יום שלישי, 17 במרץ 2015

כיצד יוכל נשיא המדינה לקדם באופן האפקטיבי ביותר הקמת קואליציה רחבה?

ההתבוננות בתוצאות המדגמים מלמדת שלחבר הכנסת שיקבל את תפקיד הרכבת הממשלה הבאה מחכה מלאכה לא פשוטה. גם אם יצליח להקים קואליציה, היא לא תהיה יציבה במיוחד. מדוע? כי גודלן של הסיעות הגדולות ביותר איננו גדול מספיק כדי ליצור קואליציה יציבה דייה.

מאז המעבר לבחירות ישירות זה המצב בישראל. ביטול הבחירות הישירות לא תיקן את המצב הזה. בהעדר סיעה גדולה באמת, המהווה יסוד של הקואליציה המסויימת (ויכולה להוות יסוד של קואליציות חלופות), יכול כל עימות בין 2 סיעות להביא לתהליך התפרקות קואליציוני.

עד שתתוקן שיטת הבחירות הישראלית (בהנחה שזה בכלל אפשרי לגבש קונצנזוס בישראל סביב התיקון הזה), נדרשת דרך אחרת להגביר את היציבות של קואליציה המורכבת ממספר לא קטן של סיעות שהפערים בגודלן איננו רב. תחשבו על התוצאות המאכזבות בהיבט המשילותי מאז 2006.

אחרי הבחירות ב-2013 הצעתי בפוסט להטיל את הרכבת הממשלה על אדם שאיננו אחד מהעומדים בראש הסיעות הגדולות. לנשיא יש סמכות בחוק להחליט בדרך הזו. כפי שכתבתי שם, מה -
 'שקובע חוק יסוד: הממשלה בסעיף 7(א) הוא: "משיש לכונן ממשלה חדשה יטיל נשיא המדינה, לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת, את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך". 
החוק איננו קובע כי על הנשיא לפעול בהתאם לדעת חברי-הכנסת. כידוע, היקף חובת התייעצות במשפט הציבורי הישראלי איננו כולל חובה לקבל את דעת היועצים.

נראה שעד היום פעלו נשיאי-ישראל תחת ההנחה שאם רוב חברי-הכנסת ממליצים על המועמד שסיכוייו הטובים ביותר להקים ממשלה חדשה, הם יודעים על מה הם מדברים.'
הבעיה היא שחברי-הכנסת ממליצים על מי שסיכוייו הם הטובים ביותר להקים קואליציה חדשה, אבל לאו דווקא הקואליציה היציבה ביותר. הדיון שכבר התחיל להתפתח בין ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, לבין נשיא המדינה, ראובן ריבלין, לגבי אפשרות הקמתה של ממשלת אחדות (ריבלין תומך נלהב; נתניהו מתנגד נחרצות) והשאלה עד כמה סביר שיצחק הרצוג יוכל להקים ממשלת אחדות בראשותו שהליכוד בכלל יסכים להשתתף בה, מציבה את נשיא המדינה בפני דילמה. הוא יכול להטיל את התפקיד על בנימין נתניהו, מתוך ידיעה שהקואליציה הצפויה לקום תהיה לא יציבה ותעמוד נוכח כנסת לעומתית. הוא יכול להטיל את התפקיד על יצחק הרצוג, מתוך הנחה סבירה שהקואליציה שזה יצליח להקים תהיה תמונת ראי של זו שנתניהו יצליח להקים - גירסא נוספת של קואליציה לא יציבה העומדת נוכח כנסת לעומתית.
כיצד אם כן יוכל הנשיא לקדם באופן האפקטיבי ביותר הקמת קואליציה רחבה?

אני סבור שהדרך הזו נשענת על ידי שינוי הפרדיגמה. הרי ממילא, כל אדם בר-דעת רואה שאם תוצאות המדגמים יהיו תוצאות האמת, יהיה זה משה כחלון שיכריע את זהות ראש הממשלה הבא. אם זה המצב המעשי, מדוע לא ינסה נשיא המדינה להטיל על כתפיו את תפקיד הקמת הממשלה הבאה? או במילים אחרות - אולי הגיע הזמן לנסות להרכיב קואליציה שאיננה נשענת על אחת הסיעות הגדולות אלא על לשון המאזניים עצמה?

