יום רביעי, 10 בדצמבר 2014

מאגר חוקי מדינת ישראל באתר הכנסת

שמחתי לקרוא בדה-מארקר על עלייתו לאוויר של מאגר חוקי מדינת ישראל.
ברמה העקרונית, המאגר הוא בשורה בתחום הנגשת החקיקה הישראלית לאזרחי ישראל. מקימיו מבטיחים שאפשר למצוא בו את כל החוקים שחוקקה הכנסת. ניכר בו מאמץ רציני להפוך את מלאכת למידת החוק לקלה יותר - גישה נוחה לנוסח דיגיטלי של כל חוקי מדינת ישראל, קישור להצעות החוק, לפרוטוקולים במליאת הכנסת ובוועדותיה, וקישור בין החוק המקורי לתיקוניו. 

עם זאת, המחסור העיקרי במאגר - אין בו נוסח נוכחי ומעודכן של החוק. המאגר ממשיך כאן את הקו הקודם של המאגרים שהציעו הממשלה והכנסת - הצעת החוקים לכשעצמם כפי שנחקקו. כל מי שראה פעם איך נראה חוק שמתקן חוק אחר, מבין עד כמה קשה להבינו בלי לראות את הנוסח המשולב. מבחינה זו, שנכון לעכשיו, האזרחים עדיין נדרשים לשלב התיקונים בעצמם (מלאכה מפרכת למדי כשמדובר בחוקים עתירי תיקונים דוגמת  פקודת מס הכנסה או חוק הביטוח הלאומי) או להמשיך ולהסתייע במאגרי המידע המשפטי הפרטיים.

ובכל זאת, המאגר מקל מאוד על מלאכה שעד היום המבקש לעשותה היה נדרש לאחד הפתרונות הבאים -
  • פניה לספריה משפטית טובה ועבודה שיטתית באמצעות הספרים שבה. 
  • שימוש שיטתי ומייגע במאגרים הציבוריים הכלליים הזמינים באינטרנט שהציעו הכנסת ומשרד המשפטים שעיקר מגבלתם היתה בכך שהם הציעו מידע שעיקרו מהעשור האחרון (וכן חיפוש באתרים של משרדי הממשלה השונים בהם מעלה כל משרד מבחר חוקים רלוונטיים לתחומו). 
  • או לנקוט בפתרון היעיל ביותר - שימוש במאגרי-מידע פרטיים. 
עם זאת, המשתמש במאגר נוכח לראות במהרה שהמאגר עדיין מכיל בעיות לא מעטות. לגבי חוקים רבים חסרים קישורים. לעתים אין גישה לפרוטוקולי הדיונים בועדות הכנסת. לעתים הקישורים פשוט אינם עובדים. כאשר יש קישור לאתר התזכירים של הממשלה אין מדובר בקישור ספציפי. 

בשורה התחתונה, יש כאן בשורה לא קטנה. באמצעות המאגר קל הרבה יותר לעקוב אחרי תיקוני חוק וניתנת גישה לכל פרוטוקולי מליאת הכנסת, כולל פרוטוקולים דיגיטליים משנים שבעבר לא היו נגישים מחוץ לכנסת וכולל דברי הכנסת שנסרקו. הקישור בין דברי החקיקה לפרוטוקול הועדה הרלוונטי מאוד מקל על מי שמבקש להבין את התהליך שעבר החוק בחקיקתו. 

גם מי שניצב מול המאגר ושמח על חצי הכוס המלאה, יכול להביע את תקוותו שיש כאן ביטוי למגמה שרק תלך ותתחזק. אפשר  לקוות שבעקבות המאמץ הראוי להערכה שהכנסת השקיעה בהנגשת חוקי מדינת ישראל ייעשה מאמץ ציבורי כלל-מערכתי להתמודד עם העדר-הנגישות לכלל פסקי-הדין הניתנים במדינת ישראל (כולל אלה הניתנים בערכאות הפחות מוכרות) והקושי בגישה למכלול חקיקת המשנה של הממשלה (לרבות חוזרי המנכ"ל והנהלים).

