יום שישי, 4 באפריל 2014

משהו ששווה לסטודנטים ומשפטנים צעירים להכיר: התמחויות במוסדות בינלאומיים

כבר הזכרתי בפוסטים בעבר בין כלים שימושיים להתעדכנות את רשימת התפוצה של האגודה לזכויות האזרח. הודות לרשימה הזו, למדתי על כך שהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית פרסמה מדריך שנועד לסייע לסטודנטים ולבוגרים להתקבל להתמחות משפטית במוסדות בינלאומיים. זו אפשרות מעניינת, שכמשפטן צעיר הייתי שמח לדעת על קיומה, ולכן חשבתי שהיא "שווה פוסט". 

ראוי לציין שאין מדובר בהתמחות שבאה במקום חובת ההתמחות לפי חוק לשכת עורכי-הדין, אלא בסוג אחר של התמחות, הנותנת הזדמנות להתעמק ולהתמקצע למי שמתעניין במשפט הבינלאומי על שלל ענפיו. 

עוד ראוי לציין שמדובר בהתמחות שבדרך כלל אין שכרה בצידה, במובן הפיננסי של העניין (בניגוד לידע הנרכש). במדריך כתוב מפורשות "מרבית המתמחים יאמרו בבירור שתקופת ההתמחות דרשה הוצאת כספים ניכרת. לשם כיסוי העלויות נציג להלן מספר אופציות למימון. נדגיש כבר עכשיו שהרשימה אינה ממצה ועל המתמחה העתידי להשקיע זמן במחקר באינטרנט ובהתייעצות עם בוגרים וחברי סגל, במטרה לאתר לו מקורות מימון. הדבר אפשרי." 

סוגי המלגות שהוזכרו: 
  1. בישראל ניתנות מספר מלגות להתמחות כזו על-ידי משרד החוץ. בנספח א' למדריך מובא נוהל הגשת הבקשה למלגה כזו. 
  2. מלגות מארגונים אזוריים או בינלאומיים (דוגמת האיחוד האירופי) יכולים להעניק גם הם מלגות. 
  3. אם יש למועמד אזרחות נוספת, כדאי לבחון אם מדינת האזרחות הזרה מעניקה מלגות להתמחויות אלה. 
  4. מלגות ממוסדות אקדמיים (למשל, דוגמת תכנית מרכז מינרבה לזכויות אדם במסגרתה נסעו סטודנטים להתמחות בביה"ד הפלילי הבינלאומי לרואנדה). 
  5. מלגות שניתנות על ידי המוסדות הבינלאומיים עצמם. כאמור במדריך "מרבית המוסדות לא נותנים שכר עבור ההתמחות בהם. אולם, לעתים קיימות בהן תכניות ספציפיות וממוקדות בהן ניתן לקבל שכר, גם אם צנוע. כך למשל, ב-ICC ישנה אפשרות מוגבלת לקבל מימון וגם בארגונים נוספים המופיעים במדריך, כתלות בחוזק התיק של המועמד וביכולת הכספית של הארגון. לכן, מומלץ להתייעץ עם מתמחי עבר, לבחון את אתרי האינטרנט של הארגונים ואף לפנות ישירות לאנשי משאבי האנוש של הארגון, האחראים על ניהול הקבלה להתמחות, ולבדוק אם קיימות מלגות ובאילו תנאים יש לעמוד בכדי להיות זכאים להן."
רשימת הגופים המובאת במדריך, בהם ניתן להתמחות כאמור
בית-הדין הבינלאומי הפלילי (ICC)
בית-הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר (ICTY)
בית-הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה (ICTR)
בית-הדין הבינלאומי לצדק (ICJ)
בית-הדין האירופי לצדק (ECHR)
בית-הדין האפריקאי לזכויות אדם (ACHPR)
בית-הדין האינטר-אמריקני לזכויות אדם (IACHR)
הטריבונל הבינלאומי למשפט הימי (ITLOS)
בית-הדין המיוחד בקמבודיה (ECCC)
בית המשפט החוקתי של דרום-אפריקה (CCSA)
ארגון האומות המאוחדות (UN) (למשל - הלשכה המשפטית של האו"ם (OLA); משלחת ישראל לאו"ם)
ארגון הבריאות העולמי (WHO)
הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (IAEA)
קרן המטבע הבינלאומית (IMF)
הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (OECD)
ארגון הסחר העולמי (WTO)
לשכת המסחר הבינלאומית (ICC)
הארגון הבינלאומי להגירה (IOM)
אמנסטי הבינלאומי (AI)
הצלב האדום (ICRC)
Human Rights Watch (ר"ת HRW)
International Crisis Group (ר"ת ICG)
International Justice Mission  (ר"ת IJM)

לקריאה נוספת

יום חמישי, 3 באפריל 2014

פייסבוק ככלי-סיוע למשטרה באכיפת החוק: בקשת עזרה מהציבור

לפני קרוב ל-4 שנים כתבתי בבלוג הזה על פרוייקט קשר בקהילה של משטרת התנועה של דלהי, שאיפשר דיווח על עבירות-תנועה באמצעות פייסבוק. אז זה נראה לי כמיזם חדשני, אולי אפילו עתידני.

מאז זרמו הרבה מים בירקון, וסיפור שנתקלתי בו ב-CNN מאוד ממחיש את חלוף הזמנים:

כוח השיטור הימי המשותף של מחוז Västra Götaland בשוודיה נתקל בבעיה מוזרה. באחת המארינות ניצבה יאכטה יקרה, שמפתחותיה קשורים למעקה על הרציף במשך שנתיים, כשהיא צוברת חוב של דמי-עגינה ואיש לא ידע למי היא שייכת.

