכך הוא בחירתם של ראשי-עיר למרות שהם חשודים.

כל מי שמפקפק בדבריי, יתכבד וידמיין את המציאות בה חפץ יובל יועז:
בעוד עשרים שנה מהיום, יישב יועץ משפטי במשרד המשפטים, ויוכל להחליט לחקור בעצמו אישומים על אירועים שקורים בימים אלה. אותו יועץ,  שאיש מאיתנו איננו יודע את זהותו, יוכל להכריע שלמרות שאין באישומים האלה כדי להצדיק או לאפשר הליכים פליליים, הרי שיש בהם די והותר כדי להכריע שפלוני או אלמוני המהלכים בינינו לעולם לא ימלאו עוד  תפקיד ציבורי כזה או אחר בישראל.

יום חמישי, 1 במאי 2014

בעד או נגד העלאת שכר המינימום ל-30 ש"ח לשעה ?

המאבק החברתי החדש הזוכה לכותרות, למען העלאת שכר המינימום ל-30 ש"ח לשעה, שובה לב ככל שיהיה, הוא מאבק שמסיט משאבים חשובים לכיוון לא-נכון.


לא, זה לא בגלל ששכר מינימום גורם לפיטורי עובדים. האקסיומה הזו היא פרי חשיבה כלכלית פשטנית שלא זכתה להוכחות אמפיריות. אם כבר, יש הוכחות אמפירויות לכך ששכר מינימום גורם להעלאת הפעילות הכלכלית במשק, וככזה גורם לשכירת-עובדים נוספים. אין כרגע תשובה ברורה ממדע הכלכלה באילו נסיבות שכר-מינימום יגביר פעילות במשק ובאילו נסיבות השפעתו תהיה שלילית. בהתחשב במורכבות של התחום, ייתכן שגם לא תהיה תשובה כזו, ולכן - לטעמי - ההכרעה צריכה להיות ערכית ולא מקצועית. ערכית,  ברור לי ששכר המינימום צריך להיות גבוה יותר, בהתחשב בהוצאה החודשית הממוצעת של משפחה ישראלית.

אבל יש טעם לנהל דיון מקצועי או ערכי אם השינוי החקיקתי בשכר המינימום מתבטא במציאות ולא רק ברשומות מדינת ישראל. והעובדה היא, שעבור עובדות ועובדים רבים, רבים מדי, חוק שכר-המינימום בישראל הוא אות מתה. 88% מהעובדות במיגזר הערבי מקבלות שכר נמוך משכר המינימום. חלקן משתכרות 5 ש"ח לשעה. להם זה לא יועיל, וקל לשער שהם לא לבד.

לפני שמסיטים משאבים למאבק חברתי, צריך לוודא שהוא אכן מועיל לאלה הזקוקים להצלחתו יותר מכל האחרים. בזמן הזה, נראה שתכליתו של מאבק חברתי בתחום זכויות עובדים צריך להיות מכוון לכיוון אחרי לגמרי: אכיפה. לא עוד חקיקה בסגנון חוק להגברת האכיפה בדיני העבודה. אכיפה ממש. הקצאת תקנים נוספים לפקחים ולתובעים, והתנעת מהלך שיביא לכך שלא יהיה מעסיק בישראל שיהין להפר את חוקי-העבודה.

לפני שאנחנו מנהלים דיון בשאלת גובהו של שכר המינימום, בואו נוודא שאין מי שמקבלים פחות משכר המינימום במדינה שלנו. 

יום שישי, 4 באפריל 2014

משהו ששווה לסטודנטים ומשפטנים צעירים להכיר: התמחויות במוסדות בינלאומיים

כבר הזכרתי בפוסטים בעבר בין כלים שימושיים להתעדכנות את רשימת התפוצה של האגודה לזכויות האזרח. הודות לרשימה הזו, למדתי על כך שהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית פרסמה מדריך שנועד לסייע לסטודנטים ולבוגרים להתקבל להתמחות משפטית במוסדות בינלאומיים. זו אפשרות מעניינת, שכמשפטן צעיר הייתי שמח לדעת על קיומה, ולכן חשבתי שהיא "שווה פוסט". 

ראוי לציין שאין מדובר בהתמחות שבאה במקום חובת ההתמחות לפי חוק לשכת עורכי-הדין, אלא בסוג אחר של התמחות, הנותנת הזדמנות להתעמק ולהתמקצע למי שמתעניין במשפט הבינלאומי על שלל ענפיו. 