אפשר גם להביע את המשאלה שנראה את את מאגר חוקי מדינת ישראל באתר הכנסת הופך לכלי ציבורי שיעמיד לרשות כל אזרחי ישראל גישה קלה ונוחה לספר החוקים הישראלי המעודכן, וכלים חזקים וטובים להתעמק בתהליכים שעבר החוק במהלך חקיקתו ותיקוניו.


יום שלישי, 9 בספטמבר 2014

חשוב לעמוד על שלך

עודי מעיין בפסקי-הדין החדשים שפרסמה דוברת הנהלת בתיהמ"ש, והנה נתקלתי בת"ק 9324-02-14 פלוני ואח' נ' איקיוטק בע"מ ואח' העוסק בתביעה של אב ובתו הקטינה (בת ה-14) כנגד איקיוטק.

בתמצית: 
אזרח מקבל התראה במסגרתה הוא נדרש לשלם 1070 ש"ח בגין חוב שלכאורה יצרה בתו בשימושה בפלאפון.
האזרח נבהל אך איננו נכנע. הוא עומד על שלו ודורש הבהרות ופרטים בנוגע לדרישת החוב.
ההבהרות והפרטים לא נמסרים. האזרח מחליט לפנות לבית המשפט לתביעות קטנות.
האזרח זוכה בפסיקה הקובעת שההתראה נשלחה שלא כדין והמורה על פיצויים והוצאות לטובתו בסך של 1,300 ש"ח.


בהרחבה: 
איקיוטק, באמצעות עו"ד, שלחה אל הבת מכתב דרישה לתשלום חוב והתראה לפני נקיטת הליכים, בגין הירשמותה לשירות באמצעות הטלפון הסלולרי בהיותה בגיל 9. האב ובתו תבעו את איקיוטק בגין הטירחה שנגרמה להם בנסיונותיהם להתמודד עם המכתב ובגין עוגמת-הנפש שנגרמה לקטינה.

במהלך הדיון נקבע שלמרות הטענה על הפעלתו של זיהוי כפול בהירשמות לשירות, איקיוטק "לא הוכיחה שהתקיימו התנאים לחיוב". לא זאת בלבד, אלא שנציג איקיוטק בביהמ"ש לתביעות קטנות הסביר ש"הם שולחים התראות וברגע שמקבלים פניות מחייבים שטוענים כי המספר אינו שלהם הם בודקים את העניין מול חברת הסלולר." הסבר שבתגובה אליו הביעה כבוד השופטת רביע ג'באלי את תמיהתה: "מדוע הנתבעת לא בודקת שאכן התקיים השלב השני של הזיהוי הכפול לפני שהיא שולחת מכתב התראה? מדוע הבדיקה נעשית רק בדיעבד ורק לאחר קבלת פניה? "

תמהה ופסקה:
"הנתבעת לא הציגה ראיה בפני שהתקיים השלב השני של הזיהוי הכפול הן בדיון והן בכתב התביעה שכנגד אשר הוגש על ידה. הנתבעת גם לא הציגה ראיה אשר מלמדת על אופן חישוב החיוב עצמו. אשר על כן סבורני כי ההתראה נשלחה שלא כדין ובשל כך הנתבעת אחראית לנזק שגרמה ההתראה. 
מעבר לכך, ההתראה לא נשלחה בחלל ריק, התובע העיד כי בחיפושיו באינטרנט מצא חומר רב על הנתבעת ופורומים של נפגעי הנתבעת והדבר עורר בו בהלה. ב"כ הנתבעת אף הוא טען כי הנתבעת תבעה למעלה מ- 100,000 איש- כך שהפחד של התובע שמא הנתבעת תתבע אותו לא היה מנותק מהמציאות. 
במקרה דנן, ההתראה נשלחה שלא כדין והטילה פחד בלבם של התובעים מבחינה סובייקטיבית. אך גם, אובייקטיבית, אופן ניסוח ההתראה היה מטיל פחד בלב אזרח שומר חוק שטוען שאין לו חוב. 
התובע 1 ביקש פיצוי בסך של 1,000 ₪ בגין הוצאותיו, טרחתו ועוגמת הנפש שנגרמה לו ולבתו התובעת 2. סבורני כי סכום זה הנו סכום סביר אשר משקף את נזקי התובעים. לפיכך, אני מקבלת את תביעת התובעים במלואה ומורה לנתבעת 1 לשלם לתובעים סך של  1,000 ₪."

