יום חמישי, 2 במאי 2013

האיחור לא מאפשר לעבוד על שני תקציבים במקביל (אבל הוא כן מאפשר לעבוד על תקציב דו-שנתי?)

יש רגעים בהם האדם המעלעל לו בחדשות-היום מתעצב ללבו. רגע אחד שכזה עבר עליי עודי מעיין בידיעה אודות הופעתו של שר-האוצר, יאיר לפיד, לפני ועדת הכספים של הכנסת.

שר האוצר הסביר כי הוא ומשרדו אינם תומכים בתקציב דו-שנתי מהסיבות הבאות -
  • "תקציב הוא הרגע בו המדינה מגדירה את סדרי העדיפויות שלה ויש חשיבות שגם הכנסת תביע את עמדתה באשר לתקציב, ולא רק פעם בשנתיים"
  • "ישנו פער גדול בין התכנון לביצוע. גילינו זאת בניתוח התקציב הדו-שנתי הקודם. היום אנחנו ניצבים מול חור ...בשל הקושי שהיה לחזות את ההכנסות שנתיים מראש."

אבל למרות שתי הסיבות האמורות, כל אחת כבדת-משקל בפני עצמה, הבהיר השר כי משרדו יניח בקרוב על שולחן הכנסת תקציב דו-שנתי. נימוקיו: "במסגרת הזמן הקצר שלי בתפקיד אני נאלץ להשתמש בכלים שמונחים על שולחני.... לוחות הזמנים שנבעו בין היתר מהבחירות הביאו אותנו לאיחור שלא מאפשר לעבוד על שני תקציבים במקביל".
השר סיכם את דבריו באומרו "ולכן זו הפעם האחרונה שנעביר תקציב דו-שנתי. זו עמדת האוצר והסיכום על כך הוא ברור". על פי הידיעה שר האוצר הוסיף "כי אם יידרש תקציב נוסף להתאמות יתקיים על כך דיון במועדו."

אתה קורא את הידיעה, ומגרד בראשך במבוכה. האם שר האוצר רוצה לומר כי למשרדו אין די משאבי-תכנון לתכנן תקציב טוב לשארית-השנה הזו ותקציב טוב נוסף לשנת התקציב הבאה ? האומנם האמירה הזו מתיישבת עם המהלך של תכנון תקציב אחד כולל לכל התקופה הזו ?
האומנם מה שלא מתאפשר לעשות ברמה השנתית, כן מתאפשר לעשות ברמה העל-שנתית ?
בתקופה בעייתית מאוד מבחינה כלכלית ותקציבית ? 
חרף נסיונו המר של משרד האוצר עם תקציב 2011 - 2012 והגרעון "המפתיע" ?

לא זאת בלבד שההתנהלות הזו איננה הגיונית מבחינה תכנונית, אלא שהיא גם מפגינה שוב את היכולת הישראלית הבלתי-נדלית לא ללמוד מעשיית-העבר. 

בשנותיה הראשונות של המדינה, תוכנן התקציב בשיעורים, באישורים והקצבות לתקופות, ולא כמכלול. כך תיאר יו"ר ועדת הכספים, ח"כ ישראל גורי, כשהציג את תקציב 1955/56 בקריאה שניה לפני מליאת הכנסת את הדיון בתקציב בשנים שקדמו לאותה שנה: "בתקציב 1948/49 – אמנם היתה זו שנה מיוחדת, שנת מלחמת השחרור – דנו בתקציב בשישה שלבים; בשנת 1949/50 – בחמישה שלבים; אושרו תקציבים זמניים; בשנת 1950/51 – בשלושה שלבים; בשנת 1951/52 – בארבעה שלבים; בשנת 1952/53 – בשלושה שלבים; בשנת 1953/54 – בשישה שלבים; בשנת 1954/55 – בשני שלבים; ועתה דנים בתקציב 1955/56 בשלב אחד בלבד. ב-31 במארס יאושר התקציב על שני חלקיו – התקציב הרגיל ותקציב הפיתוח – בשלב אחד." (ד"כ 17, עמ' 1301). 

לאחר אותה שנה נדון ואושר חוק התקציב מדי שנה בשלב אחד. ולאחר מכן, הוגשו חוקי תקציב מתקנים, בשלב מאוחר יותר במסגרת אותה שנת תקציב, בשנות תקציב רבות. את נתוני-הטבלה שמובאת להלן אספתי במחקר שערכתי בזמנו על חקיקת-התקציב בישראל בשנים 1955-1985: 
חוק התקציב (מס' 2) לשנת 1955/56, תשט"ז-1955
חת"ה, תשי"ג-תשכ"ג (1-34),12,  עמ' 50 -57

חוק התקציב (מס' 3) לשנת הכספים 1955/56, תשט"ז-1955
חת"ה תשי"ג-תשכ"ג, 12,
עמ' 57 -59

חוק התקציב (מס' 4)(קרן המגן) לשנת 1955/56, תשט"ז-1955
חת"ה תשי"ג-תשכ"ג, 12, עמ' 60

חוק התקציב (מס' 3) לשנת 1956/57, תשי"ז-1957

חת"ה תשי"ג-תשכ"ג, 16, עמ' 12 – 16
חוקי תקציב תשי"ז-י"ט (16-24), 16, עמ' 132 –
152
חוק התקציב (מס' 2) לשנת 1957/58, תשי"ח-1957
חת"ה תשי"ג-תשכ"ג, 19, עמ' 26 – 29
ח"ת תשי"ז-י"ט, 20, עמ' 146 -  158
חוק התקציב (מס' 3) לשנת 1957/58, תשי"ח-1958
חת"ה תשי"ג-
    תשכ"ג, 20, עמ' 32 – 34
ח"ת, תשי"ז-י"ט, 21, עמ' 160 – 165
חוק התקציב (מס' 2) לשנת 1958/59, תשי"ט-1958
חת"ה תשי"ג-תשכ"ג, 22, עמ' 48 – 50
ח"ת, תשי"ז-י"ט, 23, עמ' 148 -  153
הצעת חוק התקציב לשנת 1959/60 (תיקון), תש"ך-1960
חת"ה תשי"ג-תשכ"ג, 24,
עמ' 14 – 17
ח"ת תש"ך-כ"א (25 – 29), 25, עמ' 206 -  216
תקציב 1960/61 לא תוקן