עוד ראוי לציין שמדובר בהתמחות שבדרך כלל אין שכרה בצידה, במובן הפיננסי של העניין (בניגוד לידע הנרכש). במדריך כתוב מפורשות "מרבית המתמחים יאמרו בבירור שתקופת ההתמחות דרשה הוצאת כספים ניכרת. לשם כיסוי העלויות נציג להלן מספר אופציות למימון. נדגיש כבר עכשיו שהרשימה אינה ממצה ועל המתמחה העתידי להשקיע זמן במחקר באינטרנט ובהתייעצות עם בוגרים וחברי סגל, במטרה לאתר לו מקורות מימון. הדבר אפשרי." 

סוגי המלגות שהוזכרו: 
  1. בישראל ניתנות מספר מלגות להתמחות כזו על-ידי משרד החוץ. בנספח א' למדריך מובא נוהל הגשת הבקשה למלגה כזו. 
  2. מלגות מארגונים אזוריים או בינלאומיים (דוגמת האיחוד האירופי) יכולים להעניק גם הם מלגות. 
  3. אם יש למועמד אזרחות נוספת, כדאי לבחון אם מדינת האזרחות הזרה מעניקה מלגות להתמחויות אלה. 
  4. מלגות ממוסדות אקדמיים (למשל, דוגמת תכנית מרכז מינרבה לזכויות אדם במסגרתה נסעו סטודנטים להתמחות בביה"ד הפלילי הבינלאומי לרואנדה). 
  5. מלגות שניתנות על ידי המוסדות הבינלאומיים עצמם. כאמור במדריך "מרבית המוסדות לא נותנים שכר עבור ההתמחות בהם. אולם, לעתים קיימות בהן תכניות ספציפיות וממוקדות בהן ניתן לקבל שכר, גם אם צנוע. כך למשל, ב-ICC ישנה אפשרות מוגבלת לקבל מימון וגם בארגונים נוספים המופיעים במדריך, כתלות בחוזק התיק של המועמד וביכולת הכספית של הארגון. לכן, מומלץ להתייעץ עם מתמחי עבר, לבחון את אתרי האינטרנט של הארגונים ואף לפנות ישירות לאנשי משאבי האנוש של הארגון, האחראים על ניהול הקבלה להתמחות, ולבדוק אם קיימות מלגות ובאילו תנאים יש לעמוד בכדי להיות זכאים להן."
רשימת הגופים המובאת במדריך, בהם ניתן להתמחות כאמור
בית-הדין הבינלאומי הפלילי (ICC)
בית-הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר (ICTY)
בית-הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה (ICTR)
בית-הדין הבינלאומי לצדק (ICJ)
בית-הדין האירופי לצדק (ECHR)
בית-הדין האפריקאי לזכויות אדם (ACHPR)
בית-הדין האינטר-אמריקני לזכויות אדם (IACHR)
הטריבונל הבינלאומי למשפט הימי (ITLOS)
בית-הדין המיוחד בקמבודיה (ECCC)
בית המשפט החוקתי של דרום-אפריקה (CCSA)
ארגון האומות המאוחדות (UN) (למשל - הלשכה המשפטית של האו"ם (OLA); משלחת ישראל לאו"ם)
ארגון הבריאות העולמי (WHO)
הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (IAEA)
קרן המטבע הבינלאומית (IMF)
הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (OECD)
ארגון הסחר העולמי (WTO)
לשכת המסחר הבינלאומית (ICC)
הארגון הבינלאומי להגירה (IOM)
אמנסטי הבינלאומי (AI)
הצלב האדום (ICRC)
Human Rights Watch (ר"ת HRW)
International Crisis Group (ר"ת ICG)
International Justice Mission  (ר"ת IJM)

לקריאה נוספת

יום חמישי, 3 באפריל 2014

פייסבוק ככלי-סיוע למשטרה באכיפת החוק: בקשת עזרה מהציבור

לפני קרוב ל-4 שנים כתבתי בבלוג הזה על פרוייקט קשר בקהילה של משטרת התנועה של דלהי, שאיפשר דיווח על עבירות-תנועה באמצעות פייסבוק. אז זה נראה לי כמיזם חדשני, אולי אפילו עתידני.