המשטרה  פרסמה בעמוד הפייסבוק שלה פנייה לציבור בבקשה לעזרה באיתור הבעלים. בפנייה צויין שבתוך היאכטה נמצאו עיתונים ומסמכים נורבגיים משנת 2008. התקשורת הנורבגית נתנה פרסום לסיפור והבעלים הנורבגי המסתורי התייצב לבסוף, כשההסבר - הוא שכח לגמרי מהיאכטה והיה בטוח שמכר אותה לפני שנים.

הסיפור, משעשע ככל שיהיה, הוא דוגמא טובה, לטעמי, כיצד מהפכת-המידע הולכת ומשנה דפוסים ישנים. בעיקר בדרך שבה פייסבוק נתפשת ככלי יעיל עבור כוחות משטרה בעולם למטרת קשר עם הציבור, כמובן מאליו.

עם זאת, בניגוד למסופר בפוסט ההוא מלפני 4 שנים פייסבוק עדיין רחוקה מלהיות כלי מקובל לפנייה  למשטרה.
כך למשל, עמוד הפייסבוק של משטרת ישראל  מצהיר כי "עמוד זה אינו מהווה תחליף לפניה למוקד 100 או לתחנת משטרה בכל נושא הדורש טיפול משטרתי." אבל באותה נשימה הוא גם מציע אפשרות "ספק מידע אישי, או להעלות נושא רגיש לטיפול". (מהבחינה הזו, עמוד הפייסבוק של משטרת לונדון עקבי יותר בהבהרה שפייסבוק איננה דרך ליצירת קשר עם המשטרה).

אני מאמין שמדובר בתהליך של שינוי, שבסופו גם עמודי הרשת החברתית של המשטרה יאפשרו פנייה בשעת חירום (תהא הרשת החברתית הדומיננטית באותה עת אשר תהא). התימוכין שלי לאמונה הזו היא העובדה שמעת לעת שומעים על יותר ויותר סיפורים בהם פייסבוק שימשה ככלי ליידוע המשטרה על בקשת-עזרה או על מצוקה שמחייבת התערבות של המשטרה.

אסיים בכמה דוגמאות:

לקריאה נוספת 



יום חמישי, 27 במרץ 2014

אז מה אתם מציעים ?

קראתי על סגירת מרכזים ללידה טבעית בבתי חולים ציבוריים והצטערתי. המהלך הזה מנוגד לכל מה שהרפואה המודרנית לומדת על לידה: נשים יולדות אינן חולות. אבל המגמה של שינוי התפישה "הישנה", פרי עידן ההשכלה, שצריך לטפל בלידה כמו במצבים פתולוגיים אחרים,  תיעצר, על כל המשמעויות הכרוכות בכך.

היא לא תיעצר בגלל התנגדות עקרונית של המערכת (למרות שיש בה הרבה שעדיין לא הפנימו את הסטטיסטיקה המלמדת שלידות בית מסתיימות בצורה תקינה באותו שיעור של לידות בבית חולים, אבל שבלידות בבית יש משמעותית פחות סיבוכים).

היא תיעצר בגלל סוגיה שלכאורה איננה קשורה, אבל בעצם קשורה מאוד - התנגדות משרד הבריאות לשירות הרפואי הפרטי המסופק בבתי החולים הציבוריים (שר"פ). מאחר ולידה טבעית מצריכה ליווי צמוד של היולדת מרגע כניסתה למחלקת-היולדות . ומאחר והתקן הישראלי הנוכחי של מספר מיילדות בחדרי-יולדות איננו מאפשר הצמדה של מיילדת לכל יולדת לפני התחלתה של לידה פעילה, הרי שהדרך היחידה ברמת התקצוב הנוכחי של מחלקות היולדות בארץ, היא באמצעות שר"פ.

אם היתה הזרמת תקציבים למערכת הציבורית, אפשר היה להבין את ההתנגדות של רבים וטובים לשר"פ. אבל אין תוספות תקציבים. לא רק שאין, אלא שיש קיצוצים. קיצוצים גלויים (הפחתה במימון הציבורי) וקיצוצים מוסווים (אי-הגדלת אחוז המימון בהתאם לגדילת האוכלוסיה).

זו הזדמנות נהדרת להזכיר ראיון שפרסם NRG לפני שנתיים עם 4 מנהלי בתי-החולים הציבוריים של ישראל, בו הסבירו הארבעה שחייבים לעצור את התהליך שעוברת מערכת הבריאות. "תהליך הרסני שסופו הפיכת בתי החולים הציבוריים למרכזי טיפול לעניים בלבד. 'כבר אין מחקר, אין הוראה, אין תשתיות, אין פרויקטים', הם אומרים בייאוש. 'הדור שלנו עוד יצליח, איכשהו, להתקיים משאריות העבר. אבל מה יהיה על דור הרפואה הבא?' "

התקצוב של מערכת-הבריאות הציבורית בישראל צריך להיות בראש סדרי-העדיפויות של כולנו. בוודאי יותר מכל אחת מהסוגיות שמככבות על שולחנה של הממשלה הנוכחית מדי שבוע - יותר מדיור. יותר מאיראן. הרבה יותר מהסוגיות שמככבות על שולחנה של התקשורת הישראלית דרך קבע.

 במציאות של רצף ממשלות נאו-ליברליות מאז 1985, המאמינות בתקציבים ציבוריים קטנים, ומתמידות בפרדיגמה הזו גם נוכח מציאות שמאותתת על כשלי-השיטה, קשה לחשוב על איזושהיא דרך אפשרית אחרת לעצירת התדרדרות מערכת הבריאות הציבורית. נראה שרק שר"פ מאוזן יכול לעשות את מה שהממשלה לא מוכנה בשום פנים לעשות מתוך תקציבה שלה. וכשמשרד הבריאות מנהל מלחמת חורמה נגד השר"פ, כל מה שנשאר זה לשאול: אז מה אתם מציעים ?