כן נפסקו הוצאות בסך 300 ש"ח לטובת האב ובתו. כמו כן נדחתה תביעה שכנגד שהגישה איקיוטק ללא קבלת רשות מביהמ"ש לתביעות קטנות.

יום שני, 1 בספטמבר 2014

הפרדוקס הדמוקרטי-הליברלי

דבריו של ראש-ממשלת בריטניה, דייויד קמרון, על ההכרח להתמודד עם האיסלאם הרדיקלי הקיצוני במקורו, בבית, בבריטניה, מדגימים היטב את הפרדוקס הדמוקרטי-הליברלי: האם בשם ערכי הדמוקרטיה והליברליזם יש לאפשר לאזרחי המדינה לחנך את ילדיהם על פי דרכם, גם כאשר החינוך הזה יביא לכך שהדור הבא של אזרחי המדינה לא יאמינו בליברליזם ובדמוקרטיה ? האם יש לאפשר ולהשלים עם מציאות בה מחונכים אזרחי הדור לשאוף לשינוי אופיה של המדינה כך שהיא לא תהיה עוד ליברלית ודמוקרטית?

ארה"ב היא אולי הדוגמא הקיצונית ביותר למדינה דמוקרטית שמבינה שדמוקרטיה היא דת, וכמו כל דת אחרת, היא חייבת להילחם בדתות האחרות, כדי לשרוד, כדי להבטיח את המשכיותה. לכן העיסוק בנושאים שבין דת ומדינה הם לעיתים כל-כך אינטנסיביים שם ולכן אפשר להיתקל בפסיקה האמריקאית בעניינים שנראים משעשעים לעין הזרה, במיוחד במצבים מורכבים בהם נעשות הבחנות דקות מן הדקות בין מה שהוא דתי בעיקרו ויש להפרידו ולהרחיקו מהמרחב "הציבורי-המדינתי" לבין מה שאיננו דתי בעיקרו (למשל, עניין McCreary County v. American Civil Liberties Union לעומת עניין Van Orden v. Perry). גם צרפת לא נמנעת מהמאבק הזה כפי שהדוגמא של חוק הרעלות מלמדת, אבל לעין המתבוננת נדמה שיש לצרפתים עוד מה ללמוד מהאמריקנים.

למתבונן במה שקורה לבריטניה בימים אלו קל להתרשם שמבחן הדמוקרטיה המתגוננת עתיד להציב את הדמוקרטיות הגדולות של המערב, לפחות האירופאיות, בקונפליקט הולך ומתעצם ככל שיגדל שיעורם של המוסלמים הדתיים בקרב אזרחיהן. תפקידן של חוקות כמגנות-המבנה המדיני הדמוקרטי הליברלי עתיד להיבחן כמו גם תהליכים דמוקרטיים של בניית-רוב ויחסי רוב ומיעוט. בד-בבד, סביר להניח שנראה חשיבה מחדש על מעמדן ותפקידן של זכויות-האדם המשמשות כנשק בידי המיעוטים שאורח-חייהם וערכיהם מאיימים על ערכי-היסוד של הדמוקרטיות הליברליות.

