יום שני, 11 במאי 2015

אתגרים משפטיים בהקמת ממשלה : הרחבת מספר השרים בממשלה

כידוע לכולנו, הממשלה ה-34 ההולכת ומתרקמת לה מביאה איתה כמה סוגיות משפטיות מעניינות. בפוסט הזה נעיין מעט בנושא של הרחבת מספר השרים בממשלה והטענה ששינוי ההסדר מחייב רוב מיוחד של 70 חברי-הכנסת.

סעיף 5 לחוק יסוד:הממשלה (זהירות: קובץ וורד!) קובע:
"5. (א) הממשלה מורכבת מראש הממשלה ומשרים אחרים.
(ב) ראש הממשלה יהיה מבין חברי הכנסת; שר אחר יכול שיהיה שלא מבין חברי הכנסת.
(ג) שר יהיה ממונה על משרד.
(ד) אחד השרים שהוא חבר הכנסת יכול שיהיה ממלא מקום ראש הממשלה.
(ה) שר יכול שיהיה סגן ראש הממשלה.
(ו) מספר חברי הממשלה, ובכלל זה ראש הממשלה, לא יעלה על 19, אלא אם כן הביעה הכנסת אמון בממשלה או החליטה לאשר צירוף שרים לממשלה, ברוב של שבעים חברי הכנסת לפחות."
הממשלה הקודמת, כידוע, מנתה יותר מ-19 שרים. באופן כללי, הרכבן של רוב הכנסות בישראל מקשה מאוד על הקמתן של קואליציות יציבות בלי הממשלה גדולה מספיק.
תאמרו - אפשר היה לבנות קואליציות יציבות גם עם ממשלות קטנות יותר.
אשיב: אולי. עובדה שלאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל, מאז שנות ה-60, הממשלות מונות כמעט תמיד מעל ל-20 שרים (חריג בולט הוא ממשלת נתניהו הראשונה, שמנתה 18 שרים, בהתאם להוראות החוק אז. כשאהוד ברק עלה לשלטון אחרי נתניהו, החוק תוקן ואיפשר ממשלה גדולה יותר. מבט מפוכח לאחור מלמד שזה לא הועיל בהרבה ליציבות ממשלתו של ברק (שהתמודדה עם אתגרים קשים ביותר), אבל תמיד אפשר יהיה לתהות האם ממשלתו הראשונה של נתניהו היתה מחזיקה מעמד זמן רב יותר, לו היו בה יותר שרים).

בכנסת הקודמת נעשה מהלך חוקי שתכליתו להגביל את מספר חברי הממשלה. על פי ההסדר הקבוע בסעיף 5(ו) לחוק יסוד: הממשלה, ההגבלה חלה, אלא אם הכנסת תומכת בהגדלת הממשלה, "ברוב של שבעים חברי הכנסת לפחות". כעת, על פי דיווחי התקשורת, מבקשת הקואליציה לתקן את הסעיף הזה בחוק, כדי לאפשר ממשלה בכל גודל. מצד שני, מנסה האופוזיציה להוביל מהלכים משפטיים שתכליתם לפסול את התיקון על רקע הטענה שאם היה צריך רוב של 70 חברי-הכנסת לאשר ממשלה גדולה יותר, הרי שבהכרח נדרש רוב כזה עבור התיקון.
קשה לי להבין איך טענה כזו זוכה להתייחסות רצינית. נראה לי, על פניה, שהיא חסרת-בסיס מבחינה משפטית.

מדוע?
נקודת המוצא במשטר השריון בחוק הישראלי (המכונות הוראות 'נוקשות') היא פשוטה. בהעדר הוראה משריינת, כל עוד לא נחקק חוק יסוד: החקיקה, יכולה הכנסת לשנות כל חוק ברוב של 2 חברי כנסת מול חבר כנסת אחד. רוב מינימלי כזה נדרש בכל אחת מההצבעות במליאה. וזה הכלל גם לגבי חוקי-יסוד. ראוי לסייג שתאורטית, אם נקבל דברים שנאמרו בפסק-הדין בעניין בנק המזרחי כהלכה (רוב הדברים שנאמרו שם נאמרו כאוביטר), הרי שאפשר לתקן חוקי-יסוד בישראל רק באמצעות חוקי-יסוד אחרים. ממילא, זהו הנוהג המקובל. כלומר, המבקש לתקן חוק-יסוד שאין לגביו הוראת שריון, יעשה זאת בחוק יסוד אחר, ברוב של 2:1.