לקריאה נוספת



יום שישי, 24 בינואר 2014

אין דרך אחרת

במסגרת סיפורו של אדם ורטה, המורה שהואשם על ידי תלמידה בהבעת עמדות פוליטיות קיצוניות, וזומן לשימוע לקראת פיטורין בשל כך, העלו גורמים מסויימים טענה שלמורה אסור להביע את דעותיו הפוליטיות בכיתה, ושיש נושאים שאסור לדון בהם בכיתה בגלל מורכבותם. הסברה הזו, כאילו יש אי בהירות גדולה בקשר לדברים שמותר ושאסור למורה להגיד בכיתה, נראתה לי מוזרה מעט על סמך כל מה שזכרתי על חוזרי מנכ"ל משרד החינוך בנושא.

ליתר ביטחון חזרתי לעלעל בהם.

חוזר מנכל משרד החינוך 9.2 חינוך לדמוקרטיה ולאזרחות פעילה מדבר בשם עצמו, בקול רם וברור:
"מערכת החינוך שמה לה למטרה לחנך לגיבוש תודעה פוליטית, כלומר לחשוף כל תלמיד למגוון של ידע, עמדות ודעות  כדי שיוכל לפתח לעצמו תפיסת עולם והשקפה משלו, מתוך תחושת אחריות ומעורבות בנעשה במדינה ובחברה. מטרות אלה עולות מסעיף 2 לחוק החינוך הממלכתי, התשי"ג–1953, סעיפים קטנים (1), (2), (7) ו-(9).
לצד החשיבות הרבה של החינוך לאזרחות ולמעורבות פעילה ושל חיזוק התודעה אזרחית-פוליטית-חברתית של התלמידים החוק אוסר על מערכת החינוך לקיים פעילות מפלגתית ומונע את קידומה של אידיאולוגיה פוליטית-מפלגתית מסוימת במסגרת בית הספר.

כיוון שכך, פעילות מפלגתית-פוליטית, הן ביחס לבחירות לשלטון המקומי והן ביחס לבחירות לשלטון המרכזי, בתוך כותלי בית-הספר, בקרב עובדי הוראה ותלמידים, איננה לגיטימית אלא בגבולות ובסייגים שיוגדרו להלן.
חשוב להבהיר ולהדגיש את האבחנה המשמעותית בין חינוך לתודעה ולמעורבות פוליטית-חברתית ואזרחית, שהוא מותר ואף רצוי, ובין חינוך לתפיסה פוליטית-מפלגתית מסוימת, שהוא פסול ואסור על-פי החוק: 
–     חינוך לתודעה פוליטית ואזרחית משמעותו כי המערכת תעודד את התלמידים לצבור ידע לגבי הנעשה בזירה הציבורית בישראל, לנהל דיון בעניינים אלו ולגבש עמדות, כל אחד על פי השקפתו ובאופן מנומק. מטרה זו היא ראויה וחשובה בכל מדינה דמוקרטית וגם במדינת ישראל.
 –    חינוך לתפיסה פוליטית-מפלגתית מסוימת משמעותי כי המערכת מכוונת את התלמיד לדעה או לעמדה מסוימת דווקא, ודבר זה הוא פסול ואסור, הן על-פי החוק והן על פי התפיסה הדמוקרטית של חופש הדעה והמצפון. 
עובדי ההוראה נדרשים להסביר ולהבהיר לתלמידים את השקפות העולם ואת נקודות המבט השונות הקיימות במערכת הפוליטית, ועליהם לעשות זאת ביושר אינטלקטואלי, בהגינות ובאופן מאוזן. התפיסה החינוכית סביב חינוך לתודעה אזרחית-פוליטית גורסת כי המורה צריך להעביר את תלמידיו תהליך שבמסגרתו ייחשפו למציאות הקיימת ויוכלו לגבש את עמדתם באופן מנומק. 
על עובד ההוראה להסביר לתלמידיו ולחשוף אותם להשקפות המנוגדות באופן שווה, בשפה ראויה ונקייה, בלי לעודד ולהעדיף השקפה אחת על רעותה; עליו לעודד את תלמידיו לחשיבה עצמאית, להנחיל בהם את ערכי ההליך הדמוקרטי, להסביר להם את החשיבות של הדמוקרטיה ושל בחירות חופשיות ולעודדם ליזום, להסתקרן, לשאול ולהבין ולהיות מודעים למצעי המפלגות השונות המתמודדות בבחירות לכנסת, אך בד בבד לעודד סובלנות וכבוד הדדי, לברר את השקפות העולם השונות שלהם ושל נבחרי הציבור בדו-שיח רציני ותרבותי ולנהל ויכוח לגיטימי בצורה מכובדת ותרבותית, ללא "אלימות פוליטית" ותוך שמירה על זכותו של הפרט להביע דעה פרטית  ולחיות את חייו על פי אמונתו. 
תפיסה פדגוגית זו מעוגנת בהמלצות של דוח קרמניצר (התשנ"ו–1996): "לא ניתן לחנך חינוך ממשי לאזרחות ללא עיסוק אינטנסיבי שוטף באקטואלי ובשנוי במחלוקת. ראוי להבהיר כי מותר למורה לנקוט עמדה בנושא שנוי במחלוקת, ובלבד שאין הוא מקנה לעמדתו מעמד של עמדה מחייבת... המתודה החינוכית צריכה להתאפיין בגיוון הדרכים והשיטות, שתכליתן להפעיל את הלומד ולסייע בידיו לעצב את עצמו כאזרח פעיל, ליצור מרחב של אופציות שונות לבחירה של התלמיד ולעודד יזמה ויצירתיות של הלומדים... המתודה החינוכית צריכה להיות הולמת את תפיסת העולם הדמוקרטית ולממש אותה..."