כמו שלימדה אותנו גרמניה של ויימאר - יש מצבים בהם דמוקרטיות קורסות. העדרה של מגננה היא הבטחתה של הקריסה.  ככל שהפרדוקס הליברלי יילך ויתבהר, כך גם תובהר נחיצותה של ההכרעה: כדי להבטיח עתיד שיש בו מדינות דמוקרטיות ליברליות, עליהן לכפות חינוך דמוקרטי-ליברלי מדי דור ולוודא שדור-האזרחים הבא יגדל על גרעין ערכים דמוקרטי ליברלי.

הפרדוקס הזה, למקרה שזה לא היה ברור, רלוונטי לישראל לא פחות מלמדינות אירופה. ה-1/9/2014, היום הראשון לשנת-הלימודים החדשה, הוא הזדמנות מצויינת לכל ישראלי לתת מבט ארוך ונוקב במראה המקומית, להרהר נוגות על תוכנית לימודי היסוד בחינוך הממלכתי ולשאול עצמו - האם רוב הישראלים ההולכים לכיתה א' היום יחונכו בשנים הבאות על בסיס ערכים ליברליים ודמוקרטיים?

לקריאה נוספת

יום שלישי, 1 ביולי 2014

הרהורים נוגים על הטרדות והכרעות

פרסום שיחת הטלפון בה הודיע גיל-עד שער המנוח למוקד המשטרה על חטיפתו הוא הזדמנות מצויינת לשקוע בהרהורים נוגים גם סביב הדרך שבה מתנהלת המשטרה שלנו.

אני לא מתכוון רק לעצם ההכרעה השגויה לסווג את השיחה הזו כשיחת-הטרדה. הופעל כאן שיקול-דעת שגוי באופן ברור ובוטה, אבל קל מאוד לקבוע את זה - בדיעבד, עם ידיעת התוצאות המרות, שאולי היו נמנעות ואולי לא.  כשאתה בתוך העבודה השוטפת, יכול להיות שזה קצת יותר קשה לשפוט מהי שיחת אמת ומהי שיחת-הטרדה. 

וזה מה שמטריד אותי . האם בכלל צריך היה להפקיד את שיקול הדעת הזה בידי מוקדן? האומנם נכון להכריע בשלב השיחה האם הקריאה היא קריאת אמת לעזרה או הטרדה סתם? האומנם היה צריך מקרה טראגי כמו זה כדי להבהיר כמה נוראה עלולה להיות טעות בסיווג? האומנם אין אפשרות ריאלית של מדיניות של מאה אחוז מענה לשיחות?

אני חושב שאי-מתן יחס רציני למאה אחוז מהשיחות היא התנערות של המשטרה ממילוי האחריות שהוטלה עליה. אני לא חושב שיש דרך נכונה אחרת לתאר את ההכרעה הזו.

כן, אני מבין שיש אחוז לא מבוטל של שיחות הטרדה. אבל אם אתה ממילא מקיים מדיניות של מאה אחוז מענה לשיחות, אז אתה ממילא תשלח ניידת אל הכתובת/איזור שממנו התקבלה השיחה, או תגיע אל מבצע השיחה באמצעות מספר הטלפון שבאמצעותו חייג אל המוקד. ואז, כשהמטריד/ה בידיך, כל מה שאתה כמשטרה צריך לעשות, הוא לאמץ מדיניות נוקשה ועקבית של העמדה לדין פלילי של כל מי שנמצא כי ביצע שיחת-הטרדה.

לא צריך לחוקק שום חוק בשביל זה. סעיף 275 לחוק העונשין, "הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו", כבר יושב בספר החוקים וקובע נחרצות: 
"העושה מעשה בכוונה להפריע לשוטר כשהוא ממלא תפקידו כחוק או להכשילו בכך, או להפריע לאדם אחר או להכשילו מלעזור לשוטר, דינו - מאסר עד שלוש שנים ולא פחות משבועיים ימים."

אני מאמין שמרגע שהמשטרה תדאג להביא לידיעת הציבור כי כל מי שביצע שיחת הטרדה מצא עצמו מבלה עבודות שירות של שבועיים ימים בגין אותו מעשה,  העומס של שיחות ההטרדה צפוי יהיה לרדת פלאים.

