יום שלישי, 1 ביולי 2014

הרהורים נוגים על הטרדות והכרעות

פרסום שיחת הטלפון בה הודיע גיל-עד שער המנוח למוקד המשטרה על חטיפתו הוא הזדמנות מצויינת לשקוע בהרהורים נוגים גם סביב הדרך שבה מתנהלת המשטרה שלנו.

אני לא מתכוון רק לעצם ההכרעה השגויה לסווג את השיחה הזו כשיחת-הטרדה. הופעל כאן שיקול-דעת שגוי באופן ברור ובוטה, אבל קל מאוד לקבוע את זה - בדיעבד, עם ידיעת התוצאות המרות, שאולי היו נמנעות ואולי לא.  כשאתה בתוך העבודה השוטפת, יכול להיות שזה קצת יותר קשה לשפוט מהי שיחת אמת ומהי שיחת-הטרדה. 

וזה מה שמטריד אותי . האם בכלל צריך היה להפקיד את שיקול הדעת הזה בידי מוקדן? האומנם נכון להכריע בשלב השיחה האם הקריאה היא קריאת אמת לעזרה או הטרדה סתם? האומנם היה צריך מקרה טראגי כמו זה כדי להבהיר כמה נוראה עלולה להיות טעות בסיווג? האומנם אין אפשרות ריאלית של מדיניות של מאה אחוז מענה לשיחות?

אני חושב שאי-מתן יחס רציני למאה אחוז מהשיחות היא התנערות של המשטרה ממילוי האחריות שהוטלה עליה. אני לא חושב שיש דרך נכונה אחרת לתאר את ההכרעה הזו.

כן, אני מבין שיש אחוז לא מבוטל של שיחות הטרדה. אבל אם אתה ממילא מקיים מדיניות של מאה אחוז מענה לשיחות, אז אתה ממילא תשלח ניידת אל הכתובת/איזור שממנו התקבלה השיחה, או תגיע אל מבצע השיחה באמצעות מספר הטלפון שבאמצעותו חייג אל המוקד. ואז, כשהמטריד/ה בידיך, כל מה שאתה כמשטרה צריך לעשות, הוא לאמץ מדיניות נוקשה ועקבית של העמדה לדין פלילי של כל מי שנמצא כי ביצע שיחת-הטרדה.

לא צריך לחוקק שום חוק בשביל זה. סעיף 275 לחוק העונשין, "הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו", כבר יושב בספר החוקים וקובע נחרצות: 
"העושה מעשה בכוונה להפריע לשוטר כשהוא ממלא תפקידו כחוק או להכשילו בכך, או להפריע לאדם אחר או להכשילו מלעזור לשוטר, דינו - מאסר עד שלוש שנים ולא פחות משבועיים ימים."

אני מאמין שמרגע שהמשטרה תדאג להביא לידיעת הציבור כי כל מי שביצע שיחת הטרדה מצא עצמו מבלה עבודות שירות של שבועיים ימים בגין אותו מעשה,  העומס של שיחות ההטרדה צפוי יהיה לרדת פלאים.

חושבים שזה לא ריאלי? אני חושב אחרת. אם בתקופת המחאה החברתית הגדולה היו למשטרה ולמדינה את המשאבים הנדרשים כדי לעצור ולהעמיד לדין עשרות מפגינים (רובם בגין הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו) הרי שבוודאי תסכימו איתי שנכון יהיה להשקיע משאבים דומים כדי לוודא שבשעת אמת מוקד החירום של המשטרה לא יתעלם מקריאה לעזרה. 

יום רביעי, 11 ביוני 2014

פייר פליי בבחירות לנשיאות

אני מתאר לעצמי שלאור כל הרעש התקשורתי סביב הבחירות לנשיאות, מה שהטריד את מנוחתי עד כדי כתיבת הפוסט הזה ייראה לרוב האנשים בטל בשישים. ובכל זאת, אני מוטרד, אז אני כותב.

הזדמן לי לצפות בשידור הישיר של הבחירות לנשיאות המדינה היום, והוטרדתי לראות את המועמדים ראובן ריבלין ומאיר שטרית מצביעים מאחורי הפרגוד, בעוד המתמודדים האחרים, דליה דורנר, דן שכטמן ודליה איציק מתבוננים ועיניהם כלות, כיצד מתחריהם זוכים, כל אחד, ביתרון של קול, בשל התפקיד אותו הם ממלאים.