יום ראשון, 15 במרץ 2015

השאלה היא: למה לא מפרסמים סקרים בימים האחרונים לפני הבחירות?


"למה בעצם לא מפרסמים סקרים בימים האחרונים לפני הבחירות?" נשאלתי, והתשובה הקצרה היתה מאוד פשוטה. זו הוראה בסעיף 16ה לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), תשי"ט-1959. החוק הזה קובע בסעיף קטן (ח):
"בתקופה שתחילתה בתום יום שישי שלפני פתיחת הקלפיות והמסתיימת במועד סגירת הקלפיות, לא ישדר ולא יפרסם אדם בכתב לציבור על תוצאותיו של סקר בחירות שלא שודרו או פורסמו בכתב לציבור לפני תחילתה של התקופה האמורה. המשדר או המפרסם בתקופה האמורה על תוצאותיו של סקר בחירות ששודרו או פורסמו לפני תחילתה של אותה תקופה, יציין בהבלטה שהסקר אינו עדכני ואין ללמוד ממנו על דפוסי הצבעה או עמדות של הציבור ביום השידור או הפרסום."
ולמה קבעו את זה? סעיף 16ה לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי"ט– 1959 בנוסחו הישן אסר על פרסום תוצאותיו של סקר שלא פורסם קודם לכן ביממה שלפני פתיחת הקלפיות. דברי-ההסבר בהצעת החוק מסבירים מדוע חשבו חברי-הכנסת שיהיה נכון להאריך את תקופת האיסור: 
"מוצע להרחיב את איסור הפרסום החל מסיומו של יום שישי שחל לפני הבחירות. כיוון שהבחירות נערכות לרוב ביום שלישי, המשמעות היא הרחבת איסור הפרסום למשך תקופה של כשלושה ימים. 
התכלית העומדת בבסיס הרחבת האיסור היא מניעת הטעיית הציבור והבטחת הזכות לבחור ולהיבחר באופן חופשי. 
נמצא כי בתוצאות סקרי הבחירות ישנה טעות דגימה של כ־%4 בממוצע, שהם שווי ערך לכשישה מנדטים. 
כן נמצאו פערים של יותר משישה מנדטים בניבוי של סקרי הבחירות השונים, שכולם נערכו בשיטות סטטיסטיות מדעיות ומקובלות (ראו ג' וימן "מדבר סקר תרחק? הסיקור של סקרי בחירות בתקשורת הישראלית" בתוך: אמת וסקר (עורכים: ק' פוקס וש' בר־לב), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988; מחקר שנערך בנוגע לסקרי בחירות בישראל משנת 1969 עד שנת 1996). 
כמו כן, נתונים כדוגמת אחוז הנשאלים שמסרבים להשיב לסקרי בחירות (בממוצע בין %30 ל־%40 מהאוכלוסייה הנדגמת) ואופן חלוקת המנדטים העודפים בבחירות לכנסת, מובילים למסקנה שסקרי הבחירות אינם מסוגלים לנבא במדויק את תוצאות חלוקת המנדטים בבחירות. 
תוצאות הסקרים נתפסות בקרב הציבור כניבוי מדויק של תוצאות הבחירות, ויש בהן כדי להטעותו. התחום העיקרי שבו ניכרת ההשפעה המטעה של סקרים היא בניבוי הקשור לאחוז החסימה. אף כי טעות הדגימה כאמור לעיל עולה על אחוז החסימה, העומד כיום על %2 מהקולות הכשרים, תוצאות הסקר עצמן יוצרות לעתים הלך רוח המוביל להתממשות הניבוי בסקר. מנגד, עשויות תוצאות הסקרים לעורר תחושה כי הבחירות כבר הוכרעו ולהוביל לאחוזי הצבעה נמוכים בבחירות. מעבר לכך, יש בסקרים כדי לגרום לתופעה של רידוד השיח הציבורי בתקופה שלפני הבחירות, המכונה בספרות המקצועית כ"תופעת סיקור מירוץ הסוסים". זאת, במקום דיון בהשקפות העולם השונות של הרשימות המתמודדות ומצעיהן. בנוסף, פרסום תוצאות הסקרים זמן קצר לפני הבחירות עשוי למנוע ממועמדים את האפשרות להגיב על אי דיוקים והטעיות בסקרים. איסור מעין זה המוצע, ואף איסור לתקופה ארוכה יותר, מקובל בעולם. כך למשל, בלוקסמבורג אוסר החוק את פרסומם של סקרי בחירות לתקופה של שלושים ימים לפני הבחירות, באיטליה וביוון – לתקופה של 15 ימים לפני הבחירות, ובספרד – לתקופה של חמישה ימים לפני הבחירות. בהצעת החוק מוצע להגביל את האיסור לתקופה מצומצמת של כשלושה ימים, דרך כלל, טרם הבחירות. זאת, כדי שלא לפגוע יתר על המידה בחופש הביטוי ובזכות הציבור לקבל מידע הנוגע להצבעתו בבחירות."
אם תשאלו אותי, כשמאזנים בין השיקולים:

  • שלא לפגוע יתר על המידה בחופש הביטוי 
  • שלא לפגוע יתר על המידה בזכות הציבור לקבל מידע הנוגע להצבעתו בבחירות.  

לבין השיקולים:

  • תוצאות הסקרים נתפסות בקרב הציבור כניבוי מדויק של תוצאות הבחירות, ויש בהן כדי להטעותו.  
  • תוצאות הסקר עצמן יוצרות לעתים הלך רוח המוביל להתממשות הניבוי בסקר. 
  • תוצאות הסקרים עשויות לעורר תחושה כי הבחירות כבר הוכרעו ולהוביל לאחוזי הצבעה נמוכים בבחירות.
  • במקום דיון בהשקפות העולם השונות של הרשימות המתמודדות ומצעיהן הופך הדיון הציבורי לדיון בשאלה מי מוביל.
  • פרסום תוצאות הסקרים זמן קצר לפני הבחירות עשוי למנוע ממועמדים את האפשרות להגיב על אי דיוקים והטעיות בסקרים. 
  • איסור מעין זה המוצע, ואף איסור לתקופה ארוכה יותר, מקובל במשטרים דמוקרטיים בעולם. 
האיזון היה מביא אותי למסקנה הרבה יותר מרחיקת לכת. כי השאלה שבאמת מטרידה אותי היא איזה מידע מועיל מקבל הציבור בסקרים. אני בהחלט מבין שהסקרים הם מידע חיוני עבור המפלגות. אבל במה הוא מועיל לציבור? הרי ברור לכולנו שאחרי פרסום הסקרים הראשונים, מתחילה הטיית-עיגון. בהתחשב בסטיות בין סקר אחד למשנהו ובעובדה שבסקרים העוקבים אין הקפדה לסקור אנשים שלא נחשפו לסקר הראשון, אפשר להאמין באותה סבירות בדיוק שהסקרים חוקרים את המציאות או שהחוקרים מעצבים את המציאות. מה טוב בכך שייתכן שסקר אקראי מעצב את נטיותיו הפוליטיות של ציבור הבוחרים? 

ואם מקבלים את הטענה שאין הרבה תועלת בסקרים עבור הציבור, ומקבלים גם את הטענה שהסקרים משנים את השיח הציבורי משיח של בחירה על סמך ערכים לשיח של אוהדי-ספורט בתחרות, הרי שקל להסיק מכאן שיותר משהסקרים מביאים איזושהיא תועלת לדמוקרטיה בישראל, הם מזיקים לה. 

המסקנה המתבקשת היא, שאם רק נצליח לגבש קונצנזוס בעניין הזה אולי נקבע איסור שלא לפרסם סקרים בכלל במערכת הבחירות? אז אולי נשוב ונראה כאן שיח ערכי, ויכוח פוליטי על סמך השקפת-עולם, ורחמנא ליצלן, נראה גם ציבור אזרחי מעורב יותר, שלא מקבל את ההכרעה למי להצביע רק לקראת יום הבחירות, על סמך השאלה למי יש יותר סיכויים, אלא על סמך השאלה, עם אילו דעות אני (יותר) מסכים... 

לקריאה נוספת


יום רביעי, 11 במרץ 2015

אלמנה לא תענון

לפני כמה ימים חגי הוברמן וערוץ 7 עברו יחד על איסור "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" (שמות כ"ב כא). הוברמן עצמו ידע לכתוב באותה כתבה נוראה כי "היה זה משה דיין המנוח, שאחרי מלחמת יום הכיפורים עמד בפני צעקות של הורים שכולים 'אתה רצחת את הילד שלנו', וכשנשאל מדוע אינו מגיב השיב: 'משפחה שכולה תמיד צודקת'. "

אבל הוברמן עצמו מרשה לעצמו לפסוק כי לולא היתה ישראל מבצעת נסיגה זו או אחרת סא"ל דולב קידר לא היה נופל במבצע 'צוק איתן'. הוא מרהיב עוז ומטיל את האחריות בדברים אלה על אלמנתו של המנוח, בגלל דעותיה הפוליטיות.