אילו הוראות שריון יש בחוק הישראלי?
  • סעיף 45 לחוק יסוד: הכנסת דורש רוב מיוחד (80 ח"כים) לשינוי סעיף 44 (המגן על חוק היסוד מתקנות ההגנה לשעת חירום) ולשינוי סעיף הנוקשות (45) עצמו. 
  • סעיף 9א(א) לחוק יסוד: הכנסת דורש רוב מיוחד (80 ח"כים) להארכת תקופת כהונת הכנסת. 
  • סעיפים 4, 9א(ב) ו- 34 לחוק יסוד הכנסת דורשים רוב מיוחד (רוב חברי הכנסת - 61) לחוקים לפיזור הכנסת. 
  • סעיף 7 לחוק יסוד: חופש העיסוק קובע כי "אין לשנות חוק-יסוד זה אלא בחוק-יסוד שנתקבל ברוב של חברי הכנסת." תוצאת לוואי של הסעיף הזה, היא שסעיף 1 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו (סעיף עקרונות היסוד), כנראה גם הוא נהנה מהגנת הוראת הנוקשות הזו, שכן הוא נוסף על ידי סעיף 11 לחוק יסוד: חופש העיסוק (מוזר, אבל ככה נראה המשפט החוקתי בישראל). 
  • סעיף 7 לחוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל קובע כי אין לשנות את הוראות הסעיפים העוסקים בשטח תחום ירושלים ובאיסור על העברת סמכויות, אלא בחוק-יסוד שנתקבל ברוב של חברי הכנסת. 
  • ואחרון חביב - סעיף 44 לחוק יסוד: הממשלה קובע כי "אין לשנות חוק-יסוד זה אלא ברוב חברי הכנסת; הרוב הדרוש לפי סעיף קטן זה יהא דרוש להחלטות מליאת הכנסת בקריאה הראשונה, בקריאה השניה ובקריאה השלישית; לענין סעיף זה, 'שינוי' - בין מפורש ובין משתמע." (הוראת הנוקשות מחריגה סעיפים שמתקנים חוקים אחרים) 
כלומר, יש לנו בחוק יסוד הממשלה סעיף נוקשות ברור.
האם ייתכן שבמקביל לסעיף הזה, יש לנו באותו חוק גם הוראת נוקשות במשתמע ?
ברור שמבחינת לשון סעיף 5(ו), זה לא מה שנאמר בו.
עוד ברור שיש סעיף נוקשות ברור בתוך החוק, והוא שותק לגבי הסעיף המסויים הזה.
כך שמבחינת הפרשנות העולה מלשון הטקסט, נראית הטענה של שריון אחר לסעיף 5(ו), איך נאמר בעדינות, חסרת-בסיס.

אפשר היה לסיים כאן, ובכל זאת, אולי נתאמץ? הרי אנו חיים בשיטת-משפט עם כל-כך מעט שריונים, כל-כך מעט נוקשות, ואולי כדאי לנצל כל הזדמנות כדי להגן על החוקה שלנו ולשריינה?
איך נבחן זאת ? בואו נברר יחד - מה היתה כוונת המחוקק ?

אם מעיינים בהיסטוריה החקיקתית של חוק-יסוד : הממשלה (תיקון) שהביא עמו את ההסדר הנוכחי, למדים שרב הנסתר על הגלוי.
בראשיתם של דיוני ועדת החוקה של הכנסת בהצעת החוק, היתה לחלק מהמחוקקים כוונה לשריין שריון מיוחד את הסעיף. ראו -
בהמשך, הבשיל הנוסח הנדון בועדה לגרסאות שונות. הגרסאות נבדלו בשאלה האם הגנת-שריון מיוחדת או מנגנון מיוחד שמאפשר ממשלה גדולה יותר ברוב מיוחד, ובשאלה מה יהיה הרוב המיוחד.

כדברי היועצת המשפטית לועדה, עו"ד סיגל קוגוט בפרוטוקול דיון ועדת החוקה, מיום 25/11/2013 (זהירות, קובץ וורד!):
"יש לנו גרסה של 22 עם המודל המיוחד שב-70 אפשר להעלות, יש לנו הגרסה שלך של 19 עם המודל המיוחד שאפשר להעלות, יש לנו גרסה של שריון ב-70, ואז תצטרכו להחליט – לא חייבים עכשיו – אם זה בכל הקריאות או בשתי קריאות ב-61 ובקריאה השלישית ב-70. לא חייבים עכשיו להתעסק עם זה."
לקראת תום הדיונים, במהלך שעיקרו כנראה התרחש בין הדיונים, בהתייעצויות של מציעי התיקון בינם לבין עצמם ועם אחרים, הבשיל הנוסח להסדר שקבוע היום בחוק, עם המודל שאפשר להעלות וללא שריון, כפי שניתן לראות בפרוטוקול דיון ועדת החוקה, מיום 2/3/2014 (זהירות: קובץ וורד!)

בדיונים במליאה, כנראה בגלל הצורה שלבש הדיון אז, הנושא לא זכה להתייחסות ספציפית.
לסיכום העיון בכוונת המחוקק, אין מנוס מהמסקנה כי המחוקק, מסיבותיו הוא, התלבט בין שריון לבין מנגנון אישור מיוחד, והלך על מנגנון אישור מיוחד.