חוק התקציב (מס' 2) לשנת 1961/62, תשכ"ב-1961
חת"ה תשי"ג-תשכ"ג, 28, עמ' 14 – 17

לא נעשה תיקון כללי לתקציב1962/63 (נעשה תקציב מיוחד בהקשר לרשות הפיתוח, כמפורט להלן – בסעיף (שמספרו כרגע 7 )


חוק התקציב (מס' 2) לשנת 1963/64, תשכ"ד-1963
חת"ה תשי"ג-תשכ"ג, 35, עמ' 14 – 18
ח"ת תשכ"ג-ה (35 – 40), 37, עמ' 244 – 246
חוק התקציב (מס' 2), לשנת 1964/65, תשכ"ה-1964
חת"ה 1962-1971 (33-51), 37, עמ' 14 – 18
ח"ץה תשכ"ג-ה, 39, עמ' 274-278
תקציב 1965/66 לא תוקן.


תקציב 1966/67 לא תוקן.


חוק התקציב לשנת 1967/68 (תיקון), תשכ"ז-1967
חת"ה 33-51, 41, עמ' 18
ח"ת תשכ"ו-ז, 43, עמ' 294
חוק התקציב (מס' 2), לשנת 1967/68, תשכ"ז-1967
חת"ה 33-51, 41, עמ' 18
ח"ת תשכ"ו-ז, 44, עמ' 296
חוק התקציב (מס' 3) לשנת 1967/68, תשכ"ז-1967
חת"ה 33-51, 42, עמ' 20 – 22
ח"ת תשכ"ו-ז, 44, עמ' 298 – 302
חוק התקציב (מס' 2) לשנת 1968/69, תשכ"ח-1968
חת"ה 33-51, 44, עמ' 18 – 20
ח"ת 1968-1969 (46-50), 47, עמ' 314 – 332
חוק התקציב (מס' 3) לשנת 1968/69, תשכ"ח-1968
חת"ה 33-51, 45, עמ' 22
ח"ת 1968-1969, 48, עמ' 334
חוק התקציב (מס' 2) לשנת 1969/70, תש"ל-1969
חת"ה 33-51, 47, עמ' 18
ח"ת 1968-1969, 50, עמ' 310
חוק התקציב (מס' 3) לשנת 1969/70, תש"ל-1970
חת"ה 33-51, 49, עמ' 18 – 19
ח"ת 1970-1971 (51-55), 51, עמ' 312-313
חוק התקציב (מס' 2) לשנת 1970/71, תש"ל-1970
חת"ה 33-51, 50, עמ' 22-27
ח"ת 1970-1971,  51-55, 53, עמ' 304-309
חוק התקציב (מס' 3) לשנת 1970/71, תש"ל-1970
חת"ה 33-51, 50, עמ' 28
ח"ת 1970-1971,  51-55, 53, עמ' 310 -
חוק התקציב (מס' 2) לשנת 1971/72, תשל"ב-1971
חתה 1971-1974 (52-59), 52,  עמ' 18 -22
ח"ת תשל"ב (56-58), 56, עמ' 328 – 357
חוק התקציב (מס' 2)  לשנת הכספים 1972, תשל"ג-1973
חתה 52-59, 55, עמ' 24 – 26
ח"ת תשל"ג (59-60), 59, עמ' 324 - 329
חוק התקציב (מס' 2) לשנת הכספים 1973, תשל"ד-1973
חתה 52-59, 57, עמ' 18
ח"ת תשל"ד (61-63), 61, עמ' 368
חוק התקציב (מס' 3), לשנת הכספים 1973, תשל"ד-1974
חתה 52 -59, 58, עמ' 20 – 26
ח"ת תשל"ד, 62, עמ' 370-372
חוק התקציב (מס' 2) לשנת הכספים 1974, תשל"ה-1975
חת"ה 1974-1981 (60-72), 60, עמ' 18-20
הממשלה חזרה בה מהצעת החוק.
חוק התקציב (מס' 2) לשנת הכספים 1974, תשל"ה-1975
חת"ה 1974-1981, 61, עמ' 23 – 27
ח"ת תשל"ה-ל"ח (64 – 72), עמ' 358 – 360
חוק התקציב(מס' 2) לשנת הכספים 1975, תשל"ו-1976
חת"ה 1974 – 1981, 63, עמ' 3 – 11
ח"ת תשל"ה-ל"ח, 67, עמ' 3 – 19
תקציב 1976 לא תוקן.


חוק התקציב (מס' 2) לשנת הכספים 1977, תשל"ח-1978
חת"ה 1974 – 1981, 68, עמ' 18 – 24
ח"ת 1977-1980, 73, עמ' 2 - 4
חוק התקציב (מס' 2) לשנת הכספים 1978, תשל"ח-1978
חת"ה 1974 – 1981, 69, עמ' 26 – 32
ח"ת 1977-1980, 75, עמ' 2 - 7
חוק התקציב  (מס' 2) לשנת הכספים 1979, תש"ם-1980

ח"ת 1977-1980, 78, עמ' 2-7
חוק התקציב (מס' 2) לשנת הכספים 1980, התשמ"א-1980

ח"ת 1980-1983, 80, עמ' 2 - 7
חוק התקציב (מס' 3) לשנת הכספים 1980, התשמ"א-1981
חת"ה 1974-1981, 72, עמ' 2- 3
 ח"ת 1980-1983, 81, עמ' 10 -11
חוק התקציב (מס' 2) לשנת הכספים 1981, התשמ"ב-1982
חת"ה 1982-1987 (73-84), 74, עמ' 18-23.
ח"ת 1980-1983, 85, עמ' 7-10
חוק התקציב (מס' 2) לשנת הכספים 1982, התשמ"ג-1982
חת"ה 1982-1987, 76, עמ' 30
ח"ת 1980-1983, 88, עמ' 1 – 2
חוק התקציב לשנת הכספים 1983 (מס' 2), התשמ"ד-1984
חת"ה 1982-1987, 79, עמ' 21 - 28
ח"ת תשמ"ד-מ"ז (50-101), 90, עמ' 3 – 63
חוק התקציב (מס' 2) לשנת הכספים 1984, התשמ"ה-1985
חת"ה 1982-1987, 80, עמ' 3 – 11
ח"ת תשמ"ד-מ"ז, 94, עמ' 6 - 20
חוק התקציב (מס' 2) לשנת הכספים 1986, התשמ"ז-1986
חת"ה 1982-1987, 83, עמ' 3 -  11
ח"ת תשמ"ד-מ"ז, 101, עמ' 246 -  
255.