כאילו לפני ההתנתקות שקטה הארץ 40 שנה. הרי את אותם דברי איוולת בדיוק היו יכולים להטיח אנשים מהצד השני של המפה הפוליטית בהוברמן, שבגלל דעתו הפוליטית הוא נושא באחריות על מותם של אזרחים תמימים שנרצחו על ידי טרוריסטים שיצאו מעזה לאורך כל השנים בהן ישראל בחרה להחזיק בה, החל בילדי משפחת ארויו ז"ל וכלה בבנות משפחת חטואל ז"ל.

האחריות למותם של הנרצחים במערכות הטרור של עזה והנופלים במערכות הצבאיות של עזה היא אחת - בידי ארגוני הטרור של עזה. רק אנשים מבולבלים - מוסרית ופוליטית - מפנים את כעסם פנימה, אל תוך המחנה, ושוכחים מי הוא האוייב האמיתי. אנשים כאלה לא צריכים לקבל במה ציבורית לכתיבה.אחרי שהדברים פורסמו - הם ומי שנתן להם את הבמה הזו צריכים לעשות חשבון נפש.

לא מצאתי הוראת חוק במדינת ישראל המגנה על האלמנות והיתומים מפני התנהלות גסה ופרועה כזו של הוברמן. זו כנראה תולדה של המציאות בעבר, אז הנורמה יוצגה בדברים האמורים לעיל של משה דיין. אז ידעו להבדיל בין הראוי לבלתי-ראוי.יכול להיות שהיום אין מנוס מתיקון המצב המשפטי ועיגון הגנה על אלמנות ויתומי צה"ל.

עד אז, כל מי שרואה את עצמו כיהודי שומר מצוות כדאי לו שיתעמק באיסור עינוי אלמנה ויתום, וכדאי לו מאוד שיזכור "כי ה' יריב ריבם".

יום שני, 16 בפברואר 2015

תיאטרון הפסילה 2015

מחר יישב בית המשפט העליון של מדינת ישראל עיל המדוכה ויידון בעתירות של חנין זועבי וברוך ברזל כנגד פסילתם כמועמדים לכנסת ה-20.

ראינו את זה קורה לא כל-כך מזמן. זוכרים?
ההלכה ידועה וברורה:

  • "הזכות לבחור ולהיבחר היא זכות חוקתית מהמדרגה העליונה ביותר..."
  • "אין זו זכות מוחלטת, וככל זכות אחרת היא ניתנת להגבלה. עם זאת, ההגבלות המוטלות על זכות זו צריכות להיות מינימאליות, ועליהן להגן על אינטרסים חיוניים ביותר..."
  • "הדמוקרטיה אינה נוקטת בפעולות כלפי מי שאינו נוקט בפעולות כלפיה. זוהי הדמוקרטיה המתגוננת, אשר אינה מונעת השתתפות בבחירות ..." רק בשל מטרות אלא על סמך מעשים המכוונים כלפיה, וגם אז על בסיס ראיות "משכנעות, ברורות וחד-משמעיות". 

ובכל זאת כשהתפרסמה הידיעה על החלטות הפסילה של ועדת הבחירות המרכזית שמעתי עוברים ושבים, מכרים וידידים מתפעלים מההחלטות, חלקם מסכימים איתן, חלקם מתנגדים. אבל כולם סבורים משום מה שהן סופיות.

רק שנתיים עברו מהבחירות הקודמות וממופע תיאטרון הפסילה הקודם. איך זה קורה שאזרחי מדינת-ישראל לא מפנימים שהצגת התיאטרון המועלית מולם ריקה מתוכן משמעותי? האם זו בעייה בזכרונם? בעייה בהבנתם? איך זה קורה שאנשי-הציבור בישראל לא מבינים את המשמעות של הולכת-השולל הציבורית הזו?