התחושה הזו, של תחרות שאיננה הוגנת, למשרה שהציפיה הבסיסית של כולנו ממנה היא של ייצוג מכובד וראוי של מדינתנו, לא נעמה לי. האם אפשר היה לצפות אחרי מערכת בחירות כה רועשת להתנהגות ג'נטלמנית של חברי-הכנסת המתמודדים עד כדי ויתור על אפשרותם להצביע למען ההוגנות ?

תקראו לי תמים, אבל הייתי רוצה לראות התנהלות כזו מצד המועמדים. ואם זה גדול עליהם, בהתחשב באינטנסיביות של ההתמודדות, אולי צריך לתקן את חוק יסוד:נשיא המדינה ולקבוע את הכלל הפשוט וההוגן הזה, שאדם לא יוכל להצביע למען עצמו בנסיבות בהן הוא מתמודד עם אנשים שאינם יכולים להשתתף בהצבעה ?

לקריאה נוספת




יום חמישי, 8 במאי 2014

בעוד עשרים שנה מהיום

קורה שאתה קורא כתבה, ואתה באמת מתקשה להבין האם עיניך קוראות את שהן אכן רואות.

יובל יועז העלה במאמר בגלובס סדרת טענות משפטיות בנוגע לחשדות הפליליים כנגד סילבן שלום ששיאן הוא באמירה ההחלטית:
" יש לקבוע נורמה ציבורית חדשה, שעבירות פליליות נושאות עמן מחיר בדמות הכהונה הציבורית, הפרלמנטרית והמיניסטריאלית, גם בהיעדרו של כתב אישום."
אתה קורא, ואתה תמה. מי יקבע את עובדת התרחשותן של אותן עבירות פליליות מעבר לספק הנדרש?
מי יהיה זה אשר לו רוצה יובל יועז להעניק את העוצמה של מניעת אפשרות כהונה ציבורית, פרלמנטרית ומיניסטריאלית מאזרחים ישראליים  פלוניים ואלמוניים ?

ליובל יועז זה ברור: היועץ המשפטי לממשלה. מי שעומד בראשה של התביעה במדינת ישראל.

כולנו למדנו כי שיטת האיזונים במדינה הדמוקרטית, מביאה עמה, בין היתר, את הרעיון שיש רשות אחת העוסקת בהאשמות, ויש רשות אחרת שמכריעה בהן.  רעיון יסודי וחשוב ביותר כדי למנוע רדיפה כוחנית ושרירותית כנגד יריבים פוליטיים או אישיים או סתם אנשים שהשלטון איננו מחבב מסיבותיו הוא.

אבל יובל יועז סבור שגם בהיעדרו של כתב אישום, היועץ המשפטי לממשלה, האיש האחראי על התביעה הכללית במדינת ישראל - יוכל להיות המאשים וגם המרשיע. הוא כותב, וכנראה איננו מבין, שבכתיבה הזו הוא מבסס את יסודותיו של משטר דיקטטורי, שבו אם ירצה הרוצה, יהיו האשמות ויהיו הכרעות.

השאיפה הזו לקיומה של מערכת משפטית אלטרנטיבית למערכת המשפטית הרגילה,  אולי מובנת נוכח הביצועים הנוכחיים, אבל היא מושתתת על התעלמות טוטאלית מההשלכות של הסרת איזונים ובלמים קריטיים.

קשה שלא לחוש מבוכה גדולה לגבי כל ההליך החקירתי הזה נגד סילבן שלום:

דווקא נוכח המבוכה הזו חשוב לזכור מושכלות ראשונים. התיישנות היא לא סתם מין עניין פרוצדורלי שכזה, איננה סתם מין קושי ראייתי שכזה הנובע מחסם חיצוני שאינו בתחום מאזן ההסתברויות.
התיישנות היא מסד מרכזי בדין הפלילי ובדין האזרחי אשר תכליתו לאפשר משחק הוגן. בלעדיה לא יוכלו אזרחים לחיות את חייהם באופן סביר, שכן האזרח הסביר יידרש לשאת עול של התגוננות מול טענה אזרחית או פלילית בנוגע לתקופה וזמן שעצם ההסתברות שיוכל אדם לעמוד מולם ולהציג גירסת הגנה סבירה ומשכנעת היא כמעט אפס.
לך תוכיח מה עשית לפני עשרים שנה.
מה תוכיח? לך תזכור מה עשית אז.
אבל התיק נסגר והודעת משרד המשפטים על סגירת התיק היא מלאכת אמנות של הפיכת הנחת-היסוד של זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו, אל הכלל הנוהג בימים אלה בישראל: אשם כל עוד לא הוכיח חפותו.
איך תוכיח שאין לך אחות, אם באמת אין לך אחות?