כפי שקל להתרשם (למרות הנתונים החסרים, עקב הצורך לקטוע את המחקר בגלל נסיבות הזמן) הכלי של חקיקת חוק תקציב נוסף, במהלך השנה, היה נפוץ ושגור מאוד. 

בעבר, ממשלת ישראל ידעה לעבוד על תקציב לתקופה קצרה יותר, אם היה ברור לה שאין משמעות בתכנון לטווח ארוך יותר.
בעבר, ממשלת ישראל גם ידעה להגיש יותר מחוק תקציב אחד במהלך שנת-תקציב. 
אבל היום, בעידן מערכות-המידע, לא רק שהממשלה מתעקשת על מהלך תכנוני ארוך-טווח שנציגה שלה עומד על הבעייתיות והסיכון הרבים שבו, אלא שהמהלך מנומק בכך שהמשרד איננו מסוגל לעבוד על שני תקציבים שונים במקביל, באותה תקופה.

העובדה שמשרד האוצר של 2013 איננו מוכן או מסוגל לעמוד במשימות התכנון המפורט שכדוגמתן ביצע משרד האוצר של תקופות כלכליות קשות וטרופות הרבה יותר צריכה להדאיג את כולנו. 

האומנם חוסר-יכולת הוא הנימוק האמיתי ? לי, כמתבונן מהצד, קשה שלא לחשוד שעיקר תכליתה של הבחירה בתקציב דו-שנתי, "רק עוד פעם אחת" כלל איננה קשורה בנימוקי תכנון. דומני כי ההנעה העיקרית של בחירת הממשלה במהלך הזה היא משילותית: לנצל עוד פעם אחת את כוחם הקואליציוני של חוק-התקציב וחוק-ההסדרים להתמודדות עם הכנסת. 

מאחר וכולנו יודעים שהכנסת כמעט ואיננה משפיעה על תקציב המדינה, אשר נכנס אל שעריה ויוצא ממנו, כשתוכנו נשמר - רובו ככולו - בדיוק כפי שיצא מידי הממשלה, אין מנוס מהמסקנה המצערת שהממשלה מוטרדת מהעימות עם הכנסת כרשות מפקחת, ומהדיונים הציבוריים העתידים להתפתח.

אור השמש, כמו שאמר שופט העליון האמריקאי לואיס ברנדייס, הוא המחטא הטוב ביותר. הפיתוי לדלג מעל הכנסת בתפקידה כעיני הציבור הצופות במעשי הממשלה, לעולם לא ייעלם, והבחירה של הממשלה, לשוב ולהיכנע לפיתוי הזה, צריכה להדאיג את כולנו. 

יום שלישי, 5 במרץ 2013

פרסומו (מחדש) של שמו המלא של ש"ד - על תכליתו של איסור פרסום

הוסר צו איסור-הפרסום על זהותו של ש"ד ז"ל, עד המדינה במשפט הולילנד. בהתאם לציפיות התקשורתיות, זה קרה עוד קודם לתום השבעה.

כאילו לא ידענו מיהו קודם לכן.

גם מי שלא זכר את הפרסומים ב-2010 אודות הקשר בינו לבין פרוייקט הולילנד והחשדות, יכול היה למצאו בקלות (לא ניסיתם כשצו הפרסום היה בתוקף ?!? חפשו "כמה קשה היה לאתר את שמו של ש"ד, עד המדינה בפרשת הולילנד; במיוחד לאחר שהוא כבר נחשף בתקשורת ב-2010 " בגוגל). אבל לשם מה לחפש, אם בערך בויקיפדיה על הולילנד המידע היה מצוי  בגלוי?

(צילום מסך של הקטע הרלוונטי בערך בויקיפדיה על הולילנד המדגים את חוסר-האפקטיביות של צוי-פרסום בעידן האינטרנט)


אבל זה לא נכון שלא דיברו עליו גם קודם בתקשורת. דיברו עליו די-הרבה. לא כל-כך ממזמן פורסם תחקיר כלבוטק על עד המדינה בפרשת הולילנד. אותו תחקיר הדגים היטב עד כמה אבסורדי צו איסור הפרסום ההוא, עליו אמר כבוד השופט דוד רוזן, כשדחה את בקשת המדינה לאסור את שידורו, כי הסוסים כבר מזמן ברחו מהאורווה.

הפרובלמטיקה של אותו תחקיר  תוארה היטב באתר העין השביעית, חוסר-הרלוונטיות של צוי איסור הפרסום ידועה לכולנו, ובכל זאת - צו איסור-הפרסום נותר בעינו, ושמואל דכנר ז"ל תואר בכתבות שתיארו את מהלך עדותו בבית-המשפט רק בראשי-התיבות של שמו (דוגמא לדיווח על יום סוער במיוחד בבית-המשפט).

במה הועיל איסור-הפרסום ? מה היתה תכליתו ?

כשרואים כמה קל לאתר את שמו של עד המדינה בפרשת הולילנד קשה שלא להגיע למסקנה שלא ידיעת הציבור את זהות העד הטרידה את הפרקליטות.


מה הטריד את הפרקליטות כל-כך ?
מדוע היא כל-כך הוטרדה מהקרקס הציבורי שיתחולל סביב שמו המפורש של העד, כאשר הקרקס הציבורי שהתחולל סביב ראשי-התיבות של שמו העיד אלפי-מונים, כדברי כבוד השופט רוזן, שהסוס כבר מזמן ברח  מהאורווה ?