אני נוטה לחשוב שהבעיה היא בתקשורת הישראלית. מאחר ולחלק גדול מן האזרחים האזרחים לא מדובר בעניין הקרוב ללבם הרי שהם מקשיבים למידע הנמסר בתקשורת וממסגרים את הנושא בדרך הזו, ולא מקפידים להתעמק בו. התוצאה היא שדרך הדיווח על הפסילה קובעת את הדרך שבה היא נתפשת בתודעה הציבורית.
אם כל כלי-התקשורת הישראליים היו מדווחים באופן הראוי, הרי שכל אזרח במדינה היה יודע שהפסילה בוועדת הבחירות המרכזית היא אקט חסר-משמעות לאור ההלכה המשפטית הנוהגת בישראל.
יותר מכך, כל אזרח במדינה היה מבין שאנשי-הציבור היושבים בועדת הבחירות המרכזית בחרו לנהוג בניגוד לחוקי מדינת ישראל כשפסלו את ח"כ חנין זועבי ואת ברוך מרזל מלהתמודד על מקום בכנסת ה-20.
אולי אזרחי המדינה אפילו היו מוצאים לנכון למתוח ביקורת על ההתנהלות המטופשת הזו, המבזבזת משאבי-ציבור יקרים, והמנסה לזרות חול בעיני אזרחי-הארץ הזו.
ומי יודע? אולי הם היו מנערים חוצנם מאנשי-הציבור האלה, ומבהירים שהם לא מוכנים לקבל התנהלות כזו, המזלזלת במשפט החוקתי של המדינה, המרשה לעצמה להתנגח פוליטית בכל מחיר, המעידה שאנשי-הציבור האלה לא באמת מבינים את כובד-המשקל והאחריות הקשורים להיותו של אדם נציגו של ציבור אזרחי ישראל, המעידה לכך שהם עצמם, הפוסלים, לא ראויים להיבחר לכנסת.

לקריאה נוספת








יום ראשון, 8 בפברואר 2015

בגלל משובת נעורים

אופנוע דוהר בשעת ערב בצפון ישראל. במהלך הנסיעה ארעה לנהגו תאונה קשה, כאשר סטה מנתיבו והתנגש בעוצמה ברכב פרטי שבא ממולו, וכתוצאה מהפגיעה נתלשה ונקטעה ידו השמאלית מהכתף ומטה. המערער נותר בשטח בהכרה משך כארבעים דקות, מסוק שהגיע לשטח פינה אותו לבית החולים וחייו ניצלו. לאופנוע לא היה ביטוח. אלה עובדות פס"ד בע"א 4603/14 יפרח נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ואח'. אבל העובדות האלה התבררו רק לאחר התעמקות בעובדות. כי באותו ערב דהרו שני אופנועים בבעלות המערער באותו הכביש. באחד נהג המערער ובאחר חברו שהיה ללא רשיון נהיגה. אחד האופנועים היה מבוטח בביטוח חובה. האחר לא. כשאירעה התאונה החבר יצא ממנה ללא פגע אך ברח מהמקום לאחר שנוכח בפציעתו הקשה של המערער. הבירור העובדתי הפשוט - מי נהג באיזה אופנוע - נעשה עד תומו בערכאה דלמטה. 

ובכל זאת, למרות שערכאת ערעור בישראל איננה מתערבת בממצאי עובדה ומהימנות – אלא במקרים חריגים ולמרות שהמקרה אינו נופל בגדרו של אחד החריגים, ומסקנתו של בית משפט קמא נתפשה על ידי ביהמ"ש העליון כ"מעוגנת היטב בחומר הראיות", וביהמ"ש סבר כי "ניתן לאשר את פסק דינו של בית משפט קמא על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984" (קביעה בדבר דחיית הערעור, ובלבד שמתקיימים כל אלה - אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה דלמטה, הממצאים שנקבעו בערכאה תומכים במסקנה המשפטית;אין לגלות טעות שבחוק בקביעת הערכאה דלמטה) מצא לנכון ביהמ"ש להקדיש את שארית פסק-הדין לעיצומה של המחלוקת והצביע על הראיות המרכזיות התומכות במסקנת הערכאה דלמטה. 