הדיווחים בנוגע לדבריו של המורה ורטה, כפי שאומתו על ידי תלמידים לא-מעטים שלו, וכפי שהם משתקפים בהקלטת השימוע שנערך לו משקפים דיון כיתתי אינטנסיבי בשנוי במחלוקת, במסגרתו נחשפו התלמידים להשקפות המנוגדות, ואחריהן הביע המורה את עמדתו האישית. כך למשל, אחרי דיון במוסריותו של צה"ל, שעלה בעקבות טענת תלמידים כי צה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם, ובו נדון הנושא לעומקו, ביטא המורה את עמדתו האישית, בתשובה לשאלה מצד התלמידים מהי אותה העמדה, כי צה"ל מבצע מעשים לא-מוסריים.

על פי התקשורת, מנהל רשת אורט אמר בתגובה "אסור לדבר על צה"ל כעל צבא לא מוסרי".

מי מהם נשמע לכם יותר קרוב בהתנהלותו להוראות משרד החינוך?

עדיין מבולבלים ?
בואו נביט לרגע יחד על רשימת החוברות להכנה לצה"ל באתר מינהל חברה ונוער של משרד החינוך.

החוברת "אדם במדים" בפרק ג ( זהירות וורד!) עוסקת בפקודה הבלתי חוקית בעליל. במסגרת התשובה לשאלה מהי פקודה בלתי חוקית בעליל, מובא הסיפור הבא אותו אני מצטט במלואו:
"באוקטובר 1956,  עם פתיחת מבצע קדש,  הוטל עוצר על כפרי המשולש הקטן, וביניהם הכפר הערבי הגדול כפר קאסם.  הפקודה ניתנה בצהרי אותו יום והכפריים הערבים,  שיצאו עם שחר לעבודתם בשדות ובערים יהודיות,  לא ידעו כמובן דבר על העוצר.  תחילת העוצר נקבעה לשעה 17:00 והודעה על כך נמסרה למוכתרי הכפרים חצי שעה לפני כניסת העוצר לתוקפו.  מג"ד משמר הגבול (רס"ן מלינקי) הוזמן אל מפקד החטיבה (אל"מ שדמי) וקיבל ממנו פקודה חמורה בזו הלשון:  "יש לירות על מנת להרוג" בכל מי שמפר עוצר.  לשאלה:  מה דין אנשים שיחזרו מהעבודה בלי לדעת על העוצר?  השיב בלשון ציורית:  "אללה ירחמו". 
המג"ד העביר את ההוראה למפקדי הפלוגות שפוזרו בין הכפרים עם חייליהם. המפקדים הקשיבו.  רק אחד מהם ביצע את הפעולה כלשונה.  רק בגיזרה אחת ערכה חוליה של משמר הגבול טבח באזרחים תושבי הכפר בתואנה שהפרו עוצר. הכפריים הועמדו בשורה ונורו בדם קר בהתאם לפקודת מפקד החוליה (סגן דהאן). בטבח זה נהרגו 43 בני אדם,  ביניהם נשים,  זקנים וילדים.  סך כל ההרוגים באותו לילה היה 49.  התביעה הוגשה על הריגתם של 43 מתושבי כפר קאסם שנעצרו במבוא המערבי של הכפר. 
החיילים הועמדו לדין וטענו להגנתם כי קיבלו פקודה ולכן עומדת להם הגנת הצידוק.  בית המשפט קבע שהפקודה שניתנה היא בלתי חוקית בעליל.  אל"מ שדמי נקנס באגורה.  רס"ן מלינקי נדון ל-17 שנות מאסר.  סגן דהאן נדון ל-15 שנה והחיילים ל-7 שנים.  כולם קיבלו חנינה או שוחררו עד נובמבר 59. 
בכל הגזרות האחרות גברו השכל הישר והמצפון.  המפקדים והחיילים הבינו כי אין להוציא להורג כפריים תמימים שלא ידעו דבר על העוצר."

בחוברת "לקראת שרות משמעותי בצה"ל" בפרק רביעי: גם בצבא תהיה בן אדם, בחלק "נורמות במבחן" (זהירות וורד!) מובאת דילמה מוסרית, המצוטטת להלן במלואה:
"שי, מ"פ מחלקה ביחידה קרבית, פועל בניגוד לנהלים, מסכן לא פעם את חיי הכפופים לו ונוהג בהם בצורה מעליבה ופוגעת. לשי יש בגדוד שם של קצין אמיץ, משקיע, "נותן את הנשמה" לצה"ל ורואה את עתידו בקריירה צבאית. החיילים בפלוגה, המעריכים את כישוריו המקצועיים, חוששים לדווח על התנהגותו הבעייתית. יואב, חייל במחלקה, מתלבט כיצד לנהוג.
כיצד לדעתך על יואב לנהוג? הבא שני נימוקים לחיזוק עמדתך."

אז מי מממש בהתנהלותו את מדיניות החינוך של מדינת ישראל ומי מבקש לפגוע בה ?

עד כאן העובדות וההוראות החוקיות.