האם הסיבות היו נטועות בעומק המבנה הפסיכולוגי של אישיותו של עד המדינה ?
או שאולי הן היו נטועות בעומק המבנה הפסיכולוגי של אישיותם של הפרקליטים המעורבים בתיק ?
האם היו אלה שיקולים הנובעים ממומחיות יתרה של עורכי-דין עתירי-נסיון בניהול משפט ?
או שמא משיקולים  הנוגעים לדימויים ציבוריים ?

חשוב לזכור (ולהזכיר): עצם הבחירה של הפרקליטות להביא לעדות את דבריו של אדם שעברו איננו זך איננה בעייתית. אחרי הכל, בעבירות רבות, היחידים שיכולים להעיד על העובדות הם מי שהיו מעורבים בביצוע העבירות, ואלה אינם אזרחים תמימים, ישרי-דרך ונטולי-רבב. במקרים רבים מאוד העבריינים הם הם העדים היחידים שיש ברשותם מידע בעל-משמעות. בלעדי נכונותם לשיתוף-פעולה - לעולם לא נוכל לרדת לחקריהם של פשעים רבים. הדברים נכונים במיוחד לגבי הפשיעה המתוחכמת, נוסח פשיעת הצווארון-הלבן בה חושדים בכל הנוגע להליכי התכנון של פרוייקט הולילנד. ונכונים שבעתיים כשמדובר בנסיון להתמודד משפטית עם העומדים בצמרת של מהלכי-פשיעה, שבדרך-כלל אינם מעורבים ישירות, ומקפידים רבות על כך שיהיה קשה להגיע אליהם. אותם אפשר "להפיל" משפטית, רק באמצעות עדות של מעורבים. 


לא זאת בלבד, אלא שכולנו מסכימים שגם עדים שעברם איננו צח יכולים לומר אמת. כולנו גם שותפים להנחה כי שופטים מקצועיים יודעים להבדיל בין עברו של עד לבין שאלת אמינות דבריו בסוגיה מסויימת.

אבל כולנו גם יודעים שאדם הבוחר לעסוק בפשע, אורח-חיים שאמירת-אמת לאנשים שאינם שותפי-הסוד איננה מקובלת בו, עלולים/עשויים/צפויים לעשות שימוש ציני בהרגל הזה של אי-אמירת-האמת להטבת האינטרסים שלהם ביחסיהם עם מערכת-המשפט.


כתוצאה, נדרש איזון עדין ומדוייק בהתנהלות המשפטית הנסמכת על עדות שכזו.

כיצד משתלב צו איסור הפרסום על זהותו של עד המדינה בהתנהלות המשפטית הזו ?

מהפרסומים על הסכמיה של המדינה עם עד-המדינה, על שיקבל בתמורה למידע שבידו ולעדותו עולה הסדר נדיב ביותר:
  • קצבה חודשית של יותר מ‭11-‬ אלף שקל למשך תקופה של כשש שנים ;
  • הלוואה מהמדינה שתקוזז מדי חודש מהקצבה החודשית;
  • תיקים אחרים שיש למדינה נגד העד בנושאי מסים ייסגרו ויימחקו, בכלל זה חובותיו לרשויות המס (חובותיו של עד המדינה לרשויות המס הגיעו לסדר גודל של כמיליון שקלים); 
  • העד לא יועמד לדין על חלקו בפרשת הולילנד;
  • המדינה תשלם לפרקליטיו של העד את שכר הטרחה עבור הגנתו, אם יוגשו נגדו תביעות אזרחיות כפועל יוצא של עדותו בפרשה (תביעה אזרחית שבה מתבסס התובע על עדותו במשטרה התנהלה בזמן הפרסומים - ושכר הטרחה של עורך דינו מומן על ידי המדינה);
השילוב של הסדר נדיב כל-כך, יחד עם צו איסור פרסום שתכליתו איננה ברורה, מעלה חשד סביר מאוד להפרת האיזון העדין והמדויק. 

מה התכלית של הפרת האיזון הזה ? 



לכל מי שעוקב אחרי התנהלות הפרקליטות בשנים האחרונות סביב ראש-הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, נראה שנקבעה מטרה - להרשיעו על עבירות שחיתות.

אם האיש הוא אכן מוקד של שחיתות, קשה שלא להבין את הנחישות המערכתית הזו. מי שהגיע למשרות כה רמות, מהווה סיכון של ממש על תקינותה של המערכת השלטונית, ואז בוודאי שיש לנקוט בכל אמצעי כשר כדי להסירו משם.

אבל אם האיש איננו אשם במיוחס לו, ובכל תיק בו הוא מואשם יש ביכולתו לספק הסברים סבירים שמציגים אותו כאיש ציבור נורמטיבי (לטוב ולרע), הרי שאחרי שכל האבק המסתחרר באוויר נוחת ואפשר להביט מסביב, השאלה הנותרת היא ברורה ונוקבת: האם המערכת עצמה לא הושחתה, במרדף אחרי האיש, בשם העיקרון שכל האמצעים כשרים, עד כי שהיא עצמה צריכה להוות מוקד לחקירה ולתיקון.


יש האומרים שמותו בטרם עת של עד המדינה יפגע בפרקליטות, ובוודאי ישפר את מצבם המשפטי של הנאשמים שעוד לא זכו לבצע חקירה נגדית. אני דווקא נמנה על אלה הסבורים שמצבה המשפטי של הפרקליטות השתפר בעקבות מותו של עד המדינה המרכזי בתיק. השופטים, בשקלול שלהם, בהיותם בני-אדם, לא יוכלו לקחת בחשבון את הדרך שבה גרסתו הייתה צפויה/עלולה/עשויה להתפרק. לעיני רוחם תעמוד החקירה הראשית, וככל שיזהירו עצמם, דמותה תהיה הדומיננטית בעיני-רוחם בעומדם להכריע בשאלה מה בדיוק קרה שם אי-אז בעבר.