אפשר היה לסיים כאן, ובכל זאת, אולי נקדיש עוד טיפה תשומת-לב לחשיבה על השלכות הרוחב של ההצעה הזו?
הנסיון לתקוף את הנסיון לשנות את סעיף 5(ו) באמצעות מנגנון שריון משתמע, הוא נסיון שאם יתקבל, יערער את המשפט החוקתי הישראלי. מדוע? כי משמעות קבלת הטענה היא יצירת מצב שבו ההסדר המיוחד הקבוע בחוק שכל תכליתו היא קביעת משטר-הנוקשות של החוק עלול להימצא כפוף - בדיעבד - לכל הסדר אחר שאולי משתמעת ממנו נוקשות אחרת.
התוצאה העתידית תהיה אי-וודאות באשר לנוקשותן של הוראות חוק, בעוד שכל תכליתה של הוראת נוקשות היא להביא לוודאות בכללי-המשחק הבסיסיים ביותר של שיטת המשטר שלנו.

ומכאן, נדמה לי, שאין מנוס מהמסקנה ההגיונית האחת - כל טענה שמבקשת לייחס שריון-יתר דווקא לסעיף 5(ו) צריכה להידחות.

ויפה שעה אחת קודם.

לקריאה נוספת

יום שלישי, 17 במרץ 2015

כיצד יוכל נשיא המדינה לקדם באופן האפקטיבי ביותר הקמת קואליציה רחבה?

ההתבוננות בתוצאות המדגמים מלמדת שלחבר הכנסת שיקבל את תפקיד הרכבת הממשלה הבאה מחכה מלאכה לא פשוטה. גם אם יצליח להקים קואליציה, היא לא תהיה יציבה במיוחד. מדוע? כי גודלן של הסיעות הגדולות ביותר איננו גדול מספיק כדי ליצור קואליציה יציבה דייה.

מאז המעבר לבחירות ישירות זה המצב בישראל. ביטול הבחירות הישירות לא תיקן את המצב הזה. בהעדר סיעה גדולה באמת, המהווה יסוד של הקואליציה המסויימת (ויכולה להוות יסוד של קואליציות חלופות), יכול כל עימות בין 2 סיעות להביא לתהליך התפרקות קואליציוני.

עד שתתוקן שיטת הבחירות הישראלית (בהנחה שזה בכלל אפשרי לגבש קונצנזוס בישראל סביב התיקון הזה), נדרשת דרך אחרת להגביר את היציבות של קואליציה המורכבת ממספר לא קטן של סיעות שהפערים בגודלן איננו רב. תחשבו על התוצאות המאכזבות בהיבט המשילותי מאז 2006.

אחרי הבחירות ב-2013 הצעתי בפוסט להטיל את הרכבת הממשלה על אדם שאיננו אחד מהעומדים בראש הסיעות הגדולות. לנשיא יש סמכות בחוק להחליט בדרך הזו. כפי שכתבתי שם, מה -
 'שקובע חוק יסוד: הממשלה בסעיף 7(א) הוא: "משיש לכונן ממשלה חדשה יטיל נשיא המדינה, לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת, את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך". 
החוק איננו קובע כי על הנשיא לפעול בהתאם לדעת חברי-הכנסת. כידוע, היקף חובת התייעצות במשפט הציבורי הישראלי איננו כולל חובה לקבל את דעת היועצים.

נראה שעד היום פעלו נשיאי-ישראל תחת ההנחה שאם רוב חברי-הכנסת ממליצים על המועמד שסיכוייו הטובים ביותר להקים ממשלה חדשה, הם יודעים על מה הם מדברים.'
הבעיה היא שחברי-הכנסת ממליצים על מי שסיכוייו הם הטובים ביותר להקים קואליציה חדשה, אבל לאו דווקא הקואליציה היציבה ביותר. הדיון שכבר התחיל להתפתח בין ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, לבין נשיא המדינה, ראובן ריבלין, לגבי אפשרות הקמתה של ממשלת אחדות (ריבלין תומך נלהב; נתניהו מתנגד נחרצות) והשאלה עד כמה סביר שיצחק הרצוג יוכל להקים ממשלת אחדות בראשותו שהליכוד בכלל יסכים להשתתף בה, מציבה את נשיא המדינה בפני דילמה. הוא יכול להטיל את התפקיד על בנימין נתניהו, מתוך ידיעה שהקואליציה הצפויה לקום תהיה לא יציבה ותעמוד נוכח כנסת לעומתית. הוא יכול להטיל את התפקיד על יצחק הרצוג, מתוך הנחה סבירה שהקואליציה שזה יצליח להקים תהיה תמונת ראי של זו שנתניהו יצליח להקים - גירסא נוספת של קואליציה לא יציבה העומדת נוכח כנסת לעומתית.
כיצד אם כן יוכל הנשיא לקדם באופן האפקטיבי ביותר הקמת קואליציה רחבה?

אני סבור שהדרך הזו נשענת על ידי שינוי הפרדיגמה. הרי ממילא, כל אדם בר-דעת רואה שאם תוצאות המדגמים יהיו תוצאות האמת, יהיה זה משה כחלון שיכריע את זהות ראש הממשלה הבא. אם זה המצב המעשי, מדוע לא ינסה נשיא המדינה להטיל על כתפיו את תפקיד הקמת הממשלה הבאה? או במילים אחרות - אולי הגיע הזמן לנסות להרכיב קואליציה שאיננה נשענת על אחת הסיעות הגדולות אלא על לשון המאזניים עצמה?

יום ראשון, 15 במרץ 2015

השאלה היא: למה לא מפרסמים סקרים בימים האחרונים לפני הבחירות?