נזכיר שנוכח העובדות כפי שהן מוצגות בתקשורת, מבחינה משפטית, אין עילה של ממש להעביר את המורה מתפקידו. לפחות לשנה הזו אורט תקועה איתו, אלא אם ישוכנע המורה ורטה לפרוש מרצונו החופשי. אי-שם בעבר, היתה בישראל הגמוניה פוליטית של מפא"י. דוד בן-גוריון ביקש לנצל את כוחה של הממשלה כדי למנוע מיריב פוליטי, ישראל אלדד, ממנהיגי הלח"י בתקופת המנדט, לעבוד כמורה. בג"ץ התערב ומנע את הפעולה הממשלתית בשל חוסר-סמכותה של הממשלה למנוע העסקת מורה באותו המוסד  (בג"צ 144/50 ישראל שייב נ' שר הביטחון, מנהל אגף החינוך במשרד החינוך והתרבות ואח', פ"ד ה 399 (להלן- בג"ץ שייב); למרבה הצער לא מצאתי קישור חופשי אונליין לפסק-הדין האמור; ניתן למצוא התייחסויות אליו ברחבי הרשת, למשל בקישור הזה).

 כדברי השופט אולשן בבג"ץ שייב:
"זכויותיו של הפרט אינן נתונות להגבלה או לשלילה, על-ידי פקיד או שר רק מפני שהם חושבים – ואפילו בצדק – שיש בזה משום תועלת למדינה. עליהם לשכנע את בית המחוקקים, כי יש הכרח או צורך בהגבלות האלה, ורק לאחר שהמחוקק נותן להם את הגושפנקא שלו, רשאים הם לבצע אותן."
אז לא היתה עילה להתערבות בהעסקתו של ד"ר ישראל אלדד, ולכן נפסק כי התערבותו של שר הביטחון בהעסקתו של ישראל אלדד בבית ספר מסויים, "היתה ללא סמכות חוקית".

אז, אגב, הסבא-רבא של אדם ורטה, ברוך בן-יהודה, היה מנכ"ל משרד החינוך. 

מאז זרמו הרבה מים בנחלי-הארץ, אבל לא זאת בלבד שההלכה הזו חלה גם היום, אלא שההגנה המשפטית בישראל על חופש הביטוי רק התחזקה מאז אותן שנים

מאחר וכבר ראינו איזה צד פעל בהתאם להוראות משרד החינוך, אפשר להעריך שמבחינה משפטית, יש סבירות גבוהה שאם מנהל רשת אורט יפעל כפי שיפעל, והמורה ורטה יפעל כפי שהמורה אלדד פעל, הפרשיה תיגמר באותה הצורה. 

אבל הפרשיה הזו היא הרי לא רק משפטית. יש לה השלכות רוחב.
היא מסבירה למורים מה כדאי ומה פחות כדאי, אם אתה לא רוצה צרות עם המנהלים שלך.
היא מאותתת על רוח-המנהיג (מה שקוראים אצלנו בעברית, "רוח המפקד").
היא מעודדת  צנזורה עצמית (ראו דוגמא לעדות אישית על הדרך שבה אדם משתף פעולה).

השתיקה של שר החינוך, ההצהרות הלוחמניות של מנהל רשת החינוך, הדרך שבה אנשי ציבור ותלמידים
תוקפים מורה שלימד על מגוון הדעות, הם כולם אינדיקציות לנסיון לסתימת פיות שנובע ממלחמה בין צדדים פוליטיים.
מלחמה המתנהלת על גבי מקרה חינוכי, שהיה צריך להישאר חינוכי ולא להפוך לעוד שדה-קרב פוליטי.

אם יש דבר שחברה שסועה איננה יכולה להרשות לעצמה, זה לנסות לסתום את שסתומי-הלחץ, לנסות ולהסתיר את פערי-הדעות, לתת לצד אחד לכפות בכוח השליטה בדיון לחנך את הדור הבא בדרכו שלו.

כדאי שגם שר החינוך, וגם מנהל רשת אורט יחזרו וישננו את הוראות חוזר המנכ"ל:
הדרך לחנך במדינה דמוקרטית לגיבוש תודעה פוליטית היא חשיפת כל תלמיד למגוון של ידע, עמדות ודעות  כדי שיוכל לפתח לעצמו תפיסת עולם והשקפה משלו, מתוך תחושת אחריות ומעורבות בנעשה במדינה ובחברה.

אם באמת רוצים כאן דמוקרטיה - אין דרך אחרת.

לעיון נוסף



יום רביעי, 20 בנובמבר 2013

נורמה שמתפוררת לה

נו, אז איסור-הפרסום הוסר וכבר מותר לכתוב ללא חשש שהזמר המפורסם החשוד בקיום יחסי-מין עם קטינות הוא אייל גולן.

כאילו שיש מישהו במדינת ישראל שבאמת רצה לדעת מי זה הזמר ששמו הוסתר באמצעות צו-האיסור, אך נותר בחוסר-ידיעתו.

אנחנו יודעים שהצו הזה הופר פעם אחת בשידור ישיר בטלוויזיה בשעות הערב בערוץ אחד:


ואנחנו יודעים שהצו הזה הופר פעם אחרת בשידור ישיר בטלוויזיה בשעות הבוקר בערוץ אחר:

ואנחנו יודעים שהזמר עצמו התייחס לעניין בהופעה, בזמן שצו הפרסום היה בתוקף:

ואנחנו יודעים שהיתה גם הפרה של הצו באתר מאקו;

ואנחנו יודעים שהצו הזה הופר על ידי בלוגר (שכבר הוריד את הפרסום מהאתר על פי הוראת המשטרה, והחזיר אותו כעת עם היתר הפרסום);

ואנחנו יודעים שלמרות שאותו בלוגר זכה להתכתבות משפטית עם עורכי-דינו של האמן המפורסם, ההתכתבות הזו נעשתה באותו זמן שבו באתר שבו לכאורה היתה לאמן או לשלוחיו אפשרות בקרה מלאה על התכנים - האינסטגרם של אייל גולן -  צו הפרסום הופר בעשרות הערות. 