בדבר אחד עם שכתב יובל יועז אני מסכים לגמרי: "הנורמה הציבורית והנורמה הפלילית אינן זהות, אף שפוליטיקאים נוטים, מטעמיהם, לטשטש את ההבחנה ביניהן. למשל, כשתיק חקירה נגדם נסגר מחוסר ראיות - והם ממשיכים לכהן בתפקיד ראש הממשלה; או כשמתקבלת נגדם הרשעה בעבירה שאין עמה קלון - והם מוקפצים בחזרה לשולחן הממשלה, לעמדה מיניסטריאלית משודרגת."

אבל לא רק פוליטיקאים עושים את הטשטוש הזה. גם עיתונאים עושים אותו. למשל, במקרים בהם נראה שאין שום בסיס להאשמות, אבל במקום שהן תעלמנה לגמרי, נותרת עננה לא-ברורה של שמועות המשמשת כקרדום לחפור בו כנגד החשוד האומלל - שלא הצליח להוכיח שאין לו אחות.

העובדה היא שהנורמה הציבורית והנורמה הפלילית אינן זהות.

הדינמיקה הישראלית ביחס בין פלילי לציבורי בעשורים האחרונים היא מורכבת וקשה.

אריה דרעי הוא האיש שמבחינות רבות יצר את המציאות הישראלית החדשה שבה אדם יכול להיות אשם מהפן הפלילי אך זכאי מהפן הציבורי, והוא מדגים היטב כיצד הכללים שנועדו להתמודדות במצבים האלה אינם מועילים. מי שהיה שר שהורשע בפלילים וישב בכלא שב לפוליטיקה והוא עומד בראשה של מפלגה גדולה וחשובה בישראל. כרגע מפלגתו באופוזיציה, אבל כולנו מכירים את הדינמיקה הישראלית, וכולנו יכולים לחזות את היום שבו הוא ישוב ויישב בממשלה. מי יודע? אולי אפילו באותו תפקיד אותו נאלץ לעזוב לפני שנים בגלל חשדות בפלילים?

אבל זה לא נכון להאשים רק את הפוליטיקאים העקשנים האלה. איך מסבירים מצב שבו ראש עיר כמו שלומי לחיאני נבחר על ידי ציבור האזרחים בעירו כשהאישומים והחשדות הפליליים נגדו ידועים?
האומנם בעיניו של ציבור אזרחי בת-ים  ניצבת מדרגה זהה של נורמות כמו זו של ביהמ"ש העליון כשפסק שלחיאני לא יוכל להמשיך ולשמש כראש עיר עד הבחירות? הם הרי שבו ובחרו בו. האם היתה זו התרסה, או שהם האמינו שהוא יזכה למלא את התפקיד? שלומי לחיאני כנראה כבר לא ימלא את תפקיד ראש-העיר בקדנציה הזו, אבל אי אפשר שלא להרהר בשאלה האם פעולותיה של המערכת המשפטית הולמות את רצון אזרחי בת-ים. איזו נורמה חשובה יותר לאזרחים בישראל? האם ייתכן שהאזרחים מוכנים לקבל מנהיגי-ציבור מושחתים ובלבד שהם מוכשרים ? (את הקשר האפשרי בין שחיתות לכריזמה ויכולת ביצועית גבוהה הזכיר רביב דרוקר כשהתייחס לשאלת אמינותו של לחיאני).
ושלומי לחיאני הרי לא היה ראש העיר היחיד שנבחר למרות החשדות הפליליים ולמרות אמירתו של בג"ץ בעניינו.

אפשרות פעולה אחת העולה מהמציאות הזו, שנדמה שהיא האפשרות שמאמץ יובל יועז, היא להביע חוסר-אמון בשיקול הדעת הציבורי של אזרחי ישראל. ולכן לבקש לתת את ההכרעה בנורמות ציבוריות בידי המערכת המשפטית.