שלילת האפשרות לעימות עם העד וגרסתו, שהיא הפועל היוצא המשפטי העיקרי של מותו בטרם עת של שמואל דכנר, היא וריאציה על התוצאה המעשית של צו איסור-הפרסום: מניעת עיסוק ציבורי מעמיק באיש ובעדותו. את מה שאיבדו כעת פרקליטי ההגנה במשפט, איבד הציבור הרבה קודם לכן.

עקרון הסוב-יודיצה, איסור על פרסום שיכול להשפיע על מהלך הדיון המשפטי בעניין הנדון בבית-המשפט כל עוד לא תמו ההליכים, קבוע בדין הישראלי בסעיף 71 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. לשונו היא -


"מניעת פגיעה בהליך פלילי
71. (א) לא יפרסם אדם דבר על ענין פלילי התלוי ועומד בבית משפט במטרה להשפיע על מהלך המשפט או על
תוצאותיו, וראייה מראש את ההשפעה האמורה כאפשרות קרובה לודאי כמוה כמטרה להשפיע, והכל אם יש בפרסום כדי להשפיע כאמור.;  
(ב) ענין פלילי התלוי ועומד בבית משפט - משעה שהוגשה לבית המשפט באותו ענין בקשה למתן צו מעצר או משעה שהוגש לו כתב אישום, לפי המוקדם, עד שהחליט התובע שלא להגיש כתב אישום, ואם הוגש כתב אישום - עד סיום ההליכים.  
(ג) איסור הפרסום אינו חל על פרסום ידיעה בתום לב על דבר שנאמר או שאירע בישיבה פומבית של בית משפט.  
(ד) העובר על הוראות סעיף זה, דינו - מאסר שנה אחת."

פעם היה בישראל מימוש של עקרון הסוב-יודיצה בנוגע לעניינים אזרחיים ופליליים. אחרי זה ביטלו את האיסור בנוגע לעניינים האזרחיים. בפועל, יודע כל אזרח בישראל שגם בנוגע לעניינים הפליליים מדובר באות כמעט-מתה. לי אישית אין שום בעיה עם העקרון הזה. אם כבר - להיפך. הוא היה טוב בעיניי וצר לי שאיננו עוד בשימוש, באמצעות אכיפה כלכלית אגרסיבית על כל מפיריו. 

הבעיה היא שצו איסור הפרסום על זהותו של שמואל דכנר שימש בידי הפרקליטות כאמצעי חדש למימוש עקרון הסוב-יודיצה, באופן נקודתי עם תכלית מצומצמת מאוד.

כאשר כלל כבר איננו משמש בפועל במערכת המשפט, הבחירה להשתמש בו במקרה אחד וייחודי, כשזה חשוב מאוד לפרקליטות, מהווה שבירה של כללי המשחק. שבירה של כללי המשחק היא סכנה אמיתית, מוחשית וחד-משמעית לתקינות המערכות שלנו.

לצו איסור-הפרסום הזה היתה תכלית אחת : למנוע דיון ציבורי באיש ובהסדר שלו עם הפרקליטות. הדיון הציבורי לא היה משפיע על השופטים. סביר להניח שלא היה עולה בו מידע חדש שהיה משפיע על הפרקליטות. במה היתה הסכנה בדיון הזה ? ממה חששה הפרקליטות ?

התשובה היא קשה וטראגית וקוראים לה אריה דרעי.

צלו של אריה דרעי מרחף מעל כולנו. למי שאינו זוכר את הפרשיה, כדאי להעיף מבט בספרו (המצוין) של מרדכי גילת "קללת דרעי" ולהתרשם מחדש ממלחמת-הדימויים התקשורתית. צו איסור הפרסום שימש בידי הפרקליטות ככלי במלחמה על דעת-הקהל, בנסיון למנוע התגבשות דעת-קהל שלילית לגבי התיק והראיות שבידי המדינה.

כשאתה יודע שמישהו אשם, כל המציאות מתפרשת בהתאם. אם המערכות מרשיעות אותו - נעשה צדק. אם לא - הוא הצליח לחמוק מצפורניהן. כך התנהלה המערכת במקרה של דרעי. קשה שלא להתרשם שכך היא מתנהלת גם במקרה של אולמרט. האפשרות של החפות איננה נלקחת בחשבון עוד, במסגרת המלחמה.

אריה דרעי יצר מציאות שבה המרדף אחרי חשוד הופך לתכלית הכל. ההתנהלות שלו מטילה צל בכל אנשי הציבור הנחשדים, והמעורבות של התקשורת הביאה את המערכות עצמן - המשטרה והמשפט - למשחק פעיל וקשה במלחמה על דעת-הקהל. צו הפרסום איננו יכול להיות מובן לגמרי אלא על הרקע הזה.

מה זה אומר על מערכת המשפט שלנו ?
על המהות והתכלית של העבירות בהן נחשדו האנשים האלה ?
על הציבור הישראלי והשקפותיו ?

כשאנחנו יודעים שאריה דרעי חזר לפוליטיקה. כשאנחנו יכולים להעריך שגם אהוד אולמרט עוד יחזור, נדמה שהפער בין הראוי לרצוי, להשקפת "העם" ולהשקפת "מעצבי המערכת" הוא עצום. עד כדי חשש סביר מאוד שהמערכת שבורה שבר עמוק. 

במדדים דמוקרטיים, צו איסור-הפרסום שירת תכליות לא-דמוקרטיות בעליל של מניעת דיון-ציבורי. דיון ציבורי שלא רק שאין בו בכדי להזיק להתנהלות הדיון הפלילי, אלא שיש בו גם הרבה מן החשיבות בהבנת והדגשת הפער בין התנהגות עבריינית, התנהגות לא-ראויה והתנהגות נורמטיבית.  

השבר הזה הוא חלק מהחברה הישראלית הרבה לפני בואו של אריה דרעי אליה. כל שאיסורי-הפרסום עושים הוא רק להרחיבו, להעמיקו ולבססו. כולנו יוצאים נפסדים מכך. 