"למה בעצם לא מפרסמים סקרים בימים האחרונים לפני הבחירות?" נשאלתי, והתשובה הקצרה היתה מאוד פשוטה. זו הוראה בסעיף 16ה לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), תשי"ט-1959. החוק הזה קובע בסעיף קטן (ח):
"בתקופה שתחילתה בתום יום שישי שלפני פתיחת הקלפיות והמסתיימת במועד סגירת הקלפיות, לא ישדר ולא יפרסם אדם בכתב לציבור על תוצאותיו של סקר בחירות שלא שודרו או פורסמו בכתב לציבור לפני תחילתה של התקופה האמורה. המשדר או המפרסם בתקופה האמורה על תוצאותיו של סקר בחירות ששודרו או פורסמו לפני תחילתה של אותה תקופה, יציין בהבלטה שהסקר אינו עדכני ואין ללמוד ממנו על דפוסי הצבעה או עמדות של הציבור ביום השידור או הפרסום."
ולמה קבעו את זה? סעיף 16ה לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי"ט– 1959 בנוסחו הישן אסר על פרסום תוצאותיו של סקר שלא פורסם קודם לכן ביממה שלפני פתיחת הקלפיות. דברי-ההסבר בהצעת החוק מסבירים מדוע חשבו חברי-הכנסת שיהיה נכון להאריך את תקופת האיסור: 
"מוצע להרחיב את איסור הפרסום החל מסיומו של יום שישי שחל לפני הבחירות. כיוון שהבחירות נערכות לרוב ביום שלישי, המשמעות היא הרחבת איסור הפרסום למשך תקופה של כשלושה ימים. 
התכלית העומדת בבסיס הרחבת האיסור היא מניעת הטעיית הציבור והבטחת הזכות לבחור ולהיבחר באופן חופשי. 
נמצא כי בתוצאות סקרי הבחירות ישנה טעות דגימה של כ־%4 בממוצע, שהם שווי ערך לכשישה מנדטים. 
כן נמצאו פערים של יותר משישה מנדטים בניבוי של סקרי הבחירות השונים, שכולם נערכו בשיטות סטטיסטיות מדעיות ומקובלות (ראו ג' וימן "מדבר סקר תרחק? הסיקור של סקרי בחירות בתקשורת הישראלית" בתוך: אמת וסקר (עורכים: ק' פוקס וש' בר־לב), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988; מחקר שנערך בנוגע לסקרי בחירות בישראל משנת 1969 עד שנת 1996). 
כמו כן, נתונים כדוגמת אחוז הנשאלים שמסרבים להשיב לסקרי בחירות (בממוצע בין %30 ל־%40 מהאוכלוסייה הנדגמת) ואופן חלוקת המנדטים העודפים בבחירות לכנסת, מובילים למסקנה שסקרי הבחירות אינם מסוגלים לנבא במדויק את תוצאות חלוקת המנדטים בבחירות. 
תוצאות הסקרים נתפסות בקרב הציבור כניבוי מדויק של תוצאות הבחירות, ויש בהן כדי להטעותו. התחום העיקרי שבו ניכרת ההשפעה המטעה של סקרים היא בניבוי הקשור לאחוז החסימה. אף כי טעות הדגימה כאמור לעיל עולה על אחוז החסימה, העומד כיום על %2 מהקולות הכשרים, תוצאות הסקר עצמן יוצרות לעתים הלך רוח המוביל להתממשות הניבוי בסקר. מנגד, עשויות תוצאות הסקרים לעורר תחושה כי הבחירות כבר הוכרעו ולהוביל לאחוזי הצבעה נמוכים בבחירות. מעבר לכך, יש בסקרים כדי לגרום לתופעה של רידוד השיח הציבורי בתקופה שלפני הבחירות, המכונה בספרות המקצועית כ"תופעת סיקור מירוץ הסוסים". זאת, במקום דיון בהשקפות העולם השונות של הרשימות המתמודדות ומצעיהן. בנוסף, פרסום תוצאות הסקרים זמן קצר לפני הבחירות עשוי למנוע ממועמדים את האפשרות להגיב על אי דיוקים והטעיות בסקרים. איסור מעין זה המוצע, ואף איסור לתקופה ארוכה יותר, מקובל בעולם. כך למשל, בלוקסמבורג אוסר החוק את פרסומם של סקרי בחירות לתקופה של שלושים ימים לפני הבחירות, באיטליה וביוון – לתקופה של 15 ימים לפני הבחירות, ובספרד – לתקופה של חמישה ימים לפני הבחירות. בהצעת החוק מוצע להגביל את האיסור לתקופה מצומצמת של כשלושה ימים, דרך כלל, טרם הבחירות. זאת, כדי שלא לפגוע יתר על המידה בחופש הביטוי ובזכות הציבור לקבל מידע הנוגע להצבעתו בבחירות."
אם תשאלו אותי, כשמאזנים בין השיקולים:

  • שלא לפגוע יתר על המידה בחופש הביטוי 
  • שלא לפגוע יתר על המידה בזכות הציבור לקבל מידע הנוגע להצבעתו בבחירות.  