אבל אפשרות אחרת, אליה אני נוטה, היא לשוב ולהזכיר שהכלים המשפטיים לא מתאימים למצבים האלה.

חשוב לזכור שיש סיבות מדוע לא כל הנורמות הן משפטיות. מערכת המשפט נועדה לאכוף נורמות שנחשבו חשובות מספיק להפוך לפליליות, אבל נורמות אחרות, במיוחד כאלה אשר מסדירות מצבים אפורים, אינן מתאימות לטיפולה. עוד חשוב לזכור שחלק גדול מהמציאות של אישי-ציבור שנחשדים בפלילים ובכל זאת נבחרים היא תוצאה של חוסר היעילות של המערכת המשפטית הישראלית. היא הרי היתה יכולה לחסוך את כל הבלאגן הזה אם תוך זמן סביר מרגע העלאת האישום הראשון לחלל האוויר היה נחרץ הדין. האם היא שיכולה לתקן את המצב האפור שנוצר כשהולכים בינינו אנשים,נישאים מעם בזכות התפקיד הציבורי שהם ממלאים, מורדים מעם בגין האשמות המוטחות בהם ושלל החקירות אליהן הם מוזמנים, וכל זאת כמובן בכיסוי צמוד, רעשני ואינטנסיבי של התקשורת?

המצב בו נראה כי נורמות ציבוריות מסויימות מתפוררות הוא חמור.העובדה שהנורמה הציבורית איננה נאכפת על ידי דעת הקהל אומרת משהו על הקהל ועל קבוצת מנהיגיו (ואולי בעיקר על אלה מביניהם שלא נחשדו בפלילים).
המחדל הזה של ציבור שותק ופאסיבי נוכח נורמה ציבורית שהופרה הוא לטעמי מסוכן בהרבה משחיתות "רגילה".

אבל הפתרון איננו לערבב בין הנורמה הפלילית לציבורית כשהאחרונה הולכת ומתדרדרת.
כי התוצאה הסופית לא תהיה חיזוק של הנורמות הציבוריות, אלא המשך ריסוקה של כלל המערכת, כשהנורמה הפלילית תצטרף אל אחותה, ותהפוך לאות מתה, לעניין שהציבור איננו מאמין בו.
בהחלט יכול להיות שאות ראשון לכך הוא בחירתם של ראשי-עיר למרות שהם חשודים.

כל מי שמפקפק בדבריי, יתכבד וידמיין את המציאות בה חפץ יובל יועז:
בעוד עשרים שנה מהיום, יישב יועץ משפטי במשרד המשפטים, ויוכל להחליט לחקור בעצמו אישומים על אירועים שקורים בימים אלה. אותו יועץ,  שאיש מאיתנו איננו יודע את זהותו, יוכל להכריע שלמרות שאין באישומים האלה כדי להצדיק או לאפשר הליכים פליליים, הרי שיש בהם די והותר כדי להכריע שפלוני או אלמוני המהלכים בינינו לעולם לא ימלאו עוד  תפקיד ציבורי כזה או אחר בישראל.

יום חמישי, 1 במאי 2014

בעד או נגד העלאת שכר המינימום ל-30 ש"ח לשעה ?

המאבק החברתי החדש הזוכה לכותרות, למען העלאת שכר המינימום ל-30 ש"ח לשעה, שובה לב ככל שיהיה, הוא מאבק שמסיט משאבים חשובים לכיוון לא-נכון.


לא, זה לא בגלל ששכר מינימום גורם לפיטורי עובדים. האקסיומה הזו היא פרי חשיבה כלכלית פשטנית שלא זכתה להוכחות אמפיריות. אם כבר, יש הוכחות אמפירויות לכך ששכר מינימום גורם להעלאת הפעילות הכלכלית במשק, וככזה גורם לשכירת-עובדים נוספים. אין כרגע תשובה ברורה ממדע הכלכלה באילו נסיבות שכר-מינימום יגביר פעילות במשק ובאילו נסיבות השפעתו תהיה שלילית. בהתחשב במורכבות של התחום, ייתכן שגם לא תהיה תשובה כזו, ולכן - לטעמי - ההכרעה צריכה להיות ערכית ולא מקצועית. ערכית,  ברור לי ששכר המינימום צריך להיות גבוה יותר, בהתחשב בהוצאה החודשית הממוצעת של משפחה ישראלית.

