יום שני, 16 בפברואר 2015

תיאטרון הפסילה 2015

מחר יישב בית המשפט העליון של מדינת ישראל עיל המדוכה ויידון בעתירות של חנין זועבי וברוך ברזל כנגד פסילתם כמועמדים לכנסת ה-20.

ראינו את זה קורה לא כל-כך מזמן. זוכרים?
ההלכה ידועה וברורה:

  • "הזכות לבחור ולהיבחר היא זכות חוקתית מהמדרגה העליונה ביותר..."
  • "אין זו זכות מוחלטת, וככל זכות אחרת היא ניתנת להגבלה. עם זאת, ההגבלות המוטלות על זכות זו צריכות להיות מינימאליות, ועליהן להגן על אינטרסים חיוניים ביותר..."
  • "הדמוקרטיה אינה נוקטת בפעולות כלפי מי שאינו נוקט בפעולות כלפיה. זוהי הדמוקרטיה המתגוננת, אשר אינה מונעת השתתפות בבחירות ..." רק בשל מטרות אלא על סמך מעשים המכוונים כלפיה, וגם אז על בסיס ראיות "משכנעות, ברורות וחד-משמעיות". 

ובכל זאת כשהתפרסמה הידיעה על החלטות הפסילה של ועדת הבחירות המרכזית שמעתי עוברים ושבים, מכרים וידידים מתפעלים מההחלטות, חלקם מסכימים איתן, חלקם מתנגדים. אבל כולם סבורים משום מה שהן סופיות.

רק שנתיים עברו מהבחירות הקודמות וממופע תיאטרון הפסילה הקודם. איך זה קורה שאזרחי מדינת-ישראל לא מפנימים שהצגת התיאטרון המועלית מולם ריקה מתוכן משמעותי? האם זו בעייה בזכרונם? בעייה בהבנתם? איך זה קורה שאנשי-הציבור בישראל לא מבינים את המשמעות של הולכת-השולל הציבורית הזו?

אני נוטה לחשוב שהבעיה היא בתקשורת הישראלית. מאחר ולחלק גדול מן האזרחים האזרחים לא מדובר בעניין הקרוב ללבם הרי שהם מקשיבים למידע הנמסר בתקשורת וממסגרים את הנושא בדרך הזו, ולא מקפידים להתעמק בו. התוצאה היא שדרך הדיווח על הפסילה קובעת את הדרך שבה היא נתפשת בתודעה הציבורית.
אם כל כלי-התקשורת הישראליים היו מדווחים באופן הראוי, הרי שכל אזרח במדינה היה יודע שהפסילה בוועדת הבחירות המרכזית היא אקט חסר-משמעות לאור ההלכה המשפטית הנוהגת בישראל.
יותר מכך, כל אזרח במדינה היה מבין שאנשי-הציבור היושבים בועדת הבחירות המרכזית בחרו לנהוג בניגוד לחוקי מדינת ישראל כשפסלו את ח"כ חנין זועבי ואת ברוך מרזל מלהתמודד על מקום בכנסת ה-20.
אולי אזרחי המדינה אפילו היו מוצאים לנכון למתוח ביקורת על ההתנהלות המטופשת הזו, המבזבזת משאבי-ציבור יקרים, והמנסה לזרות חול בעיני אזרחי-הארץ הזו.
ומי יודע? אולי הם היו מנערים חוצנם מאנשי-הציבור האלה, ומבהירים שהם לא מוכנים לקבל התנהלות כזו, המזלזלת במשפט החוקתי של המדינה, המרשה לעצמה להתנגח פוליטית בכל מחיר, המעידה שאנשי-הציבור האלה לא באמת מבינים את כובד-המשקל והאחריות הקשורים להיותו של אדם נציגו של ציבור אזרחי ישראל, המעידה לכך שהם עצמם, הפוסלים, לא ראויים להיבחר לכנסת.