יום שלישי, 5 בפברואר 2013

חוויית חניה תל-אביבית יוצאת-דופן (או: סיפור על אכיפה דינמית במיוחד)

יש סיפורים, שאם לא תראה אותם במו-עיניך, לא תאמין.

כזה הוא הסיפור שסיפרה תושבת תל-אביב, הילה בן-ברוך בפייסבוק על חוויית חניה תל-אביבית יוצאת-דופן ביותר.
היא חנתה במקום חניה המסומן בכחול-לבן ופתוח לחניה לכלל הציבור. כשחזרה גילתה שרכבה נגרר, והמקום מסומן
כחנייה המותרת רק לנכים המוגבלים בתנועתם. לולא התמזל מזלה ומקום החניה צולם באופן רציף על ידי מצלמות-האבטחה של הבנין הסמוך, ולולא התעקשה על צדקתה, איש לא היה מאמין לה.

המצלמות הראו כיצד עובדי-עירייה מגיעים, מסמנים סביב רכבה את הסימון של חניית-נכה, והולכים לדרכם.

שעתיים לאחר הסימון הגיעה פקחית מטעם העירייה (שעל פי הסיפור המדווח בפייסבוק, מכירה את הרחוב היטב), רשמה דו"ח ללא היסוס. לאחר מכן, כמקובל בקרית-הקודש תל-אביב בחניה במקום אסור (כל זמן שלא מדובר ברכב-יוקרה, כמובן), הגיע רכב גרר.

התוצאה: קנס של 1,000 ש"ח ודמי-גרירה בסך 350 ש"ח.

המשך הסיפור: רק אחרי צעקות מול המוקד העירוני, חניון-הגרירה, ונחישות רבה מצדה, בוטלו הקנס והחיוב על הוצאות הגרירה.

הארץ דיווח על הסיפור, ועל תגובת עיריית תל-אביב:
"זו אכן טעות חמורה ושלומיאליות שאינה מקובלת על עיריית תל-אביב-יפו. אנחנו מתנצלים על עוגמת הנפש ונבדוק את עצמנו לגבי העתיד כדי שדברים מסוג זה לא יישנו. נדגיש כי עם הגעתה של התושבת לאגף החניה אמש בוטל הקנס באופן מיידי, והיא לא חויבה בהוצאות גרירה. באשר למענה של הנציג במוקד 106, הנושא ייבדק ויחודדו הנהלים לגבי אופן המענה והטיפול של נציגי המוקד במקרים מעין אלו".

תראו בעצמכם -



זוית מעניינת אחרת בסיפור הזה, הוא שמתברר שגם בבירוקרטיה של המאה ה-21 יש דרכים אפקטיביות יותר מהגשת טופס בקשה לביטול קנס. פרסום בפייסבוק, מתברר, הוא דרך אפקטיבית לא פחות להשיג התייחסות מיידית וקונקרטית לדו"ח שקיבלת, אם יש לך סיפור אכיפה ויראלי מספיק.

יום שלישי, 29 בינואר 2013

אבל הוסיפו מיטות, לא ?

הידיעות על רמת-העומס בבתי-החולים שבות ומזכירות לו לקורא, עד כמה טוב להיות בריא.
"התפוסה בבתי החולים ממשיכה לעלות. במחלקות הפנימיות של בית החולים לניאדו בנתניה ישנה תפוסה של 155 אחוז. גם במחלקות הפנימיות בבית החולים הלל יפה בחדרה הגיעה התפוסה ל-150 אחוז... גם בבית החולים ברזילי באשקלון נרשמה הבוקר תפוסה גבוהה של 135 אחוזים במחלקות הפנימיות ... בבית החולים סורוקה התפוסה הבוקר היא של 130 אחוז במחלקות הפנימיות ובמחלקות הילדים... בבית החולים מעיני הישועה בבני ברק התפוסה עומדת על 170 אחוז במחלקות הפנימיות. 62 חולים מאושפזים בפנימית במקום 44 בשגרה. בית החולים רמב״ם בחיפה גם הוא תפוסה מלאה ברוב המחלקות. "


אולי הן גם מזכירות לו ראיון שנתן האחראי על מערכת-הבריאות, כבוד סגן-השר יעקב ליצמן, שהצהיר כי "אי אפשר לבנות מחלקות שיעמדו ריקות במשך השנה" ובכל זאת גם לקח קרדיט באומרו "אני הוספתי מיטות, וזה דבר שלא נעשה עשר שנים קודם לכן".