אבל יש טעם לנהל דיון מקצועי או ערכי אם השינוי החקיקתי בשכר המינימום מתבטא במציאות ולא רק ברשומות מדינת ישראל. והעובדה היא, שעבור עובדות ועובדים רבים, רבים מדי, חוק שכר-המינימום בישראל הוא אות מתה. 88% מהעובדות במיגזר הערבי מקבלות שכר נמוך משכר המינימום. חלקן משתכרות 5 ש"ח לשעה. להם זה לא יועיל, וקל לשער שהם לא לבד.

לפני שמסיטים משאבים למאבק חברתי, צריך לוודא שהוא אכן מועיל לאלה הזקוקים להצלחתו יותר מכל האחרים. בזמן הזה, נראה שתכליתו של מאבק חברתי בתחום זכויות עובדים צריך להיות מכוון לכיוון אחרי לגמרי: אכיפה. לא עוד חקיקה בסגנון חוק להגברת האכיפה בדיני העבודה. אכיפה ממש. הקצאת תקנים נוספים לפקחים ולתובעים, והתנעת מהלך שיביא לכך שלא יהיה מעסיק בישראל שיהין להפר את חוקי-העבודה.

לפני שאנחנו מנהלים דיון בשאלת גובהו של שכר המינימום, בואו נוודא שאין מי שמקבלים פחות משכר המינימום במדינה שלנו. 

יום שישי, 4 באפריל 2014

משהו ששווה לסטודנטים ומשפטנים צעירים להכיר: התמחויות במוסדות בינלאומיים

כבר הזכרתי בפוסטים בעבר בין כלים שימושיים להתעדכנות את רשימת התפוצה של האגודה לזכויות האזרח. הודות לרשימה הזו, למדתי על כך שהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית פרסמה מדריך שנועד לסייע לסטודנטים ולבוגרים להתקבל להתמחות משפטית במוסדות בינלאומיים. זו אפשרות מעניינת, שכמשפטן צעיר הייתי שמח לדעת על קיומה, ולכן חשבתי שהיא "שווה פוסט". 

ראוי לציין שאין מדובר בהתמחות שבאה במקום חובת ההתמחות לפי חוק לשכת עורכי-הדין, אלא בסוג אחר של התמחות, הנותנת הזדמנות להתעמק ולהתמקצע למי שמתעניין במשפט הבינלאומי על שלל ענפיו. 

עוד ראוי לציין שמדובר בהתמחות שבדרך כלל אין שכרה בצידה, במובן הפיננסי של העניין (בניגוד לידע הנרכש). במדריך כתוב מפורשות "מרבית המתמחים יאמרו בבירור שתקופת ההתמחות דרשה הוצאת כספים ניכרת. לשם כיסוי העלויות נציג להלן מספר אופציות למימון. נדגיש כבר עכשיו שהרשימה אינה ממצה ועל המתמחה העתידי להשקיע זמן במחקר באינטרנט ובהתייעצות עם בוגרים וחברי סגל, במטרה לאתר לו מקורות מימון. הדבר אפשרי." 