מאז זרמו הרבה מים בירקון, וסיפור שנתקלתי בו ב-CNN מאוד ממחיש את חלוף הזמנים:

כוח השיטור הימי המשותף של מחוז Västra Götaland בשוודיה נתקל בבעיה מוזרה. באחת המארינות ניצבה יאכטה יקרה, שמפתחותיה קשורים למעקה על הרציף במשך שנתיים, כשהיא צוברת חוב של דמי-עגינה ואיש לא ידע למי היא שייכת.

המשטרה  פרסמה בעמוד הפייסבוק שלה פנייה לציבור בבקשה לעזרה באיתור הבעלים. בפנייה צויין שבתוך היאכטה נמצאו עיתונים ומסמכים נורבגיים משנת 2008. התקשורת הנורבגית נתנה פרסום לסיפור והבעלים הנורבגי המסתורי התייצב לבסוף, כשההסבר - הוא שכח לגמרי מהיאכטה והיה בטוח שמכר אותה לפני שנים.

הסיפור, משעשע ככל שיהיה, הוא דוגמא טובה, לטעמי, כיצד מהפכת-המידע הולכת ומשנה דפוסים ישנים. בעיקר בדרך שבה פייסבוק נתפשת ככלי יעיל עבור כוחות משטרה בעולם למטרת קשר עם הציבור, כמובן מאליו.

עם זאת, בניגוד למסופר בפוסט ההוא מלפני 4 שנים פייסבוק עדיין רחוקה מלהיות כלי מקובל לפנייה  למשטרה.
כך למשל, עמוד הפייסבוק של משטרת ישראל  מצהיר כי "עמוד זה אינו מהווה תחליף לפניה למוקד 100 או לתחנת משטרה בכל נושא הדורש טיפול משטרתי." אבל באותה נשימה הוא גם מציע אפשרות "ספק מידע אישי, או להעלות נושא רגיש לטיפול". (מהבחינה הזו, עמוד הפייסבוק של משטרת לונדון עקבי יותר בהבהרה שפייסבוק איננה דרך ליצירת קשר עם המשטרה).

אני מאמין שמדובר בתהליך של שינוי, שבסופו גם עמודי הרשת החברתית של המשטרה יאפשרו פנייה בשעת חירום (תהא הרשת החברתית הדומיננטית באותה עת אשר תהא). התימוכין שלי לאמונה הזו היא העובדה שמעת לעת שומעים על יותר ויותר סיפורים בהם פייסבוק שימשה ככלי ליידוע המשטרה על בקשת-עזרה או על מצוקה שמחייבת התערבות של המשטרה.

אסיים בכמה דוגמאות:

לקריאה נוספת 



יום חמישי, 27 במרץ 2014

אז מה אתם מציעים ?

קראתי על סגירת מרכזים ללידה טבעית בבתי חולים ציבוריים והצטערתי. המהלך הזה מנוגד לכל מה שהרפואה המודרנית לומדת על לידה: נשים יולדות אינן חולות. אבל המגמה של שינוי התפישה "הישנה", פרי עידן ההשכלה, שצריך לטפל בלידה כמו במצבים פתולוגיים אחרים,  תיעצר, על כל המשמעויות הכרוכות בכך.

היא לא תיעצר בגלל התנגדות עקרונית של המערכת (למרות שיש בה הרבה שעדיין לא הפנימו את הסטטיסטיקה המלמדת שלידות בית מסתיימות בצורה תקינה באותו שיעור של לידות בבית חולים, אבל שבלידות בבית יש משמעותית פחות סיבוכים).

היא תיעצר בגלל סוגיה שלכאורה איננה קשורה, אבל בעצם קשורה מאוד - התנגדות משרד הבריאות לשירות הרפואי הפרטי המסופק בבתי החולים הציבוריים (שר"פ). מאחר ולידה טבעית מצריכה ליווי צמוד של היולדת מרגע כניסתה למחלקת-היולדות . ומאחר והתקן הישראלי הנוכחי של מספר מיילדות בחדרי-יולדות איננו מאפשר הצמדה של מיילדת לכל יולדת לפני התחלתה של לידה פעילה, הרי שהדרך היחידה ברמת התקצוב הנוכחי של מחלקות היולדות בארץ, היא באמצעות שר"פ.