חושבים שזה לא ריאלי? אני חושב אחרת. אם בתקופת המחאה החברתית הגדולה היו למשטרה ולמדינה את המשאבים הנדרשים כדי לעצור ולהעמיד לדין עשרות מפגינים (רובם בגין הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו) הרי שבוודאי תסכימו איתי שנכון יהיה להשקיע משאבים דומים כדי לוודא שבשעת אמת מוקד החירום של המשטרה לא יתעלם מקריאה לעזרה. 

יום רביעי, 11 ביוני 2014

פייר פליי בבחירות לנשיאות

אני מתאר לעצמי שלאור כל הרעש התקשורתי סביב הבחירות לנשיאות, מה שהטריד את מנוחתי עד כדי כתיבת הפוסט הזה ייראה לרוב האנשים בטל בשישים. ובכל זאת, אני מוטרד, אז אני כותב.

הזדמן לי לצפות בשידור הישיר של הבחירות לנשיאות המדינה היום, והוטרדתי לראות את המועמדים ראובן ריבלין ומאיר שטרית מצביעים מאחורי הפרגוד, בעוד המתמודדים האחרים, דליה דורנר, דן שכטמן ודליה איציק מתבוננים ועיניהם כלות, כיצד מתחריהם זוכים, כל אחד, ביתרון של קול, בשל התפקיד אותו הם ממלאים.

התחושה הזו, של תחרות שאיננה הוגנת, למשרה שהציפיה הבסיסית של כולנו ממנה היא של ייצוג מכובד וראוי של מדינתנו, לא נעמה לי. האם אפשר היה לצפות אחרי מערכת בחירות כה רועשת להתנהגות ג'נטלמנית של חברי-הכנסת המתמודדים עד כדי ויתור על אפשרותם להצביע למען ההוגנות ?

תקראו לי תמים, אבל הייתי רוצה לראות התנהלות כזו מצד המועמדים. ואם זה גדול עליהם, בהתחשב באינטנסיביות של ההתמודדות, אולי צריך לתקן את חוק יסוד:נשיא המדינה ולקבוע את הכלל הפשוט וההוגן הזה, שאדם לא יוכל להצביע למען עצמו בנסיבות בהן הוא מתמודד עם אנשים שאינם יכולים להשתתף בהצבעה ?

לקריאה נוספת




יום חמישי, 8 במאי 2014

בעוד עשרים שנה מהיום

קורה שאתה קורא כתבה, ואתה באמת מתקשה להבין האם עיניך קוראות את שהן אכן רואות.

יובל יועז העלה במאמר בגלובס סדרת טענות משפטיות בנוגע לחשדות הפליליים כנגד סילבן שלום ששיאן הוא באמירה ההחלטית:
" יש לקבוע נורמה ציבורית חדשה, שעבירות פליליות נושאות עמן מחיר בדמות הכהונה הציבורית, הפרלמנטרית והמיניסטריאלית, גם בהיעדרו של כתב אישום."
אתה קורא, ואתה תמה. מי יקבע את עובדת התרחשותן של אותן עבירות פליליות מעבר לספק הנדרש?
מי יהיה זה אשר לו רוצה יובל יועז להעניק את העוצמה של מניעת אפשרות כהונה ציבורית, פרלמנטרית ומיניסטריאלית מאזרחים ישראליים  פלוניים ואלמוניים ?

ליובל יועז זה ברור: היועץ המשפטי לממשלה. מי שעומד בראשה של התביעה במדינת ישראל.

כולנו למדנו כי שיטת האיזונים במדינה הדמוקרטית, מביאה עמה, בין היתר, את הרעיון שיש רשות אחת העוסקת בהאשמות, ויש רשות אחרת שמכריעה בהן.  רעיון יסודי וחשוב ביותר כדי למנוע רדיפה כוחנית ושרירותית כנגד יריבים פוליטיים או אישיים או סתם אנשים שהשלטון איננו מחבב מסיבותיו הוא.