סוגי המלגות שהוזכרו: 
  1. בישראל ניתנות מספר מלגות להתמחות כזו על-ידי משרד החוץ. בנספח א' למדריך מובא נוהל הגשת הבקשה למלגה כזו. 
  2. מלגות מארגונים אזוריים או בינלאומיים (דוגמת האיחוד האירופי) יכולים להעניק גם הם מלגות. 
  3. אם יש למועמד אזרחות נוספת, כדאי לבחון אם מדינת האזרחות הזרה מעניקה מלגות להתמחויות אלה. 
  4. מלגות ממוסדות אקדמיים (למשל, דוגמת תכנית מרכז מינרבה לזכויות אדם במסגרתה נסעו סטודנטים להתמחות בביה"ד הפלילי הבינלאומי לרואנדה). 
  5. מלגות שניתנות על ידי המוסדות הבינלאומיים עצמם. כאמור במדריך "מרבית המוסדות לא נותנים שכר עבור ההתמחות בהם. אולם, לעתים קיימות בהן תכניות ספציפיות וממוקדות בהן ניתן לקבל שכר, גם אם צנוע. כך למשל, ב-ICC ישנה אפשרות מוגבלת לקבל מימון וגם בארגונים נוספים המופיעים במדריך, כתלות בחוזק התיק של המועמד וביכולת הכספית של הארגון. לכן, מומלץ להתייעץ עם מתמחי עבר, לבחון את אתרי האינטרנט של הארגונים ואף לפנות ישירות לאנשי משאבי האנוש של הארגון, האחראים על ניהול הקבלה להתמחות, ולבדוק אם קיימות מלגות ובאילו תנאים יש לעמוד בכדי להיות זכאים להן."
רשימת הגופים המובאת במדריך, בהם ניתן להתמחות כאמור
בית-הדין הבינלאומי הפלילי (ICC)
בית-הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר (ICTY)
בית-הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה (ICTR)
בית-הדין הבינלאומי לצדק (ICJ)
בית-הדין האירופי לצדק (ECHR)
בית-הדין האפריקאי לזכויות אדם (ACHPR)
בית-הדין האינטר-אמריקני לזכויות אדם (IACHR)
הטריבונל הבינלאומי למשפט הימי (ITLOS)
בית-הדין המיוחד בקמבודיה (ECCC)
בית המשפט החוקתי של דרום-אפריקה (CCSA)
ארגון האומות המאוחדות (UN) (למשל - הלשכה המשפטית של האו"ם (OLA); משלחת ישראל לאו"ם)
ארגון הבריאות העולמי (WHO)
הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (IAEA)
קרן המטבע הבינלאומית (IMF)
הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (OECD)
ארגון הסחר העולמי (WTO)
לשכת המסחר הבינלאומית (ICC)
הארגון הבינלאומי להגירה (IOM)
אמנסטי הבינלאומי (AI)
הצלב האדום (ICRC)
Human Rights Watch (ר"ת HRW)
International Crisis Group (ר"ת ICG)
International Justice Mission  (ר"ת IJM)

לקריאה נוספת

יום חמישי, 3 באפריל 2014

פייסבוק ככלי-סיוע למשטרה באכיפת החוק: בקשת עזרה מהציבור

לפני קרוב ל-4 שנים כתבתי בבלוג הזה על פרוייקט קשר בקהילה של משטרת התנועה של דלהי, שאיפשר דיווח על עבירות-תנועה באמצעות פייסבוק. אז זה נראה לי כמיזם חדשני, אולי אפילו עתידני.

מאז זרמו הרבה מים בירקון, וסיפור שנתקלתי בו ב-CNN מאוד ממחיש את חלוף הזמנים:

כוח השיטור הימי המשותף של מחוז Västra Götaland בשוודיה נתקל בבעיה מוזרה. באחת המארינות ניצבה יאכטה יקרה, שמפתחותיה קשורים למעקה על הרציף במשך שנתיים, כשהיא צוברת חוב של דמי-עגינה ואיש לא ידע למי היא שייכת.

המשטרה  פרסמה בעמוד הפייסבוק שלה פנייה לציבור בבקשה לעזרה באיתור הבעלים. בפנייה צויין שבתוך היאכטה נמצאו עיתונים ומסמכים נורבגיים משנת 2008. התקשורת הנורבגית נתנה פרסום לסיפור והבעלים הנורבגי המסתורי התייצב לבסוף, כשההסבר - הוא שכח לגמרי מהיאכטה והיה בטוח שמכר אותה לפני שנים.

הסיפור, משעשע ככל שיהיה, הוא דוגמא טובה, לטעמי, כיצד מהפכת-המידע הולכת ומשנה דפוסים ישנים. בעיקר בדרך שבה פייסבוק נתפשת ככלי יעיל עבור כוחות משטרה בעולם למטרת קשר עם הציבור, כמובן מאליו.

עם זאת, בניגוד למסופר בפוסט ההוא מלפני 4 שנים פייסבוק עדיין רחוקה מלהיות כלי מקובל לפנייה  למשטרה.
כך למשל, עמוד הפייסבוק של משטרת ישראל  מצהיר כי "עמוד זה אינו מהווה תחליף לפניה למוקד 100 או לתחנת משטרה בכל נושא הדורש טיפול משטרתי." אבל באותה נשימה הוא גם מציע אפשרות "ספק מידע אישי, או להעלות נושא רגיש לטיפול". (מהבחינה הזו, עמוד הפייסבוק של משטרת לונדון עקבי יותר בהבהרה שפייסבוק איננה דרך ליצירת קשר עם המשטרה).