לבין השיקולים:

  • תוצאות הסקרים נתפסות בקרב הציבור כניבוי מדויק של תוצאות הבחירות, ויש בהן כדי להטעותו.  
  • תוצאות הסקר עצמן יוצרות לעתים הלך רוח המוביל להתממשות הניבוי בסקר. 
  • תוצאות הסקרים עשויות לעורר תחושה כי הבחירות כבר הוכרעו ולהוביל לאחוזי הצבעה נמוכים בבחירות.
  • במקום דיון בהשקפות העולם השונות של הרשימות המתמודדות ומצעיהן הופך הדיון הציבורי לדיון בשאלה מי מוביל.
  • פרסום תוצאות הסקרים זמן קצר לפני הבחירות עשוי למנוע ממועמדים את האפשרות להגיב על אי דיוקים והטעיות בסקרים. 
  • איסור מעין זה המוצע, ואף איסור לתקופה ארוכה יותר, מקובל במשטרים דמוקרטיים בעולם. 
האיזון היה מביא אותי למסקנה הרבה יותר מרחיקת לכת. כי השאלה שבאמת מטרידה אותי היא איזה מידע מועיל מקבל הציבור בסקרים. אני בהחלט מבין שהסקרים הם מידע חיוני עבור המפלגות. אבל במה הוא מועיל לציבור? הרי ברור לכולנו שאחרי פרסום הסקרים הראשונים, מתחילה הטיית-עיגון. בהתחשב בסטיות בין סקר אחד למשנהו ובעובדה שבסקרים העוקבים אין הקפדה לסקור אנשים שלא נחשפו לסקר הראשון, אפשר להאמין באותה סבירות בדיוק שהסקרים חוקרים את המציאות או שהחוקרים מעצבים את המציאות. מה טוב בכך שייתכן שסקר אקראי מעצב את נטיותיו הפוליטיות של ציבור הבוחרים? 

ואם מקבלים את הטענה שאין הרבה תועלת בסקרים עבור הציבור, ומקבלים גם את הטענה שהסקרים משנים את השיח הציבורי משיח של בחירה על סמך ערכים לשיח של אוהדי-ספורט בתחרות, הרי שקל להסיק מכאן שיותר משהסקרים מביאים איזושהיא תועלת לדמוקרטיה בישראל, הם מזיקים לה. 

המסקנה המתבקשת היא, שאם רק נצליח לגבש קונצנזוס בעניין הזה אולי נקבע איסור שלא לפרסם סקרים בכלל במערכת הבחירות? אז אולי נשוב ונראה כאן שיח ערכי, ויכוח פוליטי על סמך השקפת-עולם, ורחמנא ליצלן, נראה גם ציבור אזרחי מעורב יותר, שלא מקבל את ההכרעה למי להצביע רק לקראת יום הבחירות, על סמך השאלה למי יש יותר סיכויים, אלא על סמך השאלה, עם אילו דעות אני (יותר) מסכים... 

לקריאה נוספת


יום רביעי, 11 במרץ 2015

אלמנה לא תענון

לפני כמה ימים חגי הוברמן וערוץ 7 עברו יחד על איסור "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" (שמות כ"ב כא). הוברמן עצמו ידע לכתוב באותה כתבה נוראה כי "היה זה משה דיין המנוח, שאחרי מלחמת יום הכיפורים עמד בפני צעקות של הורים שכולים 'אתה רצחת את הילד שלנו', וכשנשאל מדוע אינו מגיב השיב: 'משפחה שכולה תמיד צודקת'. "

אבל הוברמן עצמו מרשה לעצמו לפסוק כי לולא היתה ישראל מבצעת נסיגה זו או אחרת סא"ל דולב קידר לא היה נופל במבצע 'צוק איתן'. הוא מרהיב עוז ומטיל את האחריות בדברים אלה על אלמנתו של המנוח, בגלל דעותיה הפוליטיות.

כאילו לפני ההתנתקות שקטה הארץ 40 שנה. הרי את אותם דברי איוולת בדיוק היו יכולים להטיח אנשים מהצד השני של המפה הפוליטית בהוברמן, שבגלל דעתו הפוליטית הוא נושא באחריות על מותם של אזרחים תמימים שנרצחו על ידי טרוריסטים שיצאו מעזה לאורך כל השנים בהן ישראל בחרה להחזיק בה, החל בילדי משפחת ארויו ז"ל וכלה בבנות משפחת חטואל ז"ל.

האחריות למותם של הנרצחים במערכות הטרור של עזה והנופלים במערכות הצבאיות של עזה היא אחת - בידי ארגוני הטרור של עזה. רק אנשים מבולבלים - מוסרית ופוליטית - מפנים את כעסם פנימה, אל תוך המחנה, ושוכחים מי הוא האוייב האמיתי. אנשים כאלה לא צריכים לקבל במה ציבורית לכתיבה.אחרי שהדברים פורסמו - הם ומי שנתן להם את הבמה הזו צריכים לעשות חשבון נפש.