אבל יובל יועז סבור שגם בהיעדרו של כתב אישום, היועץ המשפטי לממשלה, האיש האחראי על התביעה הכללית במדינת ישראל - יוכל להיות המאשים וגם המרשיע. הוא כותב, וכנראה איננו מבין, שבכתיבה הזו הוא מבסס את יסודותיו של משטר דיקטטורי, שבו אם ירצה הרוצה, יהיו האשמות ויהיו הכרעות.

השאיפה הזו לקיומה של מערכת משפטית אלטרנטיבית למערכת המשפטית הרגילה,  אולי מובנת נוכח הביצועים הנוכחיים, אבל היא מושתתת על התעלמות טוטאלית מההשלכות של הסרת איזונים ובלמים קריטיים.

קשה שלא לחוש מבוכה גדולה לגבי כל ההליך החקירתי הזה נגד סילבן שלום:

דווקא נוכח המבוכה הזו חשוב לזכור מושכלות ראשונים. התיישנות היא לא סתם מין עניין פרוצדורלי שכזה, איננה סתם מין קושי ראייתי שכזה הנובע מחסם חיצוני שאינו בתחום מאזן ההסתברויות.
התיישנות היא מסד מרכזי בדין הפלילי ובדין האזרחי אשר תכליתו לאפשר משחק הוגן. בלעדיה לא יוכלו אזרחים לחיות את חייהם באופן סביר, שכן האזרח הסביר יידרש לשאת עול של התגוננות מול טענה אזרחית או פלילית בנוגע לתקופה וזמן שעצם ההסתברות שיוכל אדם לעמוד מולם ולהציג גירסת הגנה סבירה ומשכנעת היא כמעט אפס.
לך תוכיח מה עשית לפני עשרים שנה.
מה תוכיח? לך תזכור מה עשית אז.
אבל התיק נסגר והודעת משרד המשפטים על סגירת התיק היא מלאכת אמנות של הפיכת הנחת-היסוד של זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו, אל הכלל הנוהג בימים אלה בישראל: אשם כל עוד לא הוכיח חפותו.
איך תוכיח שאין לך אחות, אם באמת אין לך אחות?

בדבר אחד עם שכתב יובל יועז אני מסכים לגמרי: "הנורמה הציבורית והנורמה הפלילית אינן זהות, אף שפוליטיקאים נוטים, מטעמיהם, לטשטש את ההבחנה ביניהן. למשל, כשתיק חקירה נגדם נסגר מחוסר ראיות - והם ממשיכים לכהן בתפקיד ראש הממשלה; או כשמתקבלת נגדם הרשעה בעבירה שאין עמה קלון - והם מוקפצים בחזרה לשולחן הממשלה, לעמדה מיניסטריאלית משודרגת."

אבל לא רק פוליטיקאים עושים את הטשטוש הזה. גם עיתונאים עושים אותו. למשל, במקרים בהם נראה שאין שום בסיס להאשמות, אבל במקום שהן תעלמנה לגמרי, נותרת עננה לא-ברורה של שמועות המשמשת כקרדום לחפור בו כנגד החשוד האומלל - שלא הצליח להוכיח שאין לו אחות.

העובדה היא שהנורמה הציבורית והנורמה הפלילית אינן זהות.

הדינמיקה הישראלית ביחס בין פלילי לציבורי בעשורים האחרונים היא מורכבת וקשה.

אריה דרעי הוא האיש שמבחינות רבות יצר את המציאות הישראלית החדשה שבה אדם יכול להיות אשם מהפן הפלילי אך זכאי מהפן הציבורי, והוא מדגים היטב כיצד הכללים שנועדו להתמודדות במצבים האלה אינם מועילים. מי שהיה שר שהורשע בפלילים וישב בכלא שב לפוליטיקה והוא עומד בראשה של מפלגה גדולה וחשובה בישראל. כרגע מפלגתו באופוזיציה, אבל כולנו מכירים את הדינמיקה הישראלית, וכולנו יכולים לחזות את היום שבו הוא ישוב ויישב בממשלה. מי יודע? אולי אפילו באותו תפקיד אותו נאלץ לעזוב לפני שנים בגלל חשדות בפלילים?