ואנחנו יודעים שהצו הזה הופר גם בלי כל הפרסומים האלה, כי כל מי שבחר להקליד בגוגל "הזמר המפורסם קטינה" ולהשקיע 5 דקות מזמנו, הגיע למקומות שבהם הדברים נאמרו מפורשות (והמשקיעים גם יכלו למצוא תמונות של הקטינה שבענינה התפרסמה הפרשייה, ותמונות של האמן עם הקטינה (בנסיבות שנראות למתבונן מהצד תמימות מאוד, אך עדיין מהוות הפרה בוטה של הוראות חוק העונשין בכל הנוגע לפרסום פרטים של קורבן לכאורה של עבירת-מין) וגם הרבה מאוד מידע נוסף ודיסאינפרמציה נוספת ודעות לרוב והרבה שיח של חובבי-מגע עם סלבריטאים וסלבריטאיות וכיו"ב.

ואנחנו יודעים שגם אלה שכיבדו לכאורה את הצו, השקיעו אנרגיה רבה בנסיונות הערמומיים יותר ופחות לעקוף את צו איסור הפרסום בכתבות שנונות יותר ובכתבות שנונות פחות ובפרסומים שלכאורה אינם קשורים.

ובתוך כל זה עמדה עובדה לכאורית בסיסית אחת: תכליתו של צו איסור הפרסום היתה למנוע את כל הדיון הציבורי הזה. לכאורה, כי העובדות עדיין אינן ידועות ומערכות אכיפת-החוק לא רוצות שהדיון הציבורי ימנע את הפגיעה בעובדות והחשוד לא רוצה ששמו ייפגע.

אבל בתוך  כל זה היה ברור שבתהליך איטי, של סחיטה וגרירה ופירור, הצו מתאדה לו מחוסר רלוונטיות. כמו במקרים קודמים, הסוס ברח מהאורווה עוד לפני שהוטל צו איסור הפרסום, וככל שהזמן עבר, ההסתרה רק ריכזה יותר ויותר דיונים מפורטים, שאולי היו נחסכים, אם הדיון הציבורי היה מתאפשר.

במקומו של האמן לא הייתי מחכה שמישהו אחר יכתיב לו את ההתנהלות הזו.האמן, בסופו של יום, הוא הרי אדם מוכשר בין הרבה אנשים מוכשרים אחרים, וכולם צמאים לתשומת-הלב החיובית של הציבור. האמן המצליח בולט ביניהם הודות לשמו הטוב ולמוניטין שרכש לאורך השנים, ואלה, הולכים ונסדקים להם במחול השדים הזה, תחת אינספור התקפות לא-ישירות. במקומו, הייתי שואף להכתיב את קצב וצורת הפרסומים. לכן, במקומו של האמן, הייתי מקבל החלטות שנועדו למנוע מאחרים לעשות פרסום על חשבונו. הייתי משעה את עצמי מהשתתפות בתוכניות טלוויזיה כאלה ואחרות הרבה לפני שהדבר נעשה, בוחר לי פלטפורמה מרכזית נוחה לראיון ובה הייתי מספר את הגירסא שלי. את האמת שלי. באופן הכי חד-משמעי שאפשר. מדבר פעם אחת, ואחר כך - שותק, עד שמערכות אכיפת-החוק יעשו את שלהן.

כי כאשר אתה שותק ומסתתר (למשל מאחורי צו איסור-פרסום), אתה מעודד מחול-שדים סביב הסתרת הזהות, והחשוד המסתתר מגלה שדמו הנה כבר הוא נשפך, והדינמיקה המתפתחת של הסתרה חלקית רק מוסיפה שמן למדורה, בדמות תשומת-לב וחשדות מהסוג של "מה יש לו להסתיר?".

שוב, כמו בעבר (למשל בעניינו של שמואל דכנר המנוח ומשפט פרשת "הולילנד") מתברר שהנסיון לשלוט בדיון הציבורי איננו מצליח בעת הזו.

האינטרנט שינתה את חוקי המשחק.

לפחות לבינתיים.

ייתכן שהעתיד יביא איתו כלי אכיפה יעילים יותר אל המרחב הזה.

ייתכן שהעתיד יביא איתו הפנמה של הנורמות החדשות. 

אבל מצב הביניים הנוכחי הוא מצב של נורמה מתפוררת.

בית-משפט מוציא צו-פרסום, והציבור כולו רואה וחווה את הדרך שבה הוראה משפטית מחייבת שנתן בית משפט בישראל איננה נשמרת.

נורמות לעולם אינן מתפוררות לבדן.

ואת המחיר משלמת החברה הישראלית כולה.

יום ראשון, 27 באוקטובר 2013

כשכבר צצים חושפי שחיתויות, המערכת עושה את כל מה שאפשר כדי שייעלמו

אם יש פיסת-חדשות אחת שתראו השנה - תראו את הסרט הזה.


כתבתו של דב גילהר 'צדק תרדוף' בערוץ 10 מספרת על גורלם של חושפי שחיתויות בארץ ישראל, ומציגה את סיפורם האישי של חושפי-השחיתויות ברשות המיסים, מאיר משעול ורפי רותם, שניים ששילמו מחיר אישי כבד על אומץ לבם.

אבל על חומרת המצב בישראל אפשר ללמוד הרבה יותר משתיקתם של חושפי-השחיתויות האחרים, אלה שלא הסכימו להופיע בכתבה הזו ולספר על חייהם אחרי שניסו לחשוף שחיתות במקום עבודתם. כן, העובדות מדברות בעד עצמן והן מרות וקשות: מתוך עשרות חושפי שחיתויות אליהם פנו מכיני הכתבה, בודדים הסכימו להשתתף. הרוב המכריע סירב, תוך שהוא מביע חשש מפורש להיפגע עוד יותר.

למרבה הצער, את המסקנות בנוגע לשאלה האם כדאי להיות חושפי שחיתויות בישראל הסיקו לא רק אלה שהיה להם אומץ לעשות דבר-מה, והיום כבר חושבים אחרת.