לא מצאתי הוראת חוק במדינת ישראל המגנה על האלמנות והיתומים מפני התנהלות גסה ופרועה כזו של הוברמן. זו כנראה תולדה של המציאות בעבר, אז הנורמה יוצגה בדברים האמורים לעיל של משה דיין. אז ידעו להבדיל בין הראוי לבלתי-ראוי.יכול להיות שהיום אין מנוס מתיקון המצב המשפטי ועיגון הגנה על אלמנות ויתומי צה"ל.

עד אז, כל מי שרואה את עצמו כיהודי שומר מצוות כדאי לו שיתעמק באיסור עינוי אלמנה ויתום, וכדאי לו מאוד שיזכור "כי ה' יריב ריבם".

יום שני, 16 בפברואר 2015

תיאטרון הפסילה 2015

מחר יישב בית המשפט העליון של מדינת ישראל עיל המדוכה ויידון בעתירות של חנין זועבי וברוך ברזל כנגד פסילתם כמועמדים לכנסת ה-20.

ראינו את זה קורה לא כל-כך מזמן. זוכרים?
ההלכה ידועה וברורה:

  • "הזכות לבחור ולהיבחר היא זכות חוקתית מהמדרגה העליונה ביותר..."
  • "אין זו זכות מוחלטת, וככל זכות אחרת היא ניתנת להגבלה. עם זאת, ההגבלות המוטלות על זכות זו צריכות להיות מינימאליות, ועליהן להגן על אינטרסים חיוניים ביותר..."
  • "הדמוקרטיה אינה נוקטת בפעולות כלפי מי שאינו נוקט בפעולות כלפיה. זוהי הדמוקרטיה המתגוננת, אשר אינה מונעת השתתפות בבחירות ..." רק בשל מטרות אלא על סמך מעשים המכוונים כלפיה, וגם אז על בסיס ראיות "משכנעות, ברורות וחד-משמעיות". 

ובכל זאת כשהתפרסמה הידיעה על החלטות הפסילה של ועדת הבחירות המרכזית שמעתי עוברים ושבים, מכרים וידידים מתפעלים מההחלטות, חלקם מסכימים איתן, חלקם מתנגדים. אבל כולם סבורים משום מה שהן סופיות.

רק שנתיים עברו מהבחירות הקודמות וממופע תיאטרון הפסילה הקודם. איך זה קורה שאזרחי מדינת-ישראל לא מפנימים שהצגת התיאטרון המועלית מולם ריקה מתוכן משמעותי? האם זו בעייה בזכרונם? בעייה בהבנתם? איך זה קורה שאנשי-הציבור בישראל לא מבינים את המשמעות של הולכת-השולל הציבורית הזו?

אני נוטה לחשוב שהבעיה היא בתקשורת הישראלית. מאחר ולחלק גדול מן האזרחים האזרחים לא מדובר בעניין הקרוב ללבם הרי שהם מקשיבים למידע הנמסר בתקשורת וממסגרים את הנושא בדרך הזו, ולא מקפידים להתעמק בו. התוצאה היא שדרך הדיווח על הפסילה קובעת את הדרך שבה היא נתפשת בתודעה הציבורית.
אם כל כלי-התקשורת הישראליים היו מדווחים באופן הראוי, הרי שכל אזרח במדינה היה יודע שהפסילה בוועדת הבחירות המרכזית היא אקט חסר-משמעות לאור ההלכה המשפטית הנוהגת בישראל.
יותר מכך, כל אזרח במדינה היה מבין שאנשי-הציבור היושבים בועדת הבחירות המרכזית בחרו לנהוג בניגוד לחוקי מדינת ישראל כשפסלו את ח"כ חנין זועבי ואת ברוך מרזל מלהתמודד על מקום בכנסת ה-20.
אולי אזרחי המדינה אפילו היו מוצאים לנכון למתוח ביקורת על ההתנהלות המטופשת הזו, המבזבזת משאבי-ציבור יקרים, והמנסה לזרות חול בעיני אזרחי-הארץ הזו.
ומי יודע? אולי הם היו מנערים חוצנם מאנשי-הציבור האלה, ומבהירים שהם לא מוכנים לקבל התנהלות כזו, המזלזלת במשפט החוקתי של המדינה, המרשה לעצמה להתנגח פוליטית בכל מחיר, המעידה שאנשי-הציבור האלה לא באמת מבינים את כובד-המשקל והאחריות הקשורים להיותו של אדם נציגו של ציבור אזרחי ישראל, המעידה לכך שהם עצמם, הפוסלים, לא ראויים להיבחר לכנסת.

לקריאה נוספת








יום ראשון, 8 בפברואר 2015

בגלל משובת נעורים

אופנוע דוהר בשעת ערב בצפון ישראל. במהלך הנסיעה ארעה לנהגו תאונה קשה, כאשר סטה מנתיבו והתנגש בעוצמה ברכב פרטי שבא ממולו, וכתוצאה מהפגיעה נתלשה ונקטעה ידו השמאלית מהכתף ומטה. המערער נותר בשטח בהכרה משך כארבעים דקות, מסוק שהגיע לשטח פינה אותו לבית החולים וחייו ניצלו. לאופנוע לא היה ביטוח. אלה עובדות פס"ד בע"א 4603/14 יפרח נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ואח'. אבל העובדות האלה התבררו רק לאחר התעמקות בעובדות. כי באותו ערב דהרו שני אופנועים בבעלות המערער באותו הכביש. באחד נהג המערער ובאחר חברו שהיה ללא רשיון נהיגה. אחד האופנועים היה מבוטח בביטוח חובה. האחר לא. כשאירעה התאונה החבר יצא ממנה ללא פגע אך ברח מהמקום לאחר שנוכח בפציעתו הקשה של המערער. הבירור העובדתי הפשוט - מי נהג באיזה אופנוע - נעשה עד תומו בערכאה דלמטה. 