אולי הן אפילו מזכירות לו את דיון ועדת הכספים בתקציב משרד הבריאות לשנות התקציב 2011-2012 (זהירות RTF!) בו נאמרו הדברים הבאים:
"רוני גמזו: ...            אחד הקווים האדומים שאנחנו שמנו מול האוצר, ולקח לנו זמן אבל האוצר בסופו של דבר גם כן הבין שזה נכון והשתכנע יחד אתנו, שצריך לתת איזשהו פתרון לנושא של מיטות האשפוז. אנחנו לא סיכמנו עד כה את המספר. העמדה שלנו היא ברורה והיא גם כתובה בדוח מחלקת המחקר. כולם יודעים שזאת בעיה כאובה במדינת ישראל. אנחנו נמצאים היום בתחתית המדינות במספר מיטות לאלף נפש. נכון ששיעור הזקנים שלנו שונה ממקומות אחרים, אבל כולנו רוצים להתקדם בנושא הזה. עשר שנים לא נוספו מיטות למערכת הבחירות. היו הסכמים, היו הסכמות, כל הזמן הקפאות ובשנת 2011 קיבלנו הבטחה וההבטחה הזאת תמומש עד סוף 2010, אז ייקבע מספר של תוספת מיטות לתוך המערכת.  
אמנון כהן:             בכמה אחוזים מדובר?  
רוני גמזו:             אנחנו כרגע נמצאים בשתי מיטות לאלף נפש, שזה הנמוך ביותר ב-OECD ומתחתינו נמצאת רק מקסיקו והמצב במקסיקו מוליד שפעות כאלו. אם בודקים את תוספת האוכלוסייה במדינה, יש לנו 130 אלף תוספת אוכלוסייה בשנה. רק כדי לשמור על השתיים, כדי שלא נמשיך להידרדר, כי אנחנו כבר ב-1,96, הקו האדום שלנו הוא 260 מיטות לשנה במשך שלוש שנים הקרובות. זה אומר שלפחות שומרים על הקיים ואז בוחנים ורואים איך מסתדרים, האם יש תחליפי אשפוז, פתרונות קהילתיים שקופות החולים עושות. צריך להבין שקופות החולים שלנו הן נכס יקר. 
 אמנון כהן:             אתה אומר שעשר שנים לא קיבלתם, אז בכמה זה ירד? כמה היה לפני עשר שנים?  
רוני גמזו:             היה 2,3, משהו כזה וזה הידרדר. אנחנו חייבים לתת לזה פתרון ואנחנו ניתן לזה פתרון. אנחנו מחויבים לכך. משרד הבריאות מחויב לכך וגם האוצר מחויב לכך. צריך גם לומר שזאת אחת הדרישות של ארגוני העובדים, של האיגודים המקצועיים, גם של אילנה כהן וגם של ארגון הרופאים. אתם שמים לב שהנושא הזה נמצא בשורה הראשונה בתוכנית שלנו. עדכון התוספת הדמוגרפית. אני מקווה שה-1,2 יספיק.  
היו"ר משה גפני:             מה היה הסכם עם האוצר לגבי זה?  
רוני גמזו:             ההסכם היה שעד סוף 2010 ייקבע המספר של תוספת המיטות לשלוש השנים הקרובות. אני מאמין שנעמוד בזה והאוצר יודע את עמדתנו. האוצר גם מצא מספר פתרונות מראש לבתי החולים כדי להיערך לכך שתהיה תוספת מיטות. אין מחלוקת בנושא. המחלוקת היא בתמהיל, במספר המיטות, אבל האוצר בלי התנגדות ממשרד הבריאות אמר שבמקביל לכך חייבים לעזור לקופות החולים לפתח תחליפי אשפוז. שקופות החולים יעשו עבודה טובה בקהילה. כאשר פציינט משתחרר מבית החולים, שלא תהיה דלת מסתובבת והוא יחזור לבית החולים כי הקופה לא מצליחה להכיל אותו ולתת לו תמיכה קהילתית טובה. אנחנו הסכמנו. שמנו לקופות החולים 40 מיליון שקלים לפיתוח תחליפי אשפוז או פיתוח מערכות קליטה של החולה שמשתחרר. אף אחד מאתנו לא רוצה לראות דלת מסתובבת ולא רוצה לראות חולה משתחרר שמתאשפז שוב.             קופות החולים עושות עבודה טובה בקהילה. סימנו כסף צבוע לנושא הזה. ביקשנו מקופות החולים תוכניות בנושא הזה והתחלנו לקבל אותן. לא תמיד אנחנו מרוצים מכל התוכניות, אבל אנחנו מבקשים מקופות החולים להשקיע בנושא הזה ולא לעמוד מהצד ולומר שזה עולה לה מעט כי יש לה כל מיני הסכמים עם בתי החולים ולא איכפת לה שהפנימיות יתפוצצו. צריך גם להבין שלפעמים זה טוב לכולם. למנהל בית החולים זה טוב שהפנימית מפוצצת כי זה עולה לו כמעט כלום, כי החולים בפרוזדור, ולקופת החולים זה כמעט ולא עולה ויש כאן איזשהו כשל. צריך גם להוסיף מיטות, גם לשפר את המענה בקהילה, והמינימום של הוספת המיטות, אמרנו אותו, וזאת נקודה שמדינת ישראל לא יכולה לעצור בנקודה הזאת אלא היא חייבת להתקדם בנושא של תוספת המיטות.             אגב, זה לא רק פנימיות אלא אלה פגים, יולדות, אולי אפילו טיפולים נמרצים. אנחנו תקועים בשיעורים מאוד מאוד נמוכים אבל נשפר את הנושא הזה." 
(דוברים בפרוטוקול הועדה: ד"ר רוני גמזו, מנכ"ל משרד הבריאות; ח"כ אמנון כהן מש"ס; ח"כ משה גפני, יו"ר ועדת הכספים).

 ואם הוא מסוגל להמשיך לקרוא, ועיניו אינן דומעות כשהוא מבין שמהלכי-התקצוב הגדולים שנעשו במערכת-הבריאות בשנים הקודמות לא נועדו לשפר את המצב אלא לשמר את הקיים (אותו קיים עליו דווח מה שדווח בראשית הפוסט הזה), כל שנותר הוא להפנות אותו למסקנות ועדת החקירה הפרלמנטרית לבדיקת יישומו ומימונו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, לדו"ח עדכני על מקורות המימון של מערכת הבריאות הישראלית, של מרכז אדווה (זהירות PDF) ולקריאה על נאו-ליברליזם.

יום רביעי, 23 בינואר 2013

הטלת התפקיד להרכיב ממשלה

משום מה האזרח המעיין לו בפרסומי-התקשורת מקבל את הרושם שהנשיא יטיל את התפקיד להרכיב ממשלה חדשה לאחר בחירות, על העומד בראש הרשימה הגדולה ביותר. זה אכן המצב בחלק ממדינות העולם (זהירות PDF), והצעות חוק בנוסח דומה אכן הונחו על שולחן הכנסת ה-18 (זהירות RTF) וה-17 (זהירות RTF) אך לא זכו להפוך לחוק.

כל שקובע חוק יסוד: הממשלה בסעיף 7(א) הוא: "משיש לכונן ממשלה חדשה יטיל נשיא המדינה, לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת, את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך".

החוק איננו קובע כי על הנשיא לפעול בהתאם לדעת חברי-הכנסת. כידוע, היקף חובת התייעצות במשפט הציבורי הישראלי איננו כולל חובה לקבל את דעת היועצים.

נראה שעד היום פעלו נשיאי-ישראל תחת ההנחה שאם רוב חברי-הכנסת ממליצים על המועמד שסיכוייו הטובים ביותר להקים ממשלה חדשה, הם יודעים על מה הם מדברים.