לקריאה נוספת








יום ראשון, 8 בפברואר 2015

בגלל משובת נעורים

אופנוע דוהר בשעת ערב בצפון ישראל. במהלך הנסיעה ארעה לנהגו תאונה קשה, כאשר סטה מנתיבו והתנגש בעוצמה ברכב פרטי שבא ממולו, וכתוצאה מהפגיעה נתלשה ונקטעה ידו השמאלית מהכתף ומטה. המערער נותר בשטח בהכרה משך כארבעים דקות, מסוק שהגיע לשטח פינה אותו לבית החולים וחייו ניצלו. לאופנוע לא היה ביטוח. אלה עובדות פס"ד בע"א 4603/14 יפרח נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ואח'. אבל העובדות האלה התבררו רק לאחר התעמקות בעובדות. כי באותו ערב דהרו שני אופנועים בבעלות המערער באותו הכביש. באחד נהג המערער ובאחר חברו שהיה ללא רשיון נהיגה. אחד האופנועים היה מבוטח בביטוח חובה. האחר לא. כשאירעה התאונה החבר יצא ממנה ללא פגע אך ברח מהמקום לאחר שנוכח בפציעתו הקשה של המערער. הבירור העובדתי הפשוט - מי נהג באיזה אופנוע - נעשה עד תומו בערכאה דלמטה. 

ובכל זאת, למרות שערכאת ערעור בישראל איננה מתערבת בממצאי עובדה ומהימנות – אלא במקרים חריגים ולמרות שהמקרה אינו נופל בגדרו של אחד החריגים, ומסקנתו של בית משפט קמא נתפשה על ידי ביהמ"ש העליון כ"מעוגנת היטב בחומר הראיות", וביהמ"ש סבר כי "ניתן לאשר את פסק דינו של בית משפט קמא על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984" (קביעה בדבר דחיית הערעור, ובלבד שמתקיימים כל אלה - אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה דלמטה, הממצאים שנקבעו בערכאה תומכים במסקנה המשפטית;אין לגלות טעות שבחוק בקביעת הערכאה דלמטה) מצא לנכון ביהמ"ש להקדיש את שארית פסק-הדין לעיצומה של המחלוקת והצביע על הראיות המרכזיות התומכות במסקנת הערכאה דלמטה. 

מדוע? קשה לראות סיבה אחרת לפירוט הזה, מלבד השורות האחרונות של פסק-הדין: "התוצאה הסופית קשה עד מאוד למערער. הנה כי כן, בגלל משובת נעורים בהיותו בן 16, המערער נותר ללא פיצוי לאור סעיף 7(5) לחוק הפיצויים, הקובע כי מי שנהג ברכב ללא ביטוח אינו זכאי לפיצוי על פי החוק."

אפשר היה להכביר מילים על הרציונל שמנחה את בתי-המשפט בישראל לנמק או להימנע מלנמק הכרעות, אפשר היה להעלות השערות כאלה ואחרות מה מבחין בין מקרה למקרה ומה מייחד את פסק-הדין הזה. אפשר.

אבל אותי עניין פסק-הדין דוקא מזווית אחרת, פחות משפטית ויותר פדגוגית: האירועים העובדתיים של פסק-הדין הזה הם שיעור מצויין לנהגים צעירים. במיוחד לצעירים המבקשים את נפשם להתנסות בנהיגה מהירה ועתירת-אדרנלין. האם אפשר לקוות שפסק-דין כזה (או לפחות תמציתו) תיכלל בחובת-קריאה במבחני התאוריה, ותיבדק הבנת הנקרא של הנבחנים ? 