אם היתה הזרמת תקציבים למערכת הציבורית, אפשר היה להבין את ההתנגדות של רבים וטובים לשר"פ. אבל אין תוספות תקציבים. לא רק שאין, אלא שיש קיצוצים. קיצוצים גלויים (הפחתה במימון הציבורי) וקיצוצים מוסווים (אי-הגדלת אחוז המימון בהתאם לגדילת האוכלוסיה).

זו הזדמנות נהדרת להזכיר ראיון שפרסם NRG לפני שנתיים עם 4 מנהלי בתי-החולים הציבוריים של ישראל, בו הסבירו הארבעה שחייבים לעצור את התהליך שעוברת מערכת הבריאות. "תהליך הרסני שסופו הפיכת בתי החולים הציבוריים למרכזי טיפול לעניים בלבד. 'כבר אין מחקר, אין הוראה, אין תשתיות, אין פרויקטים', הם אומרים בייאוש. 'הדור שלנו עוד יצליח, איכשהו, להתקיים משאריות העבר. אבל מה יהיה על דור הרפואה הבא?' "

התקצוב של מערכת-הבריאות הציבורית בישראל צריך להיות בראש סדרי-העדיפויות של כולנו. בוודאי יותר מכל אחת מהסוגיות שמככבות על שולחנה של הממשלה הנוכחית מדי שבוע - יותר מדיור. יותר מאיראן. הרבה יותר מהסוגיות שמככבות על שולחנה של התקשורת הישראלית דרך קבע.

 במציאות של רצף ממשלות נאו-ליברליות מאז 1985, המאמינות בתקציבים ציבוריים קטנים, ומתמידות בפרדיגמה הזו גם נוכח מציאות שמאותתת על כשלי-השיטה, קשה לחשוב על איזושהיא דרך אפשרית אחרת לעצירת התדרדרות מערכת הבריאות הציבורית. נראה שרק שר"פ מאוזן יכול לעשות את מה שהממשלה לא מוכנה בשום פנים לעשות מתוך תקציבה שלה. וכשמשרד הבריאות מנהל מלחמת חורמה נגד השר"פ, כל מה שנשאר זה לשאול: אז מה אתם מציעים ?

לקריאה נוספת



יום שישי, 24 בינואר 2014

אין דרך אחרת

במסגרת סיפורו של אדם ורטה, המורה שהואשם על ידי תלמידה בהבעת עמדות פוליטיות קיצוניות, וזומן לשימוע לקראת פיטורין בשל כך, העלו גורמים מסויימים טענה שלמורה אסור להביע את דעותיו הפוליטיות בכיתה, ושיש נושאים שאסור לדון בהם בכיתה בגלל מורכבותם. הסברה הזו, כאילו יש אי בהירות גדולה בקשר לדברים שמותר ושאסור למורה להגיד בכיתה, נראתה לי מוזרה מעט על סמך כל מה שזכרתי על חוזרי מנכ"ל משרד החינוך בנושא.

ליתר ביטחון חזרתי לעלעל בהם.

חוזר מנכל משרד החינוך 9.2 חינוך לדמוקרטיה ולאזרחות פעילה מדבר בשם עצמו, בקול רם וברור:
"מערכת החינוך שמה לה למטרה לחנך לגיבוש תודעה פוליטית, כלומר לחשוף כל תלמיד למגוון של ידע, עמדות ודעות  כדי שיוכל לפתח לעצמו תפיסת עולם והשקפה משלו, מתוך תחושת אחריות ומעורבות בנעשה במדינה ובחברה. מטרות אלה עולות מסעיף 2 לחוק החינוך הממלכתי, התשי"ג–1953, סעיפים קטנים (1), (2), (7) ו-(9).
לצד החשיבות הרבה של החינוך לאזרחות ולמעורבות פעילה ושל חיזוק התודעה אזרחית-פוליטית-חברתית של התלמידים החוק אוסר על מערכת החינוך לקיים פעילות מפלגתית ומונע את קידומה של אידיאולוגיה פוליטית-מפלגתית מסוימת במסגרת בית הספר.