גם האחרים, שהיו יכולים לעזור בחשיפת-השחיתויות התבוננו והבינו.

ח"כ אריה אלדד שהתראיין בכתבה סיפר: "התייצבו אצלי במשרד בכנסת לפני שש, שבע שנים, שמונה בכירי רשות המיסים ואמרו לי כל מה שאומר לך רפי רותם נכון ויותר מזה....האנשים האלה הסתכלו והסתכלו עוד פעם .. [אמרו] אנחנו לא רוצים את גורלו ונשארו בשקט עד הפנסיה".

אז מה צריך לקרות, לטעמי ?

  1. צריך להוציא את סמכות הענקת צו ההגנה מידי מבקר המדינה לידיו של אדם אחר, עצמאי, שלא יעסוק בביקורת לכשעצמה, אלא רק בהגנה על חושפי שחיתויות; כלומר, בדומה לנציבות שוויון הזדמנויות בעבודה במשרד הכלכלה ונציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים, נדרשת נציבות להגנה על חושפי שחיתויות. נדרש גוף שיימדד אך ורק בתפקודו בעניין הזה.
  2. בדומה לתלונות על הטרדה מינית, גם בהקשר של חושפי שחיתויות טוענים המואשמים כי מדובר בטענות שווא שנועדו לסכל פיטורים מוצדקים. בשני סוגי התלונות ברור שברובם של המקרים יש גרעין של אמת מאחורי התלונה כי אזרח נורמטיבי לא יכניס עצמו למערבולת העניינים סביב תלונה שכזו, בלי סיבה טובה מאוד. לכן הזהירות בהפעלת צוי-הגנה על חושפי-שחיתות איננה במקומה. צריכה להינתן הגנה בכל מקרה שבו הפניה המוצהרת היא בכוונה לחשוף שחיתות, יש ראשית-ראיה לכך שהתלונה איננה מומצאת, והיחס בין חומרת התלונה לבין ההאשמות (שבוודאי יועלו) כנגד המתלונן, מחזק את הסבירות בדבר תום לב של הפונה, בכל הנוגע לתלונתו.
  3. אין להסיר צו הגנה כל עוד התלונה המקורית לעניין השחיתות נחקרת, כל עוד עיקרה לא מוצה או כל עוד ההליכים בעניינה ברשויות החוקרות לא הפכו חלוטים.
  4. לקבוע בחוק שפיטורים או או העברה מתפקיד של חושף שחיתות על רקע העילה "היעדר יכולת להוסיף ולקיים יחסי עבודה תקינים" תיעשה רק בנסיבות מחמירות וקיצוניות ביותר, וגם אז - רק תוך מתן פיצוי הולם למתלונן; שלילת הפיצויים המיוחדים תוכל להיעשות רק בנסיבות בהן הוכח שהתלונה לחשיפת השחיתויות הוגשה שלא בתום-לב.
  5. אולי החשוב ביותר - לקבוע בחוק שפיטורים או העברה מתפקיד של חושף שחיתויות ייעשו רק לאחר מתן הסכמה מפורשת לכך על ידי נציב ההגנה לחושפי שחיתויות (וכל זמן שלא הוקמה נציבות כאמור, באישורו של מבקר המדינה); יש לקוות שהשוני בין המצב המוצע של דרישת הסכמה לבין המצב כיום של דרישת התערבות, יעשה את כל ההבדל).

וכל זמן שמצב הדברים ימשיך כפי שהוא ? איש הישר בעיניו יעשה.

לקריאה נוספת

יום שני, 19 באוגוסט 2013

האם נזכה לראות את גיל הפרישה בדרך למעלה ?

סוגיית גיל הפרישה בארץ היא סוגיה קשה וכואבת. בעוד שגיל הפרישה לגברים הועלה במסגרת חוק גיל פרישה, התשס"ד-2004, לגיל 67, גיל הפרישה לנשים הועלה רק לגיל 62, ומאז מתנהל מאבק מתמשך בשאלת העלאת גיל הפרישה לנשים ל-64, כשמבחינה חוקית המהלך הזה נדחה לפני שנה עד לשנת 2017 (במסגרת תיקון מספר 3 לחוק גיל פרישה). זאת למרות שועדה מקצועית שמונתה לעניין על ידי שר האוצר הקודם, יובל שטייניץ,  המליצה חד-משמעית להשוות את גיל הפרישה לנשים ולגברים.

הרציונל הוא פשוט: בממוצע, נשים חיות יותר מגברים, וגיל הפרישה המוקדם יותר, דן אותן לצבירה מופחתת לפנסיה (בגלל פחות שנות חסכון בעבודה) וכתוצאה - לעוני בזקנתן. גרוע מכך, המודעות של המעסיקים לגיל הפרישה המוקדם יותר של עובדות, נוסף לנדבך האפליה כנגד נשים בשוק העבודה.

הרציונל של המתנגדים גם הוא פשוט: בשוק שבו גם כך קשה לעובדים מעל לגיל 50 למצוא עבודה, לנשים מבוגרות קשה הרבה יותר, וכל זמן ששוק העבודה הישראלי איננו משנה את גישתו ומפגין צמא לעובדות ועובדים מעל לגיל 60, עצם דחיית גיל הפרישה היא מהלך שגוזר על נשים אלו עוני מיידי. כי הן ימצאו עצמן נדונות לחפש עבודה בשוק שאיננו מעוניין בעובדות מבוגרת, בלי המשענת (הרעועה משהו) של קצבאות זקנה וחסכון פנסיוני.