תוצאות האמת של הבחירות האחרונות (ונזכיר שהתוצאה עדיין איננה סופית, כי אם זמנית, גם בגלל שטרם נספרו הקולות שבמעטפות הכפולות, וגם בגלל שטרם עברו המועדים לערעורים על תוצאות הבחירות) מציעות אפשרות מרתקת של תיקו, או ריבוי מועמדים מומלצים, מסוג שכמותו טרם נחזה בישראל (במידה רבה מאחר וסוג הפיצול שהביאו עמן הבחירות האחרונות טרם נחזה בישראל שלא תחת מטריית בחירה ישירה לראשית הממשלה).

בנסיבות האלה, נדמה ששיקול-דעתו של נשיא המדינה יהיה רחב במיוחד. בניגוד לאחרים, אני סבור כי בנסיבות האלה, יוכל נשיא המדינה לפעול גם בניגוד להמלצה של רוב חברי-הכנסת, אם הוא נוטה לחשוב שההמלצה מייצגת גוש חוסם יותר מכפי שהיא מייצגת גוש בונה. התוצאה יכולה להשליך לכל מצב - גם במצב בו, בעקבות ספירת המעטפות הכפולות יתברר כי לימין יש גוש חוסם, לשמאל יש גוש חוסם, או כי מדובר בתיקו מוחלט.

לכאורה, במצב של תיקו מתמשך, יכול הנשיא גם  לנסות ולטלטל את המערכת, על ידי בחירת מועמד אחר לגמרי מאלה העומדים בראש 2 הסיעות הגדולות, מתוך מחשבה שדווקא ראש סיעה קטנה יותר יוכל לגבש סביב ממשלתו קונצנזוס של ממש. למרות שתרחיש כזה לא ריאלי במיוחד, תודו שהטלת תפקיד הרכבת הממשלה על ראש הסיעה הקטנה ביותר בבחירות (על פי תוצאות האמת הזמניות), שאול מופז, יכולה לטלטל את  כל המערכת הפוליטית החדשה לכדי נכונות לשיתופי-פעולה מרחיקי לכת, ובכלל זה רוטציה בראשות-הממשלה בין ראשי שתי הסיעות הגדולות, ולו רק כדי למנוע את האפשרות של היווצרות גושים חדשים שאת תוצאות-היערכותם מי ישורנו...



יום שני, 14 בינואר 2013

כיכר העיר ריקה

לפני פחות מחודש כתבתי את הפוסט "יותר קשה למחות בארץ הזאת"  והנה בא בית המשפט העליון ופוסק בבג"ץ 254/13 מפלגת צדק חברתי  נגד מפקד מחוז ירושלים ומשטרת ישראל ושם גושפנקא רשמית על הכלל החדש: לא מפגינים בכיכר ציון בירושלים. 

זה לא משנה שלכיכר "משמעות היסטורית וסמלית כאתר המשמש במה לקולות שונים בחברה הישראלית".
זה לא משנה כי "חופש הביטוי, ובכללו חופש ההפגנה, הוא מזכויות היסוד הבסיסיות הנתונות לכל אדם".
לא.
בשם האיזון "מול אינטרסים ציבוריים, בהם האינטרס שלא לשבש את אורח החיים התקין במרכזה של עיר סואנת ולא לגרום למפגעים בטיחותיים" הפגנות מוזזות קצת הצידה מהאתר החשוב הזה, המחבר בין רחוב יפו, מדרחוב בן יהודה, ושכונת נחלת שבעה שבו התקיימו מחאות היסטוריות חשובות.

בחירתו של בית המשפט להפוך לסבירה ומידתית את מדיניות המשטרה שלא לאפשר הפגנה בכיכר ככלל, היא שגיאה גדולה ופגיעה גדולה בחירויות ההפגנה בישראל. הבחירה לקבוע שראוי יהיה לאפשר עריכת הפגנה בכיכר ציון "נוכח היקף צפוי משמעותי במיוחד של הפגנה או מטעמים אחרים" מבלי לפרש את אותם הטעמים האחרים, כשאנחנו יודעים ומכירים את ההבדל בין מה שהותר בשנה החולפת למה שהותר בעבר, איננה מאפשרת מסקנה אחרת אלא שבית-המשפט העליון הכיר בהפרטת המרחב הציבורי הזה. 

קשה שלא לקרוא את המילים על "מקרה זה, בו מדובר על הפגנה הצפויה לכלול כמות קטנה יחסית של מפגינים ואשר עריכתה בכיכר ציון תגרום, כאמור, לפגיעה משמעותית בסדר הציבורי" ולא לבכות על הירידה בחשיבות אותה מייחס בית-המשפט העליון של מדינת ישראל לחופש-הביטוי ככלי שמאפשר למעטים לשכנע את הרבים.

איך ישכנעו אם מונעים מהם מלהפגין את דעתם באתרים המרכזיים של העיר ? 

הבעיה כאן איננה רק בחשיבות של מיקום המאפשר הגעה לקהל רחב יותר או פחות של עוברים ושבים.
היא אפילו לא רק בחשיבות של אתר סמלי המאפשר העלאת המודעות בגלל עוצמתו של הסמל וחיבורה של האמירה המופגנת אל הסמל הזה.
הבעיה כאן היא בכך שבית-המשפט העליון בישראל קובע כלל פשוט:
חשובה לנו יותר התנהלותה הסדירה של התחבורה, מאשר חופש הביטוי. 

מדובר בויתור מפורש של בית-המשפט העליון בשבתו כבג"ץ על ביצור מעמדו של חופש הביטוי כזכות העילאית במשפט החוקתי בישראל. שעה בה הרכבות יעמדו מלכת, ומיעוט יקבל הזדמנות לומר את דברו בכיכר העיר, היא פגיעה משמעותית מדי בסדר הציבורי. 

מעתה דע, כי הלכה פסוקה היא לבג"ץ: לא חופש הביטוי הוא ערך מקודש בחברה הישראלית, אלא תנועתה החופשית של הרכבת הקלה בירושלים. 


View Larger Map 
(כיכר ציון במבט מגוגל Street view)