כיוון שכך, פעילות מפלגתית-פוליטית, הן ביחס לבחירות לשלטון המקומי והן ביחס לבחירות לשלטון המרכזי, בתוך כותלי בית-הספר, בקרב עובדי הוראה ותלמידים, איננה לגיטימית אלא בגבולות ובסייגים שיוגדרו להלן.
חשוב להבהיר ולהדגיש את האבחנה המשמעותית בין חינוך לתודעה ולמעורבות פוליטית-חברתית ואזרחית, שהוא מותר ואף רצוי, ובין חינוך לתפיסה פוליטית-מפלגתית מסוימת, שהוא פסול ואסור על-פי החוק: 
–     חינוך לתודעה פוליטית ואזרחית משמעותו כי המערכת תעודד את התלמידים לצבור ידע לגבי הנעשה בזירה הציבורית בישראל, לנהל דיון בעניינים אלו ולגבש עמדות, כל אחד על פי השקפתו ובאופן מנומק. מטרה זו היא ראויה וחשובה בכל מדינה דמוקרטית וגם במדינת ישראל.
 –    חינוך לתפיסה פוליטית-מפלגתית מסוימת משמעותי כי המערכת מכוונת את התלמיד לדעה או לעמדה מסוימת דווקא, ודבר זה הוא פסול ואסור, הן על-פי החוק והן על פי התפיסה הדמוקרטית של חופש הדעה והמצפון. 
עובדי ההוראה נדרשים להסביר ולהבהיר לתלמידים את השקפות העולם ואת נקודות המבט השונות הקיימות במערכת הפוליטית, ועליהם לעשות זאת ביושר אינטלקטואלי, בהגינות ובאופן מאוזן. התפיסה החינוכית סביב חינוך לתודעה אזרחית-פוליטית גורסת כי המורה צריך להעביר את תלמידיו תהליך שבמסגרתו ייחשפו למציאות הקיימת ויוכלו לגבש את עמדתם באופן מנומק. 
על עובד ההוראה להסביר לתלמידיו ולחשוף אותם להשקפות המנוגדות באופן שווה, בשפה ראויה ונקייה, בלי לעודד ולהעדיף השקפה אחת על רעותה; עליו לעודד את תלמידיו לחשיבה עצמאית, להנחיל בהם את ערכי ההליך הדמוקרטי, להסביר להם את החשיבות של הדמוקרטיה ושל בחירות חופשיות ולעודדם ליזום, להסתקרן, לשאול ולהבין ולהיות מודעים למצעי המפלגות השונות המתמודדות בבחירות לכנסת, אך בד בבד לעודד סובלנות וכבוד הדדי, לברר את השקפות העולם השונות שלהם ושל נבחרי הציבור בדו-שיח רציני ותרבותי ולנהל ויכוח לגיטימי בצורה מכובדת ותרבותית, ללא "אלימות פוליטית" ותוך שמירה על זכותו של הפרט להביע דעה פרטית  ולחיות את חייו על פי אמונתו. 
תפיסה פדגוגית זו מעוגנת בהמלצות של דוח קרמניצר (התשנ"ו–1996): "לא ניתן לחנך חינוך ממשי לאזרחות ללא עיסוק אינטנסיבי שוטף באקטואלי ובשנוי במחלוקת. ראוי להבהיר כי מותר למורה לנקוט עמדה בנושא שנוי במחלוקת, ובלבד שאין הוא מקנה לעמדתו מעמד של עמדה מחייבת... המתודה החינוכית צריכה להתאפיין בגיוון הדרכים והשיטות, שתכליתן להפעיל את הלומד ולסייע בידיו לעצב את עצמו כאזרח פעיל, ליצור מרחב של אופציות שונות לבחירה של התלמיד ולעודד יזמה ויצירתיות של הלומדים... המתודה החינוכית צריכה להיות הולמת את תפיסת העולם הדמוקרטית ולממש אותה..."

הדיווחים בנוגע לדבריו של המורה ורטה, כפי שאומתו על ידי תלמידים לא-מעטים שלו, וכפי שהם משתקפים בהקלטת השימוע שנערך לו משקפים דיון כיתתי אינטנסיבי בשנוי במחלוקת, במסגרתו נחשפו התלמידים להשקפות המנוגדות, ואחריהן הביע המורה את עמדתו האישית. כך למשל, אחרי דיון במוסריותו של צה"ל, שעלה בעקבות טענת תלמידים כי צה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם, ובו נדון הנושא לעומקו, ביטא המורה את עמדתו האישית, בתשובה לשאלה מצד התלמידים מהי אותה העמדה, כי צה"ל מבצע מעשים לא-מוסריים.

על פי התקשורת, מנהל רשת אורט אמר בתגובה "אסור לדבר על צה"ל כעל צבא לא מוסרי".