מדוע? קשה לראות סיבה אחרת לפירוט הזה, מלבד השורות האחרונות של פסק-הדין: "התוצאה הסופית קשה עד מאוד למערער. הנה כי כן, בגלל משובת נעורים בהיותו בן 16, המערער נותר ללא פיצוי לאור סעיף 7(5) לחוק הפיצויים, הקובע כי מי שנהג ברכב ללא ביטוח אינו זכאי לפיצוי על פי החוק."

אפשר היה להכביר מילים על הרציונל שמנחה את בתי-המשפט בישראל לנמק או להימנע מלנמק הכרעות, אפשר היה להעלות השערות כאלה ואחרות מה מבחין בין מקרה למקרה ומה מייחד את פסק-הדין הזה. אפשר.

אבל אותי עניין פסק-הדין דוקא מזווית אחרת, פחות משפטית ויותר פדגוגית: האירועים העובדתיים של פסק-הדין הזה הם שיעור מצויין לנהגים צעירים. במיוחד לצעירים המבקשים את נפשם להתנסות בנהיגה מהירה ועתירת-אדרנלין. האם אפשר לקוות שפסק-דין כזה (או לפחות תמציתו) תיכלל בחובת-קריאה במבחני התאוריה, ותיבדק הבנת הנקרא של הנבחנים ? 

יום שישי, 26 בדצמבר 2014

3 פסקי-דין, כתבה ומאמר דעה, וההרהורים סביבם

אדם יושב ומעלעל באחד מהעיתונים, וקורא לו כתבה הנושאת הכותרת "נדחתה עתירת תושב עזה להשתתף בהלוויית בנו בגדה" ובה מוסבר כי "בכר חאפי מנוע כניסה לגדה מנימוקים ביטחוניים, אף שלא הוגש נגדו כתב אישום בנידון. בג"ץ דחה את עתירתו לראות את בנו התינוק בפעם הראשונה והאחרונה". אותו אדם ממשיך וקורא מאמר דעה של קובי ניב, באותו עיתון, באותו עניין, שבו הוא מסביר כי האב, "חאפי הלזה הרי מעולם אפילו לא הועמד לדין ב'עבירה ביטחונית' ולו זעירה — לא זריקת אבן ולא הצתת זבל. כל פשעיו מתמצים בכמעט ולא כלום." וזועק כנגד שופטי בית המשפט העליון ה"על מה ולמה ובשם מי ומה אתם מעזים לאסור על אב להשתתף בהלוויית בנו התינוק? ...מי אתם חושבים שאתם, אלוהים?!" 

מגרד האדם בראשו. בהחלט חומר-קריאה שגורם להרגשה לא נעימה. האומנם, הכתבה ומאמר הדעה מבוססים? האומנם אלה הם פני-הדברים? ככה המדינה שלנו נוהגת באב שכול? ללא סיבה? 

מכתת האדם את רגליו. אחרי הכל אנחנו בעידן האינטרנט וחיפוש פשוט יאפשר איתור של החלטות ביהמ"ש העליון בעניינו של בכר חאפי.  ואכן, מתגלות בפני האדם 3 החלטות, לא ארוכות במיוחד. כל-כך לא ארוכות, אגב, שיכול האדם המעיין להביאן במלואן: 

בג"ץ 1104/14 בכר חאפי ואח' נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית ואח' :
"בהחלטתנו מיום 12.2.14 ביקשנו למצוא דרך כי העותר 1 יוכל לבקר את בנו התינוק, שמצבו תואר אז כקריטי והיה בטיפול נמרץ בבית החולים מקאסד בירושלים. המשיבים אכן נערכו במהלך יום 13.2.14 לליוויו מעזה ברכב ביטחון לשם ביקור כזה למספר שעות. ואולם, עוד בו ביום (13.2.14) בשעות הערב הוחזר התינוק (בנסיבות שלא הובהרו לנו) מבית החולים מקאסד לטול כרם והוא מאושפז בבית חולים שם. התיעוד שבידינו כולו עד יום 14.2.14, ובעל פה נמסר לנו מפי מתאמת הבריאות עם הרש"פ, שעמדה בקשר הבוקר עם האחות הראשית במחלקה בה שוהה התינוק, כי אינו מונשם עוד והוא מטופל באנטיביוטיקה לעניין דלקת ריאות, וזאת בנפרד מבעייתו הבסיסית שהיא – כפי שנתגלה – בעיה גנטית משמעותית. מנגד טענו באי כוח העותרים כי נמסר להם מפי רופא בטול כרם שעודו במצב קשה מאוד. כך או אחרת, טענת המשיבים היא כי אין לטעמם דרך לאפשר ביקור האב בטול כרם, להבדיל מביקור כאמור בבית חולים בישראל. נציין כאן כי ביום הדיון הקודם (12.2.14) עיינו בחומר חסוי הנוגע לעותר 1, ובו מידע הנוגע לנושאים פליליים ובטחוניים כאחד שיש בו כדי להסביר את הקושי הרב בכניסתו לישראל או לאיזור. איננו רואים מקום להכריע בשאלה ההיפותטית לעניין ביקור אם יוברר חלילה כי המצב אכן קריטי, אך מכל מקום בנסיבות כרגע, ובהיעדר אינדיקציה ממשית למצב כזה, איננו סבורים כי יש להמשיך בעתירה זו, ואנו מוחקים אותה. אנו מאחלים לתינוק החלמה שלמה, וכמובן זכויות העותרים שמורות לפי הצורך בלא שנביע דעה. 
           ניתן היום, ‏ט"ז באדר א התשע"ד (‏16.2.2014)."