ובכל זאת, למרות שערכאת ערעור בישראל איננה מתערבת בממצאי עובדה ומהימנות – אלא במקרים חריגים ולמרות שהמקרה אינו נופל בגדרו של אחד החריגים, ומסקנתו של בית משפט קמא נתפשה על ידי ביהמ"ש העליון כ"מעוגנת היטב בחומר הראיות", וביהמ"ש סבר כי "ניתן לאשר את פסק דינו של בית משפט קמא על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984" (קביעה בדבר דחיית הערעור, ובלבד שמתקיימים כל אלה - אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה דלמטה, הממצאים שנקבעו בערכאה תומכים במסקנה המשפטית;אין לגלות טעות שבחוק בקביעת הערכאה דלמטה) מצא לנכון ביהמ"ש להקדיש את שארית פסק-הדין לעיצומה של המחלוקת והצביע על הראיות המרכזיות התומכות במסקנת הערכאה דלמטה. 

מדוע? קשה לראות סיבה אחרת לפירוט הזה, מלבד השורות האחרונות של פסק-הדין: "התוצאה הסופית קשה עד מאוד למערער. הנה כי כן, בגלל משובת נעורים בהיותו בן 16, המערער נותר ללא פיצוי לאור סעיף 7(5) לחוק הפיצויים, הקובע כי מי שנהג ברכב ללא ביטוח אינו זכאי לפיצוי על פי החוק."

אפשר היה להכביר מילים על הרציונל שמנחה את בתי-המשפט בישראל לנמק או להימנע מלנמק הכרעות, אפשר היה להעלות השערות כאלה ואחרות מה מבחין בין מקרה למקרה ומה מייחד את פסק-הדין הזה. אפשר.

אבל אותי עניין פסק-הדין דוקא מזווית אחרת, פחות משפטית ויותר פדגוגית: האירועים העובדתיים של פסק-הדין הזה הם שיעור מצויין לנהגים צעירים. במיוחד לצעירים המבקשים את נפשם להתנסות בנהיגה מהירה ועתירת-אדרנלין. האם אפשר לקוות שפסק-דין כזה (או לפחות תמציתו) תיכלל בחובת-קריאה במבחני התאוריה, ותיבדק הבנת הנקרא של הנבחנים ? 

יום שישי, 26 בדצמבר 2014

3 פסקי-דין, כתבה ומאמר דעה, וההרהורים סביבם

אדם יושב ומעלעל באחד מהעיתונים, וקורא לו כתבה הנושאת הכותרת "נדחתה עתירת תושב עזה להשתתף בהלוויית בנו בגדה" ובה מוסבר כי "בכר חאפי מנוע כניסה לגדה מנימוקים ביטחוניים, אף שלא הוגש נגדו כתב אישום בנידון. בג"ץ דחה את עתירתו לראות את בנו התינוק בפעם הראשונה והאחרונה". אותו אדם ממשיך וקורא מאמר דעה של קובי ניב, באותו עיתון, באותו עניין, שבו הוא מסביר כי האב, "חאפי הלזה הרי מעולם אפילו לא הועמד לדין ב'עבירה ביטחונית' ולו זעירה — לא זריקת אבן ולא הצתת זבל. כל פשעיו מתמצים בכמעט ולא כלום." וזועק כנגד שופטי בית המשפט העליון ה"על מה ולמה ובשם מי ומה אתם מעזים לאסור על אב להשתתף בהלוויית בנו התינוק? ...מי אתם חושבים שאתם, אלוהים?!" 

מגרד האדם בראשו. בהחלט חומר-קריאה שגורם להרגשה לא נעימה. האומנם, הכתבה ומאמר הדעה מבוססים? האומנם אלה הם פני-הדברים? ככה המדינה שלנו נוהגת באב שכול? ללא סיבה? 