מי מהם נשמע לכם יותר קרוב בהתנהלותו להוראות משרד החינוך?

עדיין מבולבלים ?
בואו נביט לרגע יחד על רשימת החוברות להכנה לצה"ל באתר מינהל חברה ונוער של משרד החינוך.

החוברת "אדם במדים" בפרק ג ( זהירות וורד!) עוסקת בפקודה הבלתי חוקית בעליל. במסגרת התשובה לשאלה מהי פקודה בלתי חוקית בעליל, מובא הסיפור הבא אותו אני מצטט במלואו:
"באוקטובר 1956,  עם פתיחת מבצע קדש,  הוטל עוצר על כפרי המשולש הקטן, וביניהם הכפר הערבי הגדול כפר קאסם.  הפקודה ניתנה בצהרי אותו יום והכפריים הערבים,  שיצאו עם שחר לעבודתם בשדות ובערים יהודיות,  לא ידעו כמובן דבר על העוצר.  תחילת העוצר נקבעה לשעה 17:00 והודעה על כך נמסרה למוכתרי הכפרים חצי שעה לפני כניסת העוצר לתוקפו.  מג"ד משמר הגבול (רס"ן מלינקי) הוזמן אל מפקד החטיבה (אל"מ שדמי) וקיבל ממנו פקודה חמורה בזו הלשון:  "יש לירות על מנת להרוג" בכל מי שמפר עוצר.  לשאלה:  מה דין אנשים שיחזרו מהעבודה בלי לדעת על העוצר?  השיב בלשון ציורית:  "אללה ירחמו". 
המג"ד העביר את ההוראה למפקדי הפלוגות שפוזרו בין הכפרים עם חייליהם. המפקדים הקשיבו.  רק אחד מהם ביצע את הפעולה כלשונה.  רק בגיזרה אחת ערכה חוליה של משמר הגבול טבח באזרחים תושבי הכפר בתואנה שהפרו עוצר. הכפריים הועמדו בשורה ונורו בדם קר בהתאם לפקודת מפקד החוליה (סגן דהאן). בטבח זה נהרגו 43 בני אדם,  ביניהם נשים,  זקנים וילדים.  סך כל ההרוגים באותו לילה היה 49.  התביעה הוגשה על הריגתם של 43 מתושבי כפר קאסם שנעצרו במבוא המערבי של הכפר. 
החיילים הועמדו לדין וטענו להגנתם כי קיבלו פקודה ולכן עומדת להם הגנת הצידוק.  בית המשפט קבע שהפקודה שניתנה היא בלתי חוקית בעליל.  אל"מ שדמי נקנס באגורה.  רס"ן מלינקי נדון ל-17 שנות מאסר.  סגן דהאן נדון ל-15 שנה והחיילים ל-7 שנים.  כולם קיבלו חנינה או שוחררו עד נובמבר 59. 
בכל הגזרות האחרות גברו השכל הישר והמצפון.  המפקדים והחיילים הבינו כי אין להוציא להורג כפריים תמימים שלא ידעו דבר על העוצר."

בחוברת "לקראת שרות משמעותי בצה"ל" בפרק רביעי: גם בצבא תהיה בן אדם, בחלק "נורמות במבחן" (זהירות וורד!) מובאת דילמה מוסרית, המצוטטת להלן במלואה:
"שי, מ"פ מחלקה ביחידה קרבית, פועל בניגוד לנהלים, מסכן לא פעם את חיי הכפופים לו ונוהג בהם בצורה מעליבה ופוגעת. לשי יש בגדוד שם של קצין אמיץ, משקיע, "נותן את הנשמה" לצה"ל ורואה את עתידו בקריירה צבאית. החיילים בפלוגה, המעריכים את כישוריו המקצועיים, חוששים לדווח על התנהגותו הבעייתית. יואב, חייל במחלקה, מתלבט כיצד לנהוג.
כיצד לדעתך על יואב לנהוג? הבא שני נימוקים לחיזוק עמדתך."

אז מי מממש בהתנהלותו את מדיניות החינוך של מדינת ישראל ומי מבקש לפגוע בה ?

עד כאן העובדות וההוראות החוקיות.