בג"ץ 3010/11 בכר חאפי ואח' נ' שר הביטחון ואח'
"1.        לא ראינו עילה בדין להתערב בהחלטת המשיב להרחיק את העותר מאזור יהודה והשומרון למענו הרשום ברצועת עזה, וזאת בלא קשר להחלטה העקרונית "בעתירות ההשתקעות". פרט לעבר הפלילי הגלוי המפורט בתגובת המשיב, החומר החסוי בו עיינו אכן מצביע, ובעוצמה רבה, על מעורבותו של העותר בסחר באמצעי לחימה, בהברחת תושבי עזה לאיו"ש, בקשרים עם פעילי טרור. כן מצביע החומר על מעורבות בפלילים בתוך שטח ישראל, לרבות גניבת כלי רכב במהלך התקופה בה שהה העותר באיו"ש.

2.        לאור האמור, אנו דוחים את העתירה. 

           ניתן היום, ‏ט' טבת, תשע"ב (4.1.2012)."


בג"ץ 8588/14 בכר חאפי ואח' נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית:
"1.        לאחר עיון בחומר ביטחוני שלא ניתן לחושפו, הגענו לכלל מסקנה, כי חרף הנסיבות הקשות מבחינת העותר 1, לא נפל פגם בהחלטה שלא להתיר לו לעבור מעזה לגדה, ולוּ לביקור קצר ובכפוף לתנאים. יצוין, כי החומר הביטחוני הוא רב, ומשתרע על שנים לא מעטות, כולל מן השנה האחרונה.

2.        יחד עם זאת נציין כי היה ואשתו של העותר 1, הנמצאת באזור יהודה ושומרון, תגיש בקשה לבקרו ברצועת עזה בצירוף ילדי הזוג, הרי הבקשה תיבחן על פי הכללים ומתוך גישה חיובית.


3.        בכפוף לאמור בסעיף 2 לעיל, נדחית העתירה.


           ניתן היום, כ"ד בכסלו התשע"ה (16.12.2014), בנוכחות באי כוח בעלי הדין."


וכך יושב לו האדם, קורא, מהרהר, בוחן ומתלבט. הוא נזכר, בנסיונו להבין את ההבדל בין מזרח ירושלים לטול-כרם, כי טול-כרם נמצאת בשטח A ברשות הפלסטינית, היינו - שטח הנמצא בשליטה אזרחית ובטחונית של הרשות הפלסטינית. הוא מהרהר כיצד קרה שכאשר אפשר היה לאב לראות סוף-סוף את בנו התינוק, בבית -חולים במזרח ירושלים, הועבר התינוק באותו היום לבית-חולים בטול-כרם. הוא תמה למה מתכוון שופט כאשר הוא מדבר על חומר חסוי המצביע "בעוצמה רבה" על משהו. ובעיקר הוא תמה האם האנשים אשר כתבו את הכתבה ואת מאמר הדעה, קראו את 3 פסקי-הדין שלעיל, וזכרו שהאנשים שכתבו אותם מפעילים שיקול-דעת אנושי בדיוק כמותם. 