יום שישי, 26 בדצמבר 2014

3 פסקי-דין, כתבה ומאמר דעה, וההרהורים סביבם

אדם יושב ומעלעל באחד מהעיתונים, וקורא לו כתבה הנושאת הכותרת "נדחתה עתירת תושב עזה להשתתף בהלוויית בנו בגדה" ובה מוסבר כי "בכר חאפי מנוע כניסה לגדה מנימוקים ביטחוניים, אף שלא הוגש נגדו כתב אישום בנידון. בג"ץ דחה את עתירתו לראות את בנו התינוק בפעם הראשונה והאחרונה". אותו אדם ממשיך וקורא מאמר דעה של קובי ניב, באותו עיתון, באותו עניין, שבו הוא מסביר כי האב, "חאפי הלזה הרי מעולם אפילו לא הועמד לדין ב'עבירה ביטחונית' ולו זעירה — לא זריקת אבן ולא הצתת זבל. כל פשעיו מתמצים בכמעט ולא כלום." וזועק כנגד שופטי בית המשפט העליון ה"על מה ולמה ובשם מי ומה אתם מעזים לאסור על אב להשתתף בהלוויית בנו התינוק? ...מי אתם חושבים שאתם, אלוהים?!" 

מגרד האדם בראשו. בהחלט חומר-קריאה שגורם להרגשה לא נעימה. האומנם, הכתבה ומאמר הדעה מבוססים? האומנם אלה הם פני-הדברים? ככה המדינה שלנו נוהגת באב שכול? ללא סיבה? 

מכתת האדם את רגליו. אחרי הכל אנחנו בעידן האינטרנט וחיפוש פשוט יאפשר איתור של החלטות ביהמ"ש העליון בעניינו של בכר חאפי.  ואכן, מתגלות בפני האדם 3 החלטות, לא ארוכות במיוחד. כל-כך לא ארוכות, אגב, שיכול האדם המעיין להביאן במלואן: 

בג"ץ 1104/14 בכר חאפי ואח' נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית ואח' :
"בהחלטתנו מיום 12.2.14 ביקשנו למצוא דרך כי העותר 1 יוכל לבקר את בנו התינוק, שמצבו תואר אז כקריטי והיה בטיפול נמרץ בבית החולים מקאסד בירושלים. המשיבים אכן נערכו במהלך יום 13.2.14 לליוויו מעזה ברכב ביטחון לשם ביקור כזה למספר שעות. ואולם, עוד בו ביום (13.2.14) בשעות הערב הוחזר התינוק (בנסיבות שלא הובהרו לנו) מבית החולים מקאסד לטול כרם והוא מאושפז בבית חולים שם. התיעוד שבידינו כולו עד יום 14.2.14, ובעל פה נמסר לנו מפי מתאמת הבריאות עם הרש"פ, שעמדה בקשר הבוקר עם האחות הראשית במחלקה בה שוהה התינוק, כי אינו מונשם עוד והוא מטופל באנטיביוטיקה לעניין דלקת ריאות, וזאת בנפרד מבעייתו הבסיסית שהיא – כפי שנתגלה – בעיה גנטית משמעותית. מנגד טענו באי כוח העותרים כי נמסר להם מפי רופא בטול כרם שעודו במצב קשה מאוד. כך או אחרת, טענת המשיבים היא כי אין לטעמם דרך לאפשר ביקור האב בטול כרם, להבדיל מביקור כאמור בבית חולים בישראל. נציין כאן כי ביום הדיון הקודם (12.2.14) עיינו בחומר חסוי הנוגע לעותר 1, ובו מידע הנוגע לנושאים פליליים ובטחוניים כאחד שיש בו כדי להסביר את הקושי הרב בכניסתו לישראל או לאיזור. איננו רואים מקום להכריע בשאלה ההיפותטית לעניין ביקור אם יוברר חלילה כי המצב אכן קריטי, אך מכל מקום בנסיבות כרגע, ובהיעדר אינדיקציה ממשית למצב כזה, איננו סבורים כי יש להמשיך בעתירה זו, ואנו מוחקים אותה. אנו מאחלים לתינוק החלמה שלמה, וכמובן זכויות העותרים שמורות לפי הצורך בלא שנביע דעה. 
           ניתן היום, ‏ט"ז באדר א התשע"ד (‏16.2.2014)."