אני מאמין שמדובר בתהליך של שינוי, שבסופו גם עמודי הרשת החברתית של המשטרה יאפשרו פנייה בשעת חירום (תהא הרשת החברתית הדומיננטית באותה עת אשר תהא). התימוכין שלי לאמונה הזו היא העובדה שמעת לעת שומעים על יותר ויותר סיפורים בהם פייסבוק שימשה ככלי ליידוע המשטרה על בקשת-עזרה או על מצוקה שמחייבת התערבות של המשטרה.

אסיים בכמה דוגמאות:

לקריאה נוספת 



יום חמישי, 27 במרץ 2014

אז מה אתם מציעים ?

קראתי על סגירת מרכזים ללידה טבעית בבתי חולים ציבוריים והצטערתי. המהלך הזה מנוגד לכל מה שהרפואה המודרנית לומדת על לידה: נשים יולדות אינן חולות. אבל המגמה של שינוי התפישה "הישנה", פרי עידן ההשכלה, שצריך לטפל בלידה כמו במצבים פתולוגיים אחרים,  תיעצר, על כל המשמעויות הכרוכות בכך.

היא לא תיעצר בגלל התנגדות עקרונית של המערכת (למרות שיש בה הרבה שעדיין לא הפנימו את הסטטיסטיקה המלמדת שלידות בית מסתיימות בצורה תקינה באותו שיעור של לידות בבית חולים, אבל שבלידות בבית יש משמעותית פחות סיבוכים).

היא תיעצר בגלל סוגיה שלכאורה איננה קשורה, אבל בעצם קשורה מאוד - התנגדות משרד הבריאות לשירות הרפואי הפרטי המסופק בבתי החולים הציבוריים (שר"פ). מאחר ולידה טבעית מצריכה ליווי צמוד של היולדת מרגע כניסתה למחלקת-היולדות . ומאחר והתקן הישראלי הנוכחי של מספר מיילדות בחדרי-יולדות איננו מאפשר הצמדה של מיילדת לכל יולדת לפני התחלתה של לידה פעילה, הרי שהדרך היחידה ברמת התקצוב הנוכחי של מחלקות היולדות בארץ, היא באמצעות שר"פ.

אם היתה הזרמת תקציבים למערכת הציבורית, אפשר היה להבין את ההתנגדות של רבים וטובים לשר"פ. אבל אין תוספות תקציבים. לא רק שאין, אלא שיש קיצוצים. קיצוצים גלויים (הפחתה במימון הציבורי) וקיצוצים מוסווים (אי-הגדלת אחוז המימון בהתאם לגדילת האוכלוסיה).

זו הזדמנות נהדרת להזכיר ראיון שפרסם NRG לפני שנתיים עם 4 מנהלי בתי-החולים הציבוריים של ישראל, בו הסבירו הארבעה שחייבים לעצור את התהליך שעוברת מערכת הבריאות. "תהליך הרסני שסופו הפיכת בתי החולים הציבוריים למרכזי טיפול לעניים בלבד. 'כבר אין מחקר, אין הוראה, אין תשתיות, אין פרויקטים', הם אומרים בייאוש. 'הדור שלנו עוד יצליח, איכשהו, להתקיים משאריות העבר. אבל מה יהיה על דור הרפואה הבא?' "

התקצוב של מערכת-הבריאות הציבורית בישראל צריך להיות בראש סדרי-העדיפויות של כולנו. בוודאי יותר מכל אחת מהסוגיות שמככבות על שולחנה של הממשלה הנוכחית מדי שבוע - יותר מדיור. יותר מאיראן. הרבה יותר מהסוגיות שמככבות על שולחנה של התקשורת הישראלית דרך קבע.

 במציאות של רצף ממשלות נאו-ליברליות מאז 1985, המאמינות בתקציבים ציבוריים קטנים, ומתמידות בפרדיגמה הזו גם נוכח מציאות שמאותתת על כשלי-השיטה, קשה לחשוב על איזושהיא דרך אפשרית אחרת לעצירת התדרדרות מערכת הבריאות הציבורית. נראה שרק שר"פ מאוזן יכול לעשות את מה שהממשלה לא מוכנה בשום פנים לעשות מתוך תקציבה שלה. וכשמשרד הבריאות מנהל מלחמת חורמה נגד השר"פ, כל מה שנשאר זה לשאול: אז מה אתם מציעים ?

לקריאה נוספת