נזכיר שנוכח העובדות כפי שהן מוצגות בתקשורת, מבחינה משפטית, אין עילה של ממש להעביר את המורה מתפקידו. לפחות לשנה הזו אורט תקועה איתו, אלא אם ישוכנע המורה ורטה לפרוש מרצונו החופשי. אי-שם בעבר, היתה בישראל הגמוניה פוליטית של מפא"י. דוד בן-גוריון ביקש לנצל את כוחה של הממשלה כדי למנוע מיריב פוליטי, ישראל אלדד, ממנהיגי הלח"י בתקופת המנדט, לעבוד כמורה. בג"ץ התערב ומנע את הפעולה הממשלתית בשל חוסר-סמכותה של הממשלה למנוע העסקת מורה באותו המוסד  (בג"צ 144/50 ישראל שייב נ' שר הביטחון, מנהל אגף החינוך במשרד החינוך והתרבות ואח', פ"ד ה 399 (להלן- בג"ץ שייב); למרבה הצער לא מצאתי קישור חופשי אונליין לפסק-הדין האמור; ניתן למצוא התייחסויות אליו ברחבי הרשת, למשל בקישור הזה).

 כדברי השופט אולשן בבג"ץ שייב:
"זכויותיו של הפרט אינן נתונות להגבלה או לשלילה, על-ידי פקיד או שר רק מפני שהם חושבים – ואפילו בצדק – שיש בזה משום תועלת למדינה. עליהם לשכנע את בית המחוקקים, כי יש הכרח או צורך בהגבלות האלה, ורק לאחר שהמחוקק נותן להם את הגושפנקא שלו, רשאים הם לבצע אותן."
אז לא היתה עילה להתערבות בהעסקתו של ד"ר ישראל אלדד, ולכן נפסק כי התערבותו של שר הביטחון בהעסקתו של ישראל אלדד בבית ספר מסויים, "היתה ללא סמכות חוקית".

אז, אגב, הסבא-רבא של אדם ורטה, ברוך בן-יהודה, היה מנכ"ל משרד החינוך. 

מאז זרמו הרבה מים בנחלי-הארץ, אבל לא זאת בלבד שההלכה הזו חלה גם היום, אלא שההגנה המשפטית בישראל על חופש הביטוי רק התחזקה מאז אותן שנים

מאחר וכבר ראינו איזה צד פעל בהתאם להוראות משרד החינוך, אפשר להעריך שמבחינה משפטית, יש סבירות גבוהה שאם מנהל רשת אורט יפעל כפי שיפעל, והמורה ורטה יפעל כפי שהמורה אלדד פעל, הפרשיה תיגמר באותה הצורה. 

אבל הפרשיה הזו היא הרי לא רק משפטית. יש לה השלכות רוחב.
היא מסבירה למורים מה כדאי ומה פחות כדאי, אם אתה לא רוצה צרות עם המנהלים שלך.
היא מאותתת על רוח-המנהיג (מה שקוראים אצלנו בעברית, "רוח המפקד").
היא מעודדת  צנזורה עצמית (ראו דוגמא לעדות אישית על הדרך שבה אדם משתף פעולה).

השתיקה של שר החינוך, ההצהרות הלוחמניות של מנהל רשת החינוך, הדרך שבה אנשי ציבור ותלמידים
תוקפים מורה שלימד על מגוון הדעות, הם כולם אינדיקציות לנסיון לסתימת פיות שנובע ממלחמה בין צדדים פוליטיים.
מלחמה המתנהלת על גבי מקרה חינוכי, שהיה צריך להישאר חינוכי ולא להפוך לעוד שדה-קרב פוליטי.

אם יש דבר שחברה שסועה איננה יכולה להרשות לעצמה, זה לנסות לסתום את שסתומי-הלחץ, לנסות ולהסתיר את פערי-הדעות, לתת לצד אחד לכפות בכוח השליטה בדיון לחנך את הדור הבא בדרכו שלו.

כדאי שגם שר החינוך, וגם מנהל רשת אורט יחזרו וישננו את הוראות חוזר המנכ"ל:
הדרך לחנך במדינה דמוקרטית לגיבוש תודעה פוליטית היא חשיפת כל תלמיד למגוון של ידע, עמדות ודעות  כדי שיוכל לפתח לעצמו תפיסת עולם והשקפה משלו, מתוך תחושת אחריות ומעורבות בנעשה במדינה ובחברה.

אם באמת רוצים כאן דמוקרטיה - אין דרך אחרת.

לעיון נוסף