בג"ץ 3010/11 בכר חאפי ואח' נ' שר הביטחון ואח'
"1.        לא ראינו עילה בדין להתערב בהחלטת המשיב להרחיק את העותר מאזור יהודה והשומרון למענו הרשום ברצועת עזה, וזאת בלא קשר להחלטה העקרונית "בעתירות ההשתקעות". פרט לעבר הפלילי הגלוי המפורט בתגובת המשיב, החומר החסוי בו עיינו אכן מצביע, ובעוצמה רבה, על מעורבותו של העותר בסחר באמצעי לחימה, בהברחת תושבי עזה לאיו"ש, בקשרים עם פעילי טרור. כן מצביע החומר על מעורבות בפלילים בתוך שטח ישראל, לרבות גניבת כלי רכב במהלך התקופה בה שהה העותר באיו"ש.

2.        לאור האמור, אנו דוחים את העתירה. 

           ניתן היום, ‏ט' טבת, תשע"ב (4.1.2012)."


בג"ץ 8588/14 בכר חאפי ואח' נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית:
"1.        לאחר עיון בחומר ביטחוני שלא ניתן לחושפו, הגענו לכלל מסקנה, כי חרף הנסיבות הקשות מבחינת העותר 1, לא נפל פגם בהחלטה שלא להתיר לו לעבור מעזה לגדה, ולוּ לביקור קצר ובכפוף לתנאים. יצוין, כי החומר הביטחוני הוא רב, ומשתרע על שנים לא מעטות, כולל מן השנה האחרונה.

2.        יחד עם זאת נציין כי היה ואשתו של העותר 1, הנמצאת באזור יהודה ושומרון, תגיש בקשה לבקרו ברצועת עזה בצירוף ילדי הזוג, הרי הבקשה תיבחן על פי הכללים ומתוך גישה חיובית.


3.        בכפוף לאמור בסעיף 2 לעיל, נדחית העתירה.


           ניתן היום, כ"ד בכסלו התשע"ה (16.12.2014), בנוכחות באי כוח בעלי הדין."


וכך יושב לו האדם, קורא, מהרהר, בוחן ומתלבט. הוא נזכר, בנסיונו להבין את ההבדל בין מזרח ירושלים לטול-כרם, כי טול-כרם נמצאת בשטח A ברשות הפלסטינית, היינו - שטח הנמצא בשליטה אזרחית ובטחונית של הרשות הפלסטינית. הוא מהרהר כיצד קרה שכאשר אפשר היה לאב לראות סוף-סוף את בנו התינוק, בבית -חולים במזרח ירושלים, הועבר התינוק באותו היום לבית-חולים בטול-כרם. הוא תמה למה מתכוון שופט כאשר הוא מדבר על חומר חסוי המצביע "בעוצמה רבה" על משהו. ובעיקר הוא תמה האם האנשים אשר כתבו את הכתבה ואת מאמר הדעה, קראו את 3 פסקי-הדין שלעיל, וזכרו שהאנשים שכתבו אותם מפעילים שיקול-דעת אנושי בדיוק כמותם. 

יום רביעי, 10 בדצמבר 2014

מאגר חוקי מדינת ישראל באתר הכנסת

שמחתי לקרוא בדה-מארקר על עלייתו לאוויר של מאגר חוקי מדינת ישראל.
ברמה העקרונית, המאגר הוא בשורה בתחום הנגשת החקיקה הישראלית לאזרחי ישראל. מקימיו מבטיחים שאפשר למצוא בו את כל החוקים שחוקקה הכנסת. ניכר בו מאמץ רציני להפוך את מלאכת למידת החוק לקלה יותר - גישה נוחה לנוסח דיגיטלי של כל חוקי מדינת ישראל, קישור להצעות החוק, לפרוטוקולים במליאת הכנסת ובוועדותיה, וקישור בין החוק המקורי לתיקוניו. 