אבל זה לא נכון להאשים רק את הפוליטיקאים העקשנים האלה. איך מסבירים מצב שבו ראש עיר כמו שלומי לחיאני נבחר על ידי ציבור האזרחים בעירו כשהאישומים והחשדות הפליליים נגדו ידועים?
האומנם בעיניו של ציבור אזרחי בת-ים  ניצבת מדרגה זהה של נורמות כמו זו של ביהמ"ש העליון כשפסק שלחיאני לא יוכל להמשיך ולשמש כראש עיר עד הבחירות? הם הרי שבו ובחרו בו. האם היתה זו התרסה, או שהם האמינו שהוא יזכה למלא את התפקיד? שלומי לחיאני כנראה כבר לא ימלא את תפקיד ראש-העיר בקדנציה הזו, אבל אי אפשר שלא להרהר בשאלה האם פעולותיה של המערכת המשפטית הולמות את רצון אזרחי בת-ים. איזו נורמה חשובה יותר לאזרחים בישראל? האם ייתכן שהאזרחים מוכנים לקבל מנהיגי-ציבור מושחתים ובלבד שהם מוכשרים ? (את הקשר האפשרי בין שחיתות לכריזמה ויכולת ביצועית גבוהה הזכיר רביב דרוקר כשהתייחס לשאלת אמינותו של לחיאני).
ושלומי לחיאני הרי לא היה ראש העיר היחיד שנבחר למרות החשדות הפליליים ולמרות אמירתו של בג"ץ בעניינו.

אפשרות פעולה אחת העולה מהמציאות הזו, שנדמה שהיא האפשרות שמאמץ יובל יועז, היא להביע חוסר-אמון בשיקול הדעת הציבורי של אזרחי ישראל. ולכן לבקש לתת את ההכרעה בנורמות ציבוריות בידי המערכת המשפטית.

אבל אפשרות אחרת, אליה אני נוטה, היא לשוב ולהזכיר שהכלים המשפטיים לא מתאימים למצבים האלה.

חשוב לזכור שיש סיבות מדוע לא כל הנורמות הן משפטיות. מערכת המשפט נועדה לאכוף נורמות שנחשבו חשובות מספיק להפוך לפליליות, אבל נורמות אחרות, במיוחד כאלה אשר מסדירות מצבים אפורים, אינן מתאימות לטיפולה. עוד חשוב לזכור שחלק גדול מהמציאות של אישי-ציבור שנחשדים בפלילים ובכל זאת נבחרים היא תוצאה של חוסר היעילות של המערכת המשפטית הישראלית. היא הרי היתה יכולה לחסוך את כל הבלאגן הזה אם תוך זמן סביר מרגע העלאת האישום הראשון לחלל האוויר היה נחרץ הדין. האם היא שיכולה לתקן את המצב האפור שנוצר כשהולכים בינינו אנשים,נישאים מעם בזכות התפקיד הציבורי שהם ממלאים, מורדים מעם בגין האשמות המוטחות בהם ושלל החקירות אליהן הם מוזמנים, וכל זאת כמובן בכיסוי צמוד, רעשני ואינטנסיבי של התקשורת?

המצב בו נראה כי נורמות ציבוריות מסויימות מתפוררות הוא חמור.העובדה שהנורמה הציבורית איננה נאכפת על ידי דעת הקהל אומרת משהו על הקהל ועל קבוצת מנהיגיו (ואולי בעיקר על אלה מביניהם שלא נחשדו בפלילים).
המחדל הזה של ציבור שותק ופאסיבי נוכח נורמה ציבורית שהופרה הוא לטעמי מסוכן בהרבה משחיתות "רגילה".