יום רביעי, 10 בדצמבר 2014

מאגר חוקי מדינת ישראל באתר הכנסת

שמחתי לקרוא בדה-מארקר על עלייתו לאוויר של מאגר חוקי מדינת ישראל.
ברמה העקרונית, המאגר הוא בשורה בתחום הנגשת החקיקה הישראלית לאזרחי ישראל. מקימיו מבטיחים שאפשר למצוא בו את כל החוקים שחוקקה הכנסת. ניכר בו מאמץ רציני להפוך את מלאכת למידת החוק לקלה יותר - גישה נוחה לנוסח דיגיטלי של כל חוקי מדינת ישראל, קישור להצעות החוק, לפרוטוקולים במליאת הכנסת ובוועדותיה, וקישור בין החוק המקורי לתיקוניו. 

עם זאת, המחסור העיקרי במאגר - אין בו נוסח נוכחי ומעודכן של החוק. המאגר ממשיך כאן את הקו הקודם של המאגרים שהציעו הממשלה והכנסת - הצעת החוקים לכשעצמם כפי שנחקקו. כל מי שראה פעם איך נראה חוק שמתקן חוק אחר, מבין עד כמה קשה להבינו בלי לראות את הנוסח המשולב. מבחינה זו, שנכון לעכשיו, האזרחים עדיין נדרשים לשלב התיקונים בעצמם (מלאכה מפרכת למדי כשמדובר בחוקים עתירי תיקונים דוגמת  פקודת מס הכנסה או חוק הביטוח הלאומי) או להמשיך ולהסתייע במאגרי המידע המשפטי הפרטיים.

ובכל זאת, המאגר מקל מאוד על מלאכה שעד היום המבקש לעשותה היה נדרש לאחד הפתרונות הבאים -
  • פניה לספריה משפטית טובה ועבודה שיטתית באמצעות הספרים שבה. 
  • שימוש שיטתי ומייגע במאגרים הציבוריים הכלליים הזמינים באינטרנט שהציעו הכנסת ומשרד המשפטים שעיקר מגבלתם היתה בכך שהם הציעו מידע שעיקרו מהעשור האחרון (וכן חיפוש באתרים של משרדי הממשלה השונים בהם מעלה כל משרד מבחר חוקים רלוונטיים לתחומו). 
  • או לנקוט בפתרון היעיל ביותר - שימוש במאגרי-מידע פרטיים. 
עם זאת, המשתמש במאגר נוכח לראות במהרה שהמאגר עדיין מכיל בעיות לא מעטות. לגבי חוקים רבים חסרים קישורים. לעתים אין גישה לפרוטוקולי הדיונים בועדות הכנסת. לעתים הקישורים פשוט אינם עובדים. כאשר יש קישור לאתר התזכירים של הממשלה אין מדובר בקישור ספציפי. 

בשורה התחתונה, יש כאן בשורה לא קטנה. באמצעות המאגר קל הרבה יותר לעקוב אחרי תיקוני חוק וניתנת גישה לכל פרוטוקולי מליאת הכנסת, כולל פרוטוקולים דיגיטליים משנים שבעבר לא היו נגישים מחוץ לכנסת וכולל דברי הכנסת שנסרקו. הקישור בין דברי החקיקה לפרוטוקול הועדה הרלוונטי מאוד מקל על מי שמבקש להבין את התהליך שעבר החוק בחקיקתו. 

גם מי שניצב מול המאגר ושמח על חצי הכוס המלאה, יכול להביע את תקוותו שיש כאן ביטוי למגמה שרק תלך ותתחזק. אפשר  לקוות שבעקבות המאמץ הראוי להערכה שהכנסת השקיעה בהנגשת חוקי מדינת ישראל ייעשה מאמץ ציבורי כלל-מערכתי להתמודד עם העדר-הנגישות לכלל פסקי-הדין הניתנים במדינת ישראל (כולל אלה הניתנים בערכאות הפחות מוכרות) והקושי בגישה למכלול חקיקת המשנה של הממשלה (לרבות חוזרי המנכ"ל והנהלים).

אפשר גם להביע את המשאלה שנראה את את מאגר חוקי מדינת ישראל באתר הכנסת הופך לכלי ציבורי שיעמיד לרשות כל אזרחי ישראל גישה קלה ונוחה לספר החוקים הישראלי המעודכן, וכלים חזקים וטובים להתעמק בתהליכים שעבר החוק במהלך חקיקתו ותיקוניו.