עם זאת, המחסור העיקרי במאגר - אין בו נוסח נוכחי ומעודכן של החוק. המאגר ממשיך כאן את הקו הקודם של המאגרים שהציעו הממשלה והכנסת - הצעת החוקים לכשעצמם כפי שנחקקו. כל מי שראה פעם איך נראה חוק שמתקן חוק אחר, מבין עד כמה קשה להבינו בלי לראות את הנוסח המשולב. מבחינה זו, שנכון לעכשיו, האזרחים עדיין נדרשים לשלב התיקונים בעצמם (מלאכה מפרכת למדי כשמדובר בחוקים עתירי תיקונים דוגמת  פקודת מס הכנסה או חוק הביטוח הלאומי) או להמשיך ולהסתייע במאגרי המידע המשפטי הפרטיים.

ובכל זאת, המאגר מקל מאוד על מלאכה שעד היום המבקש לעשותה היה נדרש לאחד הפתרונות הבאים -
  • פניה לספריה משפטית טובה ועבודה שיטתית באמצעות הספרים שבה. 
  • שימוש שיטתי ומייגע במאגרים הציבוריים הכלליים הזמינים באינטרנט שהציעו הכנסת ומשרד המשפטים שעיקר מגבלתם היתה בכך שהם הציעו מידע שעיקרו מהעשור האחרון (וכן חיפוש באתרים של משרדי הממשלה השונים בהם מעלה כל משרד מבחר חוקים רלוונטיים לתחומו). 
  • או לנקוט בפתרון היעיל ביותר - שימוש במאגרי-מידע פרטיים. 
עם זאת, המשתמש במאגר נוכח לראות במהרה שהמאגר עדיין מכיל בעיות לא מעטות. לגבי חוקים רבים חסרים קישורים. לעתים אין גישה לפרוטוקולי הדיונים בועדות הכנסת. לעתים הקישורים פשוט אינם עובדים. כאשר יש קישור לאתר התזכירים של הממשלה אין מדובר בקישור ספציפי. 

בשורה התחתונה, יש כאן בשורה לא קטנה. באמצעות המאגר קל הרבה יותר לעקוב אחרי תיקוני חוק וניתנת גישה לכל פרוטוקולי מליאת הכנסת, כולל פרוטוקולים דיגיטליים משנים שבעבר לא היו נגישים מחוץ לכנסת וכולל דברי הכנסת שנסרקו. הקישור בין דברי החקיקה לפרוטוקול הועדה הרלוונטי מאוד מקל על מי שמבקש להבין את התהליך שעבר החוק בחקיקתו. 

גם מי שניצב מול המאגר ושמח על חצי הכוס המלאה, יכול להביע את תקוותו שיש כאן ביטוי למגמה שרק תלך ותתחזק. אפשר  לקוות שבעקבות המאמץ הראוי להערכה שהכנסת השקיעה בהנגשת חוקי מדינת ישראל ייעשה מאמץ ציבורי כלל-מערכתי להתמודד עם העדר-הנגישות לכלל פסקי-הדין הניתנים במדינת ישראל (כולל אלה הניתנים בערכאות הפחות מוכרות) והקושי בגישה למכלול חקיקת המשנה של הממשלה (לרבות חוזרי המנכ"ל והנהלים).

אפשר גם להביע את המשאלה שנראה את את מאגר חוקי מדינת ישראל באתר הכנסת הופך לכלי ציבורי שיעמיד לרשות כל אזרחי ישראל גישה קלה ונוחה לספר החוקים הישראלי המעודכן, וכלים חזקים וטובים להתעמק בתהליכים שעבר החוק במהלך חקיקתו ותיקוניו.