מכתת האדם את רגליו. אחרי הכל אנחנו בעידן האינטרנט וחיפוש פשוט יאפשר איתור של החלטות ביהמ"ש העליון בעניינו של בכר חאפי.  ואכן, מתגלות בפני האדם 3 החלטות, לא ארוכות במיוחד. כל-כך לא ארוכות, אגב, שיכול האדם המעיין להביאן במלואן: 

בג"ץ 1104/14 בכר חאפי ואח' נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית ואח' :
"בהחלטתנו מיום 12.2.14 ביקשנו למצוא דרך כי העותר 1 יוכל לבקר את בנו התינוק, שמצבו תואר אז כקריטי והיה בטיפול נמרץ בבית החולים מקאסד בירושלים. המשיבים אכן נערכו במהלך יום 13.2.14 לליוויו מעזה ברכב ביטחון לשם ביקור כזה למספר שעות. ואולם, עוד בו ביום (13.2.14) בשעות הערב הוחזר התינוק (בנסיבות שלא הובהרו לנו) מבית החולים מקאסד לטול כרם והוא מאושפז בבית חולים שם. התיעוד שבידינו כולו עד יום 14.2.14, ובעל פה נמסר לנו מפי מתאמת הבריאות עם הרש"פ, שעמדה בקשר הבוקר עם האחות הראשית במחלקה בה שוהה התינוק, כי אינו מונשם עוד והוא מטופל באנטיביוטיקה לעניין דלקת ריאות, וזאת בנפרד מבעייתו הבסיסית שהיא – כפי שנתגלה – בעיה גנטית משמעותית. מנגד טענו באי כוח העותרים כי נמסר להם מפי רופא בטול כרם שעודו במצב קשה מאוד. כך או אחרת, טענת המשיבים היא כי אין לטעמם דרך לאפשר ביקור האב בטול כרם, להבדיל מביקור כאמור בבית חולים בישראל. נציין כאן כי ביום הדיון הקודם (12.2.14) עיינו בחומר חסוי הנוגע לעותר 1, ובו מידע הנוגע לנושאים פליליים ובטחוניים כאחד שיש בו כדי להסביר את הקושי הרב בכניסתו לישראל או לאיזור. איננו רואים מקום להכריע בשאלה ההיפותטית לעניין ביקור אם יוברר חלילה כי המצב אכן קריטי, אך מכל מקום בנסיבות כרגע, ובהיעדר אינדיקציה ממשית למצב כזה, איננו סבורים כי יש להמשיך בעתירה זו, ואנו מוחקים אותה. אנו מאחלים לתינוק החלמה שלמה, וכמובן זכויות העותרים שמורות לפי הצורך בלא שנביע דעה. 
           ניתן היום, ‏ט"ז באדר א התשע"ד (‏16.2.2014)."


בג"ץ 3010/11 בכר חאפי ואח' נ' שר הביטחון ואח'
"1.        לא ראינו עילה בדין להתערב בהחלטת המשיב להרחיק את העותר מאזור יהודה והשומרון למענו הרשום ברצועת עזה, וזאת בלא קשר להחלטה העקרונית "בעתירות ההשתקעות". פרט לעבר הפלילי הגלוי המפורט בתגובת המשיב, החומר החסוי בו עיינו אכן מצביע, ובעוצמה רבה, על מעורבותו של העותר בסחר באמצעי לחימה, בהברחת תושבי עזה לאיו"ש, בקשרים עם פעילי טרור. כן מצביע החומר על מעורבות בפלילים בתוך שטח ישראל, לרבות גניבת כלי רכב במהלך התקופה בה שהה העותר באיו"ש.

2.        לאור האמור, אנו דוחים את העתירה. 

           ניתן היום, ‏ט' טבת, תשע"ב (4.1.2012)."


בג"ץ 8588/14 בכר חאפי ואח' נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית:
"1.        לאחר עיון בחומר ביטחוני שלא ניתן לחושפו, הגענו לכלל מסקנה, כי חרף הנסיבות הקשות מבחינת העותר 1, לא נפל פגם בהחלטה שלא להתיר לו לעבור מעזה לגדה, ולוּ לביקור קצר ובכפוף לתנאים. יצוין, כי החומר הביטחוני הוא רב, ומשתרע על שנים לא מעטות, כולל מן השנה האחרונה.

2.        יחד עם זאת נציין כי היה ואשתו של העותר 1, הנמצאת באזור יהודה ושומרון, תגיש בקשה לבקרו ברצועת עזה בצירוף ילדי הזוג, הרי הבקשה תיבחן על פי הכללים ומתוך גישה חיובית.


3.        בכפוף לאמור בסעיף 2 לעיל, נדחית העתירה.


           ניתן היום, כ"ד בכסלו התשע"ה (16.12.2014), בנוכחות באי כוח בעלי הדין."


וכך יושב לו האדם, קורא, מהרהר, בוחן ומתלבט. הוא נזכר, בנסיונו להבין את ההבדל בין מזרח ירושלים לטול-כרם, כי טול-כרם נמצאת בשטח A ברשות הפלסטינית, היינו - שטח הנמצא בשליטה אזרחית ובטחונית של הרשות הפלסטינית. הוא מהרהר כיצד קרה שכאשר אפשר היה לאב לראות סוף-סוף את בנו התינוק, בבית -חולים במזרח ירושלים, הועבר התינוק באותו היום לבית-חולים בטול-כרם. הוא תמה למה מתכוון שופט כאשר הוא מדבר על חומר חסוי המצביע "בעוצמה רבה" על משהו. ובעיקר הוא תמה האם האנשים אשר כתבו את הכתבה ואת מאמר הדעה, קראו את 3 פסקי-הדין שלעיל, וזכרו שהאנשים שכתבו אותם מפעילים שיקול-דעת אנושי בדיוק כמותם.