אחרי ששר האוצר, יאיר לפיד, נמנע בהכנות לתקציב 2013-2014 מהתעמתות עם הנושא הקשה והכואב של העלאת גיל הפרישה לנשים (דפוס חוזר של השר הזה, כפי שהודגם, למשל, בנושא תקצוב חינוך ובנושא התקציב הדו-שנתי), אפשר היה לדמות שהארץ תשקוט לה לשנתיים, אבל דו"חות ביטוח לאומי ל־2012, שפורסמו בסוף השבוע האחרון וההודעה של משרד האוצר מהשבוע שעבר על קיצוץ אפשרי של 10% בפנסיות עקב תשואות נמוכות בשוקי ההון מבטיחים מראית-עין של התמודדות פוליטית בטווח הלא-רחוק עם הסוגיה.

הסיבה ? כדברי הדו"ח האקטוארי המלא של המוסד לביטוח לאומי ל-31/12/2010 שפורסם ביולי האחרון: "כבר בשנת 2010 התקבולים של המוסד היו נמוכים מתשלומי המוסד, והקצבאות שולמו חלקית מהריבית ששולמה על הקרן באותה שנה. בעתיד, התשלומים צפויים לגדול בקצב מהיר יותר מאשר התקבולים ולכן גם בשנים הבאות הקרן תשלים את הפער הגדל בין התקבולים לתשלומים. מצב זה מאט את קצב הגידול של הקרן, עד שבשנת 2024 המצב יתהפך והקרן תתחיל לקטון ובסביבות שנת 2042 הקרן תתרוקן. מאותו רגע, המוסד ימצא בגירעון תזרימי, וללא מימון נוסף הוא לאיהיה מסוגל לשלם את מלוא התחייבויותיו על פי חוק".
(מצוטט מעמ' 9-10 לדו"ח האקטוארי המלא של המוסד לביטוח לאומי לסוף שנת 2010 (PDF)).

וככה זה נראה באופן גרפי -
(הגרף מצוטט מתוך עמ' 115 לחלק השלישי של הדוח הכספי ליום 31 בדצמבר 2012 של המוסד לביטוח לאומי
(PDF))

התופעה של קריסה ממשמשת ובאה של מוסדות הביטוח הסוציאלי נוכח העלייה בתוחלת-החיים היא לא תופעה ייחודית לישראל. הערכים הויקיפדיים Social Security debate in the United States ו-Pensions crisis מתארים דילמה דומה בארה"ב, ואותה הבעיה מטרידה את כל מדינות העולם המפותח.

במוקדם או במאוחר, התפישה של פרישה מעבודה בלי קשר לתוחלת-החיים תשתנה ותומר בתפישה מפוכחת יותר, המעניקה לאדם הקשיש אפשרות למנוחה בשנות חייו האחרונות, אך המחייבת אותו לפרוש בשלב חיים מאוחר הרבה יותר מזה המקובל היום. ככל שההכרעה הזו תידחה, כך הפתרון שיאומץ יהיה דומה יותר לחקיקה הגרמנית הראשונה בעניין - קביעת גיל פרישה מעבודה כה מאוחר, עד כי רק מעטים יזכו להגיע אליו.

כל זה לא בא לומר שממשלת ישראל צריכה להטיל את כל הנטל על אזרחיה. במקביל למהלך של העלאת גיל הפרישה מעלה, ל-70, צריכה הממשלה לקחת על עצמה מעורבות בהנפקת אגרות חוב לפנסיה, כדי להבטיח פנסיה ראויה יותר; מעורבות רבה בשוק העבודה, כולל קצבאות אבטלה והבטחת-הכנסה ללא הגבלות-זמן למבקשי-עבודה מעל גיל 60, ששירות התעסוקה מאשר כי אינם מצליחים למצוא עבודה; ובעיקר - פעילות אינטנסיבית לשינוי אופיו של שוק העבודה, ולהכחדת האפלייה על רקע גיל ועל רגע מגדר, העומדות בשורש ההתנגדות הרבה להעלאת גיל הפרישה.

אחרת, המהלך המשולב של התנערות ממחוייבות לחסכון הפנסיוני של העובדים, בד בבד עם דחיית גיל הפרישה לגילאים בהם קשה יותר לעבוד וקשה עד מאוד למצוא עבודה, יבטיח לכל ממשלה שתקדם אותו קריסה פוליטית. ובדילמה דמויית דילמת האסיר הזו, היצמדות באי-שיתוף פעולה או בפעולת-נגד, והתנכרות למסלול היחיד שמבטיח הצלחה לכל - שיתוף פעולה הדדית, יביא לתוצאת האימים עליה מבשרים דוחו"ת המוסד לביטוח לאומי: היום שבו לא יוכל המוסד לביטוח לאומי של מדינת ישראל לשלם קצבאות לכלל האזרחים המבוטחים, בוא יבוא.

יש כלכלנים שישמחו על נפילת רעיון הערבות הההדדית והביטחון הסוציאלי האוניברסלי, ועל יצירת מנגנון אחר, חלופי, של צדקה ועזרה לעניים ולחלשים. יש גם אזרחים שיעדיפו מצב כזה של סיוע סוציאלי רק לחלשים, על פני העלאת גיל הפרישה באופן גורף לכולם. אני נמנה על אלה הסבורים שבכל מצב, בכל נסיבות, רק מודל סוציאלי אוניברסלי הוא המודל הנכון, הראוי וההולם את ערכיה של מדינה דמוקרטית. בלעדיו, התיוג שיידרש אזרח לעבור כדי להיות "זכאי", יוסיף נדבך נוסף של מיסוד פערי-הכוח בין האזרחים החלשים והחזקים כלכלית במדינה, ויקרב את המדינה צעד בוטח נוסף אל עבר הזהות עמה צריכה כל מדינה קפיטליסטית להיאבק - כפלוטוקרטיה.

לקריאה נוספת