יום שלישי, 9 בספטמבר 2014

חשוב לעמוד על שלך

עודי מעיין בפסקי-הדין החדשים שפרסמה דוברת הנהלת בתיהמ"ש, והנה נתקלתי בת"ק 9324-02-14 פלוני ואח' נ' איקיוטק בע"מ ואח' העוסק בתביעה של אב ובתו הקטינה (בת ה-14) כנגד איקיוטק.

בתמצית: 
אזרח מקבל התראה במסגרתה הוא נדרש לשלם 1070 ש"ח בגין חוב שלכאורה יצרה בתו בשימושה בפלאפון.
האזרח נבהל אך איננו נכנע. הוא עומד על שלו ודורש הבהרות ופרטים בנוגע לדרישת החוב.
ההבהרות והפרטים לא נמסרים. האזרח מחליט לפנות לבית המשפט לתביעות קטנות.
האזרח זוכה בפסיקה הקובעת שההתראה נשלחה שלא כדין והמורה על פיצויים והוצאות לטובתו בסך של 1,300 ש"ח.


בהרחבה: 
איקיוטק, באמצעות עו"ד, שלחה אל הבת מכתב דרישה לתשלום חוב והתראה לפני נקיטת הליכים, בגין הירשמותה לשירות באמצעות הטלפון הסלולרי בהיותה בגיל 9. האב ובתו תבעו את איקיוטק בגין הטירחה שנגרמה להם בנסיונותיהם להתמודד עם המכתב ובגין עוגמת-הנפש שנגרמה לקטינה.

במהלך הדיון נקבע שלמרות הטענה על הפעלתו של זיהוי כפול בהירשמות לשירות, איקיוטק "לא הוכיחה שהתקיימו התנאים לחיוב". לא זאת בלבד, אלא שנציג איקיוטק בביהמ"ש לתביעות קטנות הסביר ש"הם שולחים התראות וברגע שמקבלים פניות מחייבים שטוענים כי המספר אינו שלהם הם בודקים את העניין מול חברת הסלולר." הסבר שבתגובה אליו הביעה כבוד השופטת רביע ג'באלי את תמיהתה: "מדוע הנתבעת לא בודקת שאכן התקיים השלב השני של הזיהוי הכפול לפני שהיא שולחת מכתב התראה? מדוע הבדיקה נעשית רק בדיעבד ורק לאחר קבלת פניה? "

תמהה ופסקה:
"הנתבעת לא הציגה ראיה בפני שהתקיים השלב השני של הזיהוי הכפול הן בדיון והן בכתב התביעה שכנגד אשר הוגש על ידה. הנתבעת גם לא הציגה ראיה אשר מלמדת על אופן חישוב החיוב עצמו. אשר על כן סבורני כי ההתראה נשלחה שלא כדין ובשל כך הנתבעת אחראית לנזק שגרמה ההתראה. 
מעבר לכך, ההתראה לא נשלחה בחלל ריק, התובע העיד כי בחיפושיו באינטרנט מצא חומר רב על הנתבעת ופורומים של נפגעי הנתבעת והדבר עורר בו בהלה. ב"כ הנתבעת אף הוא טען כי הנתבעת תבעה למעלה מ- 100,000 איש- כך שהפחד של התובע שמא הנתבעת תתבע אותו לא היה מנותק מהמציאות. 
במקרה דנן, ההתראה נשלחה שלא כדין והטילה פחד בלבם של התובעים מבחינה סובייקטיבית. אך גם, אובייקטיבית, אופן ניסוח ההתראה היה מטיל פחד בלב אזרח שומר חוק שטוען שאין לו חוב. 
התובע 1 ביקש פיצוי בסך של 1,000 ₪ בגין הוצאותיו, טרחתו ועוגמת הנפש שנגרמה לו ולבתו התובעת 2. סבורני כי סכום זה הנו סכום סביר אשר משקף את נזקי התובעים. לפיכך, אני מקבלת את תביעת התובעים במלואה ומורה לנתבעת 1 לשלם לתובעים סך של  1,000 ₪."