אבל הפתרון איננו לערבב בין הנורמה הפלילית לציבורית כשהאחרונה הולכת ומתדרדרת.
כי התוצאה הסופית לא תהיה חיזוק של הנורמות הציבוריות, אלא המשך ריסוקה של כלל המערכת, כשהנורמה הפלילית תצטרף אל אחותה, ותהפוך לאות מתה, לעניין שהציבור איננו מאמין בו.
בהחלט יכול להיות שאות ראשון לכך הוא בחירתם של ראשי-עיר למרות שהם חשודים.

כל מי שמפקפק בדבריי, יתכבד וידמיין את המציאות בה חפץ יובל יועז:
בעוד עשרים שנה מהיום, יישב יועץ משפטי במשרד המשפטים, ויוכל להחליט לחקור בעצמו אישומים על אירועים שקורים בימים אלה. אותו יועץ,  שאיש מאיתנו איננו יודע את זהותו, יוכל להכריע שלמרות שאין באישומים האלה כדי להצדיק או לאפשר הליכים פליליים, הרי שיש בהם די והותר כדי להכריע שפלוני או אלמוני המהלכים בינינו לעולם לא ימלאו עוד  תפקיד ציבורי כזה או אחר בישראל.

יום חמישי, 1 במאי 2014

בעד או נגד העלאת שכר המינימום ל-30 ש"ח לשעה ?

המאבק החברתי החדש הזוכה לכותרות, למען העלאת שכר המינימום ל-30 ש"ח לשעה, שובה לב ככל שיהיה, הוא מאבק שמסיט משאבים חשובים לכיוון לא-נכון.


לא, זה לא בגלל ששכר מינימום גורם לפיטורי עובדים. האקסיומה הזו היא פרי חשיבה כלכלית פשטנית שלא זכתה להוכחות אמפיריות. אם כבר, יש הוכחות אמפירויות לכך ששכר מינימום גורם להעלאת הפעילות הכלכלית במשק, וככזה גורם לשכירת-עובדים נוספים. אין כרגע תשובה ברורה ממדע הכלכלה באילו נסיבות שכר-מינימום יגביר פעילות במשק ובאילו נסיבות השפעתו תהיה שלילית. בהתחשב במורכבות של התחום, ייתכן שגם לא תהיה תשובה כזו, ולכן - לטעמי - ההכרעה צריכה להיות ערכית ולא מקצועית. ערכית,  ברור לי ששכר המינימום צריך להיות גבוה יותר, בהתחשב בהוצאה החודשית הממוצעת של משפחה ישראלית.

אבל יש טעם לנהל דיון מקצועי או ערכי אם השינוי החקיקתי בשכר המינימום מתבטא במציאות ולא רק ברשומות מדינת ישראל. והעובדה היא, שעבור עובדות ועובדים רבים, רבים מדי, חוק שכר-המינימום בישראל הוא אות מתה. 88% מהעובדות במיגזר הערבי מקבלות שכר נמוך משכר המינימום. חלקן משתכרות 5 ש"ח לשעה. להם זה לא יועיל, וקל לשער שהם לא לבד.

לפני שמסיטים משאבים למאבק חברתי, צריך לוודא שהוא אכן מועיל לאלה הזקוקים להצלחתו יותר מכל האחרים. בזמן הזה, נראה שתכליתו של מאבק חברתי בתחום זכויות עובדים צריך להיות מכוון לכיוון אחרי לגמרי: אכיפה. לא עוד חקיקה בסגנון חוק להגברת האכיפה בדיני העבודה. אכיפה ממש. הקצאת תקנים נוספים לפקחים ולתובעים, והתנעת מהלך שיביא לכך שלא יהיה מעסיק בישראל שיהין להפר את חוקי-העבודה.

לפני שאנחנו מנהלים דיון בשאלת גובהו של שכר המינימום, בואו נוודא שאין מי שמקבלים פחות משכר המינימום במדינה שלנו.