כן נפסקו הוצאות בסך 300 ש"ח לטובת האב ובתו. כמו כן נדחתה תביעה שכנגד שהגישה איקיוטק ללא קבלת רשות מביהמ"ש לתביעות קטנות.

יום שני, 1 בספטמבר 2014

הפרדוקס הדמוקרטי-הליברלי

דבריו של ראש-ממשלת בריטניה, דייויד קמרון, על ההכרח להתמודד עם האיסלאם הרדיקלי הקיצוני במקורו, בבית, בבריטניה, מדגימים היטב את הפרדוקס הדמוקרטי-הליברלי: האם בשם ערכי הדמוקרטיה והליברליזם יש לאפשר לאזרחי המדינה לחנך את ילדיהם על פי דרכם, גם כאשר החינוך הזה יביא לכך שהדור הבא של אזרחי המדינה לא יאמינו בליברליזם ובדמוקרטיה ? האם יש לאפשר ולהשלים עם מציאות בה מחונכים אזרחי הדור לשאוף לשינוי אופיה של המדינה כך שהיא לא תהיה עוד ליברלית ודמוקרטית?

ארה"ב היא אולי הדוגמא הקיצונית ביותר למדינה דמוקרטית שמבינה שדמוקרטיה היא דת, וכמו כל דת אחרת, היא חייבת להילחם בדתות האחרות, כדי לשרוד, כדי להבטיח את המשכיותה. לכן העיסוק בנושאים שבין דת ומדינה הם לעיתים כל-כך אינטנסיביים שם ולכן אפשר להיתקל בפסיקה האמריקאית בעניינים שנראים משעשעים לעין הזרה, במיוחד במצבים מורכבים בהם נעשות הבחנות דקות מן הדקות בין מה שהוא דתי בעיקרו ויש להפרידו ולהרחיקו מהמרחב "הציבורי-המדינתי" לבין מה שאיננו דתי בעיקרו (למשל, עניין McCreary County v. American Civil Liberties Union לעומת עניין Van Orden v. Perry). גם צרפת לא נמנעת מהמאבק הזה כפי שהדוגמא של חוק הרעלות מלמדת, אבל לעין המתבוננת נדמה שיש לצרפתים עוד מה ללמוד מהאמריקנים.

למתבונן במה שקורה לבריטניה בימים אלו קל להתרשם שמבחן הדמוקרטיה המתגוננת עתיד להציב את הדמוקרטיות הגדולות של המערב, לפחות האירופאיות, בקונפליקט הולך ומתעצם ככל שיגדל שיעורם של המוסלמים הדתיים בקרב אזרחיהן. תפקידן של חוקות כמגנות-המבנה המדיני הדמוקרטי הליברלי עתיד להיבחן כמו גם תהליכים דמוקרטיים של בניית-רוב ויחסי רוב ומיעוט. בד-בבד, סביר להניח שנראה חשיבה מחדש על מעמדן ותפקידן של זכויות-האדם המשמשות כנשק בידי המיעוטים שאורח-חייהם וערכיהם מאיימים על ערכי-היסוד של הדמוקרטיות הליברליות.

כמו שלימדה אותנו גרמניה של ויימאר - יש מצבים בהם דמוקרטיות קורסות. העדרה של מגננה היא הבטחתה של הקריסה.  ככל שהפרדוקס הליברלי יילך ויתבהר, כך גם תובהר נחיצותה של ההכרעה: כדי להבטיח עתיד שיש בו מדינות דמוקרטיות ליברליות, עליהן לכפות חינוך דמוקרטי-ליברלי מדי דור ולוודא שדור-האזרחים הבא יגדל על גרעין ערכים דמוקרטי ליברלי.

הפרדוקס הזה, למקרה שזה לא היה ברור, רלוונטי לישראל לא פחות מלמדינות אירופה. ה-1/9/2014, היום הראשון לשנת-הלימודים החדשה, הוא הזדמנות מצויינת לכל ישראלי לתת מבט ארוך ונוקב במראה המקומית, להרהר נוגות על תוכנית לימודי היסוד בחינוך הממלכתי ולשאול עצמו - האם רוב הישראלים ההולכים לכיתה א' היום יחונכו בשנים הבאות על בסיס ערכים ליברליים ודמוקרטיים?

לקריאה נוספת

יום שלישי, 1 ביולי 2014

הרהורים נוגים על הטרדות והכרעות

פרסום שיחת הטלפון בה הודיע גיל-עד שער המנוח למוקד המשטרה על חטיפתו הוא הזדמנות מצויינת לשקוע בהרהורים נוגים גם סביב הדרך שבה מתנהלת המשטרה שלנו.

אני לא מתכוון רק לעצם ההכרעה השגויה לסווג את השיחה הזו כשיחת-הטרדה. הופעל כאן שיקול-דעת שגוי באופן ברור ובוטה, אבל קל מאוד לקבוע את זה - בדיעבד, עם ידיעת התוצאות המרות, שאולי היו נמנעות ואולי לא.  כשאתה בתוך העבודה השוטפת, יכול להיות שזה קצת יותר קשה לשפוט מהי שיחת אמת ומהי שיחת-הטרדה. 

וזה מה שמטריד אותי . האם בכלל צריך היה להפקיד את שיקול הדעת הזה בידי מוקדן? האומנם נכון להכריע בשלב השיחה האם הקריאה היא קריאת אמת לעזרה או הטרדה סתם? האומנם היה צריך מקרה טראגי כמו זה כדי להבהיר כמה נוראה עלולה להיות טעות בסיווג? האומנם אין אפשרות ריאלית של מדיניות של מאה אחוז מענה לשיחות?

אני חושב שאי-מתן יחס רציני למאה אחוז מהשיחות היא התנערות של המשטרה ממילוי האחריות שהוטלה עליה. אני לא חושב שיש דרך נכונה אחרת לתאר את ההכרעה הזו.

כן, אני מבין שיש אחוז לא מבוטל של שיחות הטרדה. אבל אם אתה ממילא מקיים מדיניות של מאה אחוז מענה לשיחות, אז אתה ממילא תשלח ניידת אל הכתובת/איזור שממנו התקבלה השיחה, או תגיע אל מבצע השיחה באמצעות מספר הטלפון שבאמצעותו חייג אל המוקד. ואז, כשהמטריד/ה בידיך, כל מה שאתה כמשטרה צריך לעשות, הוא לאמץ מדיניות נוקשה ועקבית של העמדה לדין פלילי של כל מי שנמצא כי ביצע שיחת-הטרדה.

לא צריך לחוקק שום חוק בשביל זה. סעיף 275 לחוק העונשין, "הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו", כבר יושב בספר החוקים וקובע נחרצות: 
"העושה מעשה בכוונה להפריע לשוטר כשהוא ממלא תפקידו כחוק או להכשילו בכך, או להפריע לאדם אחר או להכשילו מלעזור לשוטר, דינו - מאסר עד שלוש שנים ולא פחות משבועיים ימים."

אני מאמין שמרגע שהמשטרה תדאג להביא לידיעת הציבור כי כל מי שביצע שיחת הטרדה מצא עצמו מבלה עבודות שירות של שבועיים ימים בגין אותו מעשה,  העומס של שיחות ההטרדה צפוי יהיה לרדת פלאים.

חושבים שזה לא ריאלי? אני חושב אחרת. אם בתקופת המחאה החברתית הגדולה היו למשטרה ולמדינה את המשאבים הנדרשים כדי לעצור ולהעמיד לדין עשרות מפגינים (רובם בגין הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו) הרי שבוודאי תסכימו איתי שנכון יהיה להשקיע משאבים דומים כדי לוודא שבשעת אמת מוקד החירום של המשטרה לא יתעלם מקריאה לעזרה.